string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

לנצח נצחים: על "שנת אחדות ירושלים" של בנט

למה מכוון בנט כשהוא בוחר את שנת "אחדות ירושלים" לילדי ישראל? דבר אחד בטוח: הוא אינו מכוון לידיעת ההיסטוריה, לבחינה אינטלקטואלית של ירושלים הסמל והאגדה בתרבות היהודית והעברית, הוא מכוון לאינדוקטרינציה
רונה ברנס

שר החינוך נפתלי בנט הודיע לאחרונה על החלטתו לפיה שנת הלימודים הבאה תוקדש ל"אחדות ירושלים". איזו החלטה אמיצה! ודוק: השנה לא תוקדש ל"ירושלים בירת ישראל", אלא לאחדותה של ירושלים. מדוע נבחר דווקא ניסוח זה? מה פירושה של הבחירה "אחדות ירושלים"? מדוע לא סתם ירושלים?

ובכן, כפי שוודאי הבנתם, הכוונה היא לא להתמקד בירושלים "סתם", אלא להתמקד בשייכותה הפוליטית של ירושלים, בפעולות הצבאיות בזמן מלחמת ששת הימים, שבשנה הבאה, 2017, ימלאו חמישים שנה לפריצתה ולסיומה המיתולוגי. ואמנם, כשבנט מספר לעוקביו בפייסבוק מה יעשו התלמידים שיובאו לסיור בעיר כחלק מתכניתו הוא מונה את האתרים הבאים: העיר העתיקה, כנסת ישראל, בית המשפט העליון, אתרי גבורה והנצחה. מתוך כך אנו מבינים את מידת הדגש על ירושלים כעל יציר פוליטי-צבאי דווקא, על המעשה הפוליטי הרוכב על ירושלים, ושהוא-הוא ירושלים.

בתערוכה שעלתה בשנים האחרונות בספרייה הלאומית שנקראה "מכלי אל כלי", הוצב בין יתר המוצגים גם פנקסה של נעמי שמר, שבו היא הוסיפה את הבית הנוסף לשירה המפורסם "ירושלים של זהב" אחרי מלחמת ששת הימים וההשתלטות הצבאית על העיר העתיקה: בהתחלה כותבת שמר: "שלנו הם בורות המים השוק והכיכר", אבל אז היא נמלכה בדעתה ולבסוף תיקנה בפנקסה כך: "חזרנו אל בורות המים…". דומה כי שמר הבינה כי העניין האמיתי הוא ההיסטוריה של עם ישראל, הקשורה בנימי נפשה (הסימבוליים, האידיאליים, הכיסופיים, הדמיוניים) אל העיר ירושלים (האידיאלית, הסימבולית, הבנויה על כיסופים).

ירושלים הפוליטית מעולם, ולמעשה עדיין אינה מעניינת את רוב הציבור הישראלי, שאינו ממש מבין היכן עובר בה "הקו הירוק", מהו מזרח ומהו מערב, ומה זה אומר בעצם? רוב הציבור הישראלי מבין בכותל, בסמליה של העיר כמו מגדל דוד, חומות העיר העתיקה, כנסיותיה, והחלומות שאופפים את כל אלה כערפל חולמני.

למה מכוון בנט כשהוא בוחר את שנת "אחדות ירושלים" לילדי ישראל? דבר אחד בטוח: הוא אינו מכוון לידיעת ההיסטוריה, לבחינה אינטלקטואלית של ירושלים הסמל והאגדה בתרבות היהודית והעברית, הוא אינו מכוון לידע, הוא מכוון לאינדוקטרינציה. אכן, אפשר לנחש כי בנט היה מייעץ לנעמי שמר לדבוק דווקא באפשרות הראשונה: "שלנו הם בורות המים", היה מסביר לה עם חגיגות החמישים לששת הימים, "גם השוק והכיכר."

כרטיס ברכה לשנה החדשה: חיילי הצנחנים צועדים במסגרת מצעד יום העצמאות בשנה שלאחר מלחמת ששת הימים
כרטיס ברכה לשנה החדשה: חיילי הצנחנים צועדים במסגרת מצעד יום העצמאות בשנה שלאחר מלחמת ששת הימים
איזו היא ירושלים המאוחדת? ומי מאוחד בה? האם אוכלוסיית העיר הערבית המהווה כמעט ארבעים אחוזים מתושביה, ואשר למרביתם כלל אין זכויות אזרח במדינת ישראל? האם חלק משכונותיה הערביות של ירושלים המוקפות חומה? האם גם באלה ידונו תלמידי בתי הספר?

ואילו למען האמת, זה מעולם לא היה העניין: גם לאורך אלפי שנים, כאשר בורות המים כלל לא היו "שלנו", הם היו שלנו. כיסופי עם ישראל לירושלים (של מעלה, של מטה) הם ודאי אחד המניעים שבנו את את הדבר החמקמק שנקרא לו "הלאום היהודי המודרני". אבל כל זה לא מעניין את בנט. ירושלים אינה מעניינת אותו אלא כקרדום לחפור בו, ככלי פוליטי גס.

שהרי איזו היא ירושלים המאוחדת? ומי מאוחד בה? האם אוכלוסיית העיר הערבית המהווה כמעט ארבעים אחוזים מתושביה, ואשר למרביתם כלל אין זכויות אזרח במדינת ישראל (משום שהם אינם אזרחיה)? האם חלק משכונותיה הערביות של ירושלים המוקפות חומה (ולא זו העתיקה היפה, המעוררת געגוע סנטימנטלי)? מה פשר הקירות האטומים והכעורים שחוצצים בין בני אדם בתוך "ירושלים" שהורחבה לה למימדים מפלצתיים משיקולים פוליטיים גרידא תוך רמיסת בני האדם שמוקפים בהן (מה שנקרא: "גדר ההפרדה")?

האם גם באלה ידונו תלמידי בתי הספר?

לו היו נבחרינו ומנהיגינו, ובתוכם גם בנט, עוסקים פחות בסמלי כוח ושלטון, פחות בכפיית זהויות עלינו ועל ילדינו, אולי היינו יכולים גם לראות בני אדם. אבל היכן שיש רק סמלים רואים רק נצח (אכן, "ירושלים מאוחדת לנצח נצחים"), ולבני האדם היומיומיים כבר לא נותר מקום בתכנית הלימודים.

רונה ברנס היא משוררת וסופרת. חיה בירושלים, ומתפרנסת מתרגום ועריכה. כותבת באופן קבוע באתר אשפתון

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות