string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הירי בחברון: על ראש הכנופיה וערוגת פרחי לילך כחול

בסיקור פרשת הירי בחברון, הדגש הוא על אחריותו של חייל זוטר שירה במחבל פצוע – אבל מה עם הוראות הפתיחה באש בשטחים, הנותרות עלומות? ומה הקשר ביניהן לבין סניגורו של החייל היורה, עו״ד אילן כץ?
אור בסוק

אור בסוק הוא דוקטור למשפטים בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת נוטינגהאם. בתקופת האינתיפאדה השנייה שימש כסנגור צבאי

קו ישיר מחבר בין פרשת "וידוא ההריגה" בילדה אימאן אל-המס בשנת 2004, ההאשמה ממנה זוכה סרן ר', לבין פרשת "וידוא ההריגה" של החייל מחברון במחבל עבד אל-פתאח א-שריף. הקו המחבר ביניהן אינו הכותרת המשותפת של "וידוא הריגה" שניתנה בידי התקשורת לשתיהן; כמו בפרשת סרן ר', גם בפרשת החייל מחברון כותרת זו מחמיצה את לב העניין. הקו המחבר ביניהן הינו השינוי שחל בהוראות הפתיחה באש הצה"ליות מאז ראשית האינתיפאדה השנייה.

מי שמגלם בדמותו את החיבור בין שתי הפרשות הוא סניגורו של החייל מחברון, עו"ד אילן כץ. כץ, שסיים את תפקידו כסגן הפרקליט הצבאי הראשי כשנה לפני פרשת סרן ר', מדגיש בכל תגובותיו לתקשורת כי החייל פעל בהתאם להוראות הפתיחה באש. יחד עם הפצ"ר, האלוף מנחם פינקלשטיין, היה אל"ם כץ חלק מהצוות האחראי לנטיעת וטיפוח ערוגת פרחי "הלילך הכחול״ – שמן הציורי של הוראות הפתיחה באש שסוגלו לתקופת האינתיפאדה השנייה. השינויים שהביאו הוראות אלו עומדים בבסיס קו ההגנה שמקדם עתה עו"ד כץ בעניינו של החייל מחברון. מי שזרע רוח קוצר עתה סופה, וכץ עושה זאת במידה לא מבוטלת של הנאה. בתגובה לאמירתו של שר הביטחון בוגי יעלון כי "את נהלי הפתיחה באש יקבע הרמטכ"ל ולא ראשי כנופיות", אמר כץ בראיון לערוץ 7 כי הוא "גאה להיות ראש הכנופיה" . ובניגוד לאחרים, לכץ אכן יש כאמור חלק בקביעת תוכן הוראות הפתיחה באש.

כדי להבין את הקשר בין שתי הפרשות יש לשוב אחורה כתריסר שנים לפרשת סרן ר'. פרשה זו פרצה לתקשורת בתוכניתה של אילנה דיין "עובדה" ובדיווחיו של יוסי יהושע ב"ידיעות אחרונות" כפרשת "וידוא ההריגה". לשני העיתונאים הגיעו חומרים ששיקפו היטב את שינויי הוראות הפתיחה באש בצה"ל, שינויים שיצרו בין היתר שטחים האסורים לתנועת פלסטינים המכונים בעגה הצה"לית שטחי אב"ם (אזור ביטחוני מיוחד). בגלל שינויים אלו, התאפשר לחיילים לירות ירי מאסיבי ממרחק רב באימאן אל-המס שנכנסה לשטח אב"ם. במקום להתרכז בשינוי ההוראות הפתיחה באש שהביאו להריגתה של בת ה-13, דיין ויהושע נצמדו לשאלה בעלת חשיבות פחותה בהרבה: הירי בגופתה.

כך לדוגמה, בדיווח שחשף את הפרשה ב"ידיעות אחרונות" הביא יהושע עדות של חייל המספר: "העמדה שלי דיווחה על זה שהיא מתה לפני שהמ"פ ירה בה את שני הכדורים הראשונים. ראינו שהיא כבר לא זזה מכל היריות" (המוסף לשבת, 15.10.04). במשך שבועות מרכז הסיקור התקשורתי היה הפעולות שביכול נעשו לאחר מות הילדה ע"י סרן ר' (ר' ידיעות אחרונות, 11.10.04, עמ' 16; עמוס הראל, "הארץ השבוע" 15.10.04; בן כספית, ״מעריב״, מוסף השבת, 26.11.04). השאלה המרכזית שעמדה על הפרק היתה האם סרן ר' ירה בגופת הילדה ("וידוא הריגה") או בקרקע בסמוך לה.

אל"ם כץ היה חלק מהצוות האחראי לנטיעת וטיפוח ערוגת פרחי "הלילך הכחול״ – שמן הציורי של הוראות הפתיחה באש שסוגלו לתקופת האינתיפאדה השנייה. השינויים שהביאו הוראות אלו עומדים בבסיס קו ההגנה שמקדם עתה עו"ד כץ בעניינו של החייל מחברון. מי שזרע רוח קוצר עתה סופה, ובמידה לא מבוטלת של הנאה

לתקשורת לקח זמן רב להבין שקושי מרכזי שמציגה הפרשה הוא השינוי בהוראות הפתיחה באש. נדמה שלא במקרה היו אלה דוקא לוחמים משוחררים ששמו לראשונה את הדגש על הירי בילדה ושינוי כללי הפתיחה באש ולא על שאלת "וידוא ההריגה". כחודש לאחר פרסום הפרשה, הכתבת חן קוטס בר הביאה את דברי לוחם שהשתחרר שאמר: "האם יכולתי להרוג ילדה בת 12 מרחוק כי הייתי חושב שאולי היא מחבלת? כן". לוחם אחר סיפר "אני מה שנקרא 'השבתי אש למקורות הירי', אבל אני אף פעם לא זיהיתי מקורות ירי. אף פעם. לא היה דבר כזה". במאמרו ב״הארץ״ "משפט וידוא ההריגה או וידוא החריגה?" שפורסם יומיים אחר כך, ביקש עמוס הראל לראשונה לשנות את הדגש בסיקור: "התקשורת… ובעקבותיה הצבא, התמקדו בחלק אחד, דרמטי מאוד, של התקרית. אולם בפרשה הזאת יש מספר רב של היבטים, שהדיון בהם רק החל השבוע, בעקבות שידור ההקלטות מרשת הקשר בתוכנית 'עובדה' בערוץ 2. אלה נוגעים, מעבר לווידוא ההריגה, גם לפעולת החיילים בתקרית, להנחיות הפתיחה באש….". ואולם, מרבית הסיקור התקשורתי המשיך להתרכז במעשיו של סרן ר' במקום בהוראות הפתיחה באש ובירי החיילים.

גם לאחר פסיקת בית המשפט העליון שקבע שדיין הוציאה את דיבתו של סרן ר', בעיני רבים בתקשורת עדיין משמש סיקור פרשת "וידוא ההריגה" ב"עובדה" כסיפור "מורשת קרב תקשורתי" בו דיין הגיבורה חשפה את אשר צה"ל רצה להסתיר. אך דיין ומרבית כלי התקשורת החמיצו לחלוטין את סוגיית שינוי ההוראות הפתיחה באש בעקבות האינתיפאדה השנייה – סוגיה אותה אכן צה"ל מבקש להסתיר מהתקשורת.

shooting
מרבית כלי התקשורת החמיצו לחלוטין את סוגיית שינוי ההוראות הפתיחה באש בעקבות האינתיפאדה השנייה (צילום ארכיון מאתר עדאלה)

בניגוד לאינתיפאדה הראשונה, אז פורסמו פנקסים הכוללים את הוראות הפתיחה באש, באינתיפאדה השנייה נותרו ההוראות סודיות. בדצמבר 1999, פחות משנה לפני תחילת האינתיפאדה, קבע בית הדין הצבאי לערעורים בערעור 67/98 התובע הצבאי הראשי נ' ט' קביעה שהשלכותיה גורליות לענין פרסום ההוראות. בפסק דין זה, שאינו סודי, קובע בית הדין הצבאי לערעורים כי ראוי לקבוע ולפרסם בחקיקה ראשית נוסחאות קונקרטיות לשימוש בכוח קטלני (הכולל גם ירי). כלומר, לפי פסיקת בית הדין הצבאי לערעורים, על צה"ל לפעול לעיגון ופרסום הוראות הפתיחה באש.

חשיבות פסק הדין אינה רק בגלל קביעה זו של הערכאה השיפוטית הגבוהה בצבא, העומדת בסתירה למדיניות הפרקליטות הצבאית מאז שנת 2000 ועד היום. חשיבותו הינה גם בגלל זהות אחד משלושה השופטים שישבו במותב בית הדין. אלה היו: סא"ל אליעזר ריבלין (שופט בית המשפט המחוזי באותה עת ולאחר מכן שופט בית המשפט העליון שכיהן בבית הדין במסגרת שירות מילואים); אל"ם אריה דוידי (שופט שאינו משפטן – בבית הדין הצבאי לערעורים רשאי לשבת במותב שופט אחד שאינו משפטן) ו….השופט, תת-אלוף ודוקטור מנחם פינקלשטיין. לאחר שמונה לפרקליט צבאי ראשי "שכח" האלוף פינקלשטיין את הוראות פסק הדין. מאחר שבפסקי הדין של בית הדין הצבאי לערעורים זהות השופט שכתב את פסק הדין אינה מפורסמת, משך שנים לא היה ברור מה חלקו של פינקלשטיין בכתיבת פסק הדין שנימוקיו ניתנו לאחר שנבחר לתפקיד הפצ"ר וזמן קצר טרם התחיל ב"חפיפה" עם קודמו.

עשור לאחר מתן פסק הדין, ובניגוד גמור לכלל הסודיות, חשף פינקלשטיין כי הוא היה זה שחיבר אותו. במאמר שפרסם (שהפך אחר כך לספר) ובו הוא מציע קריאה ביקורתית בטוריו של נתן אלתרמן, הפנה פינקלשטיין בהערת שוליים מס׳ 115 ל"דברים שכתבתי בפסק הדין של בית הדין הצבאי לערעורים ע 67/98" על "ההיסטוריה המשפטית של כללי הפתיחה באש בעשרות השנים האחרונות". 

גם בפרשת החייל מחברון, כמו בפרשת סרן ר', מתרכזת התקשורת בסיקור שאלת "וידוא ההריגה". הדגש הוא על אחריותו של חייל זוטר שירה במחבל שהיה כבר פצוע קשה מאוד, בעוד הוראות הפתיחה באש בשטחים נותרות עלומות. אמירותיו של עו״ד כץ שלקוחו פעל בהתאם להוראות הפתיחה באש לא נלקחות ברצינות דיה. איש בתקשורת לא העלה לדיון עד כה את פסק הדין של השופט פינקלשטיין. פה ושם אנו קוראים בידיעה של כתב צבאי, שמביא מדברי מפקדים בצבא או משמש כ"אחד שיודע", שהחייל חרג בבירור מהוראות הפתיחה באש. ספק אם כתבים אלו עיינו בהוראות – שלמרות שינויים שנערכו בהן לאחר סיום האינתיפאדה השנייה, לא פורסמו מעולם ונותרו מסווגות.

 

בטור שפירסמתי ב"הארץ״ לפני כשנה טענתי כי יבוא היום בו חייל יתבסס על השינוי בהוראות הפתיחה באש לטעון כי מעשיו, אף אם חרגו מההוראות, נעשו על-פי רוחן ולכן בוצעו בסמכות וברשות הדרגים המשפטיים בצבא. תהא זו המקבילה לקו ההגנה של חיילים באינתיפאדה הראשונה שהסתמכו על דברי שר הביטחון דאז, יצחק רבין, כי יש "לשבור ידיים ורגליים" של המפגינים. בתפקיד רבין ישמשו עתה משפטני צה"ל הבכירים שאישרו את הוראות הפתיחה באש. מעולם לא חלמתי שעו"ד ואלוף משנה במילואים אילן כץ יהיה זה שיעלה את הטענה. אין ספק, המדובר בליהוק מבריק: כץ יכול לשמש לא רק כסנגור, אלא גם כעד מומחה לענין תוכנן של הוראות הפתיחה באש. מי ששתל את פרחי הלילך הכחול יוכל לקצור אותם עתה משהשחירו.

אור בסוק סיים דוקטורט במשפטים באוניברסיטת ייל ועתה משמש כעמית מחקר ע"ש מקס וובר באוניברסיטה האירופאית בפירנצה. מאמרו על כיצד השפיעה עלית כוחם של עורכי דין צבאיים על דוקטרינת "הפקודה הבלתי חוקית בעליל" ראה אור לאחרונה כפרק בספר Constitutionalism Across Borders in the Struggle Against Terrorism. בתקופת האינתיפאדה השניה שימש כסנגור צבאי

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אחד שיודע

    מאמר חשוב. תודה.

  2. גידי

    כל עוד יש כיבוש — תחת משטר אפרטהייד — הכובש יכול לשנות כל דבר כרצונו. גם שינוי הוראות הפתיחה באש ״בכפוף לצרכי הצבא״ מותרים. כך זה היה גם תחת משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה. קרוביו האידאולוגיים של אילן כץ בדרום-אפריקה היו Hendrick Verwoerd ואח״כ John B Voster. אבל הציוני שהיה קרוב להם, והצהיר על-כך, היה שמעון פרס. על נייר רשמי של משרד הביטחון, כתב פרס לשר התעמולה של האפרטהייד, ד"ר Roodie (ב-24 לנובמבר 1974): "שיתוף הפעולה בין ישראל לדרום-אפריקה אינו מבוסס רק על אינטרסים משותפים, אלא גם על הבסיס, שאינו ניתן לערעור, של שנאתנו המשותפת לאי-הצדק". . . ראו את המכתב בקישור
guardian.co.uk/sys-
    files/Guardian/documents/2010/05/23/Peres-letter.pdf
    אילן כץ מיישם את אמירותיו של החתרן הבלתי-נלאה, שמעון פרס. ולעניין החוק: ישראל מעולם לא הכירה בחוק הבינלאומי, וסירבה לעכוף את פסיקות והחלטות מועצת הביטחון של האו״ם, מאז בן-גוריון ועד היום. לכן ל״חוק הישראלי״ צריך לקרוא בשמו ח ו ק ן !

  3. אלון לקח

    מזעזע, ומה שיותר מזעזע – לא מפתיע. היינו לאומה של רוצחים בדם קר עם גיבוי בירוקרטי-"משפטי" (ליתר דיוק: משפחי). מזכיר משהו? מדינה אירופית מסויימת לפני 83-71 שנה? זו כבר לא סדום, זו גרמניה הנאצית.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    אין אפשרות למשול על אוכלוסית נתינים חסרי זכויות שרוצים דוקא זכויותאדם-אזרח ולאום בלתי עם טרור של משטר צבאי וזה מה שקורה בשטחים הכבושים. לדבריו האורווליניים של פרס בשנות הידידות הגדולה והשת׳׳פ האטומי עם משטר האפרטהייד אפשר גם להוסיף את מנ שחמד שרון בביקורו שם והיטיב לישם הן באימפריה וגם בישראל עצמה .ראה תכנית ,,הכוכבים׳׳ להפרדת הפלסטינים אזרחי ישראל מאחיהם ללאום ובמקרים רבים קרובי משפחה בפועל בשטחים הכבושים. לא לחינם הלך זרזיר אצל העורב ,אלא שהוא בן מינו.