string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

במציאות בה יורים בילדה בת 13, דרושה שפה חדשה

מדינת ישראל מעמידה לדין חייל מג״ב שדיווח ללהב״ה על יהודיות המקיימות קשרים עם פלסטינים. זו רק מראית עין ליברלית מצד מדינה שממשיכה להעמיק את האלימות הממוסדת משני צדי הקו הירוק: פלסטיני יכול להיות רק האויב, כמו שרקיה עיד אבו עיד היא קודם כל מחבלת. מול זה דרושה לנו שפה חדשה

בבוקר יום ראשון שעבר נסעתי במכונית לעבודה. הדלקתי את הרדיו ודילגתי דילוג קצר בין תחנות עד שנעצרתי באחת רנדומלית. מהרמקולים בקע קולם של אראל סג״ל ובועז לוי שהנחו את תוכנית הבוקר של סג״ל, "לא סותם את הפה". השניים שוחחו עם חבר הכנסת עיסווי פרג' ממרצ, על המקרה שהתרחש יום לפניכן בענאתא, בו ילדה בת 13 נהרגה לאחר שניסתה לדקור מאבטח בכניסה לענתות. פרג' התלונן על חוסר המוסריות שהוא מזהה בנוהל התגובה שנפוץ באירועים כאלה, על הירי-כדי-להרוג שנוקטים בו אזרחים ואנשי ביטחון, וקרא לנוהל זה הוצאה להורג. פרג' פנה אליהם שוב ושוב ובדרכים שונות בשאלה: מדוע גבר מבוגר וחמוש מפחד כל כך מילדה בת שלוש עשרה? מאיפה באה הפאניקה שהובילה לכך שירה בה? סג״ל הגיב בצורה מתנשאת למדי ואמר: "במדינת ישראל, בניגוד לשכנות שלה, אין הבדל בין בנים ובנות. גם בצבא יש לוחמים ולוחמות".

מאוחר יותר בשיחה התעקש בועז לוי לומר את דעתו: "פרג' אני רוצה בשמך, אני רוצה לעזור לך רגע מול סג״ל. ואם זה ילד בן עשר עדיין, כדור בראש? אני שואל את סג״ל". סג״ל ענה לו מיד: "אם הילד בן עשר מסכן את חיי…", לוי לא חיכה לסוף התשובה ואמר: "אוקיי ושמונה, אם זה ילד בן שמונה עם סכין?", סג״ל השיב לו בכעס מתגבר: "ילד בן שמונה עם סכין שאתה יכול לנטרל אותו, אתה לא תירה בו כדור בראש, אל תבזה, אף אחד לא יורה פה בילדים קטנים". לוי, שלא יצא מסופק מתשובתו של סג״ל, המשיך: "אני לא בטוח, אני לא בטוח, מה ההבדל הגדול בין ילד בן שמונה וילדה בת 13? אתה עצמך, אתה היית שולף אקדח?", סג״ל, שהיה מופתע מהזרקור שהופנה אליו, השיב: "אני לא יודע, אני אם מישהו היה רץ אחרי…", ברקע קולו של לוי: "ילדה בת 13! ילדה בת 13!" עד שסג״ל הכריע נחרצות: "בסיטואציה הזאת, יורה בה כן".

בשלב מסוים סגרתי את הרדיו. אני לא חושבת שהגעתי לסוף השיחה. המשכתי את היום שלי ודו השיח הזה ששמעתי בבוקר ליווה אותי עד הערב. השיחה היתה סוריאליסטית כל כך בעיני והכתה בי חזק, כמו שקורה מדי פעם במקום הזה. התשובה החד-משמעית של סג״ל לא הפתיעה אותי במיוחד, אבל ההתעקשות של לוי שזיהה בדיוק את התכונה הבעייתית ביותר, המפחידה כל כך, שישראל מטפחת בחיילים, בשוטרים ובאזרחים שלה, הולידה כל מני מחשבות ורגשות בתוכי. לוי ככל הנראה – בהתחשב בדעות שחשף במהלך השיחה ובכך שמדובר (גיליתי בדיעבד) בתחנת הרדיו של יהודה ושומרון – לא הבין עד כמה השאלה שלו מדויקת, עד כמה היא מהווה נעץ מנקב בבלון הפחד שמקיף את מרבית היהודים בישראל.

הזהות הערבית דוחה יהודים בישראל, מפחידה אותם כל כך עד כדי שכל ערבי-ה, ללא קשר לגילו, מאבד מאנושיותו כאשר הוא עומד מול יהודי-ה ממוצע-ת. הילדה הזאת מחבלת וזה כל מה שהיא אי פעם תוכל להיות. אם היה מדובר בילדה יהודיה עם סכין, איש הביטחון היה מנטרל אותה, דואג לטיפול רפואי הולם ושולח אותה לבדיקה פסיכיאטרית, מכיוון שהיא קודם כל ילדה במצוקה

המילים והמשפטים שיוצאים לאנשים מהפה באופן יומיומי בתקשורת, מבלי שיעצרו ויתהו עליהם, חושפים כמובן הרבה דברים על המצב שאנחנו שרויים בו מבחינה תודעתית רגשית. גבולות השיח בישראל נחשפים, כאשר מבינים שלגיטימי לומר בשידור חי דברים מן הסוג הזה שאמר סג״ל, מבלי לחשוש מסנקציה חברתית. הזהות הערבית דוחה יהודים בישראל, היא מפחידה אותם כל כך עד כדי שכל ערבי-ה, ללא קשר לגילו, מאבד מאנושיותו כאשר הוא עומד מול יהודי-ה ממוצע-ת. הילדה הזאת מחבלת וזה כל מה שהיא אי פעם תוכל להיות. הרי אם היה מדובר בילדה יהודיה עם סכין, איש הביטחון היה מנטרל אותה, עוצר אותה, דואג לטיפול רפואי הולם ושולח אותה לבדיקה פסיכיאטרית. זאת מכיוון שהיא קודם כל ילדה שככל הנראה נמצאת במצוקה קשה ביותר. אני לא גדלתי בבית שמאלני ולכן מכירה ומתמודדת עם העיוורון הזה באנשים שאני הכי אוהבת בעולם. אני לא יכולה או רוצה להפריד את עצמי מהם, הפרדה כזו תהיה התכחשות לחלקים חשובים בזהות שלי, הם נמצאים בתוכי.

מראית עין של גבולות מוסריים

אתמול פורסמה כתבה על כתב אישום שהוגש נגד חייל מג"ב שהדליף ליו"ר להב"ה, בנצי גופשטיין, צילומי תעודות זהות של נשים יהודיות שנסעו ברכב עם פלסטינים. החייל עצר את המכונית לבדיקה בסילוואן, השתמש בסמכותו וצילם את תעודות הזהות של הנשים ללא ידיעתן. לאחר מכן שלח את התמונה לגופשטיין וכתב בין השאר: "תעודת זהות של בחורה שירדה עם שני ערבים וחברה שלה לאילת. רציתי לבכות עכשיו. אם תוכל תעביר את זה לגורמים הרלוונטיים בבקשה ממך. בבקשה לשמור בעילום שם."

המצוקה שמבטא החייל בהודעה ששלח לגופשטיין מראה עד כמה עמוק טבוע הפחד מהתמוססות ההפרדה התודעתית והמוחשית שמקיפה את היהודים בישראל ממי שגר בתוכם ומצדדיהם. ההתבוללות נתפסת כאובדן זהות, ההתמזגות שנוצרת בעקבות (כל) היכרות וקירבה, מהווה לרוב איום ובמקרים אחרים בגידה שוברת לב. תחושות קשות אלה מעמיקות בחברה, ואל מולן ההתמודדות של התארגנויות השמאל הולכת ומאבדת את הרלוונטיות שלהן. זאת מכיוון שלנוכח הפחד העמוק הזה, השמאל ממשיך לדבר בסיסמאות שמשמעותן נשחקה, כמו: שוויון וצדק לשני העמים, דו-קיום, חיים ביחד וכדומה.

הילדה רקיה עיד אבו עיד מענאתא
רקיה עיד אבו עיד (מתוך עמוד הפייסבוק ״0202 – מבט מירושלים המזרחית״)

בזמן שהפחד העמוק מעוור את מרבית היהודים בישראל, השמאל ממשיך להשתמש בסיסמאות חסרות השפעה, שקופות למרבית האנשים. שפה זו ישנה ודקדנטית. היא מתנשאת כי היא לא כנה, היא לא מנסה לדבר עם אף אחד. באותו דיון שהתנהל בתוכנית של אראל סג״ל נוצר רגע ייחודי בו עברה נקודה קריטית שלא באה לידי ביטוי מספק בשפה שהשמאל משתמש בה בשלל איוונטים להפגנות ואירועי תרבות לבנים בפייסבוק, או בגרפיטי בחוצות העיר. הערביות מפחידה את היהודים, כי מבחינתם היא מהווה איום על הזהות שלהם ועל כך עלינו לדבר. העיסוק שלנו סביב התופעה הזו חייב להעמיק בדיוקו.

השימוש החוזר ונשנה במילים גדולות, בזמן שהמציאות מקצינה, שחק אותן, הוציא מהן את העוקץ, ואף גרוע מכך, הפך אותן לכלי שרת בידי מי שמבקש להלעיג אותנו. נורא קל לדמיין איך שמאלני מדבר, נורא קל להגחיך את דמותנו. השיחה הסוריאליסטית ברדיו התאפשרה בגלל המצב הקיצוני שאנחנו חיים בו, אבל היא גם הביאה לכך ששאלה חשובה מאין כמותה תישאל מבלי שיקטעו אותה, או שימתגו אותה כבגידה שמאלנית מגוחכת. גם אנחנו הפכנו אדישות עד כדי שאנחנו מכחישות חלקים חשובים בזהות שלנו. הגיע הזמן לפנות ליהודים, לעצמנו, לעודד שאלות, להצביע על אותן הופעות יומיומיות של שנאה ולהראות אותה במערומיה. בלי סיסמאות חלולות, אלא בדיבור כנה ופשוט שצריך לעבוד קשה כדי למצוא אותו.

כל גבר צעיר מסילוואן מהווה סכנה ביטחונית אפשרית על הריבון הישראלי. לנוכח מציאות זו, המעשה של אותו חייל שפוי בהחלט, רגיל, תוצר ישיר של הנורמה הישראלית. הוא הרי סך הכל ביקש להציל את אותן נערות שנשבו בקסמו של האויב

הפחד היהודי בישראל מתוגבר היטב על ידי הממשלה. העובדה שהחייל נשפט על מעשיו איננה מובנת מאליה. איך יכול להיות שאותה ממשלה שמטפחת את ההקבלה בין פלסטיני לסיכון בטחוני ובין מראה ערבי לחשד סביר, שמקדמת – גם אם באופן לא מפורש – נוהל ״הוצאה להורג״ של ילדים פלסטינים עם סכינים, אומרת באותה נשימה שאותו חייל מג"ב עשה טעות שיש לשלם עליה? הממשלה עושה שימוש בקלסיפיקציות ביטחוניות נרחבות (לדוגמה, כל פלסטיני מהשטחים עד גיל 35 מהווה סיכון בטחוני אלא אם הוא נשוי או אב לילדים) ובו זמנית, ללא כל סתירה, מעמידה לדין חייל מג"ב שפעל לפי קריטריונים לחשד שהיא עצמה הציבה – ומגישה נגדו כתב אישום. כל גבר צעיר מסילוואן מהווה סכנה ביטחונית אפשרית על הריבון הישראלי. לנוכח מציאות זו, המעשה של אותו חייל שפוי בהחלט, רגיל לחלוטין, תוצר ישיר של הנורמה הישראלית. הוא הרי סך הכל ביקש להציל את אותן נערות שנשבו בקסמו של האויב.

ההחלטה להעמיד לדין את החייל היא החלטה פוליטית. השימוש הפוליטי בכתב האישום נגדו מבטא מגמה מקבילה שחשוב לזהות אותה. ניתן לכנותה, אולי, ליברליזציה של החוק הישראלי, כחלק מהניסיונות להשיג הסברה ישראלית פנימית וחיצונית טובה יותר. היא מתבטאת גם בקריאתו האחרונה של יולי אדלשטיין מהליכוד להכריז על ארגון להב"ה כארגון טרור, וגם בפסק הדין שניתן לרוצחי אבו ח'דיר. מהלך פוליטי זה מבקש לייצר מראית עין של גבולות מוסריים. הוקעה של להב"ה היא פעולה מבורכת בכל מקום שפוי, אך כאן היא הופכת גם כלי שרת בידיה של הממשלה. אותה ממשלה מטפחת פרופיילינג גזעי ובאותה נשימה מבקשת להוקיע את מי שעובר גבולות ליברליים כלפי אותם אנשים שהיא עצמה מגדירה באופן שיטתי כמסוכנים.

קודם כל מחבלת

חייל המג״ב נבהל מהעובדה שאשה יהודיה ניהלה יחסים מרצון עם פלסטיני מכיוון שמבחינתו פלסטיני יכול להיות תמיד רק האויב שלה. כמו שרקיה עיד אבו עיד, אותה ילדה מענאתא, היא קודם כל מחבלת, איום שחוסל. הממשלה עושה שימוש באותו חייל מג"ב כדי להיראות נקייה יותר, היא מבקשת להכריז על להב"ה כארגון קיצוני והזוי ובאמצעות כך לתחזק מראית עין דמוקרטית. נדמה לי שהסיבה העיקרית לכך שלהב"ה סומנה כמי שהמדינה מבקשת להבדיל את עצמה ממנה, מבוססת על מאפיין אחד שלה והוא שמדובר בקבוצה שפועלת ממניעים דתיים. המדינה הציונית מבקשת להיות כמו מדינות המערב הגדולות שמיודדות איתה בקשרי כלכלה עמוקים. היא רוצה להיות מודרנית ונאורה כמוהן, לבנה למהדרין. לטובת כך היא לא רוצה לייחס לעצמה מאפיינים דתיים "קיצוניים", כמו קבוצות שהיא אוהבת להצביע עליהן כאיום עליה וכהפך המוחלט שלה.

ישראל מבקשת להבדיל את עצמה מלהב"ה בפעולות ראווה משפטיות ובו זמנית ממשיכה להעמיק את האלימות הממוסדת שמתרחשת יום יום משני צדי הקו הירוק. אנחנו, כמתנגדות לשלטון הליברלי והלבן, הציוני והעקשן, חייבות למצוא דרכים חדשות להתמודדות, ראשית דרך בחינה של השפה שלנו 

הפעילות של להב"ה מסומנת כקיצונית על ידי מדינה שלא מאפשרת ליהודים ופלסטינים (מכל דת שהיא) להתחתן בגבולותיה. ישראל מבקשת להבדיל את עצמה מלהב"ה בפעולות ראווה משפטיות ובו זמנית ממשיכה להעמיק את האלימות הממוסדת שמתרחשת יום יום משני צדי הקו הירוק. הכוחות המנוגדים שפועלים בחברה שלנו מייצרים סתירות אינסופיות. מדינת ישראל צריכה להמציא את עצמה כל פעם מחדש, כדי להצדיק את האופן שבו היא מתקיימת במרחב הזה. הסתירה העמוקה הזו לא יכולה להיפתר, כי לחיות בתוך חומות מבצר ולקרוא לזה דמוקרטיה וחירות זה מגוחך. אנחנו, כמתנגדות לשלטון הליברלי והלבן, הציוני והעקשן, חייבות למצוא דרכים חדשות של התמודדות מולו. ראשית כל דרך בחינה של השפה שלנו.

בועז לוי זיהה את הבעייתיות העמוקה שצומחת באמצעות שיח זה בלבבותיהם של מיליוני יהודים בישראל, גם אם רק לרגע. הוא התעקש לעמוד על הנקודה, על אי-הבהירות שהרגיש ביחס לתופעה כי היא אכן מטלטלת. אראל סג"ל היה בשוק מהעמדה שלוי שם אותו בה, אבל הוא ענה בכנות. אני רוצה להאמין שלכל הפחות כמה ממי ששמעו אותו אומר את המילים הללו בכזו נחרצות, זזו לרגע באי-נוחות בכיסא המכונית שלהם בדרכם לעבודה. עלינו להצביע על החולות הרעות והמסוכנות שמקבלות לגיטימציה בחברה הישראלית. לעומת זאת, לתת לכוח האינרציה להפוך אותנו אדישות, יותיר אותנו חסרי תקווה, בודדים צועקים סיסמאות לעצמנו.

אנחנו, גם אני, צריכות למצוא ארגז כלים חדש לדבר בו. אני חושבת ששם חייב להיות מושקע הזמן שלנו. אני לא יכולה לקרוא עוד איוונט אחד בפייסבוק שמזמין אותי להגיע לאירוע של שוויון ואחדות בין העמים, כל פעם בה נעשה שימוש בסיסמאות הריקות הללו הופכת גם אותנו לקריקטורה של הכיבוש. גרועה כמעט כמו הגרוטסקיות הגזענית ששוררת כאן. אנחנו צריכות לטפח צמיחה של שפה חדשה שתציל את המוסר ויכולות האמפתיה שנותרו פה, למצוא דרך חדשה לבנות אמון ולהפיג את החשד, לאסוף את שברי החלומות שמפוזרים על אדמת הארץ.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דןש

    הקשר היחיד שבין שני המקרים הוא בעובדה ששניהם פסולים.
    המקרים בהם יורים במחבלים על מנת להרוג ולא נעשים כל מאמצים לנטרל את המחבל בעודו חי – בין אם הוא ילד, עלם, צעיר, מבוגר או זקן – הם פסולים לחלוטין. כמו גם ניצול סמכויות שוטר לפעול כ"מוייסר" אודות קשר בין בני אדם בעלי דתות שונות. היהדות כמו גם האיסלם, מתנגדת לכל קשר עם בני/בנות דת אחרת. שניהם דורשים שבמקרה כזה ימיר אחד המעורבים את דתו.
    המדינה פועלת כראוי במקרה של ה"מוייסר" ומתעלמת עד "מעודדת" הרג מחבלים גם באותם המקרים שאינם מחייבים את ההרג.

  2. איתן סיגל

    נהדר, תודה!

    תמימות היא כרסום יסוד הפאשיזם.

  3. נפתלי אורנר

    לא מצאתי כל פסול ב"סיסמאות" השמאל. כולן תקפות. יש מקום להוסיף עליהם ברוח מאמרה של הכותבת

  4. אסף

    לא קונה, מצטער. אם מישהו רץ אלי עם סכין שלופה ויש לי אקדח – אני יורה. רק אחר כך אולי מברר בן/ת כמה, ולמה. דבילי וחוכמולוגי לבוא בטענות למישהו שמאוים ויורה כדי לנטרל את האיום, בלי שהיית במקומו. אם המאיים רחוק ויש לך זמן לכוון יפה-יפה, ואת מה-זה קרת-רוח – אפשר אולי לנסות לירות קודם לרגליים. אבל מה לעשות שבמציאות בדרך כלל זה לא ככה, הסכין נשלפת מקרוב, זה מפחיד ופתאומי ומבלבל, ואין זמן לניסוי וטעייה. מצטער, אבל לא הייתי מהמר על החיים שלי. גם לי יש ילדים.

    1. דן וקסלר

      אסף, אם היה מדובר בילד יהודי לא היית מדבר באופן דומה! אתה מתכחש למציאות שבה חיים גם הילדים שלך.
      כל מדריך נוער בסיכון בפנימייה, בשכונה, בבי"ס נתקל באלימות כלפיו או כלפי נוער אחר. עלי אישית זרקו סיגריות בוערות, ולפחות פעמיים הוצאתי סכינים (פעם אחת גם גדולה ומחודדת בהרבה מזו שעליהן רוצחים ילדים) מנערים בני 16 שמאיימים הרבה יותר מילדות בנות 13 בגודלם ויכולתם.
      ההתעלמות שלך ושל אחרים מהקונטקסט בו ערבי=מחבל=להרוג מצביעה על כמה הדברים שנכתבו פה חשובים. ילדים הם ילדים עד שיוכח אחרת, בחברה בה ילדים הופכים להיות מבוגרים לכל דבר ועניין אפשר גם להוציא אותם להורג. ילדים יהודים לא הופכים לאויב שלנו כי הם יהודים, לא כי הם פחות מסוכנים! שאל את עצמך ברצינות על ילדיך, ועל נוער שאותו יכול מאוד שיפגשו (בהנחה שהם חיים במחובר למדינה, ולא בבועה אליטיסטית מנותקת): האם גם במקרה של אותו נער יהודי, בין אם אשכנזי/מזרחי/רוסי/אתיופי, בו הוא היה שולף סכין על ילדיך הייתי ממליץ להוציא אותו להורג או אולי הייתי מעדיף לשלוח אותו לכלא (גם על מבוגרים יהודים אנחנו חסים יותר ולא ממליצים להוציא להורג כל מבוגר שמאיים עליך בכביש אפילו אם נשק)? אם התשובה שלך היא הראשונה, אז ייעוץ פסיכיאטרי הוא המקום בשבילך, ואם השנייה תשאל את עצמך למה כשמדובר בקונטקסט אחר בילדה בת 13 התשובה שלך היא אחרת.
      ותודה לכותבת.

      1. דן וקסלר

        עלמה תודה פוסט חשוב!

        הדבר הראשון הבעייתי בפתרון שאת מציגה הוא העובדה שהוא פנים יהודי בלבד, בעוד שהפחד שאת מציגה הוא לא פנים יהודי, אלא בין יהודים ופלסטינים (ובהקשר זה חשוב לומר, שבעוד שפה את מתמקדת בפחד היהודי הפחד הפלסטיני וחוסר האמון שלהם הוא הרבה יותר נוכח לא בגלל פחד תיאורטי אלא בגלל פחד הרבה יותר יומיומי בו בניהן ובנותיהם מוצאים להורג או נכלאים ומלחמה בפחד, או בניית אמון מחודש, חייבת להיות בשני הצדדים). הישארות בשיח פנים יהודי, תמיד ישאיר אותנו עם אותן פריבילגיות ביננו לביננו ותמיד כשתבוא המלחמה הבאה הפחד ינצח, רואים את זה פעם אחר פעם, ובעיקר עכשיו עם המהלך ימינה של החברה. לכן, אם רוצים לשבור את הפחד הוא חייב להיות בפעילות משותפת יהודית ופלסטינית.

        הדבר השני הוא איך מייצרים את השיח לא עם האליטות האשכנזיות. היו ניסיונות של שיחה בין יהודים שמאלנים (אשכנזים לרב) ליהודים לא שמאלנים (לא אשכנזים לרב), גם תוך שותפות במאבק, לצערנו בסופו של דבר הפחד שמחדירה האליטה האשכנזית הימנית כמעט תמיד מנצח. פה דרושה מחשבה מחודשת, על איך לייצר מרחב כזה שמאפשר שיחה תוך אמון, ובלי צורך להסתיר את העמדה השמאלית.

        בקיצור העניין הוא לא רק שינוי המילים, השיח, זה צעד אחד (וכבר נעשה על ידי אנשים בשמאל הראדיקלי), אלא איך יוצרים את המקום לדבר עליו עם יהודים, ואיך לא משאירים את השיחה הזו כשיחה פנים יהודית אלא כשיחה יהודית-פלסטינית.
        עושים חשיבה על זה בחלקים בשמאל כבר עכשיו את מוזמנת

  5. תחריראל

    כמה נוח להתעלם מעובדות.
    העדויות הכי אמינות מהאירוע מספרות שהמאבטח ניסה לברוח מהילדה ע"מ לא לפגוע בה.
    בחוסר ברירה הוא נאלץ לבחור אם להיפגע או לנטרל אותה.
    בחירתו היתה מוסרית לגמרי. להרוג.
    ההריגה הזו תועיל לבסוף (אולי אחרי עוד כמה נערות הרוגות) להכניס לראש של הנערים והנערות האלה להרגיע את עצמם מיד כי התוצאה תהיה קשה.
    ואם הנערה היתה מתקדמת לתוך הישוב ורוצחת את הילד הראשון הנקרה בדרכה?
    המאבטח ביצע את מלאכתו כמו שצריך. ולא משנה אם היא ערביה או יהודיה או סינית.
    תפקידו להרוג את מי שרץ לכיוונו, לא עוצר אחרי כמה אזהרות, עם סכין שלופה.
    נקודה.

    אני מציע לכותבת המאמר החכמולוגית להיות בסיטואציה הזו ונראה כיצד תבחר לנהוג.

  6. ליכודניק

    כבר כמה ימים אני מחפש תשובה מתאימה למאמר הארוך, והמנומק, שניכר שנכתב בדם ליבה של הכותבת. כתבתי ומחקתי מספר תגובות. בסוף, בחרתי בקצרה מכולן.
    המאמר נגוע במוסר כפול.
    מאז אוקטובר לא ראינו רק ילדה-מחבלת אחת. היו 157 תקיפות בסכין. 87 תקיפות בנשק חם. הרבה מעבר למה שהיה לפני אוקטובר, בלי שינוי חברתי, כלכלי ורפואי בחברה הערבית. אלו לא מקרים רפואיים על רקע מצוקה קשה ביותר. הם פיונים במאבק לאומי.
    אפשר להניח שרובם היו צעירים ואף קטינים.
    כמות כזו לא קורית בחלל ריק. יש מי שמושך בחוטים ומסית. יש מי שיודע ומעלים עין. יש מי שמשבח ומעודד אחרי מעשה, ומעודד את המעשה הבא.

    כשכמות כזו של קטינים נשלחת להרוג, האחריות היא על השולח ולא על המתגונן.

    התמקדות במתגונן, האם הוא פעל בתגובת יתר בגלל סטריאוטיפ או לא, היא מוסר כפול. הרי השולח הוא מי שמביט בצעיר הערבי ורואה מחבל, הרבה לפני שהמאבטח הישראלי עושה זאת.

    הדרך הטובה לשמור על חיי הקטינים הפלסטינים היא לגרום שיפסיקו לתקוף ישראלים, לא לשכנע את הישראלים להתגונן בעדינות.

    או, לחילופין, שחיי הקטינים הפלסטינים כלל אינם העיניין, והכותבת מתעניינת רק בנזק הנפשי והתודעתי שנגרם ליהודים המתגוננים; הבנתי המועטה בפסיכולוגיה היא שנזק כזה נגרם מהדחקה, לא מהטראומה עצמה. אנו נלחמים בעם שפלג משמעותי ממנו שולח את הקטינים שלו לרצוח את הקטינים שלנו. המוסר והדמוקרטיה שלנו ייכונו על בסיס הכרה בכך, לא על בסיס התחבטות האם אנו מצליחים לראות את האנושיות בכל מי שתוקף אותנו.

  7. יהודי

    יש פה הבנה מאוד פחותה. לוקחים עובדה ומספרים אותה ללא קשר למציאות הסביבתית. אתן דוגמה החוק הבינלאומי קובע שצריך להילחם עם מדי-צבא ולמה חוקק חוק זה כי ההבנה שבמקרה שלא יהיה כך, הצד המותקף יפגע באזרחים חפים מפשע עקב חשש מוצדק שהאזרח מולו תוקף לכן אי התייחסות לסביבה לא משקפת את המציאות. כאשר אדם כלשהו בא לרצוח עם סכין ישנו כמה דרגות סיכון אחת מהם למשל ברצונן לפגוע בכמה שיותר, השני הם מסכימים למות ולכן לא כל פגיעה רגילה בהם כאשר האדרנלין זה מוות לא מנטרלת את הסכנה. ישנן סרטונים של בני-14 ו-13 שפצעו אנושות ורצחו אפשר למצוא אפילו מאבטח ברכבת הקלה שהיה צריך להיאבק עם אותן "ילדים" אבל מעל הכול זה מזכיר פטנט להריגת ג'וקים לתפוס את הג'וק להפוך אותם על הגב ואז הכניס בתוך הפה תרסיס וכך הם ימותו . לטעון שילדה בת-13 נהפכת לחסינה האם לפני הירי כאשר המותקף מופתע צריך לעשות בדיקת גיל ? האם לבקש תעודת זהות ? או שיש לכם רעיונות אחרים ????

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X