• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

״מת ללא אזהרה מוקדמת״ מאת סלמאן נאטור

החודש נפרדנו מהסופר סלמאן נאטור. אנו שמחים וגאים להציג כאן סיפור מרומן פרי עטו, שטרם פורסם

תמצית ההקדמה לרומאן:

סתם סיפור.

סיפור בדיוני.

וכמו שאומרים, כל דמיון למציאות מקרי בהחלט.

המקום, האנשים, החפצים וכל המוחשיכולם בִּדיון. אין להם קשר כלשהו למציאות. הם לא קרו, ולעולם לא יקרו אלא בדמיון המסרב לקבל את המציאות ומבקש לה תחליף. זהו סיפור שאינו מתייחס כהוא זה לשום מעשה בריאה. ואני מסב את תשומת הלב גם לכך שהשמות המופיעים כאן אינם שמות האישים שאנו מכירים ואינם מרמזים עליהם. ועל כן, אבו עמאר איננו יאסר ערפאת, ואבו ג'יהאד איננו ח'ליל אלווזיר, וכריסטין איננה בת העיר חיפה שלפני הנכּבּה, אשר הייתה האישה הראשונה שנאבקה למען שחרור פלסטין והנשים.

ונעיר כאן הערה נוספת, כדי שהסיפור לא יבלבל אף אחד ולא יביא לפרשנות יתר שתקשה על ההבנה או תיצור קושי חדש, עד שתאבד ההנאה מן הסיפור. כי אם תתייחס אליו כאל מציאות – אחרי הקריאה לא ניתן יהיה להאמין בו, אלא אם הוא בדיוני, ואם תתייחס אליו מראש כבדיון, לא ניתן יהיה אחרי הקריאה להאמין בו, אלא אם הוא מציאות. אז סתם סיפור.

סלמאן נאטור. צילום: נאיף נאטור, cc by-sa
סלמאן נאטור. צילום: נאיף נאטור, cc by-sa

אבו עמאר (שאכּר סעד מראד תאופיק אלמאלכּי) מת מוות טבעי.

הוא מת פתאום, מוות טבעי ללא אזהרה מוקדמת.

לא היו לכך סימנים, ואף אחד (מלאך, למשל) לא יצר אתו קשר לומר לו: מחר או מחרתיים תמות.

באותו יום תכנן לצאת אל העיר כדי לקנות עבאיה חדשה וכיפה לבנה וללכת לבדיקת עיניים, כי עיניו כבר הִקשו עליו את הקריאה בספרי הקדמונים.

אין בכל זה שום דבר מוזר או חריג מדרכו של המוות בכפר, והדבר הרגיל ביותר באותו בוקר היה זה שאבו עמאר קרא בספרי הקדמונים, הספרים הערביים הישנים. הוא הרבה לקרוא את אבו עלא אלמערי ומוחי דין אבּן אלערבּי ומה שתרגמו הערבים מאריסטו ומאפלטון.

הבריות בכפר מתים בדרך כלל מוות טבעי. חולים ומתים, או מתים מבלי לחלות, בהתקף לב, למשל, או מקריש דם, שאחדים מתייחסים אליו כאל מחלה, ואחרים מתייחסים אליו כאל תקלה לא צפויה, מִקרית, שאיש לא לקח בחשבון. הלב מפסיק פתאום להלום, הדם מפסיק לזרום אל המוח, כל אברי הגוף מפסיקים לנוע, וכוח החיים נמוג מן הגוף; הגוף מתקרר, אחר כך מתקשה, כלומר, נעשה קשה כקרש הזה, שאין זולת המסור שיְנסרוֹ.

הבריות בכפר מתים בתאונות, כלומר, בתאונות קטלניות, כמו תאונת דרכים או נפילה ממקום גבוה או מהרעלה, ויש גם מי שדופק את ראשו בקיר ומת. לפני שהתרבו המכוניות, הייתה משמעותה של תאונת הדרכים נפילה מעל גבו של סוס או בעיטת חמור או פרד בנקודת התורפה של הגבר, או נפילה ממדרון תלול בדרך חתחתים אל תהום הוואדי. אנשים רבים מתו גם מפני שנחשים ארסיים הכישו אותם.

כך היה המנוח, אבו עמאר, מסביר את המוות הלא צפוי, כפי שלמד מרופא סאנוסי שהביאו מן העיר אסכּאעאלם הידועה ברופאיה המומחים, כדי שידאג לבריאותם של אלה שניצלו אז ממחלת הכּולירה או הרוח הצהובה, כפי שקוראים לה הכפריים.

"הרוח הצהובה? שאלוהים לא יחזיר אותה! את האנשים היו קוברים עוד בחיים, לפני שנשמו את הנשימה האחרונה. הבן אדם היה חופר את הקבר שלו בעצמו".

הבריות בכפר א-תין לא מאמינים שהחיים בידי האלוהים. הם לא מאמינים!

אבל הבה נעשה צדק עם האמת: הרוב אינם מאמינים, ואם נוסיף צדק לאותה אמת: הרוב המוחלט.

אפשר למצוא כאלה שמאמינים ללא פקפוק, שאלוהים מחייה כרצונו וממית כרצונו, וכוחו וגבורתו בכול, ואין זולתו המשתבח גם על הרעה. המנוח לא היה אחד מהם, ומוטב שנאמר את הדברים האלה מלכתחילה, כדי שלא יהיו לא מאמין ולא חופשי מאמונה שיבלבלו את העניין, וכדי שלא ישפיע הדבר כהוא זה על פרטי הלווייתו והטקסים שייערכו בעקבות מותו או על צערם של הבריות עליו, כי בכפר הזה הן המוות והן הלידה אינם סיבה לא לצער ולא לשמחה.

אפשר למצוא כאלה שמאמינים ללא פקפוק, שאלוהים מחייה כרצונו וממית כרצונו, וכוחו וגבורתו בכול, ואין זולתו המשתבח גם על הרעה. המנוח לא היה אחד מהם, ומוטב שנאמר את הדברים האלה מלכתחילה, כדי שלא יהיו לא מאמין ולא חופשי מאמונה שיבלבלו את העניין, וכדי שלא ישפיע הדבר כהוא זה על פרטי הלווייתו והטקסים שייערכו בעקבות מותו או על צערם של הבריות עליו, כי בכפר הזה הן המוות והן הלידה אינם סיבה לא לצער ולא לשמחה

בכפר הזה אומרים לךָ המנחמים: "לכל התחלה קץ. קבל את הקץ כפי שאתה מקבל את ההתחלה. מוּת בשמחה, כדי שלא תיוולד אומלל!"

ברור! דבר כזה מתקבל על הדעת, רק אם אתה מאמין שהאדם מת ואחר כך נולד מחדש, וחוזר ומת ונולד, וכך עד קץ הימים או עד כלות הכול; כלומר, בעקבות המוות באים חיים, שאולי יהיו מאושרים ואולי אומללים ואולי חסרי טעם. וחסרי הטעם הם החיים האומללים ביותר. 

בכפר מאמינים הבריות שאדם מת ונולד מחדש. אמונתם עמוקה כל כך שבאותו רגע אינם יודעים אם עליהם להתעצב על הפרידה או לשמוח על השיבה.

בשעה שעמדו ידידיו לנחמהּ, מחתה אשתו כריסטין את דמעותיה בניסיון כושל להסתיר את בכיהּ.

היא אמרה להם ברורות שהוא לא התענה בייסורי גסיסה כאשר נשם את נשימותיו האחרונות.

זה היה 'מוות יפה', שכל אחד מייחל לעצמו וליקיריו.

"שתהיה אחריתך יפה!" זוהי הברכה הרווחת ביותר אצלנו.

במילון שלנו 'אחרית יפה' כמוה כ 'א-סלאם עליכּום', ולכן, כשנפרדים אחרי בילוי לילי או אחרי פגישה עם ידידים אומרים: "יהי קִצךָ נאה!" זאת אומרת, שתהיה אחריתך טובה!

כריסטין המשיכה לדבר ולתאר איך מת בעלה:

"הוא ישב במקומו כהרגלו בכל בוקר, אחרי שהכין את הקפה, הניח לפניו שני ספלונים וקרא:

'כריסטין! הקפה מוכן'.

(בדרך כלל היה הוא מכין את הקפה ושותה אותו עם מעט סוכר – 'רק עם ריח של סוכר', כך היה אומר).

אני הייתי עסוקה במחסן בהכנות ליציאה מן הבית. התעכבתי ולא באתי אליו מיד. הוא לא קרא לי פעם שנייה ושלישית כהרגלו. התעסקתי במה שהתעסקתי והתעכבתי, וכך, ברגע של שכחה, הרגשתי פתאום אש בוערת בחזה, כי הוא הרי רגיל לקרוא לי פעם שנייה ושלישית וגם רביעית. עזבתי הכול ורצתי אליו.

הוא היה מקופל על הכיסא, הראש כפוף והזרועות שמוטות.

צעקתי בקול הכי חזק: 'אבו עמאר! אבו עמאר!'

הוא לא הזיז את הראש. ידו הייתה חמה, אבל אחר כך התחילה להתקרר….

"הוא מת בלי לומר מילה אחרת לפני שנפרד?"

"לא אמר….? עזב הכול והלך? לא נפרד לשלום, לא שאל, לא אמר משהו?"

"הלב שלו הפסיק פתאום לדפוק בלי שום סימן מוקדם, פתאום בלי אזהרה… הלב בָּגד בו."

רוח קרה נשבה באותו בוקר ונשאה אתה את נשימותיו האחרונות של אבו עמאר שישב על כסאו ולא קם ממנו. לקול זעקת כריסטין אשתו הגיעו השכנים, ופרצו בכפר א-תין זעקות שעלו עד לב השמים. לא עברו רגעים מועטים, והבית התמלא באנשים, מהם שפרצו ביללות כיללות הזאבים, ומהם שהדמעות שטפו את לחייהם, בעוד ידידיו בנפש של הנפטר טורחים על ההכנות והסידורים להעברת הגופה לבית הפרֵידה לאחר שתירָחץ ותיעָטף בתכריכים שחורים וּתְבוּשַֹם במי ציפורן.

השמש שעלתה זורחת באותו יום קר כיזבה בבעלי ההחלטה, אשר הודיעו לנוכחים שטקס הפרידה ייערך בשעה שתיים אחרי הצהרים, ושההלוויה תעבור ברחובות הכפר אל ההר שבו ייפרדו ממנו ואחר כך יועבר אל מקום הנחת הגווייה שבפסגת ההר.

"הוא תמיד אמר לי, 'כשאמות, כריסטין, אני לא רוצה שאף אחד יבכה עלי. זו צוואתי היחידה'. והייתי אומרת לו: 'בלי שטויות', והוא היה אומר: 'דיבור של גברים, ובחיי אהבתי אליך, אם אדע שמישהו בכה ביום מותי, אבוא אתך חשבון אפילו כשיהיו עצמותיך יבשות כמקלות'".

המנוח היה גבר שמן מאוד, גדול מכפי שתוכלו לתאר לעצמכם, ועוד יותר גדול. צווארו היה עבה, ופניו תְּפוחים, ושפמו סבוך, וכך גם גבותיו, אבל תמיד חייך וצחק, אפילו ללא סיבה, כאילו צרך סמים קלים שמעולם ובחייו לא ידע את טעמם ואת ריחם.

אף אחד לא ידע להעריך בדיוק את משקלו. אני זוכר שכאשר היינו ילדים, אמר אחד מאתנו, שהוא שוקל חצי טון. ולא ידענו אז מה משקלו של טון. אותו ילד אולי שמע את הדברים מאביו, ובא אלינו בריצה כאילו גילה חוק פיזיקאלי חדש, ואמר בהתרגשות: "שמעתי את אבא שלי אומר שאבו עמאר שוקל חצי טון". היינו אומרים בלחישה "ישמור עלייך אלוהים, כריסטין. מה יישאר ממך, אם הוא ישכב עליך?" ואחר כך פורצים בצחוק. אני לא זוכר אם אמרנו את הדברים מפני שכבר היינו בתחילת גיל התבגרות ודמיינו אותו מוחץ אותה. מתקבל יותר על הדעת שמישהו מקרובינו אמר כך לאוזנינו, ואנחנו התחלנו לחזור על דבריו כמו תוכּים.

גופתו נעטפה על גבי מזרון שהגביהו כחצי מטר מעל לרצפה. התכריכים השחורים, המשייים, לא הותירו אבר מאברי גופו חשוף, להוציא את פניו ואת גב כפות ידיו.

באולם הגדול נפרשו שטיחים פרסיים ועליהם הונחו מזרונים ושמיכות צמר. האולם היה מלא מפה לפה בנשים שישבו סביב כריסטין וקרובות הנפטר, כשהן משננות את קינות הפרידה והאובדן, אשר לשמען תתלחלח גם האבן, ולמרות שכריסטין הודיעה להם על צוואת אבו עמאר, שלא יבכה עליו איש, היו דמעותיהן שוטפות.

"מה את רוצה, כריסטין, שנשיר ונרקוד כמו ביום חתונתו?" אמרה אישה שישבה בפינה הדרומית.

וחברתה אמרה, "אני מתארת לעצמי את אבו עמאר פוקח את העיניים וקם ומספר בדיחה כדי שנתגלגל מצחוק, ואחר כך חוזר ועוצם את העיניים וממשיך לָמוּת".

הנשים שישבו בפינה הדרומית, הרחוקה מן הגווייה, צחקו. ואישה שנראתה מבוגרת יותר נתנה בהם מבט, ואחר כך קמה וניגשה לכריסטין, אשר ישבה צמודה לגוויית אבו עמאר ובידה מטפחת לבנה, שפעם נפנפה בה מעל לראשו, ופעם אחרת מחתה בה את מצחה ואת לחייהָ ודמעות קטנות שזלגו מעיניה למרות רצונה. על אף הקור העז אשר קיצר את נשימות הנשים שמילאו את האולם, היא הרגישה לעתים שזיעה נוטפת ממצחה, ולא ידעה אם הזיעה היא זאת שמרטיבה את מטפחתה, או הדמעות. האישה קרבה אליה, הרימה את ראשה והושיטה לה יד כדי ללחוץ את ידה, ואף רכנה כדי לנשק את לחייהָ בעודה ממלמלת, וגם כריסטין פלטה מלים מבולבלות אך כמעט חשה מחנק. היא נשמה עמוקות ומשכה את ידה מיד האישה, נפנפה במטפחתה מעל ראשו של אבו עמאר, ובידה השנייה החלה לטפוח על חזהּ כדי להקל אולי על מה שלחץ על לבה.

חבורה גדולה של גברים כפופי גוו, ראשיהם מושפלים, נכנסה לאולם וקרבה לגווייה.

שתיקה השתררה באולם בציפייה לכך שאחד מהם יביע מלות תנחומים, אבל אלם אחז בכול, ואת הדממה הפר באור גדול הברק שהבהיל את הגברים, ובעקבותיו בא הרעם שהרעיד את כל פינות האולם. עננה שחורה העלימה את אור השמש מן הכפר, אפלה וערפל ירדו על המקום, ולא עברו אלא רגעים, עד שגשם קל התחיל לטפטף, והערפל עטף את הכפר.

באולם החשוך עלתה מעין המולה, שהתערבבו בה לחישות הגברים והנשים, אך איש לא מש ממקומו, וזקן אחד ניגש ורכן מעל לראש הנפטר, נשק למצחו הרחב ואחר כך הזדקף ואמר:

"אבו עמאר היה כבודו של הכפר, ועל אבדתנו לא נוכל לפצות. אבו עמאר הלך והביא את גשמי הברכה לכפר".

* * *

בתולדות כפר א-תין עוד יירשם שאבו עמאר אלמאלכּי הביא את הגשם לכפר בחורף סתווי.

באותה שנה לא ירדו גשמים.

האדמה הצחיחה התבקעה, מה שנבט בחודש תשרין הצהיב, וענפי העצים יבשו.

שלושה ימים לפני מותו קיבץ סביבו אבו עמאר חמישים נערים ונערות ואמר להם:

"פעם… פעם כשהייתה מגיעה שנת בצורת, היינו עולים לפסגת הר החדווה לפני שהיה השלג נמס, ומביאים גוש קרח ומניחים אותו בכיכר הכפר. אם היה יורד גשם לפני שהיה הקרח נמס, הייתה השנה שנה של שפע, אבל אם היה נמס, בלי שיָרד גשם, היינו מהדקים את האבנט על הבטן…. עכשיו בואו אתי אל הפסגה".

הוא לקח אותם וחזר כשהוא נושא את גוש הקרח בזרועותיו. הוא הניח אותו על אבן בכיכר, ואנחנו התחלנו לרקוד מסביבו ולשיר. אנשי הכפר התקבצו, הצעירים השתאו למראה עיניהם, ואנחנו היינו אלה אשר חיו את אותם ימים, מְשיבים את עֲבָרֵנו אשר חלף בגעגועים רבים לימים משכבר. וגם אבו עמאר רקד, ורקדה כריסטין. הוא השיב לכפר את ניחוחו ואת טהרו ואת חיבת הבריות זה לזה. גוש הקרח נמס למחרת מבלי שיָרד גשם להרוות את האדמה, ומבלי שיכסה השלג את פסגת ההר. אבו עמאר הלך, והנה הוא מביא את גשמי הברכה.

"הגשם הזה מבשר שנה שלא ידענו כמוה", אמר אבו ג'יהאד, אשר עבר כבר את השבעים אך נראה כבן ארבעים, והורה לגברים שילכו בעקבותיו. הם צעדו, הוא החל לשנן, והם ענו ואמרו אחריו:

"הוא היה מאתנו, והיה אתנו, היה לנו, והיה הנר המאיר.

הוא היה הידע והיה המחשבה, היה הטוּב והיה המעיין המתגבר".

מטח הגשם התגבר והזרם הכביד על צעדיהם אל עבר בית אבו עמאר, שם ישבו הגברים והמתינו לַשעה שתיים כדי להעביר את הגווייה לקבורה לתחנתה האחרונה.

אוסתאז סעיד עמד בקומתו הזקופה, חליפתו האפורה, הכהה, ועניבתו הכחולה (זו הייתה החליפה שאותה לבש רק באירועים מעציבים, בעוד שבשמחות לבש חליפה לבנה ועניבה אדומה כדם), ואמר:

"בגשם הזה לא ניפרד ממנו. נדחה עד שייפָּסק לגמרי ואז נערוך לו את הפרידה הראויה לו, וגם נספיד אותו".

"אוסתאז, ראוי לו יותר שניפרד ממנו לשלום ללא מלים", אמר זקן אחד, "בשתיקה. בשתיקה, אוסתאז!" והציע שהטקס יצטמצם לזיכרונות בלבד, ושגווייתו תילָקח אל ההר על כתפי הגברים.

"אולי תפרוץ סערה ולא תניח דבר מונח על מקומו. מזג האוויר הזה משוגע, ואי אפשר לסמוך עליו. בואו נקבור אותו עכשיו ממש. כך הלב מכה ואומר לי".

אוסתאז סעיד דחה את כל ההצעות שדחקו בו להוציאו, והתעקש על הדחייה עד שיתבהר, ואפילו אם תישאר הגווייה מונחת כך חודש מלא. כך אמר בעיקשות.

האוסתאז הפסיק את הדיון וביקש שיתלוו אליו כדי להודיע לכריסטין על ההחלטה וכדי לשמוע מה דעתה.

אפלת לילה ירדה על הכפר.

הגשם לא פסק.

הענן השחור והערפל הכבד הכבידו על הכפר את יגונו על אבו עמאר.

כריסטין המשיכה להיצמד לגוויית בעלה כשהיא מנופפת במטפחתה ומקוננת בקול נוגע ללב, וכשחדלה, הייתה אישה אחרת ממשיכה בקינה. כשהודיעו לה שהלווייתו נדחתה ליום המחרת לא אמרה מלה. היא הנידה בראשה, בלעה את רוקה ועצמה את עיניה ומלמלה מלים שאיש לא הבין, אחר כך פקחה את עיניה והודיעה בקול רם שגמרה אומר להישאר עם הגווייה עד שתגיע שעת הפרידה.

אישה בת גילה ניסתה לשכנע אותה שתצא ותבוא לישון אצלה, אבל כריסטין סירבה וביקשה מכל הנשים לחזור לבתיהן.

"לא אכלת כלום כל היום," אמרה לה אחת הנשים, "הבאתי לך משהו לאכול. קומי, אכלי ולכי לישון. היום היה ארוך, והלילה ארוך ממנו".

לאט, לאט החל האולם להתרוקן מן הנשים.

אחרי שהפצירו בה, עמדה כריסטין והתעטפה בשמיכת הפסים שכיסתה את רגליה. היא נשענה על חברתה ופסעה לאטה אל עבר החדר הקטן משמאל, שם חיכו לה שתי נשים שערכו צלחות על שולחן קטן. כאשר ניסתה לשבת על כיסא הקש חשה כאבים חדים בירכיה. היא ניערה את רגלה הימנית ואחר כך את השמאלית להרפות את שריריה, התיישבה, ואמרה בקול חלוש:

"אין לי תאבון".

היא אכלה שתי כפות אורז וחתיכת לחם קטנה, ביקשה מאחת מהן שתעזור לה לקום, ואת תחנוניהן שתמשיך לאכול דחתה. היא עמדה על שלה והתעקשה לקום, וחזרה וביקשה מהן שישובו לבתיהן.

"הרי לא נשאיר אותך כאן לבדך".

"הניחו לי! השמים היטיבו אתי בלילה אחר עם אבו עמאר, וזה הלילה האחרון לפני שישמין בשרו את הנשרים הרעבים.

כריסטין חזרה אל האולם הגדול, מושכת את רגליה בקושי רב, ולא שתה את לבה לתחנוני שלוש הנשים ולא למבטיהן הנדהמים ממעשיה ומהתעקשותה להישאר עם גוויית בעלה לילה שלם, כי מי יודע מתי ייפסק הגשם, כדי שיילָקח אל ההר.

רוח קרה נשבה באותו בוקר ונשאה אתה את נשימותיו האחרונות של אבו עמאר שישב על כסאו ולא קם ממנו. לקול זעקת כריסטין אשתו הגיעו השכנים, ופרצו בכפר א-תין זעקות שעלו עד לב השמים. לא עברו רגעים מועטים, והבית התמלא באנשים, מהם שפרצו ביללות כיללות הזאבים, ומהם שהדמעות שטפו את לחייהם, בעוד ידידיו בנפש של הנפטר טורחים על ההכנות והסידורים להעברת הגופה לבית הפרֵידה לאחר שתירָחץ ותיעָטף בתכריכים שחורים וּתְבוּשַֹם במי ציפורן

שלוש הנשים נשאו את הצלחות ויצאו מן האולם. כאשר סגרו אחריהן את הדלת, וטריקתה נשמעה, השתרר שקט, אך הרעם הפר אותו, וכריסטין חשה אש יוקדת בחזהּ. אחר כך אחזה בה רעדה ודמעות פרצו מארובות עיניה. היא ניערה את ראשה בכוח להחזיר לעצמה את כוחותיה המותשים, ופרצה בבכי. היא הניחה את ידה על פיה, ובקצות אצבעותיה לחצה על שפתיה ועל אפה ועל לחייהָ, כאילו רצתה לחנוק את עצמה, אך כאשר חשה שציפורניה ננעצות בבשרה, הרפתה את ידה, משכה את המטפחת מאבנטהּ ומחתה את פניה הרטובים בדמעות, פקחה את עיניה, הידקה את לסתותיה ואגרפה את ידה, ובפעם הראשונה הסכיתה לנקישות הגשם על החלונות ועל גג הרעפים של האולם. צמרמורת אחזה בה, ותחושת פחד שלא ידעה קודם. היא ננערה, להחזיר לעצמה את הכוחות המוכמנים בה, אשר העבירו מעליה את התשישות שכמעט גברה עליה, והקימו אותה על רגליה, כאילו הייתה נערה בת שש עשרה, השיבו אותה בתוך רגעים אל הימים שבהם הייתה נערה ממש. כמה אהבה לשיר ולרקוד ולשחק ולעולל תעלולים. היא חיכתה אז לאביר חלומותיה שיבוא אליה מעבר לאופק על סוסו הלבן ויֵרד לא רחוק ממנה, בשדה החיטה. היא תסתתר בין השיבולים והוא יחפש אחריה עד שימצא, יקרב אליה בצעדיו האיטיים, הקצובים והחדים, צעד אחר צעד, ויפרוש את זרועותיו. היא תרכין את ראשה ותסתיר את פניה בשערה הארוך ותשב, מסתירה את ראשה בין ירכיה וזרועותיה. אחר כך, מעט מעט, תרים את ראשה, ואביר חלומותיה יושיט את זרועותיו, וכאשר ייגעו אצבעותיו בעורה העדין, יציף הדם את פניה, והיא תנסה להיצמד לאדמה, אך אצבעותיו המלטפות את כתפיה ימשכו את ראשה מעלה. רטט יעבור בעורה, ורעדה קלה תעלה בגופה כגל המתנפץ אל החול. אצבעותיו יתגנבו לגבה ואחר כך ימשיכו בזחילתן עד שייגעו בשדיה המכווצים. היא תרים את ראשה כדי לומר לו: "קח אותי אתך!" והוא יחטוף אותה על סוסו הלבן, והיא לא תשוב לשדה החיטה…

הרעם הפר את השלווה אשר שררה באולם אחרי שחדל הגשם לזמן מה, אך אחר שב ודפק על החלונות ועל גג הרעפים.

כריסטין קרבה אל עמוד השיש שבאמצע האולם.

היא נשענה עליו והביטה אל המקום שבו נעטפה הגווייה בתכריכים.

תחושות של אימה גברו עליה, והלמות לבה התחזקה, אבל היא התעשתה, הביטה בפני אבו עמאר החיוורים כקרש, נגשה לעברו ועמדה מעל ראשו.

פניו הקפואים כקרח וחיוכו הרחב שנעלם, הבהילו אותה.

"אבו עמאר! אבו עמאר! קום! קום!"

היא ציפתה שיתהפך בחוסר מנוחה על משכבו, יפקח את עיניו ויאמר, תוך שהוא נאנח אנחות רמות:

"בוקר טוב, מה השעה?"

הוא לא זז ממקומו.

הוא מת מוות טבעי כמו שמתים החכמים.

כך אמרו לה, אבל הדברים הללו לא יוכלו לנחמהּ.

אחרי שפגעו בקירות השיש, חזרו אליה מילותיה וחדרו ללבה.

היא הניחה את פנים כף ידה על ידו וליטפה אותה.

מעולם לא ידעה אותה קרה כל כך.

היא ניסתה לקפל את אצבעותיו, אבל הן היו מעוותות וקשויות ולא סגרו על ידה כפי שפעם היה סוגר על ידה ולוחץ, אפילו כשישן.

היא קֵרבה את ראשה לראשו והסירה את הכיסוי הלבן מזרועו. ריח צחנה עלה וגרם לה להרחיק את ראשה מעט, אחר התעשתה כדי לנשק את מצחו ונסוגה. היא הושיטה את ידה אל מתחת לכר, משכה בקבוק בושם והתיזה על הפנים ועל היד ועל התכריכים ועל פניה ובגדיה ופרצה בבכי, השליכה את ראשה על חזהו ובכתה, מבקשת ממנו שימחל לה:

"סלח לי, אבו עמאר! בכיתי. לא עמדתי בזה. אני לא יכולה אבו עמאר. אתה הרי יודע לסלוח".

ברק שהאיר את האולם הגדול, קטע את דבריה. היא נבהלה ועצמה את עיניה לרגע בציפייה לרעם החזק אשר הרעיד את פינות האולם. היא הפנתה את ראשה אל החלל החשוך ואל קירות השיש, אשר הבהיקו בכל פעם שהבריק הברק והזדעזעו בכל פעם שהרעם הרעים.

"תחזור אלי, אבו עמאר? תחזור? תחזור אולי אחרי ארבע, חמש שנים. אולי יותר. אולי ילד קטן, מאיזה כפר רחוק. תחזור, אבו עמאר, ותספר לי על המסע הארוך שעשית, ואני אספר לך על צערי אחרי שעזבת, ואטביע במצחך העדין נשיקה שתמחה את כל הצער, ואומר 'לֵךְ תִּגְדַל בעולמך החדש, אבל תהיה חזק כרצונך! זה המשפט שלך, לא? אבל נבון וטוב כמו שהיית, בדיוק כמו שהיית, לֵךְ תִּגְדַל ותנקום בממזרים'".

היא מיששה את לחיו הקמוטה.

היא לא הסכינה אתו כך, קר ומקומט.

הוא היה תפוח לחיים תמיד, וסָמוק וחמים, אפילו כשהיה השלג יורד על הכפר השלו.

שפתיה נגעו במצחו והיא עצמה את עיניה כדי לחוש בקרירות שחשמלה את לשונה ופשטה בעורקיה. היא נרעדה, והמטפחת נפלה מיָדהּ על פניו וכיסתה אותם, עד שלא נראה מהם דבר חוץ משערות זקנו. נדמה היה לה שהיא עומדת מול הר שחור שצל עננה שחורה, אפילה נפל עליו, כהר העדן בחורף סוער, לא כמו חורף השנה הסתווית הזאת.

בתוך רגעים אחדים נראה לה הכול לבן כשלג. האורות והקירות והקיר ובגדיה השחורים, צבעם הפך לבן כצבע השלג. היא קמה ממקומה וניגשה אל ארון קטן שניצב ליד הדלת הגדולה, הוציאה ממנו מקלוני קטורת והדליקה גפרור, שהפיח בריאותיה את ריח הגופרית השרופה אשר נמוג כשהתפשט ריח הקטורת ההודית. אחר כך פסעה לאטה לפינות האולם, הניחה מקלון דולק בכל פינה וכיבתה את כל האורות. עלטה נפלה על האולם כעלטת הקברים השחורה, וכאשר פסק הגשם, השתרר שקט כשלוות המוות העוטפת את גופו של אבו עמאר. היא קרבה אליו והניחה כר לצד ראשו, השעינה עליו את ראשה והשתרעה לצדו, מנסה להיצמד לגווייה הדוממת. היא עצמה את עיניה ובכל מאודה ניסתה להסכית לנחירותיו, שאליהן הסכינה, עולות ויורדות, אך חוץ מקולה של הרוח לא שמעה דבר, והיא נרדמה ושקעה בשינה עמוקה. שעה אחר כך הקיצה כריסטין בבהלה לקול דפיקה חזקה על דלת הפלדה הגדולה, אחר כך נפתחה הדלת ונכנסו שלוש הנשים אשר היו אתה כשהן מצווחות: "הסערה, כריסטין, הסערה באה".

אחת מהן הדליקה את האורות באולם.

כריסטין ישבה שם לצד הגווייה ללא נוע, ולא משה ממקומה לקול צעקותיהן של שלוש הנשים.

תרגמה מערבית: רחל חלבּה (למקור)

הסיפור עומד להתפרסם באנתולוגיה של הוצאת "مكتوب מכתוב", שתראה אור השנה במסגרת סדרה של תרגומים מערבית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גדעון גיתאי

    מותו הפתאומי של סלמאן נאטור בא כהפתעה מרה. בפגישתנו האחרונה בביתו בדאלית אל-כרמל, עוד שוחחנו על הצורה שהמחזה שיכתוב יקבל. (בו היה אמור סלמאן לשזר קטעים מסרטים שעשיתי). סלמאן היה בן-אדם, במלוא מובן המילה. הוא נולד בבית דרוזי, והיה מיוזמי ההתנגדות לשירות הצבאי שהמדינה כפתה על בנו עדתו. הוא לא נמנה על המלקקים, ולא היה איש חדשות, כבן כפרו ראפיק חלבי. בזמנו עבד כעיתונאי בעיתון המפלגה הקומוניסטית ״אל-איתיאחד״. עד שבאחד הימים הצעתי לסלמאן להצטרף אלי לסיור בשכם, הוא לא ביקר בגדה הכבושה. כשחזר הוא כתב את סיפורה של אילהאם הנאבולסית. מאז לא הפסיק לכתוב ולבקר. אח״כ כתב מחזות, בעיקר לתאטרון המזרח-ירושלמי ״אל-חכאוותי״. הוא היה אדם פורה, הומניסט גדול, איש חכם ומעניין. סלמאן יחסר לי.