״כל פעם שיריתי על ערבים אני נשארתי בחיים והם לא״

דקירת המאבטח ברמלה היום מידי ילדות בנות 13 עוררה רבים, כולל ראש עיריית רמלה יואל לביא, לספר על עיר של ״דו קיום״. אלא שמאחורי אמירות אלו, כתמיד, מסתתרים אלימות, אפליה, אי שוויון וילדים מפוחדים

שתי תלמידות כיתה ח׳ מג׳ואריש ברמלה דקרו הבוקר מאבטח בתחנה המרכזית בעיר. חשבתי על רמלה הרבה היום. נולדתי בה וגדלתי בה, רבים מבני משפחתי עדיין חיים בה. רמלה היא, לטוב ולרע, נוף ילדותי, התבנית בה חושלתי ואליה אני תמיד חוזרת. כילדה, הרביתי להשתתף בפעילויות ״דו-קיום״ עם ילדים ערבים מהעיר. נפגשנו בבריכה, בקייטנה, בבית הספר. אבל לא חייתי בעיר מעורבת, חייתי בעיר מופרדת: לא ידעתי את שפתם ולקח לי זמן מה להבין את פשרו של עץ חג המולד בסלון המשפחה השכנה לנו, או את הזיקוקים שהאירו את השמיים בערב אותו החג (שהוא, במקרה, יום הולדתי).

ועל אף שאני חייתי בעיר מופרדת, ולא מעורבת, בעיתון שורה של אנשי חינוך ומנהיגים מקומיים סיפרו היום על עיר שכולה דו-קיום ואליהם הצטרף ראש העירייה יואל לביא שאמר: "רמלה עיר רב תרבותית בה חיים בדו קיום ושכנות טובה יהודים לצד ערבים. נמשיך להישאר רמלאים החיים בשכנות טובה ללא כל הבדל בין מגזר למגזר. ניתנה הוראה למערכת החינוך לקיים שיח בנושא בבתי הספר".

בראיון אחר מ-2005 הוא אמר ״בג'ואריש יש בתים יפים יותר מבכפר שמריהו. איך אנשים יכולים לקרוא לזה מחנה פליטים? יש שם בית ספר מצוין […] בתים שמזכירים את עמק הלואר״. באותו ראיון תיאר את מערכת הבחירות בעיר וסיפר על יחסיו עם האוכלוסייה הערבית:

"אני בא על ארבע, להתחנן שיצביעו עבורי. קם בחור ואמר: 'תגיד, איך אתה רוצה שנצביע עבורך אם יש לך שלט שכתוב עליו 'העם עם הגולן‭?'‬ לא נתתי לו להמשיך לדבר. אמרתי לו, 'תקשיב. אני לא אוהב את ההתחכמויות שלך. לא באתי לדבר איתך על נושאים לאומיים. באתי לטפל בזה שאין לכם תשתיות מים, ביוב, כבישים, מדרכות. אם המגזר הערבי רוצה להתעסק איתי בנושאים לאומיים אז אני הראשון שאירה בכם. יש לי ניסיון טוב בחיים. כל פעם שיריתי על ערבים אני נשארתי בחיים והם לא. לכו קיבינימט‭.'‬ והלכתי. פתרתי להם את כל בעיות התשתית בג'ואריש. לא סתם הם מצביעים בשבילי. איפה שהם עוברים על החוק אני מכה. אבל הזכויות שלהם, אני הראשון שאגן עליהן".

דבריו של ראש עיריית רמלה חושפים בדיוק איזה סוג של ״דו-קיום״ קביל ונסבל: כזה בו בני אדם נדרשים לשכוח מי הם ואיפה נולדו ולמי, את שפתם, את תרבותם, את האלוהים שלהם. הוא שוכח דבר אחד פשוט: הפלסטינים אזרחי ישראל הם בני המקום הזה. תשתיות, מים, ביוב, חינוך והשכלה, הזדמנויות תעסוקה, תקציבי תרבות – שלהם בזכות ולא בחסד

באותן השנים ממש הוא גם סירב לקרוא לרחובות בעיר בשמות ערביים ואף קרא לתושבי העיר הערבים לעבור ליישובים ערביים אם זה לא מוצא חן בעיניהם או ״להחליף את האללה״ שלהם. בהמשך התנצל, ושנתיים אחר כך המליץ היועץ המשפטי לממשלה שלא למנותו לראשות מנהל מקרקעי ישראל. אפילו דעתו של מנהל מקרקעי ישראל, אחד הגופים המפלים והבעייתים ביותר בישראל, אינה סובלת את התבטאויותיו ומדיניותו של לביא. דבריו של לביא מקודם חשפו בדיוק איזה סוג של ״דו-קיום״ קביל ונסבל: כזה בו בני אדם נדרשים לשכוח מי הם ואיפה נולדו ולמי, את שפתם, את תרבותם, את האלוהים שלהם. אנשים ידברו עד אין סוף על שטיפות מוח, או על הזדהות פנאטית עם המאבק הפלסטיני וישכחו דבר אחד פשוט: הפלסטינים אזרחי ישראל הם בני המקום הזה. תשתיות, מים, ביוב, חינוך והשכלה גבוהה, הזדמנויות בתעסוקה, תקציבי תרבות – כל אלו שלהם בזכות ולא בחסד. הדיבור של ״בשבילם״ ו״להם״ הוא הסחת דעת פטרונית מן האמת הזו.

כרגיל, מילות החכמה מגיעות מהמקום אליו אנחנו מסרבים להקשיב, אותו אנחנו שוכחים. בסוף הכתבה ב״הארץ״ מספרים ילדים מג׳ואריש, "בדרך לכאן באוטובוס כבר הרגשנו איך כולם נועצים בנו מבט ומפחדים מאיתנו. זה מפחיד היום להיות ילדים בעיר הזאת כי כל אחד חושד בך". אני לא יודעת באיזה עיר יואל לביא חי. זו כנראה עיר אחרת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. בר דרחי

    היי זהר,
    אני בת 24 וגם אני נולדתי וגדלתי ברמלה.
    אני חיה בשכונה מוקפת בערבים – מוסלמים ונוצרים.
    דו הקיום עליו מדבר לביא בהחלט קיים, יש לי שכנים ערבים שהם אנשים טובים הרבה יותר מכמה יהודים שאני מכירה, ואני לא מסתכלת עליהם בכלל כל ערבים, אני מסתכלת עליהם כאנשים וכשכנים שלי. ואני מסכימה איתך שיש בעיות, בעיר, עם ראש העיר, בבתי הספר. אך את לא יכולה לקחת אשמה ולהשליך אותה על אדם אחד. החיים הם לא שחור לבן. והמטרה היא לא להסית המטרה היא להרגיע את הרוחות על מנת להמשיך לקיים דו קיום עד כמה שאפשר. אז בבקשה ממך, לפני שאת יוצאת בהצהרות קיצוניות כנגד אדם מסוים, או עיר, או מגזר – תגיעי להבנות עם עצמך שבחיים לכל נושא יש כמה מאפיינים ולכל סוגיה יש מספר גורמים. ואני באופן אישי, כמו משפחתי וחבריי בהחלט גרים בדו קיום ונהנים מחברתם של כל המגזרים וכל העדות – ללא הבדלים.
    שבת שלום.

    1. זהר

      הי בר, תודה על דבריך ועל הזמן שהקדשת לקרוא ולהגיב.
      למען האמת בבית דיברו איתי המון על הדברים האלו ואף עודדו אותי מאד להכיר לא רק את התרבות הערבית (שבמידה מסוימת היא קרובה מאד גם לתרבות של המשפחה שלי, אנחנו מרוקאים) אלא לקחת חלק בפעילויות ובמפגשים עם ילדים ערבים בגילי. החינוך של ההורים שלי עיצב אותי פוליטית ותרבותית בצורה עמוקה, וממשיך לעשות זאת. לגבי עניין השפה – מסכימה איתך לחלוטין, אבל אני גם חושבת שהעירייה ומשרד החינוך הם חלק מאותו ממסד שכיום לא באמת מעודד אותנו להכיר מישהו חוץ מעצמנו.
      אני חושבת שכשראש העירייה מתרברב על כך שהרג ערבים זו הסתה, וזו הצהרה קיצונית. לקרוא להיכרות הדדית ולחיים שוויוניים זו לא הסתה.
      הטענה שלי היא כלל לא נגד העיר או נגד תושביה, להיפך – המקום אהוב עלי ובליבי תמיד וכך גם כל מי שגר בו. והדברים שלי גם לא באים לומר שתושבי רמלה היהודים והערבים לא קשורים זה בזה, חיים זה לצד זה ומדברים זה עם זה. הטענה שלי היא שיש אפליה ממוסדת, בכל הארץ הזו וגם ברמלה, כנגד האוכלוסייה הערבית בישראל. ושהאפליה הזאת לא מאפשרת דו קיום שוויוני באמת. הפתרון אינו קשור רק ברגשות שלנו או באופן בו אנו מתייחסים זה לזה, אלא גם באופן בו מתנהלת המערכת ובהחלטות ברמה הארצית והמקומית שאמורות לצמצם את הפערים הכלכליים, החברתיים והאחרים הללו.