string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הצלחתי להפחיד אותך, הא?

התבוננות מחודשת בסצינה מסרט ממרחק של 24 שנה, הובילה את הבמאית מיכל אביעד למחשבות על מה שהשתנה ולא השתנה בשיח על הטרדות מיניות

פתאום נזכרתי בסצינה עם דנה, אחת מגיבורות "הנשים ממול", הסרט הראשון שביימתי בישראל ועסק בנשים משני הצדדים ובתפקידים שהכיבוש הישראלי מועיד להן. ב-1992 הצגתי את הסרט לראשונה בפסטיבל ירושלים. השבוע חזרתי אל הסצינה והסתכלתי בה מחדש ממרחק של 24 שנים. בסרט מעידה דנה, בין השאר, על התקופה בה שירתה כחיילת ברמאללה. היא מספרת שהמפקד שלה החליט לעשות ממנה "מודל של פקידה", הוא רצה שתגיש קפה ותיראה טוב, הוא היה נועל את דלת המשרד, מתיישב לידה, נצמד אליה ופעם הפיל אותה למיטה, נשכב מעליה, ראה את הפחד בעיניים שלה וצחק: "הצלחתי להפחיד אותך, הא?"

היא התלוננה במצ"ח על הטרדה מינית (ממש במילים אלו!). הסמח"ט קרא לה לשיחה ודיבר על לבה: "תהיי מצפונית, את הורסת לו את המשפחה, את הורסת לו את הקריירה". היא התעקשה להתלונן. לאחר חודשים ארוכים המפקד שלה קיבל שבוע בכלא. היא הועברה לבסיס אחר ועברה גיהנום ואיומים עד השחרור. הסיפור ספוג במיליטאריזם ישראלי מוכר, והרפליקות בו מצוטטות בכל סיפור של הטרדה מינית ביחסי מרות מאז ועד היום.

הסצינה הקטנה הזאת עם דנה, מין זנב לסצינה אחרת איתה, צולמה שבע שנים לפני שנחקק בארץ ״החוק נגד הטרדה מינית״ (ב-1998). הגיבורה בסרט ידעה מהי הטרדה מינית, אני ידעתי מהי הטרדה מינית, סביר שהנחתי אז שגם הקהלים שראו את הסרט בארץ ובעולם ידעו. מצאתי ביקורת של אורי קליין ב״הארץ״ מאז (04.08.92), גם הוא הבין את משמעות דבריה של דנה, למרות שהוא לא משתמש במושג "הטרדה מינית": "כל המסע (בסרט) מצוי בתוך הקשר תיאורטי שמחבר בין אידיאולוגיה לכיבוש, אימפריאליזם לפמיניזם… היא מספרת (דנה) כיצד ניסה אחת ממפקדיה לנצל אותה מבחינה מינית והיא יצאה נגדו למאבק…"

דנה הייתה יוצאת דופן בתחילת שנות ה-90, ו"הנשים ממול" הוא כנראה הסרט הראשון בקולנוע הישראלי שמתייחס להטרדה מינית באופן ביקורתי. קדמה לו היסטוריה ארוכה של קולנוע עלילתי ישראלי ששפע בסצינות המריעות להטרדות מיניות. משמח אותי מאוד שבשנים האחרונות נעשים בארץ, בעיקר על ידי נשים, סרטים שעוסקים ברצף של פגיעות מיניות – גם מנקודת המבט של הנפגעות.

דנה מסיימת את הסיפור שלה בסרט בהערה אירונית: "הוא אמר לכולם שהוא נכנס לכלא בגלל שהוא דרס ערבי, כנראה שזה היה נראה לו פחות גרוע מאשר להטריד מינית בחורה…" המשפט הזה מגלם בתוכו את האדישות שהיתה גם לפני 24 שנים לדריסת ערבי. אבל הוא גם מציג בדיוק את שני הקצוות איתם אנחנו מתמודדים גם היום במקרים של הטרדה מינית: מצד אחד, הטרדה מינית זו תרבות בתוכה חיינו במאה שעברה ואנחנו חיים היום – תופעה כל כך שכיחה ומוכרת, שאנשים רבים עדיין מתקשים להבחין בין חיזור להטרדה, בין אישה שלא רוצה קשר מיני עם גבר לאישה שכן רוצה בו. מצד שני, אין מבייש יותר עבור גבר מהשיימינג הציבורי שמעניק התואר "מטריד מיני"- עוד לפני עידן הפייסבוק.

דנה מסיימת את הסיפור שלה בסרט בהערה אירונית: "הוא אמר לכולם שהוא נכנס לכלא בגלל שהוא דרס ערבי, כנראה שזה היה נראה לו פחות גרוע מאשר להטריד מינית בחורה…" למה תופעה כל כך מצויה היא גם כל כך מביישת, לא רק את המוטרדת אלא ובעיקר את המטריד?

למה תופעה כל כך מצויה היא גם כל כך מביישת, לא רק את המוטרדת אלא ובעיקר את המטריד? הסתירה הזאת בין מעשים לגמרי מצויים, שהיו ועודם "נורמה" ביחסים בין גברים לנשים, לבין הבושה האיומה להיחשף, היא הסתירה שחוזרת בכל מקרה של הטרדה מינית שמגיע לתקשורת.

אולי המפקד של דנה כל כך מתבייש, וגברים המואשמים היום בהטרדה מינית כל כך מתביישים, כי הבושה הזאת היא חלק מנורמות גבריות הדומות ליחסים בין גברים בכלא: הכי נמוכים בהיררכיית הגברים הם אלו שיושבים על פשעים מיניים. בכל מקרה, הבושה הקיצונית כל כך ממשיכה לגייס גם היום מכרים ובעיקר גברים אחרים לגונן על חשודים בפגיעה מינית.

לפני 24 שנים דנה העידה על ההטרדה המינית שחוותה בסרט. מאז ולאורך השנים טפטפו תלונות ועדויות בתקשורת. אבל רק עכשיו, לאחר שנות דור, שטף התלונות הוא כבר אוקיינוס. אולי זה הזמן שלוקח להבין ש״האישי הוא פוליטי״? אולי זה הזמן שלוקח לעבודת ״העלאת התודעה״, התהליך הרפלקסיבי שפמיניסטיות מהמאה שעברה ראו כהכרחית בדרך אל שינוי?

עבורי, פמיניסטית ותיקה וחסרת סבלנות, שרוצה לראות שינויים ממשיים בחיי, זה הרבה יותר מדי זמן, וזוהי עדיין לא סוף הדרך.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות