string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מפה לבנה עוטפת טבע שחור

הצלם דוד עדיקא עוסק בתערוכתו ״אור אחרון״ במושג הצילומי "שחור-לבן", המשמש בישראל גם להבחנה בין מזרחים ואשכנזים

השפה מתקשה לדון בשחור ובלבן מבלי לייחס להם ממד של ערך. הלבן מזוהה עם אורוהאור מזוהה עם בהירות ראייה חושית ואינטלקטואלית ומיוחס לו ערך מוסרי ותבוני. היעדר אור מזוהה עם שחור ומתקשר לחוסר ראייה ולעיוורון, כמו גם לחטא, יצריות ואימה. אבל במונחים של צילום, ההפך הוא הנכון. הלבן מצביע על החזרת אור, ואילו השחור משמעו בליעת אור. ביצוע אידיאלי של השניים מוביל לתוצאה זהה מבחינת המציאותהעלמתה התיאורית, באמצעות סנוור או בליעה. כלומר, הן הראייה והן העיוורון עשויים להתקשר לשניהם. היפוך נוסף נובע מכך שבפועל, השחור בולע את האור ומכיל אותו בתוכו, בעוד שהלבן הוא החזרה של אור, כלומר הדיפתו החוצה, ממנו והלאה. במובן זה, השחור בצילום הוא נוכחות של אור, בעוד שהלבן מעיד על העדרו. היבט זה מתחדד בצילום נגטיב מסורתי בשחור-לבן והדפסתו. חדירת אור חזק למצלמה גורמת להשחרת הנגטיב. בעת ההדפסה יחסום האזור השחור את מעבר האורוכך, בהדפס הסופי, הפוזיטיבי, הוא יופיע כלבן (כנייר צילום שלא נחשף לאור).

במונחי המדיום, "צילום בשחור-לבן" עומד כנגד "צילום בצבע". צילום בשחור-לבן היה אפשרות הצילום היחידה בראשית ימי המדיום, עד שנכנס לשימוש צילום הצבע לקראת סוף המאה ה-19. בהקשר אידיאולוגי הוא נתפס, עד אמצע שנות ה-70 – אז הוצגה לראשונה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק תערוכת תצלומי צבע מאת ויליאם אגלסטוןכשפתו של "הצילום האמנותי", הודות להזרה של המציאות המתקיימת בו ולמיומנות שנדרשה לשם שילובה של מדיה טכנולוגית "עממית" בשדה האמנות המודרנית.

דוד עדיקא נוהג לעסוק באמנותו בזהותו האישית ובמדיום הצילום גם יחד. בתערוכה "אור אחרון״ במוזיאון תל חי, מודגשים שני היבטים אלו בעצמיותוזהותו המזרחית והיותו צלםבאמצעות דיון בצבע. שכן המושג הצילומי "שחור-לבן" משמש בישראל גם להבחנה תרבותית, חברתית ופוליטית בין מזרחים ואשכנזים. הדיון בצבע, באותו סטריאוטיפ קולוניאליסטי מובהק של הבדל, אמנם אינו נטול בעייתיות, שכן ניתן לטעון נגדו שהוא משכפל בדיוק את השיח הגזעני שממנו מבקשת התודעה המזרחית לחרוג. אולם נראה שזהו דיון מוצדק בהקשר של יצירתו העכשווית של עדיקא. שכן הצילום, באמצעות תכונותיו החומריות האינהרנטיות, מחולל ומאפשר היפוך מחשבתי בנוגע לשחור וליחסיו עם האור.

עדיקא נוקט כמה אסטרטגיות צילומיות לשם בחינת המעשה הצילומי באמצעות הקשר בין השחור והאור. בקבוצת תצלומים אחת, הוא מצלם לעת ערב, ב"אור אחרון". בקבוצת תצלומים אחרת, הוא צובע אובייקטים בשחור ומצלמם באור חזק. בסדרת תצלומים שבה, בעקבות היטלי אור שונים, נראית מפת שולחן לבנה בטווח גוונים הנע מלבן ועד שחור, הוא חוקר את האופן שבו מתקבלים השחור והלבן בצילום. אסטרטגיה נוספת באה לידי ביטוי בהדפסות הצבע של עדיקא, שבהן מיקומו של ה"שחור-לבן" כמרחב מושגי מציג אותו בכישלונושכן הוא מחמיץ את הנראה. הדבר מורגש כאשר השחור והלבן מופיעים בעבודות לצדו של הצבע החום, החף כשלעצמו ממטעני שיח ערכיים בישראל; כדיון במזרחיות, השחור-לבן מחמיץ את מושאוהמזרחישגוון עורו שונה. לא אחת, מיתוסף בתצלומיו של עדיקא צבע נוסף לדיון, כסמן של החושניות שהקונצפטואליות מחמיצה. צבעים אלו מתדיינים עם ה"שחור-לבן" אך עם זאת, בהצטברם לקבוצות תצלומים (אדום, ורוד, כחול), הם מפתחים מעמד עצמאי המאפשר להשיב את השחור-לבן הקונצפטואלי למשפחת הצבעים ברוחב לב, כחלק ממרחב חושני מגוון ופלורליסטי.

החריגה מן הקונצפטואליות ניכרת גם בכל ניסיון מיון של התצלומים בהתבסס על צבע, שאין בו חלוקות הכרחיות. לא מעט מן התצלומים משתלבים במספר מרחבי צבע, וכך ההחלטה לאן לשייכם גמישה. הנוקשות המחשבתית נפרמת שוב ושוב בעבודותיו של עדיקא, כסוג של השתעשעות במרחב חמור סבר. בגופי עבודה אלו מזוהה הקונצפטואליות כמערבית, כשיח שלא אחת מוחק או מחמיץ את מושאיו. ברבים מן התצלומים הלבן משתלט במובהק על החום או על כל צבע נוסף. הוא הצבע העוטף את הדברים והרקע שעל גביו הם נראים. כהקשר, הלבן מתראה כניטרלי, כקובייה הלבנה המנותקת מן החוץמצע טהור, נקי, שהוא עצמו מושא של יופי. בתצלומים אלו, הלבן עדיין מזוהה עם האורשכן הוא מתכונן באופן מובהק באמצעות הפלאש או באמצעות חדירה ממוקדת של אור טבעי. האור מלבין את הנראה. הודות לכתם הלבן אנחנו מודעים לנוכחותו של הפלאש בהדפס וכך יוצרים זיהוי בין האור והלובן. זיהוי זה נתמך בשיח תיאורטי ענף, שעוזר לנו לא לפקפק בדבר. האם יש לכך שחר?

קטעים מתוך טקסט של נעמה חייקין על התערוכה ״אור אחרון״, מוזיאון תל חי. אוצרת: נעמה חייקין.

דוד עדיקא נולד בירושלים ב-1970, חי ופועל בתל אביב-יפו. הוא בוגר בצלאל (תואר ראשון ושני), הציג תערוכות יחיד, בניהן: "מהגוני" במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2003), "סלון" בהלנה רובינשטיין (2010), "כמים הפנים לפנים" בגלריה ברוורמן (2013). בין המלגות שקיבל: מלגת ארטפורט 2015. מלמד מזה שנים בבצלאל ובשנקר.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X