היה ברור שניאלץ לטרוק את הדלת על מרוקו

״בלילות הראשונים, לפני שקמתי לתפילת הסליחות, התבודדתי עם המועקה בתוכי. עד לאחרונה, השפה ויכולת ההתנסחות היו עיקר כוחי מול תלמידים חסונים ממני. כמה שבועות בלבד של שתיקה כפויה ערערו את ביטחוני. השפה דממה״. פרק על מסורתיות, יהדות והעלייה לארץ ממרוקו. מתוך ״המרוקאים״, ספרו החדש והאוטוביוגרפי של דניאל בן סימון
דניאל בן סימון

ראשית ספטמבר 1969. לראשונה מאז דרכתי על אדמת ישראל נפגשתי עם ביתי החדש, הפנימייה שבה הייתי אמור לבלות את השנים הבאות. זו הייתה שעת ערב, והמשאית שהסיעה אותנו נכנסה דרך שער גדול ונעצרה כעבור כמאה מטרים. הצריפים הרעועים בשני צדי דרך העפר העניקו למקום מראה של מחנה עבודה. רק ירדנו מהמשאית וגבר בגיל העמידה, שׂערו כתום, קיבל את פנינו. כיפה גדולה השתפלה מראשו ונעצרה ליד אוזנו. עמדנו ליד המשאית, מזוודה ביד, והצטופפנו בחבורה קטנה של כמה נערים וילדה אחת, שבאו לארץ חדשה כדי להתחיל בה חיים חדשים. לפני שבועיים יצאנו ממרוקו, ועתה נדמה שהגענו לתחנה האחרונה במסע העלייה שלנו.

מסביב התרוצצו צעירים וצעירות, שחלפו לידנו מבלי להתעכב. הבנים לבשו מכנסי חאקי קצרים וגופיות, הבנות מכנסי חאקי ארוכים וחולצות חאקי. כל הבנים חבשו כיפה לראשם. הלילה החל לרדת והמקום התעטף בעלטה. כמעט לא היו אורות לאורך השביל. לידינו עמדו כמה מאנשי הפנימייה ששוחחו ביניהם. היו אלה המדריכים שהיו אחראים לקלוט את העולים החדשים. מדריכה נטלה את ידה של אחותי ומשכה אותה לעבר צריף ששכן במורד השביל הראשי, לשיכון הבנות. מדריך אחר ביקש ממני להתלוות אליו. נכנסנו למבנה ארוך, בעל גג עם רעפים אדומים ושורה ארוכה של חדרי מגורים. היינו פחות מעשרה עולים מרוקאים צעירים, שהופנו לפנימייה.

רעש מחריש אוזניים עלה מהחדרים. שמואל המדריך פנה אל התלמידים במסדרון ושאל בקול רם היכן יש מיטה פנויה "בשביל העולה החדש שהגיע עכשיו." משלא נענה בחיוב, החליט לקחת את העניינים לידיו. הוא פתח את החדר הראשון. היו בו ארבע מיטות מאוישות. הוא פתח את החדר השני. גם שם היו ארבע מיטות מאוישות. בעודי גורר את המזוודה שלי, צעדתי אחריו בין החדרים. העלינו חרס בידינו. לא נמצאה מיטה פנויה.

ערבעלייתיארצה

לא כל כך הבנתי מה מתרחש פה. עוד מעט לילה ועדיין אין מיטה באופק. הבעה קלה של מבוכה נפרשה על פניו המלאים של שמואל. הוא התייעץ עם מדריך אחר ושב לפקוד את החדרים. ניכר בו ששינה את הטון. הפעם לא רק שאל אם יש מיטה פנויה, אלא בחן בקפידה את החדרים. הוא התכופף מתחת למיטות בחיפוש אחר מיטה או מזרון. לבסוף, בחדר האחרון, התגלתה מיטה תחתית שהסתתרה מתחת למיטה רגילה. הוא משך אותה החוצה וגילה שאבטיחים ומלונים הונחו עליה. הוא הזיז את האבטיחים והמלונים, הציב את המיטה במרכז החדר, בין ארבע המיטות, ובישר לתלמידים שהיא תשמש אותי. שוכני החדר נתקפו זעם. החלו צעקות בינם ובין שמואל. הם לא חפצו בדייר נוסף. לבסוף, אחרי דקות ארוכות של ויכוח סוער, הצליח המדריך להביא לרגיעה בחדר. בתוך ימים יחזור הסדר הישן לקדמותו, הבטיח. הוא הצביע עליי כמי שזה עתה הגיע. האבטיחים הונחו באחת מפינות החדר והורשה לי לקבל את המיטה התחתית. בטרם ייצא מן החדר, הניח שמואל יד על כתפי ונפרד ממני לשלום. "אתה בסדר?" חייך חיוך גדול. "אני בסדר!" עניתי בעברית. הייתי גאה על שתי המלים העבריות הראשונות שיצאו מפי על אדמת ארץ ישראל. איזו פתיחה מבטיחה. שמואל לא ידע מילה בצרפתית. התרשמתי מהקרב שהוא ניהל למעני. במשך דקות ארוכות המשיך להתנהל הוויכוח בין חבריי החדשים לחדר. שניים השלימו עם הגזירה ושניים מחו על הכניעה למדריך. מה יכולתי לעשות? ישבתי על המיטה התחתית שהגיעה עד הרצפה, מנסה להימנע מקשר עין עם החברים הזועמים.

זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם ישראל האמיתית, והמפגש הראשון שלי עם ישראלים. המאבק הקולני בין התלמידים למדריך העיד במידה רבה על דרכיה של הארץ החדשה. הוא צעק עליהם והם צעקו עליו בחזרה, כשווים אל שווים. הם אף שלחו ידיים לעברו בתנועה של איוּם, כאילו היה סתם אדם שהפריע לשגרת חייהם.

לא אשכח את ההלם והמבוכה שחשתי. כמי שהפך התבוננות במצבים אנושיים לייעוד ולמקצוע לא יכולתי לשכוח את חדוות הוויכוח הראשונה שחוויתי בישראל. זה היה בעיניי מחזה מכונן. במקום שממנו הגעתי לא הייתי מעלה על דעתי להיקלע לוויכוח עם מי שבכיר ממני. בין אם מדריך, מורה או כל מבוגר אחר. משמעת וצייתנות צעדו יחדיו בעולם שזה עתה נפרדתי ממנו ועיצבו את צורת חיינו, בבית ומחוצה לו. כיבדנו את המבוגר ונתנו כבוד למי שמוצב מעלינו. לא חונכנו לאי ציות ולא ידענו אף שמץ של מרידה בחיינו הקודמים. היינו תלמידים ממושמעים, שמעולם לא הפרו הוראות או הנחיות ומעולם לא מרדו בסמכות. רק הגעתי וכבר זכיתי להיות עֵד לאחד מקווי אופייה הבולטים של הארץ החדשה.

זה היה הלם הקליטה בישראל. העולים הראשונים שעלו ממרוקו בראשית שנות החמישים סיפרו שנקלעו למשבר ראשוני בעקבות אובדן הסמכות ההורית. במרוקו היה נהוג שהילדים נשמעים להורים ומצייתים להם ציות עיוור. רבים מהם נשקו את ידיהם בשובם מהתפילה לאות של כבוד. רק הגיעו לישראל, ותוך זמן מה החלו הילדים למרוד בסמכות ההורים והתייצבו מולם כשווים אל שווים. המבנה המשפחתי המסורתי התנפץ מול עיניהם והותיר אותם חסרי אונים. יוצאי מרוקו, כיוצאי מדינות ערב אחרות, ראו עד מהרה כיצד מתאיידת ההיררכיה המשפחתית שהתקיימה במשך מאות שנים. המפגש עם הארץ חדשה שינה ללא הכר את יחסי הכוחות בתוך המשפחה וריסק עד דק את מעמדו של האב.

הורים

המפגש הראשוני עם המדינה גרם אפוא לעולים מארצות ערב הלם גדול. תחושת הנכאים התבטאה באפתיה, דיכאונות, פרצי אלימות קשים והתאבדויות. גיבורו בן השש עשרה של סמי מיכאל בספרו "שווים ושווים יותר" תיאר את הלם הנפילה, האובדן וההשפלה שעברו על אביו בימים הראשונים בארץ החדשה.

"אבא בכה!

כמאובן הקשבתי לצלילים בל ייאמנו: אבו שאול בוכה! כעבור רגע טילטלה אותו אמא בכתפו: "יעקב," לחשה, "די, יעקב. לא נתאבל על מה שהיה." אולם אני ידעתי שאבא לעולם לא יחדל מלהתאבל על חלומו המנותץ. כלום לא עמד על סף חדרהּ של אהובתו החדשה… נכנס אליה בששון ואז הוגפה מאחוריו הדלת והוא מצא את עצמו במחיצתה של מפלצת אדישה.

… אולי אמא לא הבינה. אני הבנתי. גופו של אבא הוסיף לחיות – אבל רוחו גססה בקרבו. הוא היה עולה חדש מעיראק, זקן, מטופל במשפחה, חסר פרוטה, מטולטל בתוך עדר אדם ללא שמץ סיכוי לפרנס את בני ביתו בכבוד… וכל אלה – כתשתית לגילוי האחר, הגרוע כמה מונים: נתחוור לו שהוא נמנה עם גזע נחות… מהשפלה צורבת זו לא קמה בו רוחו."

שכבתי על המיטה, לובש עדיין את החליפה שעימה הגעתי לפנימייה. מרוב פחד, לא העזתי להחליף בגדים. איני זוכר שנרדמתי באותו לילה. הנים לא נים שבו הייתי שרוי הופסק בצורה ברוטלית. דפיקות חזקות בדלת, מלוות בקריאות רמות, העירו את כל שוכני הצריף. האיש שפתח את הדלתות הדליק את האור, תוך שהוא צורח ומאיץ בתלמידים לקום. הם התרוממו ממיטותיהם והחלו מתלבשים באי רצון בולט. הבטתי בשעון. שתיים לפנות בוקר. לא הבנתי איזה אסון נחת עלינו. המשכתי לשכב, מסתיר את פניי מפני האור החזק. לפתע חשתי חבטה חזקה על גבי. "המעורר" ציווה עלי לקום בצעקות. אחד משוכני החדר הסביר לו שאני עולה חדש ממרוקו שזה עתה הגיע לפנימייה. האיש לא ויתר וסימן לי לקום. "סליחות!", הטיח לעברי בצעקות, "סליחות!". בלא אומר ודברים, משותק מפחד, קמתי וצעדתי עם שאר התלמידים בתוך החשיכה לעבר בית הכנסת. עדיין לא הורדתי מעליי את החליפה שעִמהּ יצאתי ממרוקו. בית הכנסת התפקע מרוב מתפללים. בכניסה הוציא שמואל המדריך כיפה מכיסו והניח אותה על ראשי. וכך, באמצע הלילה, חנכתי את התפילה הראשונה שלי על אדמת הארץ החדשה.

נופפנו בגאווה בתעודת העולה החדש שקיבלנו כשנחתנו לראשונה בשדה התעופה לוד. איזו התרגשות! בקושי ידענו כמה מלים בעברית, אבל היינו ישראלים חדשים, או לפחות כך הרגשנו. סמלה של המדינה התנוסס על כל דפי התעודה. משדה התעופה נלקחנו לכפר הנוער רמת הדסה ליד טבעון, לקראת פיזורנו ברחבי הארץ. האווירה הקבוצתית המיוחדת נמשכה גם שם. כעבור כמה ימים מילאו אוטובוסים את הרחבה של המקום. הלב התכווץ לקראת הפרידה מן החברים החדשים, שראיתי בהם תחליף הולם למשפחה שלי. אוטובוס אחרי אוטובוס באו, אספו את הישראלים הטריים ויצאו לדרכם. נותרנו בודדים

התפילה הסתיימה לפני עלות השחר. שבתי אל המיטה התחתית. המחשבות המשיכו להתרוצץ בראשי. כיצד נקלעתי לתפילת סליחות באמצע הלילה, בלילה הראשון שלי בישראל? זה היה נשגב מבינתי. אפילו לא ידעתי על המנהג להתפלל באמצע הלילה. על מנהג הסליחות לא שמעתי קודם לכן.

השבועיים שקדמו לבואי לפנימייה נשאו הבטחה שונה. רק נחתנו במרסיי ונדמה היה שחיים חדשים נפתחים בפנינו. במחנה העולים לישראל שאליו נלקחנו המתינו לנו מאות צעירים כמונו, רעבים לחוויה הישראלית. הם באו מרחבי העולם אחרי שהותירו מאחוריהם משפחות, חוויות וזיכרונות ילדות. כל אחד דיבר את שפתו, אך על אף הזרוּת הרגשנו שאנו מבינים זה את זה. לא ידענו מה מחכה לנו בארץ החדשה, אך היינו בטוחים שהגענו לחוף מבטחים. כל קבוצה שרה את שיריה בשפתה. דגלי ישראל התנופפו ברוח ומילאו אותנו רוח פטריוטית. שירים ישראליים ששמענו לראשונה התערבבו בשירים בשפות אחרות. לא תמיד הספיק האוכל בחדר האוכל, אך מרוב אופוריה הרגשנו שׂבעים. לא תמיד המיטות היו נוחות לשינה טובה, אך בבוקר הרגשנו ערניים מתמיד. השלנו מעלינו את עול המשפחה וההורים והשכונה ובית הספר והמדינה שלנו, ועתה ינקנו אוויר נקי וחדש. מסביבנו נשמעה העברית באין מפריע, ושאפנו אותה עמוק לחזותינו. נמלאנו ציפייה לקראת העולם החדש הממתין לנו. על אף שלא ידענו מה מחכה לנו, נסחפנו וסחפנו את האחרים מתוך אמונה פנימית שאנו צועדים בנתיב הנכון. כל אחד וסיפור חייו. כל אחד והמטען האישי והמשפחתי שהותיר אחריו. קשה להאמין, אבל הפרידה מהחיים הקודמים לא הטרידה את מנוחתנו. גם אלה מביננו שנטשו בית חם וחיים נוחים ומשפחות מבוססות, לא ניכר בהם צער הפרידה. כולנו נסחפנו בגל אדיר של התלהבות שנמהלו בו.

באחד הלילות הציגו בפנינו סרט בן כמה דקות על הארץ החדשה. כולו הקרין התעלות הגוף והנפש. הייתכן שקיימת עלי אדמות ארץ שכזאת, שבה כולם שמחים ומחייכים ונהנים? מתי כבר ניסע אליה? התקשינו להסתיר את השקיקה לביתנו החדש. סרט בצבעים עזים, שבו נראים שמים כחולים, שמש זורחת, מטוסי קרב המגיחים משום מקום ומפלחים את השמים בעוצמה, חיילים הצועדים במדים מגוהצים, טנקים ששועטים בחולות המדבר, צנחנים שמרחפים בשמים, ירושלים על שכונותיה המגוונות ועתיקותיה, צריחי מסגדים ומגדלי כנסיות. מעל כל המראות המרהיבים הזדקר הכותל המערבי במלוא יופיו והדרו. רק ריצד על המסך וכולנו, מתוך אינסטינקט, פצחנו במחיאות כפיים סוערות. מעט מאוד ידענו על הכותל, אבל שמו הילך עלינו קסם ונהפך בעינינו למהות קיומנו כיהודים החיים מחוץ לישראל. בצרפתית קראנו לו "כותל הדמעות". סיפרו לנו שמי שתוחב בתוכו בקשה, סופה שתתגשם. סיפרו לנו שאוזנו של אלוהים כרויה לכל בקשה, רצוי של יהודים.

בשעות היום, במחנה שבתוך מרסיי, התחברנו כאילו היינו משפחה אחת מורחבת. ידענו שאנו עומדים להתפזר כשנגיע לישראל, ושכל אחד יישלח לבית ספר על פי בקשתו. ניצלנו כל רגע שיכולנו להיות יחד. היו שתכננו ללמוד במסגרת של קיבוץ, היו שרצו בית ספר רגיל, היו שציפו להמשיך את לימודיהם בשפה הצרפתית והיו שביקשו ללמוד מקצועות טכניים. היו גם שדרשו להתקבל למסגרת לימודית עם דגש על המסורת היהודית.

נופפנו בגאווה בתעודת העולה החדש שקיבלנו כשנחתנו לראשונה בשדה התעופה לוד. איזו התרגשות! בקושי ידענו כמה מלים בעברית, אבל היינו ישראלים חדשים, או לפחות כך הרגשנו. סמלה של המדינה התנוסס על כל דפי התעודה. משדה התעופה נלקחנו לכפר הנוער רמת הדסה ליד טבעון, לקראת פיזורנו ברחבי הארץ. האווירה הקבוצתית המיוחדת נמשכה גם שם. כעבור כמה ימים מילאו אוטובוסים את הרחבה של המקום. הלב התכווץ לקראת הפרידה מן החברים החדשים, שראיתי בהם תחליף הולם למשפחה שלי. אוטובוס אחרי אוטובוס באו, אספו את הישראלים הטריים ויצאו לדרכם. נותרנו בודדים, אחותי, אני ושני האחים לבית אלפסי שעלו איתנו ממרוקו.

חשתי מועקה. חשבתי לעצמי: מדוע נשארנו מאחור? לא הצלחתי להבין מדוע לא צורפנו לשאר חברי הקבוצה. רכב טנדר פתוח קרטע ועצר לידינו. התבקשנו ליטול את חפצינו המעטים ולעלות עליו. נראה היה שהשהות במרסיי וברמת הדסה עשו טוב לאחותי הקטנה. היא הייתה הכי צעירה וזכתה לתשומת לבם של הגדולים ממנה. בשתי האכסניות שבהן שהינו, שמתי לב שהיא חברה לעולים האחרים בטבעיות.

אחד השליחים עלה על הטנדר והסביר לנו שאנו בדרכנו לבית החדש שלנו. פנימייה דתית, "כפר הנוער הדתי" שמה, השוכנת ביישוב דתי שליד "כפר חסידים". הוא בישר לנו שבהגיענו לפנימייה עליי לחבוש כיפה לראשי. נוסף על כך הוסבר לנו שבמקום החדש יתפצל היום לשניים. מחציתו תוקדש ללימודים ומחציתו לעבודה בחקלאות. בשום תסריט לא עלה במוחי בדל של מחשבה שיום אחד אהפוך לחקלאי. לא היה בי גם שמץ של עובד אדמה, לא במראה שלי ולא באופיי. לא ידעתי למה לצפות, ובאותם רגעים של מעבר לא הקדשתי לכך מחשבה.

Screen Shot 2016-04-17 at 15.38.36

בבוקר הראשון שלי בפנימייה זרחה השמש והאירה באור חזק על המקום. יצאתי מצריף המגורים וראיתי מולי את בית הכנסת שבו הייתי כמה שעות קודם לכן. לראשונה עמדתי להכיר מקרוב את מנהגי המקום. כה שונים היו ממנהגי היהודים במולדתי הקודמת! ההתנגשות ביניהם תמשיך לרדוף אותי במהלך השנים ותאלץ אותי לעשות בחירה שמעולם לא נדרשתי לעשותה קודם לכן. גדלתי והתחנכתי בבתי הספר של "אליאנס", שטבעו בנו נוסחה ייחודית של ערכים יהודיים לצד ערכים כלליים. לא התוודענו לחילוניות האירופית, שהייתה זרה לדרך חייהם של יהודי מרוקו. באותה מידה לא התמכרנו לדת, משום שראינו בה בת לוויה שאין טבעית ממנה.

בקרבנו התפתחה תרבות חיים שהעניקה לנו משני העולמות, ובשפע. צעדנו במסלול שהוביל אותנו ללימודים אקדמיים גבוהים, תוך שמירה על צביון יהודי בשבתות ובימי חג. השתלבנו בתוך החברה שבה חיינו, אך הקפדנו לשמר את זהותנו. לא הסתרנו את שייכותנו ליהדות ואף חשנו גאווה במטען היהודי שהונח על כתפינו. זהות יהודית וזהות כללית או מודרנית נכרכו אצלנו זו בזו.

הרבנים זכו למעמד מיוחד. בילדותי במֶקנֶס התגוררתי לא הרחק מביתו של הרב יוסף משאש. בגלל מראהו, הייתי בטוח שהוא המשיח, או לפחות קרוב משפחה שלו. הוא לבש גלימה שחורה שהגיעה עד לרגליו. סרט מוזהב עיטר אותה לאורכה והעניק לרב חזות מלכותית. הוא חבש לראשו מגבעת ללא שוליים, ואת חלקה העליון הקיף סרט בצבע אדום. זקנו הלבן, עור פניו הוורוד ועיניו החכמות העצימו את קדושתו. הרב משאש נחשב לדמות הרוחנית הגדולה ביותר במֶקנֶס ונוכחותו הילכה קסם על כולנו. יהודים ומוסלמים. השמועה אמרה כי הרב היה מתארח אצל המלך מוחמד החמישי, שראה בו איש דת יחיד בדורו. אותה שמועה התעקשה לספר שהמלך בכבודו ובעצמו נהג להקביל את פני הרב בנשיקה על ידו, ממש כפי שעושים פשוטי העם. המחשבה על היפוך התפקידים רוממה את מעמדו של הרב לגבהים. מנהג ישן ובלתי מתכלה הוא שכל מי שנפגש עם המלך מתכופף כדי לנשק את ידו, בתקווה לזכות בשמץ מקדושתו של צאצא הנביא מוחמד. והנה כה גדול הכבוד שהמלך רחש לרב, עד שהוא עצמו נהג כמנהג העם ונישק את ידו של הרב.

כשיצא מביתו אל בית הכנסת, חשנו שהשכונה היהודית מתעטפת בקדושה. רצנו לעברו כדי לנשק את ידו המושטת. כבר בגיל צעיר ידענו שמגע ידו עשוי לפתוח שערי שמים. כנציגו של אלוהים עלי אדמות היה בכוחו לחרוץ גורלות, לרפא חולים, לפתור מצוקות, להעניק סעד רוחני למי שנזקקו לו. זוגות שחייהם עלו על שרטון באו אליו ויצאו עם מבט של התחלה חדשה בעיניהם. פענחנו את מפת המשפחות במשבר על פי הזוגות שביקרו בביתו. כמעט לא התגרשו באותם ימים בעיר שבה גדלתי. הרב שימש גלגל הצלה, ומי שבא אליו יצא אחר מכפי שנכנס.

לא פעם נכנסנו, כמה נערים, לביתו מבלי שהודענו על כך. ניצלנו את חברותנו עם נכדיו כדי לחדור לקודש הקודשים. הוא חייך לעברנו והושיט את ידו. לא חבשנו כיפה ומעולם לא מצא לנכון לדרוש את חבישתה בבואנו אליו. גם בני משפחתו הסתובבו בבית בגילוי ראש. הם ישבו יחדיו לארוחות כשהוא עוטה את לבושו הרבני, בעוד הם נשארים בראש גלוי. הליברליות הזאת אפיינה את דרכו במגעיו עם יהודי העיר. היו שנסעו בשבת והיו שפקדו את בריכות השחייה אחרי תפילת השבת. איש מהם לא חש שבכך הוא מנפץ את לוחות הברית.

שליח העלייה יצחק מאיר העלה מאות צעירים מרוקאים לישראל. במקרה או שלא במקרה, רובם מצאו עצמם במסגרות דתיות. בטרם נפרדו מילדיהם, התעקשו הורים רבים שהם ייקלטו במסגרות "מסורתיות". ההורים לא ידעו שבישראל מתקיימת חלוקה קשוחה בין העולם הדתי ובין העולם המסורתי. שאין בה כמעט טשטוש בין שני העולמות, כפי שהוא מתקיים במרוקו. מאיר זוכר שהופתע ממה שראו עיניו בבתי היהודים במרוקו. "בלילות השבת הם עשו את הקידוש בנגינות מיוחדות […] הצורה שבה התפללו ושרו הייתה עוצרת נשימה." מצויד בדעות קדומות כלפי היהודים במרוקו, כמו רוב חבריו השליחים, הופתע מאיר מן הדרך שבה התנהלו חייהם

ישראל שינתה ועיקמה את היחסים האלה בין הרבנים וצאן מרעיתם וקלעה את יוצאי מרוקו לפולחן קדושים ומקובלים שלא ידענו עליו ולא ראינו כמותו במרוקו. כאן בישראל הגיע הפולחן הזה לממדים רבי עוצמה, שעמדו בניגוד בולט למסורת ארוכת שנים. כאן בישראל נהפכה המורשת הדתית של יוצאי מרוקו לחסידות קנאית, שצעדה בהתלהבות אחר אחיותיה ממזרח אירופה וחיקתה את דרכיהן. בחלוקה הגיאוגרפית שהתקיימה במרוקו בלטה הערצת הקדושים בעיירות היהודיות בהרי האטלס, בעוד שבערים הגדולות מילאו הרבנים תפקיד מינורי יותר. כניסת צרפת למרוקו טלטלה את חיי היהודים והחלישה את מעמדם של הרבנים. בין קסם הרבנים ובין פלאי המודרניות, נהו רוב היהודים אחר המודרניות. בהרי האטלס, לשם לא הגיעה ההשפעה הצרפתית, פרחה הערצת הקדושים. על סגידה והערצה לרבנים כתב פרופ' גבריאל בן שמחון, אחרי ששב מביקור במחוזות ילדותו: "הם ביטלו את חיי היום יום למען הנצח, שכחו את ההווה למען העתיד, ויתרו על החיים כדי לזכות בתחיית המתים, ויתרו על הימים בשביל אחרית הימים, ויתרו על אהבת אשה בשביל אהבת הבורא, ויתרו על השולמית בשביל השכינה. קהילת אנשים מוזרה שנתקדשה לחיים של תפילה, קהילה שכיבתה את ההיסטוריה במשך אלפי שנים עד לביאת המשיח. עד אז התחבאו מפניה במחוזות נידחים של הרי האטלס וכפרי הסהרה. כדי שההיסטוריה לא תראה אותם, תניח להם, לא תטריד אותם. ברגע שחרב בית המקדש הסתכסכו עם החיים והנציחו את הכאב, הבכי והחורבן."

בבוקר הראשון שלי בפנימייה הוזמנתי לביתו של מנהל הפנימייה, יוסי כהן. גם הבוקר הכיפה הסרוגה השתפלה בצד ונגעה באוזנו. הייתי בטוח שהיא נשמטה ממרכז ראשו. במשך הזמן למדתי שמיקומה המוזר, הרחק ממרכז הראש, אינו מקרי. כהן, שמנמן ובעל שיער אדמוני, הקרין חום משפחתי. כמו האחרים, גם הוא היה חף מידיעת צרפתית, ואנחנו ידענו רק כמה מילים בעברית. מורה דובר צרפתית נקרא כדי לתרגם את שפת המקום לעולים החדשים. מר פרידמן עלה לישראל משטרסבורג ובא ללמד בפנימייה. על ראשו ישבה כיפה גדולה, וזקן דקיק ומטופח חצה את פניו מאוזן לאוזן. מר פרידמן בישר לי בשמו של מר כהן שמרגע שדרכה רגלי על אדמת הפנימייה, עליי לחבוש כיפה לאורך היום. עלי להתייצב בבית הכנסת שלוש פעמים ביום. עליי להקפיד על שמירת מצוות. עליי להימנע ממפגשים בשעות החשיכה עם בנות הלומדות בפנימייה. עליי להימנע מביקורים במגורי הבנות. עליי לברך לפני כל אכילה. עליי לומר את ברכת המזון אחרי האכילה. ומובן שעליי להתייצב בלילות הקרובים לתפילת הסליחות.

לא האמנתי למשמע אוזניי. הודעתי בעדינות למר פרידמן שאיני דתי במובן הנוקשה של הביטוי. שמעולם לא הקפדתי על קיום המצוות. יש לי אמונה, הסברתי. הוא העביר את דבריי למר כהן. זה פנה אלי במבט מעט אבהי והסביר לי שלא כך הם פני הדברים בפנימייה. אלה מנהגי המקום ועליי לכבד אותם. הוא הוסיף שמעמדי כתלמיד עולה אינו מותיר בפניי ברירה אחרת. השיחה התנהלה בנימה ידידותית מאוד. נדמה היה לי ששני האנשים שישבו מולי מתייחסים אליי בסלחנות ראויה. "לאן תלך?" אמר לי מר פרידמן והוסיף שמעתה אני נתון לאחריותה המלאה של הפנימייה. "אל תשכח שאתה יהודי. אני יודע שהיהודים במרוקו קיימו אורח חיים דתי. למה זה צריך להפריע לך להיות יהודי דתי?", התעקש.

"אני לא מבין אותך," הוסיף מר כהן, "אתה צריך להחליט אם אתה דתי או שאתה חילוני."

לא שמעתי קודם לכן על הביטוי ולא הבנתי את משמעותו המלאה. נדמה היה לי שהוא לא היה קיים במרוקו. מר פרידמן שאל: Vous êtes laïc? ("אתה חילוני?") השבתי שאיני מבין למה הוא מתכוון. הוא הסביר: בשטרסבורג, שממנה הוא בא, התקיימה חלוקה ברורה בין יהודים חילוניים ויהודים דתיים. "גם החילוניים הם יהודים, אבל לא מקיימים מצוות," הוסיף.

"למען האמת, אני אדם מאמין. אבל אני לא דתי ולא חילוני," השבתי.

"אין דבר כזה!" התערב כהן, "אתה צריך להחליט מה אתה. אתה דתי או שאתה חילוני?"

"אני יהודי כמו כולכם."

"זה נכון, אבל יש יהודי דתי ויש יהודי חילוני. אתה לא יכול להיות לא זה ולא זה."

"במרוקו הייתי גם זה וגם זה."

"דניאל, אני מתרשם שאתה בחור טוב. אני רוצה שתדע שבישראל זה שונה מאשר במרוקו," אמר מר כהן בחיוך רחב, משתדל לשמור על אורך רוח ביחס לעולה החדש המבולבל היושב מולו. מר פרידמן הוציא כיפה צבעונית מכיסו והצמיד אותה לראשי עם סיכה. ברגע ההוא נראיתי כמו תלמיד פנימייה. "כל עוד אתה אצלנו אתה חייב לנהוג כמו כולם," הוסיף מר כהן ונעמד על רגליו. קמתי. גם מר פרידמן. שלושה יהודים חובשי כיפה. מר כהן שלף ציצית מאחת המגירות בביתו וביקש שאלבש אותה מעל הגופייה.

בלי החליפה, עם כיפה לראשי וציצית מתחת לבגדיי, חשתי שעשיתי את המעבר שכה השתוקקתי אליו, מיהודי מרוקאי לישראלי. אמנם מעט רחוק מהנערים השזופים ופרועי השיער שראיתי בסרטי הסוכנות היהודית שהלהיבו אותנו, אבל גם זו התחלה חדשה. אף כי לא מלהיבה במיוחד.

עטיפת הספר (הוצאת כרמל)
עטיפת הספר (הוצאת כרמל)

כעבור שבועיים הגיע השליח הישראלי לפנימייה כדי לפגוש את העולים הטריים במשכנם החדש. אני זוכר שכבר בפתח הפגישה כעסתי. ישבנו בשעת ערב בכיתה ריקה מתלמידים. שאלתי למה ראה לנכון להכניס אותי לבית ספר שלומדים בו רק תלמידים דתיים. האיש, חובש כיפה שחורה, הסביר שהוריי הביעו דאגה שמא ננותק מן המסורת. לכן ביקשו שנישלח למקום "מסורתי". שליחי עליית הנוער העניקו פרשנות גמישה לבקשה ושלחו את ה"מסורתיים" למסגרות דתיות מובהקות. זה היה שינוי דרמטי. מאורח חיים מעורב עברנו לחיות תחת משטר דתי לחלוטין.

שליח העלייה יצחק מאיר העלה מאות צעירים מרוקאים לישראל מיד אחרי מלחמת ששת הימים. במקרה או שלא במקרה, רובם מצאו עצמם במסגרות דתיות. כמעט חמישה עשורים אחרי כן הוא עדיין זוכר, לפרטי פרטים, את חווית העלייה של אותם צעירים שעלו במסגרת עליית הנוער. בטרם נפרדו מילדיהם, התעקשו הורים רבים שהם ייקלטו במסגרות "מסורתיות". ההורים לא ידעו שבישראל מתקיימת חלוקה קשוחה בין העולם הדתי ובין העולם המסורתי. שאין בה כמעט טשטוש בין שני העולמות, כפי שהוא מתקיים במרוקו. מאיר זוכר שהופתע ממה שראו עיניו בבתי היהודים במרוקו. "בלילות השבת הם עשו את הקידוש בנגינות מיוחדות," כתב ביומנו האישי בעת ששהה במרוקו, "הם שרו שירי שבת ולמחרת הלכו לבית הכנסת, כל בני המשפחה. המראה היה מרהיב. הצורה שבה התפללו ושרו הייתה עוצרת נשימה."

מצויד בדעות קדומות כלפי היהודים במרוקו, כמו רוב חבריו השליחים, הופתע מאיר מן הדרך שבה התנהלו חייהם. שולחיו בישראל, במוסד ובסוכנות היהודית, הכינו אותו מראש שמדובר באוכלוסייה לא קלה, וכי יזדקק לכל כישוריו הדיפלומטיים כדי למלא את המשימה שהוטלה עליו. "אני מכה על חטא," סיפר לי לימים כשישבנו בביתו שבכוכב יאיר. "מצאתי אנשים נעימים וחכמים, שקיימו את יהדותם לצד אורח חיים מודרני לחלוטין. תרבות צרפת הייתה נהירה להם והם שחו בתוכה כמו דגים במים. כל מה שאמרו לי בישראל היה רחוק מהאמת כרחוק מזרח ממערב."

מאיר שיגר את הצעירים ממרוקו לפנימיות דתיות בישראל. לא לכך התכוונו רוב ההורים. הם לא עמדו בדיוק על ההבחנה בין חילונים ודתיים בישראל ודרשו מהשליח לדאוג שילדיהם לא ינותקו מהמסורת היהודית. "הם השתמשו במונח Traditionalistes, כלומר 'שומרי מסורת'," כתב ביומנו. "אני הבנתי שהם מתכוונים למסגרות דתיות, בעוד שהם התכוונו למסגרות כלליות שבהן תישמר הזהות היהודית. בדיוק במתכונת של מרוקו."

מאיר, איש דתי בעצמו, ינק אף הוא את החלוקה בין חילוניים ודתיים מתוך העולם שממנו בא. באנטוורפן, שבה נולד וגדל, התקיימו חיים נפרדים בין יהודים מאמינים ובין יהודים שנטמעו בתוך החברה הלא יהודית. אלה וגם אלה נהגו להיפגש פעם או פעמיים בשנה בבית הכנסת, בתפילות של ראש השנה ויום הכיפורים. בכך הסתכמה יהדותם של החילונים. בהיותו אדם שומר מצוות, ביכר מאיר את הפרשנות הרחבה למונח Traditionalistes. כשליח מטעם "הפועל המזרחי" פעל כמו חבריו השליחים הדתיים, ושלח את העולים הצעירים לפנימיות של "הפועל המזרחי" כדי לחזק את התנועה שאליה השתייך. ביומנו כתב שהיה משוכנע שכל יהודי מרוקו הם דתיים אדוקים, וכי הם שקועים יומם ולילה בלימוד תורה. מה רבה הייתה הפתעתו כשגילה שלא כך הם פני הדברים.

"הסברתי להורים," כתב ביומנו, "שבישראל קיימות שתי קטגוריות: religieux וֿgénéral (דתי וכללי). בעצם החלטתי להציב את הנער בישראל על פי איך שהתרשמתי מהבית שבו הוא חי. ההורים פחדו מאוד ממסגרת שכולה דתית, ואז המצאתי קטגוריה חדשה. religieux modéré, (דתי מתון), אף על פי שידעתי שאין בישראל קטגוריה לימודית כזאת. בישראל כולם כעסו עליי. אנשי השומר הצעיר ואנשי חב"ד ועוד כל מיני ארגונים. כולם רצו להניח את ידם על העולים הצעירים. עשיתי לי חלוקה משלי והעברתי עולים ממרוקו גם לאלה וגם לאלה על פי ראות עיניי. את רוב העולים ממרוקו הצבתי כמובן במסגרות דתיות."

ברמצווה

כך הגענו, אחותי ואני, לפנימייה חקלאית-דתית. השליח שישב מולי באותו ערב הסביר לי שהגעתי לבית הספר שיהלום את שאיפותיי. השיחה בינינו התנהלה כמובן בצרפתית. כשנשאלתי עוד במרוקו כיצד אני רואה את עתידי, השבתי שאני מייעד את עצמי להיות סופר ועיתונאי. לפני שעליתי לישראל, צרפת יועדה להיות המולדת החדשה אחרי מרוקו. עתה, כשעליתי לישראל, לא שיניתי את ייעודי כמלוא הנימה. במקום לכתוב בצרפתית, אכתוב בעברית אחרי שאשלוט בשפה. מה יותר פשוט מזה, חשבתי לעצמי. המשכתי לראות את החיים בוורוד. אלא שהמציאות החדשה הצטיירה כקשה מן הצפוי. היא הכתה בי בעוצמה ואיימה לשבור את רוחי.

השליח הפגין שלוות נפש כשהזכרתי את מחסום השפה. נטול יכולת לדבר את השפה, חסר אונים מול הביקורים התכופים בבית הכנסת, וללא רקע וידע בעבודה חקלאית, פחדתי שמא כוחותיי לא יעמדו לי. חלפו יותר משבועיים ועדיין לא עלה בידי להחליף מילה עם חבריי החדשים. הניסיון לתקשר עִמהם באמצעות תנועות ידיים הביך אותי. גם המילים המעטות שידעתי בעברית נמחקו מזיכרוני כלא היו.

כמעט לכל התלמידים בפנימייה הייתה זיקה כלשהי למרוקו. רובם היו בני דור שני להורים שעלו לישראל בגלי העלייה הגדולים בראשית שנות החמישים ויושבו בערי פיתוח ובמושבי עולים. היו בהם כאלה שהיו בני שנה, שנתיים ובני חמש כשעלו עם הוריהם. היו גם כאלה שעלו בגיל בוגר יותר וידעו לומר כמה משפטים קטועים בצרפתית. המשפטים האלה והמילים הבודדות האלה היו בשבילי כמו קרש הצלה. הם העניקו לי הזדמנות לפתוח את פי. הוריהם יושבו במושבים בגליל ונהפכו בן לילה לעובדי אדמה בישראל. הם שלחו את ילדיהם לפנימייה חקלאית דתית, כי שאפו לראות אותם יורשים את עבודת האדמה בבוא היום. מעמדם של הלימודים היה פחוּת ערך לעומת עבודת האדמה. אולי זו הייתה הסיבה לכך שרוב תלמידי הפנימייה לא פנו, או שמא לא הופנו, למסלול עיוני המכין את בוגריו ללימודים אקדמיים בעתיד.

ככל שנקשרתי לחבריי החדשים וככל שהתוודעתי אליהם, חשתי שלרבים מהם נעשה עוול לא קטן. נמצאו בתוכם כישרונות גדולים שנקלעו לפנימייה חקלאית דתית תחת להגיע לבתי ספר איכותיים יותר בערים הגדולות. הם נתקעו כי לא היה מי שיכוון אותם ולא היה מי שידריך את הוריהם. הם נשלחו לגור בדירות צפופות בעיירות פיתוח מבלי שיוצעו להם מסלולי לימודים שהולמים את כישוריהם. איזה בזבוז, חשבתי לעצמי. הם יכלו לזנק לגבהים אילו רק זכו להכוונה ולתשומת לב.

הם היו מסורתיים כמוני, לא דתיים אדוקים. הוריהם עלו ממרוקו והעברית לא הייתה שגורה בפיהם. איש לא הציג בפניהם את האפשרויות הקיימות לחינוך טוב יותר עבור הילדים שלהם. חשבתי לעצמי, כמה קריירות מבטיחות נקברו בשטחי הפלחה והרפתות והמסגריות ועבודות הניקיון. בסיון הלימודים ובסיום השרות הצבאי, התברר שכמעט איש מהם לא שב לעסוק בחקלאות.

עם הזמן, זכיתי להיות אחד מהם. הרקע המשותף הפך אותנו למשפחה חלופית. קשרי ידידות נקשרו בינינו שהשנים לא פגעו בהם. עם העברית המשתפרת ועם הידידות המתחזקת, מצבי הלך והשתפר. בכיתה י"ב, הרגשתי בן בית במשפחת הפנימייה.

בלילות הראשונים, לפני שקמתי בלילה לתפילת הסליחות, התבודדתי עם המועקה בתוכי. שכבתי במיטה התחתית, מהרהר על הבדידות שבה אני שרוי. עד לאחרונה, השפה ויכולת ההתנסחות היו עיקר כוחי מול תלמידים חזקים וחסונים ממני. לא אחת הן הצילו אותי ממצבים קשים בפנימייה הקודמת, שקדמה לפנימייה החדשה. לא אחת הן רוממו אותי למעמד ייחודי כשהמורים הטילו עלי את הצגת הכיתה בפני אורחים חשובים מצרפת ומארצות דוברות צרפתית. הודות לשליטתי בשפה, זכיתי ליחס נדיב מהמורים ואף מחבריי לכיתה.

עתה הכול נראה כה שונה. כמה שבועות בלבד של שתיקה כפויה ערערו את ביטחוני העצמי. השפה דממה וחשתי כמי שעיקר כוחו נשמט מידיו. כיצד אני, ששמי יצא ברחבי בית הספר בקזבלנקה כמי שרהיטוּת לשונו תהפוך אותו בבוא היום לסופר מוביל בצרפת, נקלעתי לאֵלֶם שכזה? כיצד אני, שדקלמתי בעל פה מחזות ארוכים של מולייר ושירים של ויקטור הוגו, דמיתי לאדם שלקה בשיתוק? בתוך שבוע קרס כל עולמי הקודם. הייתי נער בן שש עשרה, אבל נסוגותי לשלב מוקדם של חיי, כשנאבקתי להוציא את המילים הראשונות. נאבקתי בשארית כוחותיי כדי להשלים משפטים בודדים ללא טעויות. כשחבריי יצאו לעבודה, הסתגרתי בחדר וניהלתי דיאלוגים ארוכים עם עצמי. כאן יכולתי לשגות ולשבש את השפה. לא היה מי שילעג לי או יחקה את מבטאי. רשמתי לעצמי מילות מפתח החוזרות בכל שיחה כדי לשמר אותן בראשי.

השליח שישב מולי היה החוליה המקשרת ביני ובין עולמי הישן. תליתי בו את האחריות לכל מה שעובר עליי. הטחתי בפניו את כל מה שהעיק על לבי. מדוע הופרדתי מחבריי דוברי הצרפתית שעלו יחד אתי לישראל? מדוע הם נשלחו למסגרות אחרות? מדוע לא נשלחתי ללמוד בצרפתית, כמו רבים מחבריי שעלו אתי? הטחתי בשליח את כל השאלות והמועקות. הוא ישב מולי ללא נוע, כאילו התנסה כבר במצבים דומים. הוא הסביר שכל נער שעלה נשלח למסגרת ההולמת אותו, שיש עולים ממרוקו שנשלחים למסגרות דתיות כדי שלא לנתק אותם מהדרך שבה חיו, ויש העולים מאירופה שנשלחים לבתי ספר חילונים כי הם אינם דתיים. להפתעתי הוא גילה ששליחי העלייה שפעלו במרוקו ננזפו בעבר בידי רבנים בארצם על שהם מנתקים עולים צעירים ממרוקו מן הדת ושולחים אותם למסגרות חילוניות.

בלילות הראשונים, לפני שקמתי בלילה לתפילת הסליחות, התבודדתי עם המועקה בתוכי. שכבתי במיטה התחתית, מהרהר על הבדידות שבה אני שרוי. עד לאחרונה, השפה ויכולת ההתנסחות היו עיקר כוחי מול תלמידים חזקים וחסונים ממני. לא אחת הן הצילו אותי ממצבים קשים. הודות לשליטתי בשפה זכיתי ליחס נדיב. עתה הכול נראה כה שונה. כמה שבועות בלבד של שתיקה כפויה ערערו את ביטחוני העצמי. השפה דממה וחשתי כמי שעיקר כוחו נשמט מידיו

התברר שעולם המפלגות הישראלי לא שבת גם מחוץ למדינה ופעל במרץ כדי לצרף עולים חדשים לשורותיו. כל יעדי העלייה לישראל נחלקו, כמו שלל מלחמה, על פי מפתח מפלגתי. מפלגות השמאל, שהיו בשלטון מקום המדינה ועד עליית הימין בשנת 1977, נהנו מן הנתח הגדול ביותר של העולים לישראל. "הפועל המזרחי", שהייתה שותפה בקואליציה השלטונית, קיבלה אף היא את נתח העולים שלה, אף כי היה קטן יותר ו"איכותי" פחות. עולים מצפון אפריקה נחשבו לחלק מרכזי בקופה של שליחי "הפועל המזרחי". המפלגות ייחלו שבבוא היום יהפכו העולים הצעירים לחיילים בצבא תומכיהן לקראת הבחירות.

"אין לך מה לדאוג," הרגיע אותי השליח בקול הבאס שלו. "מהר מאוד תתרגל לתפילות ולחברים החדשים שלך. כולם עוברים משברים בהתחלה, אבל אחר כך הכול מסתדר."

הפגישה הסתיימה בהבטחה שהזמן החולף ייעשה את שלו. סיפרתי לו על הקושי שלי לנהל שיחה בעברית. "כולם מדברים עברית ואני לא מסוגל." כשהבחין במצוקה שבה הייתי שרוי, חיבק אותי והבטיח שיבוא לביקור נוסף בעוד כמה שבועות. לפני עלותי לישראל סופר לי על אותם אולפנים שמחוללים נסים ונפלאות: עולה נכנס לאולפן ותוך שבועות הוא יוצא כדובר עברית כמו היה בן המקום. גם אני ציפיתי להישלח לאולפן כדי לרכוש את העברית. התברר שב'כפר הנוער הדתי' אין אולפן, וכי על העולים לעשות מאמץ ללמוד בכוחות עצמם.

ההליכה לחדר האוכל נהפכה לעינוי יומי, בייחוד ארוחת הצהרים. בשעה אחת כל תלמידי התיכון היו מסתערים פנימה ומתנפלים על השולחנות הערוכים. בתוך רגעים נעלם כל מה שהיה על השולחן כלא היה. התלמידים המורעבים היו שולחים ידיים וממלאים את הצלחות. מי שהיה זריז יותר, זכה לשלל גדול יותר. בעודי מנסה להתאושש, כבר לא נותר דבר על השולחן. אחרי שסיימו לסעוד את לבם, סיננו את ברכת המזון ומיהרו להסתלק. לא פעם מצאתי עצמי יושב לפני שולחן ריק, רעב וחסר אונים. הייתי עדין וחלש מכדי להשתתף במלחמה היומית על האוכל. למזלי, בסופי השבוע זה היה אחרת. בלילות שישי ובימי שבת חולקו המנות לכל סועד. וכך יכולתי לזכות במנה שלי מבלי לשלוח ידיים.

ב"אקול נורמל אבראיק", הפנימייה בקזבלנקה שקדמה לפנימייה של כפר הנוער הדתי, נכנסנו התלמידים לחדר האוכל שלוש פעמים ביום בסדר מופתי. שלוש מנות הוגשו לנו בידי מלצרים, שעברו משולחן לשולחן. לא נדרשנו להפגין כישורים של לוחמי גרילה כדי לזכות במנה של אוכל. כולנו נכנסנו יחד, וכעבור כשעה יצאנו באותה צורה. בשקט ובסדר מופתי.

בתוך חודש אחד בפנימייה החדשה שלי השלתי כמה קילוגרמים ממשקלי. עד כדי כך בלט רזוני, עד שאחד המדריכים דרש שאבדק אצל האחות במרפאה של הפנימייה. האחות, עולה מגרמניה שיכלה לשרבב כמה מלים בצרפתית, בדקה אותי וגילתה שחסרים לי כחמישה קילוגרמים בהשוואה למשקל שבו באתי לפנימייה. לא העזתי לספר את האמת, כי התביישתי בה. התביישתי שלא היו בי כוחות להילחם על האוכל שלי והתביישתי במלחמה שהתנהלה על האוכל.

הייתי חלש. ברוחי ובגופי. באחד הימים נשלחנו למחנה אימונים של הגדנ"ע. חולקו לנו רובים ארוכים ובילינו כל היום בתרגילי נשק. כולם הצליחו להחזיק את הרובה בכל מיני מצבים. כשלתי בכולם. ידיי היו כה רזות, עד כי אחרי כמה שניות הרובה צנח מהן ארצה. מדריך הגדנ"ע צרח עליי ואיים שכל עוד לא אחזיק את הרובה כמה שיידרש, כל חבריי ייענשו וייאלצו להחזיק את הרובה יותר מהנדרש. המדריך זעם. רק אחרי שהוסבר לו מי אני, נרגע ועזב אותי במנוחה. במקלחות התביישתי לחשוף את גופי. חבריי יכלו להתגאות בשריריהם, בעוד שהחלק העליון של גופי היה כה צנום עד כי אפשר היה לספור בבירור את צלעותיי. עצמותיי בלטו החוצה.

חשתי חסר אונים וכמי שאינו יכול להושיע. שתי מצוקות, של אחותי ושלי, שנפגשו זו עם זו בנסיבות בלתי צפויות. ניסיתי לדבר אתה, אך היא לא הגיבה. בראשי דמיינתי מה עובר עליה, אך לא העזתי לספר לרופא. הייתי בטוח שהבדידות והניתוק מהמשפחה הכריעו אותה. כשביקרתי בחדרהּ, היא התלוננה שהיא מרגישה תלושה מהמתרחש סביבה, שאינה מבינה מילה ממה שנאמר בכיתה ובחדרים, שלא נשלחה לאולפן כדי ללמוד את השפה, שהיא מרגישה שנקלעה למקום שפוגע בבריאותה. "מה את רוצה?" שאלתי אותה. "אני רוצה לחזור הביתה," גמגמה. ילדה בת שתים עשרה שנותקה מכור מחצבתה

הימים שעברו על אחותי אווה היו דרמטיים יותר. השהייה בפנימייה שיקעה אותה בסבל גדול. היא לא יצאה מחדרה ונותרה שרועה במיטתה ימים ולילות. אחרי שלא הכניסה דבר לפיה במשך כמה ימים, התעוררה דאגה גדולה בקרב המדריכות שלה. נקראתי לבקרה בחדרהּ. היא סיפרה שאינה יכולה להחזיק מעמד יותר. היא חדלה לבקר בחדר האוכל, כי גם היא נתקלה בכוחנות של חברותיה לכיתה ליד השולחן. כמוני היא נכנעה לנוהגים הכוחניים של הבנות הצעירות, שהתנפלו על האוכל בשולחן מבלי שהצליחה להכניס משהו לפיה. היא הייתה קטנה וחסרת כל נוכחות. כולם התעלמו ממנה. היא סיפרה שאחת המדריכות צרחה עליה כי באחד הבקרים לבשה מכנסיים ארוכים. היא נזפה בה לפני כולן ושלחה אותה לחדר ללבוש חצאית. כמוני, גם היא לא הצליחה להוציא מילה מפיה מאז הגיעה לפנימייה. רופא שהוזעק לבדוק אותה מיהר לשלוח אותה למרפאה בפנימייה. זה לא עזר. היא התנהגה כאילו אין לה עניין בשום דבר. נקראתי גם למרפאה כדי להיות לידהּ. היא הביטה בי במבט חלול. נדהמתי למראה פניה החיוורות. הרופאים ניסו לדלות מידע עליה. התיק הרפואי שלה לא לימד אותם הרבה, והם לא הצליחו לדובב אותה על מה שעובר עליה. הרופא, שידע מעט צרפתית, ניסה את כוחו בצרפתית – אך ללא הצלחה. חיוורונה ועיניה השקועות הדאיגו אותם.

חשתי חסר אונים וכמי שאינו יכול להושיע. שתי מצוקות, של אחותי ושלי, שנפגשו זו עם זו בנסיבות בלתי צפויות. ניסיתי לדבר אִתהּ, אך היא לא הגיבה. בראשי דמיינתי מה עובר עליה, אך לא העזתי לספר לרופא. הייתי בטוח שהבדידות והניתוק מהמשפחה הכריעו אותה. כשביקרתי בחדרהּ, היא התלוננה שהיא מרגישה תלושה מהמתרחש סביבה, שאינה מבינה מילה ממה שנאמר בכיתה ובחדרים, שלא נשלחה לאולפן כדי ללמוד את השפה, שהיא מרגישה שנקלעה למקום שפוגע בבריאותה. "מה את רוצה?" שאלתי אותה. "אני רוצה לחזור הביתה," גמגמה.

ילדה בת שתים עשרה שנותקה מכור מחצבתה. ברגעים ההם במרפאה שיוועתי לנוכחותם של הוריי. היא רצתה לחזור הביתה. היא רצתה להיות לצד ההורים. מה עושים? אין טלפון ואין דרך להתקשר למרוקו. במועקה שבה הייתי שרוי לא היו בי כוחות לחלץ את אחותי ממצוקתה. חששתי שיקרה הגרוע ביותר. היא חוברה לאינפוזיה, והאחות הראשית של הפנימייה ניסתה לשדל אותה להכניס מאכל כלשהו לפיה. ללא הצלחה.

הרופא שאל אם יש עוד משפחה בישראל. סיפרתי לו שיש לי שלושה אחים בישראל, שאיני יודע היכן הם. "איך יכול להיות?", שאל. עירבתי מילים בצרפתית ובעברית במאמץ עילאי לספר לו שגם הם שוהים בפנימיות וכי לא הצלחנו ליצור מגע בינינו. הוא שלח מבט לעבר האחות הראשית, כמי שלא מאמין למשמע אוזניו. הסברתי לו שלא התראינו כשלוש שנים. הרופא דרש להזעיק את שליח העלייה לפנימייה, כדי להעמיד אותו על חומרת מצבה של אחותי. במיוחד לא הבין מה עושה ילדה כה שברירית בפנימייה חקלאית. המנהל הראשי, אויגן מיכאליס, הביט באחותי וניסה לדובב אותה. זכרתי אותו כדמות מרשימה מאוד ומעוררת יראה. כולם בפנימייה נדרכו כשהתקרב. בגיל צעיר היגר מגרמניה לארץ ישראל, מיד אחרי עליית הנאצים, ונמנה על מייסדי כפרי הנוער. הוא נשלח לעמוד בראש כפר הנוער הדתי כדי לקלוט תלמידים דתיים בגרמניה בטרם תתחולל הפורענות. מחלת עור קשה סילקה כל שערה מגופו ועל ראשו הקירח בלטה כיפה שחורה גדולה.

זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתיו מאז נקלטתי בפנימייה. הוא התעניין בי ובקורותיי. הוא לא הסתיר את התפעלותו כשסיפרתי לו שלמדתי ב"אקול נורמל אבראיק". כן, הוא שמע על בית הספר במרוקו ובפריז, ועל בוגריו שהצליחו להשתלב בהצלחה בכל רחבי אירופה. וגם בישראל. מיכאליס סיפר לי שאחותי חולה מאוד, ואחרי שתבריא הוא מתכוון להעבירה לבית ספר אחר, שבו התנאים ייטיבו עמה. התרגשתי כשסיפר לי שהוא חווה על בשרו את כאב ההגירה מגרמניה ואינו יכול לשכוח את הפרידה מן ההורים. "אני יודע מה עובר עליך ועל אחותך," ניסה להרגיע אותי. "זה טבעי מאוד. אני כבר זקן, אבל אני עוד מתגעגע להוריי ולמשפחתי." כעבור כמה ימים הזמין אותי להצטרף אליו לארוחת צהרים בביתו עם בני משפחתו. התברר לי שכבוד גדול נפל בחלקי.

אקול נורמל אבראיק

אחותי הועברה ל"אחוזת שרה", פנימייה דתית בבני ברק. סופר לי שהיא מתאוששת ומוקפת תלמידות שמדברות את שפתה ודואגות שהיא תחזור לכוחותיה. גם אני ניסיתי לעבור למקום אחר. זה לא עזר. חלפו ימים, חלפו שבועות וחלפו חודשים. סוף סוף זכיתי למיטה רגילה, הכיפה התקבעה על ראשי, העברית דשדשה וחבריי החדשים החלו מתייחסים אליי. הוצבתי בכיתה י' על פי גילי, אך המעטתי לבקר בכיתה. פסחתי על כיתה ט', לא משום כישוריי אלא משום שמנהל בית הספר חשב שבגילי אני אמור להיות בכיתה י'. הישיבה בכיתה רק העצימה את זרותי. לא הבנתי דבר ממה שאמרו המורים. הם נכנסו לכיתה בזה אחר זה, העבירו את השיעור ומיהרו להסתלק. ישבתי בספסל אחורי ודמיתי לפסל שהונח בכיתה. העברית המהירה של המורים והתלמידים גרמה לי לסחרחורת. פה ושם תפסתי מילה או שתיים, אך קצב הדיבור מילא אותי ייאוש. הייתי משוכנע שלעולם לא אצליח להבין את העברית.

לא חסרו רגעים קשים. לא שיערתי עד כמה כואב יהיה המעבר מארץ לארץ. התנתקתי בקלות יתר ממרוקו, אך לא הצלחתי להתחבר לארץ החדשה. חשתי שאני שוקע. הרגשתי רע עם עצמי. כעסתי על העזיבה, כעסתי על הפנימייה שאליה הגעתי, נמלאתי תסכול עמוק על חוסר יכולתי לרכוש את השפה החדשה. הצרפתית שלי נותרה מיותמת וללא שימוש. חשתי מבוכה כשמעדתי בלשוני. נראיתי שונה. נראיתי זר. הרגשתי אחר. הדכדוך שבו הייתי שרוי גרם לי להפסיק ללמוד בכיתה. בלאו הכי איש מהמורים לא הבחין בקיומי ואיש מהם לא התעניין בפרצוף החדש שניסה להשתלב עם שאר הפרצופים. רגישותי המיוחדת גרמה לי להפנים כל אירוע, כל פרט, כל פגם. התקשיתי להשלים עם ההתעלמות המוחלטת מקיומי. העיקה עלי הבדידות שבה הייתי שרוי. אחותי הועברה לפנימייה אחרת. שני אחיי ואחותי עדיין לא הופיעו. בקושי יצא לי לבלות עם אחי מישל, הצעיר ממני בשנה וחצי. עתה הוא בן ארבע עשרה. מעניין כיצד הוא נראה. האם אזהה אותו? האם יזהה אותי? האם הוא עדיין מדבר אותה צרפתית שהייתה בפיו? או אולי הוא מדבר רק עברית? היכן הוא בכלל? לא היה לי מושג.

חנוכה במקנס

בלילות שבו אליי החיים בפנימייה בקזבלנקה במלוא הדרם. מצוקתי בכפר הנוער הדתי צבעה את זיכרונותיי בצבעים ורודים עזים. שבתי אל החברים הרבים, אל האווירה העליזה, אל ההפסקות באולם התרבות על רקע המוסיקה השקטה, אל ההצגות מול כל התלמידים, אל שיעורי ההתעמלות של מסיה בלאל, ספורטאי מוסלמי שלימד התעמלות בפנימייה ונהפך לסמל לאומי במדינה בזכות היותו אלוף מרוקו בקפיצה לרוחק, מעל שבעה מטרים. שבתי בזיכרונותיי למשחקי הכדורסל במגרש הכדורסל המטופח של הפנימייה. היינו מתערבבים, תלמידים חדשים וּוָתיקים, יחד עם המורים ולרגעים נדירים נפלו המחיצות הקשיחות בינינו. לא פעם מצאתי את עצמי בקבוצה שבה שיחק המנהל מסיה סֶבּאן. כל מסירה שלו גרמה לידיים שלנו לרעוד מרוב התרגשות. הייתה פעם שכמעט התעלפתי כשנתן לי חיבוק בעקבות סל שקלעתי. בסוף המשחק נהגנו לשבת ולדבר על עתידנו. התעצבנו למחשבה שניאלץ כולנו לעזוב את מרוקו כשנהיה בני שמונה עשרה. חיינו במדינה על תנאי, על זמן שאול. ספרנו כמה שנים עוד נותרו לנו לפני שנהגר כדי לחיות את חיינו בצרפת. היו בינינו כאלה שדיברו על אפשרות שיהגרו לישראל. הם היו בודדים.

היה ברור לכולנו שיבוא יום שבו ניאלץ לטרוק את הדלת על מרוקו. לא הקדשנו לכך מחשבה רבה, אולי משום שראינו בכך גזירת גורל. כמה מצער שלא יכולנו, יהודים ומוסלמים, להמשיך לקיים חיים משותפים. חיינו יחדיו במשך מאות שנים, אולי אף יותר. המצב הזה קלע אותנו לסוג של נאמנות כפולה בעל כורחנו. חיינו במרוקו והיינו חלק בלתי נפרד ממנה, אך רקמנו עתיד משותף עם מדינה אחרת. הכפילות הזאת לא הפריעה לאיש ונתפסה כטבעית ליהודי המקום.

מתוך הספר החדש ״המרוקאים״ מאת דניאל בן סימון (הוצאת כרמל)

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.