• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

לימודי האזרחות: רשלנות אקדמית, הסחת דעת ואינדוקטרינציה

ד״ר אסף מלאך, יושב ראש ועדת לימודי האזרחות במשרד החינוך, מתעקש להסיט את הדיון על ספר האזרחות החדש לדיונים מופשטים. ועדיין, הספר אינו רק לקוי ערכית, אלא גם עמוס טענות שגויות ובסופו של דבר – בלתי ניתן להצדקה
יוסי דהאןיוסי דהאן

מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של "החטיבה לזכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל

אחת הדרכים להסיח את דעתם של מבקריך מהטענות המוסריות והענייניות שהם מעלים נגדך היא להסיט את הדיון למישור תיאורטי מופשט ככל האפשר, להפליג לטענות אבסטרקטיות על עולמות מוסריים מתנגשים, לדיון מנותק על מושגים כ"טבע האדם" ומקור המוסר. להתאמץ שהדיון יתרחק כמה שיותר מהמציאות. ד״ר אסף מלאך, יושב ראש ועדת לימודי האזרחות במשרד החינוך, מדגים שימוש מעורר התפעלות בטקטיקה הזו.

במאמר ב"הארץ״ מלאך מסביר שהגרסה המשוכתבת החדשה של ספר האזרחות "להיות אזרחים בישראל" ומחוון המושגים ללימודי האזרחות, אינם ביטוי לתפיסת חינוך לאומנית פרובינציאלית צרה, אלא ביטוי מופתי לפלורליזם של דעות וערכים שמטרתם היא קידום הדמוקרטיה וזכויות אדם.

לדעת מלאך, עד שנפתלי בנט והוא וחברי הוועדה שבראשותה הוא עומד הגיעו למשרד החינוך, לימודי האזרחות הונחו על ידי תיאולוגיה ליברלית פונדמנטליסטית ואינדיבידואליסטית שהעמידה את אוטונומיית היחיד ואת חירויותיו במרכז. מלאך סבור שלימודי האזרחות לילדי ישראל צריכים להיות מעוגנים בפלורליזם ערכי המציגים, לצד הגישה הליברלית הפונדמנטליסטית, גם גישות אחרות: גישה קהילתנית, גישה רפובליקאית וגישה רב־תרבותית. מלאך אינו מהסס לשבח את עצמו ואת השר הממונה עליו על גישתם הפלורליסטית: "נעשתה כאן התקדמות ברורה לקראת הצגה מורכבת של ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, הסובלים יותר מפירוש אחד לגיטימי. מסיבות שונות, מגמה זו לא הוטמעה במערכת עד לאחרונה".

לא זה המקום לעשות סדר יסודי בברדק ההיסטורי, התיאורטי והנורמטיבי שמאפיין את הדיון של מלאך בתיאור הליברליזם ומבקריו, אבל הטענה שתכנית הלימודים באזרחות, כמו גם פרויקטים אחרים שמקדם משרד החינוך, מתיישבת עם תפיסות של חינוך לאזרחות של גישות המבקרות את הליברליזם, מופרכת ומטעה.

ובכל זאת ניסיון לעשות מעט סדר, דיון קצר בכמה הבחנות בסיסיות:

העמדה אותה תוקף מלאך, למרות שהוא לא מכנה אותה כך, מכונה "ליברליזם של אוטונומיה". על פי תפיסה של הוגים השייכים למחנה זה (מג'ון סטיוארט מיל ועד ליוסף רז, לבינסון ואחרים), מטרת החינוך במדינה דמוקרטית היא לחנך ילדים להפוך לבוגרים אוטונומיים. לערך האוטונומיה על פי תפיסה זו יש מעמד עליון. חלק מהמתנגדים לגישה זו שייכים למחנה המכונה "ליברליזם של גיוון" (דובר בולט של גישה זו הוא וויליאם גלסטון), הטוענים שליברליזם משמעותו קיום מגוון אורחות חיים וערכים, ושכפייה של חינוך לאוטונומיה היא אקט אנטי-ליברלי, כיוון שליברליזם של אוטונומיה אינו מאפשר קיום אורחות חיים של קבוצות שונות שערכיהן הם אנטי-ליברליים. לצידם קיים מחנה ביניים שלעמדתו תפקידה של מערכת החינוך הוא לחנך ילדים להפוך לאזרחים דמוקרטיים בוגרים, ולא להציב את את ערך האוטונומיה כערך מרכזי (ההוגה הבולט של תפיסה זו הוא ג'ון רולס, וכן אמי גוטמן ויל קימליקה ואחרים).

לדעת מלאך, עד שנפתלי בנט הגיע למשרד החינוך, לימודי האזרחות הונחו על ידי תיאולוגיה ליברלית שהעמידה את אוטונומיית היחיד ואת חירויותיו במרכז. מלאך אינו מהסס לשבח שר החינוך בנט ואת עצמו על גישתם הפלורליסטית: "נעשתה כאן התקדמות ברורה לקראת הצגה מורכבת של ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם… מסיבות שונות, מגמה זו לא הוטמעה במערכת עד לאחרונה"

אולם ההוגים ה"לא ליברליים" אותם מציין מלאך ככאלה התומכים בעמדתו, היו מתחלחלים מהמחשבה שהוא מגייס אותם על מנת להצדיק את תכנית לימודי האזרחות הלאומנית והצרה, שהוא, חבריו לצוות ושר החינוך מקדמים. בואו ניקח לדוגמה הוגה שמלאך מציין כתומך בעמדתו העוינת את הליברליזם, ג׳ון רולס (שבאופן אירוני שם ספרו, בו באה לידי ביטוי תפיסתו הפוליטית המאוחרת, הוא "ליברליזם פוליטי"). בקצרה: על פי רולס, מערכת חינוך בחברה צודקת ויציבה צריכה להימנע מלקדם אידיאלים ליברליים כאוטונומיה, מימוש עצמי ואינדיבידואליזם, ועליה לחנך ילדים לפיתוח מידות פוליטיות. מידותיו של אזרח טוב כוללות חוש הוגנות, סובלנות, יכולת ורצון להגיע לפשרה עם אחרים וכבוד הדדי כלפי כלל אזרחי החברה. תרגום חינוך למידות אלו, כמו גם מימוש עקרונות הצדק של רולס, לכדי תכנית לימודים, יצור תכנית מנוגדת בתכלית לזו שמקדמים בנט ומלאך.

מלאך מגייס גם את הגישה הרב-תרבותית להצדקת התכנית. גם כאן, בואו ניקח לדוגמה את ההוגה הרב תרבותי-המרכזי ביותר הכותב כיום, ויל קימליקה, ונבחן מהי תפיסת החינוך שלו. בקצרה, לדעת קימליקה, אזרחים צריכים להיות מצוידים במידות הנגזרות מעקרונות המשטר והקשורות לתפקידם של אזרחים במשטר כזה. מידות אלו כוללות את היכולת להעריך את תפקודם של אלה המחזיקים בתפקידים ציבוריים; את הרצון לקחת חלק בדיון ציבורי בסוגיות העומדות על סדר היום; חוש צדק; היכולת להכיר ולכבד את זכויותיהם של אחרים ולמתן את תביעותיך בהתאם לכך, וכן – את היכולת שלנו להתייחס לאחרים בהוגנות ובסובלנות גם בחיינו הלא פוליטיים. מקבץ מידות אלו מנוגדות למידות שאליהן מחנך הספר החדש לאזרחות ולתפיסת האזרחות אותה מקדם שר החינוך בנט. כיוון שמלאך מקפיד לשוטט בשמי התיאוריה הרב-תרבותית, ולא במקרה, הוא נמנע מלבחון את מה שמתרחש בעולם הארצי בו מתנהלת מערכת החינוך הישראלית. על פי התפיסה הייחודית האישית שלו של רב-תרבותיות, אין שום בעיה בכך שבין כותבי ויועצי הספר אין אף אזרח ישראלי ערבי, ושפרופ' אסעד גאנם התפטר מתפקידו כיועץ לוועדה המקצועית בעקבות תיאור מעוות של האוכלוסיה הערבית והענקת משקל כבד למרכיב היהדות על פני מרכיב הדמוקרטיה.

הייתי יכול להמשיך ולנתח גם את תפיסותיהם של הוגים אחרים כצ'ארלס טיילור ומייקל סנדל הקהילתנים וכן את תפיסת החינוך של הוגים רפובליקנים המוזכרים ומגויסים על ידי מלאך לתמיכה בתכנית ללימודי אזרחות; להצביע על הדיון המורכב המורה כי באופן מעשי אין הבדל, בסופו של דבר, בין מדיניות החינוך הנגזרת מהתיאוריה של רולס שעליה לכאורה מסתמך מלאך לבין החינוך הליברלי לאוטונומיה לו הוא מתנגד; להראות כמה פשטני, גס ומטעה הדיון של מלאך בתיאוריות פוליטית ותפיסות החינוך הנגזרות מהן. אולם גם כך הטקסט הזה יצא ארוך.

הדיון האקדמי הרשלני והמטעה של מלאך בתיאוריות פוליטיות שונות, שנועד להראות שתכנית הלימודים החדשה לאזרחות אינה אלא ביטוי לפלורליזם ערכי, הוא ניסיון מופרך להסיח את הדעת מהעובדה שהספר החדש לאזרחות, ספר שעל פי חוות הדעת של המומחיות והמומחים האקדמיים אינו רק לקוי מבחינה ערכית, אלא גם עמוס בטענות עובדתיות שגויות ובלבולים מושגיים. זהו חלק מהמפעל הרחב יותר של אינדוקטרינציה לאומנית צרה, הכוללת צנזורה של רומנים "המעודדים התבוללות" ומימון במאות מיליונים מכספי ציבור של פרויקטים אידאולוגיים שמטרתם "העמקת הזהות העצמית היהודית", דחיית "הכרת האחר" וכרסום הדמוקרטיה. פרויקט ששום ג'יבריש אקדמי תיאורטי חסר בסיס אינו יכול להצדיק.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסי ברנע

    גם הספר המקורי היה פגום מאחר כי לא עמד על כך שישראל לעמיתו של דבר אינה עולה בקנה אחד עם אף תיאוריה פוליטית כי היא אנומלית מיסודה, הן כמדינת לאום והן כדמוקרטיה. היש עוד דמוקרטיה ליברלית שלא נהוגים בה נישואין אזרחיים? היכולה להיות מדינת לאום שהאזרחות של הרוב הדומיננטי בה נובע מ"שיבה" ולא "ישיבה"?

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    תודה על המאמר שמבהיר מה עומד מאחרי הג׳יבריש של שר החינוך בנט ופקידיו. . ג׳ורג׳ אורוול לא היה יכול למצוא דוגמא טובה מזו.

  3. מזרחי שחום חלק

    לא יכול לקרוא את הכתבה כי אין לי 5 שקל עלי, אבל בכנות, הפוסט של דהאן נשמע כמו הטקטיקה הרגילה של השמאל המשכילאי, שקובע מסמרות מטר וחצי מעל הראש של כולם ומצליף ביריב שלא קפץ את המטר הזה ועוד שלושה.

  4. נפתלי אור-נר

    מאמרו של מלאך, המבוקר במאמר זה, הזכיר לי 2 אמרות מעולם היהדות אשר וודאי מלאך מטיב להכירם. הראשון, "הרוצה לשקר ירחיק עדותו". השני, "טובל ושרץ בידו". ה"טבילה היא "בריחתו לעולם האידיאות. "השרץ" הוא ספר האזרחות אותו יצר משרדו

  5. אסף מלאך

    נו נו. מיוסי דהאן הייתי מצפה ליתר הצלחה בהבנת הנקרא. מבחינתו, לימודי האזרחות, ובנט, ומחוון המושגים, וכל מה שמלאך כתב או כותב או יכתוב – הכל מישמש אחד גדול. במאמר שלי אין אף מילה על ספר האזרחות. יש בו דיון על חלק אחד מתוך שלושת חלקי מחוון המושגים – זה העוסק במושגי יסוד בדמוקרטיה.
    ***
    נמתחה על חלק זה של המחוון ביקורת שהוא צמצם את העיסוק בערכים, ואת התפישה שמאחורי השינוי הזה מסביר המאמר שלי בהארץ בצורה בהירה למדי. בפסקת הסיום הבהרתי שחלקים אחרים במחוון מצריכים דיון אחר (החלק העוסק בהצגת המדינה היהודית או ביחס בין הרשויות). אתייחס אליהם בקרוב, בעיתון הארץ או במסגרת אחרת.
    ***
    אבל דהאן לא צריך להקשיב בשביל להגיב. רק לחזור לדיון החבוט על ספר שעדיין לא שזפתו עין הדפוס, אבל הוא כבר יודע מה כתוב בו וכמה הוא נורא. בכל המלל שלו על גווני הליברליזם, הנכון כשלעצמו, אין שום התייחסות עניינית לדברים שלי. אם כל מה שהוא הצליח להבין מן המאמר שלי זה שאני מחסידיו של רולס, אז כנראה שהוא ממש לא בכושר. כבר קראתי טקסטים הרבה יותר מוצלחים שלו.

  6. נתן

    תגובה חשובה. יחד עם זאת, נראה לי שצריך לחזק אותה באמצעות דוגמאות. כרגע עולה מהטקסט שמלאך טוען שהתכנית שלו רחבה ואילו דהאן חושב שהתכנית שלו היא "תכנית לימודי האזרחות הלאומנית והצרה, שהוא, חבריו לצוות ושר החינוך מקדמים". זה יוצא מילה נגד מילה.
    אתחיל במלאכת הדוגמאות – במחוון המושגים (המסמך היחיד שראיתי, לגבי הספר אני לי ידע) יש פירוט רב של "ההצדקות למדינת הלאום האתנית-תרבותית", בין היתר, באמצעות הסתמכות על עקרון הכרעת הרוב, ועל כך שמדינת לאום מחזקת סולידריות (היישום למקרה הישראלי באותו מחוון מעצים את אי הנחת – "הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית מחזק את הסולידריות ומסייעת לחוסנה של המדינה" – האמנם? אולי בין היהודים וגם זה לא בטוח). יצויין, כי הצדקות מסוג זה כלל לא אמורות להילמד על-פי תכנית הלימודים.
    דוגמא נוספת – מחוון המושגים כולל דברים רבים שלכאורה קשה להתנגד אליהם בפני עצמם, אולם בהסתכלות רחבה ניתן לראות את הבחירה – על מה מרחיבים ואת מה מצמצמים, או אז המגמה ברורה – למשל, בעוד הבחנות בין המובנים הפורמלי והמהותי של הדמוקרטיה ושל שלטון החוק לא נמצאים במחוון (על אף שהם כן נמצאים בתכנית הלימודים), רשימה ארוכה ארוכה של חוקים "יהודיים" נמצאת, על אף שאין דרישה לכך בתכנית הלימודים. הדגש הוא בבחירה – מה נחשב "מושג" חובה ומה לא – ושם המגמה היא בהחלט לכיוון "לאומני וצר" כפי שדהאן כותב.
    ולסיום במחוון המושגים השסע הלאומי מופיע מיד אחרי הלימוד על המיעוטים בישראל, זאת בניגוד לתכנית הלימודים בה נאמר במפורש שהשסע הלאומי צריך להלימד במסגרת השסעים בחברה (שסעים אחרים כלל לא נמצאים במחוון) ולא בהקשר של המיעוטים בישראל. נראה שהמסגור פה ברור.
    כאמור, רשימה חשובה, מקווה שהצלחתי לחזק אותה באמצעות דוגמאות.

  7. אסף

    הויכוח מרתק, וחבל ששני הדוברים מגבילים את תגובותיהם: יוסי דהאן מצהיר שהרשימה יצאה לו גם ככה ארוכה מדי, מה שממש לא נכון, ואסף מלאך מגיב (כאן) בטלגרמות. למה לקצר? עד כדי כך אימת האמל"ק עליכם?
    חבל לנו הקוראים, כי שניהם רהוטים ובקיאים בנושאים החשובים שבמחלוקת, ויהיה מעניין לראות את הויכוח הזה מתפתח, בין בדיון פומבי ובין בהחלפת רשימות ורשימות-תגובה. תרימו את הכפפה?

    1. חזי

      בשביל רולס נגד מקינטייר סיבוב מספר 30001? מצ'עמם. תעשה גוגל.

      1. אסף מלאך

        כפי שכתבתי, דהאן תקף אותי בלי להתייחס באופן ענייני לדברי. במחשבה שניה, היתה לו סיבה טובה להילחץ מן המאמר שלי שתקף למידה מגוייסת וחד מימדית. אני מציע לקרוא את הביקורת שפרסמתי ב-2007 על ספרו "להמציא אומה", כדי להבין שהוא בדיוק דוגמא טיפוסית של ניצול האקדמיה לקידום אידיאולוגיה. במקרה שלו – פוסט-ציונית.
        http://www.statesmanship.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%94/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%A1%D7%92%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%94/item/911-%D7%A2%D7%9D-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%AA%D7%96%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%95-%D7%9C%D7%99-%D7%93-%D7%A8-%D7%90%D7%A1%D7%A3-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9A