string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

נחיה על האדמה הזו בכבוד או שניקבר בה בכבוד

קטעים מן הספר החדש ״סף המדבר, קו העימות״, בו בוחן איל ויצמן את עקירת הבדואים מהנגב הצפוני מנקודת מבט ייחודית ומראה כי אידיאולוגיית ״הפרחת השממה״ היתה מאז ומתמיד מטרה מוצהרת, שחרצה את גורל הבדואים שחיו לאורך סף המדבר
איל ויצמן

בשעות הבוקר המוקדמות ב-12 ביוני 2014, זמן קצר לאחר שהשיגו צו הריסה מבית המשפט המחוזי של באר–שבע, נכנסו כמה מאות שוטרים בליווי משאיות ובולדוזרים אל תוך בית הקברות המגודר של משפחת אל–טורי בכפר אל–עראקיב השוכן לא רחוק מהעיר והחלו להרוס את הבתים והמבנים האחרים שהוקמו בסמוך לקברים. קומץ המשפחות הבדואיות שהאמינו כי בית העלמין ישמש להן מגן לאחר שבתיהן נהרסו פעם אחר פעם נסוג למפלט האחרון — מסגד מאולתר שהקימו לעצמן בקרבת מקום — אך השוטרים לא היססו לגרור את בני המשפחות אל מחוץ למבנה ולהרוס אותו. המשפחות התמידו בסירובן לעזוב ונותרו ללא קורת גג. שיח' סָיאח אל–טורי, שהוביל את ההתנגדות לפינויים בכוח, הבטיח: ”אנחנו נחיה על האדמה הזו בכבוד או שניקבר בה בכבוד”. [1]

היתה זו הפעם ה-65 שבה נהרס היישוב הבדואי באל–עראקיב — השוכן במרחק דקות נסיעה ספורות מבאר–שבע, כמה עשרות קילומטרים לאורך נחל אכזב בעל אותו שם — ולא היתה זו הפעם האחרונה.[2] ההריסות באל–עראקיב החלו ב-2002, ארבע שנים לאחר שמשפחות בדואיות החלו לשוב וליישב את המקומות שמהם נעקרו בכוח חמישים שנה קודם לכן. ההריסות נמשכו במקביל, ועל אף עתירות שהגישו התושבים בתקווה שהמערכת המשפטית תסייע להם להגן על אדמותיהם, או לכל הפחות תיתן להם הפוגה זמנית. נורי אל–עֻקְבִּי, פעיל זכויות אדם בדואי בולט כבר כמעט ארבעים שנה, הוביל קמפיין ציבורי ומאבק משפטי עיקש מאוהל מחאה שהוקם באזור אחר של אל–עראקיב, כמה קילומטרים ממערב לבית הקברות. האוהל שלו נהרס כמה עשרות פעמים עד שב-2009 אסרה אותו המשטרה ואסרה על נוכחותו באזור.

הריסות הבתים באל–עראקיב, כביישובים בדואיים אחרים שלא קיבלו הכרה משפטית, הן הפרק האחרון עד כה בסאגה המכונה כיום ”הקרב על הנגב”: מהלך ממשלתי שיטתי שנועד לעקור את הבדואים מאדמותיהם בסף המדבר הצפוני, לרכזם בעיירות שהוקמו לשם כך, רובן באזורי המדבר הצחיחים יותר ולהפקיע את אדמותיהם לטובת יישובים יהודיים, שדות ויערות. במחזור הסלמה אחרון זה הפך הנגב לאחד מאזורי הסְפָר השנויים ביותר במחלוקת בישראל/פלסטין. אך בניגוד לגבולות פיזיים ואחרים שיצר הקונפליקט, גבול זה אינו מסומן בגדרות וחומות, אלא דווקא בקו התפר שבין שני אזורי אקלים: אזור האקלים הים–תיכוני הסוב–טרופי וחגורת המדבר. זהו סף שנמתח לאורך יותר מ-7,500 ק”מ ברציפות, מקצהו הצפון–מערבי של מדבר סהרה לאורך המדבר הערבי הגדול ועד למדבר גובי שבמונגוליה. סיפור הכפר אל–עראקיב נגול אם כך בהתאם למיקומו על קו התפר הזה, המתקדם ונסוג חליפות, וחולק גורל משותף עם גורלם של מקומות אחרים לאורכו.

*

במשך כתיבת ספר זה, עברו על סף המדבר תמורות מהירות: יישובים בדואיים פונו בכוח, ותחתם נשתלו יערות. רק במבט מלמעלה ניתן היה להבחין בבירור בסבך הסכסוכים, שימושי הקרקעות והשינויים האקלימיים האלה שהתחוללו על פני הקרקע.

עטיפת הספר
עטיפת הספר

אני מכיר היטב את האזור. כשנוסעים מהמרכז דרומה, נפתחים האופקים לאטם ונגלה נוף של גבעות עטורות שדות ויערות. באורח פרדוקסלי, במרבית השנה סף המדבר נראה ירוק יותר ממרכז הארץ, אך כשממשיכים דרומה, הצבע הירוק מפנה בהדרגה את מקומו לצהוב וחום. תצלומי האוויר של האזור מראים נוף זה במצבו הצחיח, בעת שהצבע הצהוב של הצמחייה היבשה מתפוגג בהדרגה לגוני מינרלים חומים וכתומים של הגיאולוגיה המדברית, מנוקדים פה ושם ברעלני התעשיות המזהמות שמוקמו במדבר. העונה הטובה ביותר לצילומי אוויר במזרח התיכון כולו היא בחודשים אוקטובר ונובמבר, וזו גם העונה המועדפת על ארכיאולוגים החוקרים אתרים מהאוויר. זו תחילתה של העונה הגשומה. הסופות הראשונות מנקות את האוויר מאבק. זמן קצר לאחר רדת היורֶה, נפתח מרחב ראות מעולה, עם רקיעי שקיעות מרהיבות ולילות זרועי כוכבים. מאוחר יותר בחורף, האוויר נהיה לח ואביך מדי, מטשטש את הראות ומעוות את ממדי העצמים המצולמים. ימים אלה של ראשית הסתיו באים זמן קצר לאחר הקציר, לאחר ששיבולי הדגנים גולחו למשעי מעל עור הקרקע, ובטרם נחרשה זו ונזרעה. ללא כסות הצמחייה, נראים פני הארץ רציפים וכמעט שקופים, חושפים תווים וסימנים מעליה ומתחתיה שאלמלא כן היו מוסווים על ידי כסות הצמחייה, דלה ככל שתהיה.

הנגב הוא שטח האימונים הגדול והעמוס ביותר של חיל האוויר ואחד ממרחבי הטיסה הצפופים ביותר בעולם כולו. המרחב האווירי נחלק לשכבות, תאי אוויר סגורים ומסדרונות אוויריים המשמשים כלי טיס רבים: מטוסי קרב, מסוקים, מזל”טים ועוד. הנפח הרב–שכבתי הזה מהווה חלק בלתי–נפרד מהארכיטקטורה של המדבר.

גיחות הצילום הטובות ביותר מתקיימות בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות שבהן חושפים הצללים הארוכים גלים סמויים במשטח טופוגרפי חלק לכאורה, וכן עצמים קבורים או קטנים — פרטים שרק עיון קפדני יכול לחשוף.

מי שמעוניין ומסוגל לפענח את התצלומים מקרוב, יכול להבחין לא רק במצבו של המדבר בהווה, אלא גם בעקבות הסמויים שנמחקו מהמרחב: שרידי בתים הרוסים, מתקנים חקלאיים קטנים ששימשו שדות שהיו ואינם, בורות השקיה וכתמי דירים שלא נעשה בהם שימוש מזה שנים. בתצלומים אלה נראים פני האדמה כאילו הם עצמם תשליל שנחשף למגע על ידי שימוש פיזי ותנאי אקלים, בדומה לאופן שבו נחשף תשליל לקרני השמש. את תצלומי האוויר של המדבר עלינו לפרש אפוא כתצלומים של תצלומים.

ויצמן

ויצמן2

*

כבר מ-1945 תצלומי האוויר שימשו למטרה אחרת: הצדקת הניסיונות לפנות את בני אל–טורי מבית הקברות באל–עראקיב. הטענה שבית הקברות לא היה קיים בתצלומים מ-1945 הועלתה בדו”ח מפורט שפרסמה ”עמותה לא ממשלתית” ישראלית בשם רגבים. המרכאות שנוספו לשם הארגון הן משום שבניגוד לארגוני זכויות אדם אחרים, כפי שהראו ניקולא פרוג'יני [Perugini] וניב גורדון, הארגון אינו פועל להגבלת סמכות המדינה, אלא דווקא להגנה על ריבונות המדינה ושליטת הממשלה באדמות מדינה ולחיזוקה, והוא נתמך פוליטית על ידי מפלגות היושבות בממשלה. [3] בדצמבר 2013 פורסם דו”ח של רגבים שהסתמך על סדרה של תצלומי אוויר מ-1965 ,1989 2010, ודו”ח נוסף מ-5 בינואר 1945, כדי לטעון שבית הקברות אל–טורי לא שכן באתרו הנוכחי לפני קום המדינה, וכי ניתן לראותו רק מהתצלום מ-1965 ואילך. לפיכך, הם הסיקו שבית הקברות הוקם באופן פולשני על ”אדמות מדינה”. לדבריהם, ”בשטח שבו שוכן אל–עראקיב היום, בשנת 1945 לא היו כפר או בית קברות כלל”, ודרשו שהמדינה תפנה לאלתר את המשפחות המתגוררות שם. [4]

הזמנתי את הצילומים הרלוונטיים מ-1945 מהמרכז למיפוי ישראל וקיבלתי אותם כסריקות ברזולוציה גבוהה. על סמך פיתולי ואדי אל–עראקיב — הסממן העקיב היחיד באתר לאחר קרוב לשבעים שנות פיתוח — הצלחתי לאתר את מתחמו הנוכחי של בית הקברות בתצלום מ-1945. בפינה הצפון–מזרחית של האזור שבו שוכן היום בית הקברות, מגלה התשליל מ-1945, בהגדלה אופטית מרבית, דפוס של צלליות בגוונים משתנים בקונטרסט גבוה יותר מהשטח שמסביב. מדובר במתחם קטן מזה הנוכחי, אך כמובן סביר מאוד להניח שב-1945 היה בית הקברות קטן יותר. מרבית הקברים הנוכחיים עשויים ממצבות אבן אופקיות ואנכיות.

בסיור באתר בספטמבר 2014, הוביל אותי שיח' סיאח אל–טורי לאזור בבית הקברות שבו סומנו הקברים בערימות אבנים קטנות. אחת הערימות הללו, אמר אל–טורי, מתוארכת ל-1914 והיא הקבר הראשון באתר. הקברים הנותרים בחלק זה של בית העלמין אינם מסומנים. ”כך נהגנו אז לקבור. רק מאוחר יותר התחלנו להשתמש במצבות”

עם זאת, בסיור באתר בספטמבר 2014, הוביל אותי שיח' סיאח אל–טורי לאזור בבית הקברות שבו סומנו הקברים בערימות אבנים קטנות. אחת הערימות הללו, אמר אל–טורי, מתוארכת ל-1914 והיא הקבר הראשון באתר. הקברים הנותרים בחלק זה של בית העלמין אינם מסומנים. ”כך נהגנו אז לקבור. רק מאוחר יותר התחלנו להשתמש במצבות”. [5] בעת שצולם התצלום מ-1945, הוא הסביר, כבר היו כ-15 או 20 קברים שסומנו באופן דומה בערימות אבנים. ערימות האבנים באתר הן באורך מטר עד מטר וחצי. בתצלומים מ-1945, אף אחת מהן לא עלתה ברוחבה על רוחב של גרעין על פני התשליל. העובדה שהקברים המיוחסים לתקופה שלפני הקמת המדינה אינם מסומנים ואינם מתוארכים שימשה את כל אלה שניסו לפסול את תביעות בני אל–טורי. אך במיקום הזהה בתצלום ניתן לראות בבירור מתחם שמובחן מהשדות שסביבו. בתוך השטח הזה, ב-1945, נראים בבירור כמה עצמים, מסודרים לפי היגיון מרחבי, שכל אחד מהם הוא בגודל גרעין לערך. המתחם לא נראה כמו חלקת שדה או בוסתן קטן כיוון שהמשטח בהיר יותר מכתמי הצמחייה והשדות שבאפור כהה מסביב לו, מה שעשוי להעיד על הימצאותן של אבנים חשופות, אבל כמו קרטוגרפים קולוניאליים רבים, מחברי דו”ח רגבים העדיפו לא לראות, והתעלמו מסימנים אלה.

כשקרטוגרפים קולוניאליים מהמאה ה-18 וה-19 הותירו כתמים לבנים על מפותיהם, שימשו כתמים אלה כאמצעי מחיקה: ”הלבנה” שהובילה למחיקת תרבויות ילידיות שלמות. אך גם תצלומי אוויר אובייקטיביים וניטרליים לכאורה אינם מונעים את פוטנציאל המחיקה. ניתן להשתמש בהם, כפי שראינו, כדי להדיר או לעקור בני אדם ממרחב הייצוג ולאחר מכן מהמרחב הגאוגרפי. זאת משום שצילומי אוויר מחייבים פענוח. כשעקבות ושרידים רלוונטיים נמצאים על סף הנראות, פענוחם מחייב הבנה של הזיקה החומרית בין התצלומים ובין מושאי התצלום. עדויות ל”הלבנה” משליכות לא רק על נוכחותם של בדואים באתר, אלא גם על מדינה שמתאמצת לא לראות — להכחיש, למעשה — את אשר לנגד עיניה.

Screen Shot 2016-01-23 at 23.07.57

מתוך הספר ״סף המדבר, קו העימות: יישוב ופינוי כשינוי אקלים בנגב״ מאת איל ויצמן, בהוצאת עמותת זוכרות ובבל

[1] עדאלה — המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, "מאל–עראקיב לסוסיא", הועלה ב-14 במאי, 2013.
[2] באשר לאל–עראקיב, המספרים המדווחים, גם בתקשורת, משתנים ממקור למקור. נכון ל-26 בנובמבר, 2015, מספר מחזורי
ההרס עומד על תשעים–ואחת. ר' נתוני פורום דו–קיום בנגב לשוויון אזרחי.
[3] רגבים, האמת על הבדואים בנגב, עמ' 6: ”המיתוס הבדואי #2 — האם הכפרים הבדואים היסטוריים?” פורסם באנגלית
ב-16 בדצמבר 2013; ; ור' גם ברגבים, ”הבדואים בנגב — הסיפור האמיתי”, נובמבר 2013. בספרם החדש, מסבירים החוקרים
פרוג'יני וגורדון כי ”בהתאם לנרטיב זכויות האדם של הארגון, מתנחלים יהודים הם קורבנות של אפליה בעוד הפלסטינים
הנתונים לקולוניזציה הם ”פולשים” ו”כובשים שקטים” של אדמות לאום ישראליות, וכן אחראים לפגיעה בזכויות אדם נגד
אזרחיה היהודים של ישראל”. Nicola Perugini and Neve Gordon, The Human Right to Dominate (Oxford: Oxford
University Press, 2015). מקור חשוב לפוליטיקה של עמותות באופן כללי הוא Michel .(Feher, ed., Nongovernmental P
olitics (New York City: Zone, 2007.
[4] רגבים, הבדואים בנגב. מסקנת רגבים היא ש”הכפר ה'היסטורי' אל–עראקיב, שלטענת הבדואים הוקם בתקופה העות'מאנית,
נבנה למעשה בסוף שנות ה-90 ולאחר מכן”.
[5] ראיון עם שיח' סיאח אל–טורי בבית הקברות של אל–עראקיב, 27.9.2014.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. פריץ היקה הצפונבוני

    בנערותי בשנות ה40קראתי סיפורים על ההוי הערבימאת סופרים כמשה סמילנסקי ומשה סטבסקי.המספרים על יבולי השעורה והאבטיחים הגבוהים בצפון הנגב ואף דרומה במקום בהאדמה מקבלת גם מי נגר.השעורה התאימה במיוחד לתעשית בירה יוצאה לבריטניה. אני מניח שבצילומי אויר של חיל המשלוח הגרמני במלה׳׳ע 1׳ ושל הממשל המנדטורי אפשר לראות את עיבוד השטחים החקלאיים של הבדואים.

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    נ.ב. אני חושב שאייל ויצמן טועה בתאריכים. הוא מדבר על הנסיונות ל העלמת ההיסטוריה של אל עראקיב ב1945 ישראל קמה רק ב1948. ב1945 זו היתה עוד פלסטינה-א׳׳י המנדטורית. השלטון הבריטי לא פגע באוכלוסיה הבדואיות ואף הכיר כמו העות׳ומנים קודמיו במשפט הבדואי, כולל המעמד הקרקעי. בתקופה זו אף הנהגת הישוב היהודי קנתה קרקעות מהבדואים. ז.א. הכירה בבעלותם.