string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

ועדת אמת ראשונה בישראל: צדק מעברי ומעבר אָיִן

בסוף השבוע הקרוב תציג עמותת זוכרות באל-עראקיב את דו״ח ועדת האמת שלה, יוזמה ראשונה מסוגה בארץ המבקשת לחשוף את העוולות שעוללה ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית בנגב
עמותת זוכרות

ועדת האמת מיסודה של זוכרות מצטרפת ליוזמות אלו המתקיימות כבר 40 שנה. ייחודה של יוזמה זו – הראשונה מסוגה בישראל/פלסטין – נעוץ כאמור בכך שהיא פועלת במצב של סכסוך מתמשך ועיקש, על רקע התנערות השלטון מאחריות לאירועי הנכבה שהחלה ב-1948 וממשיכה גם כיום. ועדת האמת לחשיפת אחריות החברה הישראלית לאירועי 1960-1948 בדרום החלה לפעול בסוף אוקטובר 2014, אחרי שנתיים של מחקר מקיף ועבודה אינטנסיבית של מתנדבים רבים. בוועדה 7 חברות וחברים, פלסטינים ופלסטיניות, מהם בדואים/ות, ויהודים/ות-ישראליות, הפעילות בחברה האזרחית ובאקדמיה: הודא אבּו-עֻבּייד, עו"ד שחדה אבן ברי, וסים בירומי, פרופ' אבנר בן עמוס, ד"ר מוניר נוסייבה, ד"ר נורה ריש וד"ר אראלה שדמי.

להלן ההקדמה לדו"ח הסופי של ועדת אמת זו, שנכתבה על ידי תמי פוסטילניק וג'סיקה נבו. 

 

לקהילה היהודית-ציונית שהתהוותה בארץ בשלהי המאה התשע-עשרה ובמהלך המאה העשרים היו שני פנים: לאומי קולוניאלי. הציונות, שנוצרה באירופה במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה, הושפעה במידה ניכרת מן המודלים הלאומיים האירופאיים ושאפה להחילם על הציבור היהודי. מקור השפעה נוסף היה הפרויקט הקולוניאלי האירופאי, שקיבל תנופה בשלהי המאה התשע-עשרה, תוך שאירופה משעבדת חלקים נכבדים מאסיה ואפריקה. הפתרון שהציעו מנהיגי הציונות למצוקת היהודים היה לאומי, אך מימושו בארץ הפך אותו גם לבעל ממד קולוניאלי. ההגירה וההתיישבות של עשרות ומאות אלפי יהודים תוך נישול התושבים המקומיים הביאו בסופו של דבר לשינוי המבנה הדמוגרפי של חבל הארץ שהיה נתון לשלטון המנדט הבריטי. הטיעונים להצדקת ההתיישבות היהודית היו רבים: מצוקת היהודים באירופה; השורשים התנכיים של הזהות הלאומית היהודית; והמודרניזציה שהביאו היהודים למזרח-התיכון. אך התוצאה היתה זהה לדפוס הקולוניאליסטי: השתלטות כוחנית וחד-צדדית על מרבית שטח המנדט. אחד מן האזורים בו החל להיווצר שינוי דמוגרפי היה הנָ ָקבּ/נגב, שבחלקו הצפוני הוקמו 14 ישובים יהודיים בשנות הארבעים למאה העשרים. ועדת אמת זו עוסקת בשינוי הדמוגרפי הרדיקלי שהתרחש באזור במהלך מלחמת 1948 ואחריה, בעקבות גירוש מרבית האוכלוסייה הבדואית בפלסטין.

בעקבות הקולוניאליזם הבריטי, ובחלוף שלושים שנות מנדט שניתן לבריטים על מנת שיקדמו הקמת בית לאומי ליהודים בטריטוריה המיושבת על חשבון אוכלוסיית הילידים הפלסטינית, הצביעה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 בעד חלוקת הארץ בין הפלסטינים ליהודים. החלטה זו, ובהמשך לכך הקמת מדינת ישראל ב-14 למאי 1948, בישרו את הנכבה. מוסדות המדינה שבדרך ובהמשך מוסדות המדינה גירשו כ-700,000 פליטים תוך שהם מנשלים אותם מאדמותיהם ונכסיהם, ולאחר מכן מנעו מהם לשוב ולשקם את חייהם בארצם.

עטיפת הדו״ח
עטיפת הדו״ח

בעבר, עשו היסטוריונים וסופרים ישראלים מספר ניסיונות לחשוף את אחריותם של לוחמים יהודים לאירועי הנכבה המתמשכת ולהפרות זכויות האדם הכרוכות בהן [1]. אף שלכתביהם נודעה השפעה עצומה בחוגים אקדמיים וציבוריים שונים, הם לא הובילו את החברה היהודית בישראל להכיר בעוולות שעשתה ולקבל עליהן אחריות. תהליך זה של הכרה וקבלת אחריות והצעדים המעשיים הנובעים ממנו מכונים במדינות שנחלצו ממשטר רודני ובחברות בתר-קולוניאליות בשם צדק מעברי.

עמותת זוכרות מפתחת מנגנוני צדק מעברי מותאמים להקשר הישראלי, ובכלל זה חשיפת מידע על הנכבה – שאירועיה עודם מוכחשים ומושתקים במידה רבה בחברה היהודית – ועל הנכבה המתמשכת עד היום. במסגרת זו, זוכרות מאתגרת את החברה היהודית בישראל לקבל אחריות על התפקיד שמילאה בנכבה הפלסטינית. המאמץ הנוכחי מהווה המשך טבעי לצעדים אלה: יוזמה של החברה האזרחית להקמת ועדת האמת על אחריות החברה הישראלית לאירועי 1948-1960 בדרום.

בעשרות השנים האחרונות התפתחו פרקטיקות להתמודדות עם העבר תחת שמות שונים: ועדות אמת, ועדת חקירה היסטורית, וועדות אמת ופיוס – רשמיות ובלתי רשמיות כאחת –בשורה של ארצות ואזורים שהיו נתונים לשלטון רודני או קולוניאלי. פרקטיקות אלו נועדו לחשוף הפרות של זכויות אדם ופשעים רחבי היקף, להביא להכרה בהם ולתרום לפיוס ולדמוקרטיזציה של חברות הזקוקות למרפא – וכן ולהציע דרכים לתיקון על בסיס צרכי הנפגעים בהתאם למודלים של צדק מאחה (restorative justice).

זוכרות פתחה ביוזמה הנוכחית לאחר שלמדה מהלקח של אזורי סכסוך אחרים שיזמו מנגנוני צדק מעברי כתיקון לסבל הקורבנות. ההקשרים המוכרים ביותר ליישום פרדיגמת הצדק המעברי הם תקופות מעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה וממלחמה להסכמי שלום. צדק מעברי מוגדר כמלוא קשת התהליכים והמנגנונים הקשורים בנסיונה של חברה לעשות חשבון נפש עם מורשת של הפרות רחבות היקף של זכויות אדם, על מנת לשאת באחריות, לשרת את הצדק ולהגיע לפיוס [2]. בעקרון נכללים במסגרת הצדק המעברי ארבעה מנגנוני צדק: (1) תביעות פליליות נגד המעורבים בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות; (2) יוזמות לחקר האמת – כמו ועדות אמת רשמיות ובלתי רשמיות – שמתמקדות בהפרות של זכויות אדם שנשמרו בעבר בסוד או שלא היו ידועות, כולל חשיפת האמת בציבור והכרה של המעוולים בעוולותיהם; (3) פיצוי הקורבנות; (4) רפורמות משפטיות ומוסדיות כדי שימנעו הפרות שיטתיות של זכויות אדם בעתיד. בעוד שפרקטיקות של צדק מעברי החלו בדרך כלל כיוזמות רשמיות סביב מעבר ברור למשטר אחר, הוועדה הנוכחית פעלה מתוך תחושה שאין להמתין עד להכרה רשמית ויש לפעול כבר כעת לחקר האמת. בכך היא שואבת מידע והשראה מיוזמות חברה אזרחית אחרות שכבר קודמו בהצלחה ברחבי העולם עוד בטרם יושב הקונפליקט – כגון בגואטמלה, ברזיל ולאחרונה גם בקולומביה.

מצב זה של סכסוך בעיצומו גרם לקשיים עצומים באיסוף עדויות ומציאת חומרים ארכיוניים ובהפצת הבשורה בחברה בעלת זהות לאומית חזקה, שמקדמת עדיין פרויקט קולוניאלי ומפיקה תועלת מוחשית וסמלית ברורה מהמשך העימות. יחד עם זה, אנו סבורים שיוזמה זו חיונית לאתגור "משטר ההכחשה" [3ׂ] קידום אמירת האמת ושבירת מעגלי השקר הרווחים עדיין בקרב מגזרים נרחבים בחברה הישראלית. הוצאת האמת לאור לא רק תקדם הכרה, קבלת אחריות ונכונות לתיקון, אלא גם תהווה, כפי שאומר חוסה זאלאקט במבוא לדו"ח הסופי של ועדת האמת והפיוס בצ'ילה, "ועדת האמת היא הדרך לרפא את הפצעים, בזה אחר זה, ובכך לתרום לכינונו של שלום בר-קיימא".ועדת האמת נועדה לחשוף באופן ספציפי את האמת שהשתיק המשטר הישראלי במשך יותר מ-67 שנה לגבי התפקיד שמילאו החברה היהודית ומדינת ישראל בעקירתם של כתשעים אלף פלסטינים בדואים מבתיהם באזור הנקב/נגב וגירושם מחוץ לגבולות המדינה. כמו כן איננו יכולים להתעלם מהפיכת הבדואים שנותרו בנקב/נגב לעקורים פנימיים וריכוזם באזור הסייג בשנות החמישים, ומהמשך מדיניות הריסת בתיהם ואי-ההכרה בזכויותיהם עד ימינו אלה – הנכבה המתמשכת. מעבר למטרתה החינוכית, עבודת הועדה נועדה להציע אפשרויות מעשיות לתיקון העוולות הללו על ידי הציבור בישראל, גם בהינתן מגבלות המשטר הקיים.

בעקבות תקופת הכנה של שנתיים (ר' פרק 1), מונו חברי הוועדה באוקטובר 2014. מנדט הועדה (ר' נספח א') היה לחשוף את העוולות שעוללה ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית בנקב/נגב, במיוחד בשנים 1948-1960, ולפרסם דו"ח מסכם שיקדם דיון ציבורי באחריותה המוסרית, הפוליטית והמשפטית של החברה הישראלית ויכלול המלצות לתיקון. לשם כך בחנה הוועדה עדויות של עקורים פנימיים ופליטים פלסטינים, כמו גם של לוחמים יהודים שהשתתפו בפעולות גירוש ונישול באזור. חברי הוועדה גם שמעו עדויות של ארבעה מומחים ועיינו בחומרי ארכיון רלוונטיים. ביום זכויות האדם הבינלאומי, ב-10 בדצמבר 2014, קיימה הוועדה שימוע ציבורי בבאר-שבע/ביר א-סבע. באותו יום העידו בפניה שבעה עדים: פלסטינים בדואים שגורשו ב-1948, לוחמים יהודים ועדים מומחים. עבודת הוועדה הסתיימה בדצמבר 2015.

בפרקים הבאים – מאת חברי הוועדה, עדים מומחים, חברי זוכרות ואחרים – נציג את תהליך גיבוש הוועדה, רקע הסטורי וגיאוגרפי לנקב/נגב, וכן עדויות של לוחמים יהודים ופליטים/ות פלסטינים בדואים של הנכבה בפני הוועדה וממקורות אחרים וניתוחן. לבסוף, נביא את המלצות שלנו לאור עדויות אלו. בנספחים ניתן למצוא את מסמך ההקמה של הועדה, ותמלול של עדויות שנגבו ונבחנו ע"י הועדה.

קיבלנו על עצמנו משימה נכבדה זו מתוך ידיעה שמדובר בצעד ראשון וחלקי לקראת הטמעת הגישה והשפה של צדק מעברי בארץ: קבלת אחריות, מתן דין וחשבון, התנצלות, תיקון, עדויות שבע"פ וצדק מאחה על מנת לדרוש מהחברה הישראלית קבלת אחריות על גירוש האוכלוסיה הפלסטינית במלחמת 1948 ומעבר לה. נסיים בתודה לעמותת זוכרות על שהזמינה אותנו להשתתף בפרויקט זה, לעדים/ות הפלסטינים שנתנו בנו אמון ושיתפו אותנו בסיפוריהם על הנכבה וללוחמים היהודים ששברו את השתיקה, יצאו נגד ההשתקה של החברה הישראלית ובכך סייעו לפתוח פתח לרפא את פצעי החברה ולתרום לבניית שלום בר-קיימא. בזאת אנו מגישים את הדין וחשבון שלנו לחברה הישראלית.

ייעוץ: אבנר בן עמוס ומוניר נוסייבה

במהלך סוף השבוע הקרוב, 1-2 בינואר, יערכו באל-עראקיב סדרת האירועים ״אמת קרקעית: עדויות של נישול, שיבה והרס סביבתי בנגב/אל-נַקַבּ״, ביניהם השקת דו״ח ועדת האמת, תערוכה, סדנת צילום ועוד. לאירוע בפייסבוק 

לקריאה נוספת בדו״ח

[1] בין הסטוריונים אלה יש למנות את בני מוריס, אילן פאפה, שמחה פלפן, תום שגב, ואבי שליים.
[2] United Nations Security Council, “The Rule of Law and Transitional Justice in Conflict and Post-conflict
Societies” (Report of the Secretary-General, S/2004/616, August 23, 2004), para. 8.
[3] Ram, U. 2009. ‘Ways of Forgetting: Israel and the Obliterated Memory of the Palestinian Nakba’, Journal
of Historical Sociology, 22(3), p. 366.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דןש

    גילוי האמת הוא דבר נכון ומבורך. יחד עם זאת ה"אמת" היא מורכבת ומבוזרת – איש איש
    והאמת שלו. אני מאד מקווה שעמותת זוכרות אכן זוכרות את מעשי שני הצדדים ואינה מטילה את ההאשמה על צד אחד בלבד.
    למשל בהתייחסות הנוכחית מצויין כי : "הצביעה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 בעד חלוקת הארץ בין הפלסטינים ליהודים. החלטה זו, ובהמשך לכך הקמת מדינת ישראל ב-14 למאי 1948, בישרו את הנכבה". אבל נמנעו מלציין שהיהודים קבלו את תוכנית החלוקה והערבים התנגדו לה ולא רק התנגדו, אלא כל מדינות ערב נלחמו וניסו למנוע את הקמתה.
    מצויין גם כי "מוסדות המדינה שבדרך ובהמשך מוסדות המדינה גירשו כ-700,000 פליטים תוך שהם מנשלים אותם מאדמותיהם ונכסיהם, ולאחר מכן מנעו מהם לשוב ולשקם את חייהם בארצם.". אבל נמנעו לציין שחלק לא מבוטל מאלו שעזבו את בתיהם עשו זאת כתוצאה מ"המלצה"/הצעה/"דרבון" של מנהיגי הערבים ומדינות ערב – לעזוב על מנת לחזור ב"גדול" וחלק ברח ממאורעות המלחמה.
    יחד עם זאת המדינה חייבת להכיר בעובדה שערביי ישראל של שנת 1948 חוו נכבה, שנמשכה שנים מאוחר יותר עד לביטול המשטר הצבאי שהוכרז על היישובים הערביים בישראל. לאפשר להם לציין את האירוע כיום זיכרון שנתי.
    כמו כן הגיע השעה לפתור את בעיית הבדואים בנגב, שגם לה אחראים שני הצדדים. רצון הבדואים ( אינני מבין מדוע – בעולם המודרני ) לחיות ב"תפזורת" וגירושם עם הבטחות לצדן שלא מומשו ו/או מתעלמים מהם ע"י ממשלות ישראל לדורותיהם. הפתרון חייב לבוא בהסכמת שני הצדדים תוך כדי התאמה למציאות דהיום. הבדואים אינם עוד נוודים מגדלי צאן ועל מנת לאפשר להם שרותים מודרנים חייבים לרכזם.

  2. נפתלי אורנר

    חשוב מאד. בהצלחה

  3. עמי אשר

    ל"רותם רפטור": ספרו של תום שגב 1949 – הישראלים הראשונים – שיצא לאור ב-1984 הוא מהראשונים שחשפו את היקף פשעי הציונות, עוד לפני שהסרת מגבלות הצנזורה אפשרה לבני מוריס את מחקריו. בספר מתוארים היקפי הביזה מרמלה ויפו, למשל, כמו גם המאמצים שנקטה המדינה הצעירה למנוע את שיבת הפליטים באמצעות רצח מה שכינתה "מסתננים" וגירושם מכפרים אליהם הצליחו להגיע, שלווה לא פעם בהתעללויות וביזה. אמנם הוא לא השתמש במלה "נכבה", אך אין לטעות מקריאה בספר בממדי האסון שפקד את העם הפלסטיני. באשר למוריס, תרומתו בניתוח העדויות הארכיוניות עצומה, אך הוא חולק עם שגב (ורבים אחרים) שתי מחלות של ההסטוריוגרפיה הציונית: הלבנת פשעי הנכבה תחת כותרת של "מלחמה" (ר' למשל הגדרת המאבק בשיבה הפלסטינית כ"מלחמות הגבול של ישראל 1949-1956") וכתיבה על אותם פשעים מבלי להיעזר כמעט במקורות ראשוניים בשפה הערבית – שזו דרישה כה אלמנטרית עד שקשה לכנות את מי שאינו עומד בה "הסטוריון רציני". לכל היותר, סיפקו אותם הסטוריונים נקודת מבט חדשה על מה שניתן ללמוד מהמקורות שהאחראים לפשע נתנו לנו לראות עד עכשיו.

  4. ראובן גרבר

    כל הכבוד!
    קראתי במוסף הארץ כי נציג מצרים לשיחות הפסקת האש הציע לישראל לוותר על הנגב תמורת שלום, כדי להקים של מדינה לפליטים הפלסטינאים. לרגע נניח שההצעה היתה ריאלית – ונשקול אותה: ויתור על הנגב האהוב תמורת כל אלפי ההרוגים ועשרות אלפי הפצועים במלחמות מאז תש"ח. "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב". כך לגבי יהודה ושומרון.