• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

לקראת טלטלה אמפתית: איך מדברים וכותבים על השואה והנכבה ביחד

הספר ״השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית״ מנסה לעמוד על הקשר בין שני האירועים – ללא הכרה מיידית באמת של האחר או ביטול הזהות העצמית. הכתיבה והקריאה המשותפת בעצמן יוצרת טלטלה, שבלעדיה אין תקווה לזכויות לאומיות ולזכויות אדם לכל יושבי הארץ הזאת. סקירה
אלון קונפינו

שואה ונכבה הם שני אירועים היסטוריים שהזיקה ביניהם, קרוב לוודאי, היא הטעונה ביותר ליהודים ולפלסטינים. ליהודים, השואה היא אירוע מכונן, ויש גם הטוענים שהוא ייחודי, שכל דיון משותף בינו לבין אירוע אחר עלול להראות כבנליזציה של השואה ואף כסכנה מוסרית ופוליטית. לפלסטינים, הנכבה היא אירוע מכונן, ומאחר שהיהודים משתמשים בשואה להצדקת הציונות ומעשיה של מדינת ישראל, ההכרה בשואה לרבים מהפלסטינים כמוה כמתן לגיטימציה לעוולות הנכבה ולעוול שישראל עדיין גורמת להם.

הספר ״השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית״ בעריכתם של בשיר בשיר ועמוס גולדברג (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד), מנסה לעמוד על הקשר בין שני האירועים. בספר כונסו יחדיו 14 מאמרים שכתבו חוקרים, סופרים ואנשי עט ערבים ויהודים אזרחי ישראל, בעקבות מפגשים של קבוצת עבודה במכון ון ליר. זה ספר חשוב מאחר שאינו מנסה לשכנע בעמדה זו או אחרת, אלא מציג מגוון דעות על הנושא – לרבות מאמרים שקוראים תיגר על הפרויקט או שוללים אותו מכל וכל. אני ממליץ לכל אחד ואחת מיושבי הארץ לקרוא את הספר, ובמיוחד את ההקדמה המעולה שמאופיינת בטון מאופק, וברגישות להיסטוריה ולזיכרון.

במה אם כן עוסק ספרם של בשיר וגולדברג? נפתח במה שאין בו – בשיר וגולדברג אינם משווים בין השואה לנכבה: "אלו אירועים שונים מאוד זה מזה ואינם בני השוואה מבחינת היקף האלימות והרצח שבוצעו במסגרתם…אין כוונתה [של מסגרת הדיון] לטשטש את ההבדלים העצומים ביניהם." הם כן מעוררים דיון בשני מישורים. הראשון עוסק בזיכרון השואה והנכבה כאירועים טראומטיים. שניהם אירועי עבר מכוננים שמהווים נקודת מפנה אתית והיסטורית לכל עם. הם מציעים לכרוך יחד את זיכרונות שני האירועים, על מנת ליצור "טלטלה אמפתית" של כל צד לגבי רעהו. שותפות אמפתית זו אין פירושה הכרה מיידית באמת של האחר או ביטול הזהות העצמית, היא גם לא מובילה בהכרח ובאופן מיידי לתוצאות מעשיות, אך היא יוצאת כנגד נרטיב היסטורי סגור של משחק סכום אפס של זיכרונות ודחייה של האחר וסבלו. היא דורשת מהעם הפלסטיני "להכיר במה שהוא הבלתי אפשרי ביותר עבורו — בלגיטימיות של הזהות היהודית־ישראלית שנוצרה בארץ ישראל/ פלסטין" ומהיהודים "להכיר באסון שהביאו על הפלסטינים".

המישור השני של הדיון עוסק בהבנה ההיסטורית של שני האירועים. בשיר וגולדברג טוענים כי "בפוטנציאל האלימות הרדיקלית הטמון בלאומיות האתנית ובמדינת הלאום המודרנית… השואה והנכבה מאופיינות שתיהן באלימות לאומנית מטהרת." הם מתבססים על ספרות מחקר ענפה בטענתם כי שני מאפיינים מרכזיים של מדינת הלאום הם התשוקה לזהות את האזרחות עם השתייכות אתנית-לאומית והשאיפה להומוגניזציה של החברה. היהודים באירופה סבלו מהדחף הזה להומוגניות של מדינת הלאום. אמנם אין די בזה כדי להסביר את השואה, אך לכשסומן היהודי כאחֵר שאינו שייך, הוא הפך מיד למושא של הפליה, ולעיתים קרובות נידון לגירוש או לרצח.

"לאומיות מסוג זה," מציינים בשיר וגולדברג, "עסוקה כל העת בהגדרת זהותה האתנית של מדינת הלאום ובמפעלי ההומוגניזציה האתנית שלה." במובן זה, הלאומיות היהודית החדשה בארץ ישראל ראתה בפלסטיני איום על הריבונות היהודית ומטרד אתני (אם כי היו גם דעות אחרות כמובן). לכשסומן הפלסטיני ככזה, הוא גורש בעת מלחמת 1948 למען יצירתה של מדינת לאום יהודית הומוגנית. בשיר וגולדברג חוזרים ומדגישים כאן שהשואה והנכבה הם אירועים מסדרי גודל שונים ובעלי אופי היסטורי שונה לחלוטין ושהם אינם ניתנים להשוואה, אך גם ככאלה "במובנים מסוימים הם חולקים את אותו סוג של היגיון פוליטי."

יד ושם. צילום: cc by-israeltourism
יד ושם. לצאת נגד נרטיב היסטורי סגור של משחק סכום אפס. צילום: cc by-israeltourism

שני מישורי הדיון הללו תורמים להבנת הזיכרון וההיסטוריה של האירועים מבלי לשלול את הפרטיקולריות שלהם. אפשר להתווכח על משמעות המונח "השוואה", אך נראה לי שזה יסיט אותנו מעיקרו של עניין. מטרתם של בשיר וגולדברג איננה להראות ששני האירועים זהים, אלא להבין את שניהם (ואפשר להוסיף אחרים) במסגרת רחבה של אירועי עבר טראומטיים ומדינות לאום הומוגניות. גישה זו אינה ממזערת את הפרטיקולריות של השואה. להיפך, היא עומדת בקנה אחד עם הגישות המחקריות החדשות והפוריות ביותר בחקר השואה, שמבינות את השמדת היהודים מתוך ההקשר הרחב של רצח עם בהיסטוריה המודרנית. גישה מחקרית זו בוחנת את נקודות הדמיון לצד השוני בין השואה לבין אירועי רצח עם אחרים. למשל, רעיון השמדתן של קבוצות גזע הופיע כבר בתרבות ובפוליטיקה האירופיות מאה שנה לפני הרייך השלישי. ועם זאת, ברור שרדיפת היהודים והשמדתם הייתה דחופה לנאצים ובעלת חשיבות היסטורית רבה יותר ממעשי רצח עם אחרים שהם עצמם ביצעו. דווקא גישה זאת מדגישה את הפרטיקולריות של השואה מתוך ההקשר ההיסטורי שלה. באותו אופן, הפרטיקולריות של השואה ושל הנכבה אינה מאבדת מחשיבותה או ממשמעותה כשחושבים על שני האירועים ביחד. מבחינה היסטורית אין ספק שיש מקום לדון במשותף בשני הארועים הללו ואחרים הדומים להם; הרתיעה של יהודים ופלסטינים נובעת מההשלכות הזהותיות והפוליטיות של מהלך זה.

מטרתם של בשיר וגולדברג איננה להראות ששני האירועים זהים, אלא להבין אותם במסגרת רחבה של אירועי עבר טראומטיים ומדינות לאום הומוגניות. גישה זו אינה ממזערת את הפרטיקולריות של השואה. להיפך, היא עומדת בקנה אחד עם הגישות המחקריות החדשות והפוריות ביותר, שמבינות את השמדת היהודים מתוך ההקשר הרחב של רצח עם בהיסטוריה המודרנית

ועדיין נשאלת השאלה, למה בכלל לקשר בין האירועים? האם הספר אינו אלא תוצר של רגע אופנתי חולף שבו הייתה הנכבה למילה שגורה בתרבות הישראלית, או שמא נטוע מקורו של הדיון על האזכור המשותף של השואה והנכבה במסורת ארוכה יותר? הדמיון ההיסטורי שלנו מקשר לעתים בין אירועים, גם אם הם שונים זה מזה, מאחר שבצירופם יחדיו הם אומרים לנו משהו חשוב על מי אנחנו, מאין באנו, איך הגענו עד כאן, ולאן אנו הולכים. זהו המקרה של הקשר בין השואה לנכבה בתרבות הישראלית החל מ-1948 ועד היום. ס. יזהר, בסיפורו "חרבת חזעה"– שפורסם ב-1949, כשבקושי שככו הדי הקרבות – תיאר את הפלסטינים המגורשים כ"צאן מבוהל וצייתן וחרישי ונאנח", ברמיזה למטאפורה ששימשה לתיאור היהודים שהלכו בשואה כ"צאן לטבח". מעט מאוחר יותר, ב-1952, פרסם אבות ישורון ב״הארץ״ את שירו המטלטל "פסח על כוכים," אותו תיאר מאוחר יותר כך: "שואת יהודי אירופה ושואת ערביי ארץ-ישראל, שואה אחת של העם היהודי. ישר בפנים מביטות השתיים." קרוב יותר לזמננו, ארי פולמן, בסרטו ״ואלס עם באשיר״, הציב זה לצד זה את הפליטים הפלסטינים עם קורבנות השואה. ואפשר להמשיך ולמנות עוד ועוד דוגמאות כגון אלה.

הקישור בין שני האירועים בתרבות, בספרות ובפוליטיקה יצר מסורת תרבותית שיש לה שפה עשירה בדימויים וביטויים, והיא מאפשרת לחשוב על שני האירועים לחוד וביחד. המסורת הזו כוללת הן את מי שמקשרים בין האירועים והן את השוללים קשר זה מכל וכל. שהרי אזכור שני האירועים בנשימה אחת עורר תמיד התנגדות חריפה ומורת רוח עמוקה. אך ההתנגדות הזאת עצמה היא חלק מהמסורת התרבותית הקושרת ביניהם. הפולמוס עצמו הוא חלק מההתמודדות עם הזיכרון ועם המשמעות של שני האירועים הללו.

המשמעות של הקשר בין שני האירועים השתנתה לאורך השנים עם התמורות בחברה הישראלית. אילו תובנות עולות מן ההקדמה לספר לגבי הקשר בין השואה לנכבה בימינו? השואה היא אכן אירוע מכונן בהיסטוריה המודרנית, ועם זאת, כאירוע היסטורי, היא נגמרה. כמובן, קורבנות השואה נושאים את הטראומה כל חייהם, אבל היהודים כקולקטיב חיים בזמן היסטורי ופוליטי אחר לגמרי, הן הודות לקיומה של מדינת ישראל והן משום שלגרמנים וליהודים אין תביעות פוליטיות או טריטוריאליות אלו מאלו. המאבק נותר על הזיכרון. אפשר לזכור את השואה באינטנסיביות כזאת דווקא משום שהיא עברה ממישור ההיסטוריה למישור הזיכרון.

אם השואה הייתה לעבר היסטורי, לא כך הנכבה, שהיא במידה מסוימת הווה מתמשך. תוצאותיה משפיעות כמעט על כל פלסטיני באשר הוא, והחולשה של הפלסטינים כקולקטיב בהווה קשורה לעקירת מרקם החיים שלהם ב-1948. הנכבה – עקירת הפלסטינים במלחמת 1948– היא אמנם אירוע ספציפי בזמן ובמרחב, אך תוצאותיו – שלילת הזכויות הלאומיות של הפלסטינים – נמשכות בצורות רבות עד היום. היותן של השואה עבר ושל הנכבה הווה הוא הסיבה לכך שליהודים ולגרמנים קל יותר להתפייס באשר לזיכרון השואה מאשר ליהודים ולפלסטינים באשר לזיכרון הנכבה.

שרידי הכפר עמואס. השרידים שמתחת לעצים
שרידי הכפר הפלסטיני עמואס. נכבה כהווה מתמשך
אזכור שני האירועים בנשימה אחת עורר תמיד התנגדות חריפה ומורת רוח עמוקה. אך ההתנגדות הזאת עצמה היא חלק מהמסורת התרבותית הקושרת ביניהם. הפולמוס עצמו הוא חלק מההתמודדות עם הזיכרון ועם המשמעות של שני האירועים הללו

ישנה עוד נקודה שראוי לתת עליה את הדעת. צודקים היהודים שטוענים שאין מה להשוות בין רצח העם בשואה לנכבה. אך יש היבט נוסף של א-סימטריה בין שני האירועים, וחשוב שיהודים ישימו לב אליו: הפלסטינים אינם אחראים בשום צורה לשואת היהודים באירופה, אך ישראל קשורה קשר הדוק לנכבה. ידה של ישראל בגירוש, בהחרמת הרכוש של הפלסטינים, ובמניעת שובם של הפליטים. הנקודה היא לא מי צודק פה. בין אם מקבלים את הצדקותיה של ישראל לגבי מה שקרה ב-1948 וקורה עד עצם היום הזה ובין אם לא, מדינת ישראל איננה צד בלתי מעורב בכל הנוגע לסבלם של הפלסטינים, בניגוד לפלסטינים ולאי-מעורבותם בשואה. אין סימטריה, מציינים בשיר וגולדברג בצדק: "יש כובש ויש נכבש; יש ריבון ויש נתינים; יש מגָרֵש ויש מגורשים; יש עם שכונן את מולדתו ואשר גרם לעם אחר לאבד את מולדתו." במובן זה, אין זה מספיק שהיהודים יכירו בטראומה הפלסטינית במישור הזיכרון בלבד; השינוי צריך לבוא גם במישור הפוליטי.

מספר מאמרים בספר קוראים תיגר על הדיון בשואה ובנכבה בנשימה אחת. לקורא היהודי יהיה מעניין להבין את ההתנגדות הפלסטינית לקישור כזה, שאין לה ולא כלום עם הכחשת השואה. סלמן נאטור כותב על "האי-הקבלה בין השואה לנכבה" מאחר שהשימוש בשואה "להענקת הכשר לכיבוש פלסטין ולגירוש העם הפלסטיני הוא מעשה בלתי מוסרי." איסמעיל נאשף שולל את הקישור מפני שהוא כבר משחק במגרש של הציונים: למה צריך לגייס את השואה על מנת לחשוב על עוולות הנכבה? אסף שגיב, לעומת זאת, מבקר במאמרו את המנטליות הקורבנית של שני הצדדים, שמוטמעת לדעתו בפרויקט: "מה שנחוץ כיום ליהודים-הישראלים ולפלסטינים אינו סולידריות בין קורבנות או אמנזיה המונית…המנטליות הקורבנית היא שהכשילה ומכשילה מלכתחילה כל אפשרות לפשרה."

אלחנן יקירה שולל לחלוטין את הפרויקט מאחר שהשימוש "במילה 'נכבה' כאילו הייתה בעלת מעמד דומה למעמדה של המילה 'שואה', או כאילו המאורעות ששתי המילים האלה מציינות שייכים למשפחה אחת של מאורעות היסטוריים, הוא שימוש מופרך לחלוטין." אינני מקבל את עמדתו, אך זאת דעה לגיטימית. אלא שיקירה ממשיך וטוען: "מה שמכונה בפיהם היום האסון איננו אלא מפלתם במלחמה…אפילו לא לגמרי ברור מי ביקש לגרש אותם ועד כמה." אלו רעיונות שמקורם בזיכרון הקולקטיבי של היהודים על מה שהיו רוצים להאמין שקרה 1948, לא בהיסטוריה של מה שקרה במלחמה. הנכבה היא גירושם ועקירתם של הפלסטינים במלחמת 1948, החרמת רכושם, ומניעת שובם; היא קשורה למלחמה, אך משמעותה אינה יכולה להצטמצם למלחמה עצמה. במובן זה היא כמו השואה. השמדת היהודים בין 1941-1945 הייתה חלק מהמלחמה באירופה, אך משמעותה אינה יכולה להצטמצם למלחמה עצמה. בנוגע לגירוש, ספרות מחקרית הראתה באופן די ברור מי גירש את מי ועד כמה.

דווקא משום שהשואה והנכבה הם אירועי עבר מכוננים, לימוד ההיסטוריה הוא הכרחי. מטרת הנרטיב הלאומי של שני העמים היא להסביר ולהצדיק את הזהות הלאומית בהווה, ופחות לדעת ולהבין את מורכבות האירועים בעבר. לפיכך עלינו להיות נכונים ללמוד את העבר ולהביט בו נכוחה. למידה כזו מצריכה נכונות של הפלסטינים ללמוד את השואה. אם יוצאים מנקודת הנחה שהציונים היו קולוניאליסטים אירופים ותו לא, כפי שתופשים זאת רבים מהפלסטינים, הרי שלא מבינים שהציונות הייתה גם תנועה לשחרור לאומי שצמחה בעקבות רדיפות היהודים באירופה לפני השואה. והיא מצריכה נכונות יהודית ללמוד על הנכבה. אחד ההסברים לעקירת הפלסטינים, שהופיע מיד אחרי מלחמת 1948 ונעשה עם השנים לחלק מן הנרטיב הישראלי, הוא שמנהיגי הפלסטינים הורו להם לעזוב כדי להקל על המִבצעים הצבאיים הערביים, והבטיחו להם שיחזרו לבתיהם בעקבות ניצחון צבאות ערב. זהו סיפור בדים; גם היסטוריונים ציונים כבר לא מאמינים בו (אניטה שפירא מציינת בספרה ככל עם ועם: ישראל 2000-1881, כי הסיפור הזה הוא "חסר שחר").

ניתן להתחיל לחשוב על הנכבה ולחתור לחבר את סיפור ההיסטוריה של 1948 בדרך שאינה מבקשת להאשים, להרוויח נקודות ולחלק את העולם למקרבנים ולקורבנות מובהקים, אלא מכירה במורכבותם של עניינים אנושיים ובכך שמקַרבֵּן וקורבן עשויים להתגלם באותו אדם

ניתן להתחיל לחשוב על הנכבה ולחתור לחבר את סיפור ההיסטוריה של 1948 בדרך שאינה מבקשת להאשים, להרוויח נקודות ולחלק את העולם למקרבנים ולקורבנות מובהקים, אלא מכירה במורכבותם של עניינים אנושיים ובכך שמקַרבֵּן וקורבן עשויים להתגלם באותו אדם. מאחר שהנושא כה טעון, עדיף לנסות להבין אותו מתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה יותר. משהו קרה בפלשתינה א"י, 1948. 750,000 פלסטינים נעקרו מבתיהם. הם לא עזבו סתם מרצונם. מה שקרה בארץ ישראל ב- 1948 היה חלק מהיסטוריה של הגירות כפויות, שבאמצעותן ביקשו מדינות לאום ליצור אוכלוסיות הומוגניות על ידי סילוק אלים של אלפי ולפעמים מיליוני בני אדם. שנות ה-40 היו עשור מפתח מבחינה זו, עשור שחזה בהגירות כפויות באירופה, בהודו/פקיסטן ובפלשתינה/ישראל. באירופה, אחד עשר מיליוני גרמנים נעקרו מפולין, צ'כוסלובקיה והונגריה בזרם שהחל ב-1944, כאשר מיליונים נסו מפני הצבא האדום המתקדם. בהודו, בשנים 1948-1947, שנים עשר מיליוני אנשים נעקרו מבתיהם בהודו החדשה ובשני חלקי פקיסטן החדשה. אלפי הינדים בלאהור ומוסלמים בדלהי עזבו לפני תחילת הגירושים הגדולים מתוך חשש לביטחונם. מיליונים גורשו לאחר מכן.

הגירה כפויה הייתה תהליך ולא פעולה מבודדת חד-פעמית בזמן כלשהו. היא כללה לא רק את הגירוש הפיזי הממשי של תושבים מקהילתם, אלא גם את ההקשר שבתוכו נראו הגירושים הגיוניים למגרשים, והמגורשים חששו לחייהם ונסו על נפשם. בכל המקרים ההיסטוריים האלה, מאות אלפי אנשים איבדו את בתיהם ואת רכושם כתוצאה מצטברת של כמה גורמים: פחד ובריחה של אזרחים מפני צבאות מתקדמים, מעשי גירוש וטבח ישירים, לוחמה פסיכולוגית, ביזה וחלוקת שלל בזמן שהמלחמה נמשכה עדיין, ואולי – בראש ובראשונה – התחושה הנפוצה בקרב המגרשים שהגירוש סביר ומקובל, שהוא זוכה לגיבוי ההנהגה הפוליטית והצבאית ושאף חייל לא ייענש או יועמד לדין בגין מעשים אלה.

השואה והנכבה

לעתים קרובות, המרכיבים היסודיים האלה מתרחשים בו-זמנית. בארץ ישראל החלו קיבוצים ומושבים לעבד אדמות ערביות נטושות כבר באפריל 1948, ובערים הצטרפו מעשי ביזה ושוד לפעולות מקומיות של הפקעת הרכוש הערבי שנותר מאחור. בפעולות האלה אפשרו היהודים לדמיין את העזיבה כסופית והעבירו את המסר הזה לערבים שעזבו ולאלה שעדיין נשארו. במזרח אירופה, בתת-היבשת ההודית, וביישוב היהודי זכו הגירושים בתמיכה עממית ונתקלו בהתנגדות זעומה בלבד. המגרשים לא הועמדו לדין. להיפך – ברוב המקרים הם נתפשו כבנים נאמנים לקהילה הלאומית.

יהודים יכולים להסיק שתי מסקנות מחלקם בהגירה הכפויה של הפלסטינים. הם יכולים לפלוט אנחת רווחה שמשמעה: "כולם גירשו אנשים בשנות ה-40, כאלה הם החיים, מה אנחנו יכולים לעשות, עִזבו אותנו בשקט." ואחדים מהם אולי אפילו יוסיפו, "חבל שלא סיימנו את המלאכה." גישה יהירה ומזלזלת כגון זו לא תעלה על הדעת, כמובן, כשדנים בעוולות שנעשו ליהודים בשנות ה-40, כגון השואה. מסקנה שנייה תהיה לראות את הציונות בכלל, ואת 1948 בפרט, מזווית ראייה רחבה יותר, לא כסיפור ייחודי, אלא כסיפור של בני אדם שפעלו בזמן ובמקום ובנסיבות היסטוריים מסוימים. מזווית ראייה כזאת, הגירות כפויות נעשו במקומות שונים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובייחוד בשנות ה-40. היו להן גם גורמים כלליים וגם הקשרים היסטוריים מיוחדים. אבל הן נעשו, והן מהוות טרגדיה אנושית שהאחראים להן, באופן מלא או חלקי, חייבים להכיר בהן.

1948 היא שנת הנכבה וגם השנה בה הקימו היהודים מדינה משלהם, על לשונה, תרבותה, וחיוניותה. גם הנכבה ועצמאות ישראל "ישר בפנים מביטות השתיים." כשם שאין להבין את ההיסטוריה העשירה של ארצות הברית רק דרך הפריזמה של נישול הילידים, כך אין להבין את ההיסטוריה העשירה של מדינת ישראל רק דרך נישול הפלסטינים. אבל ראוי שהיהודים יכירו בתפקיד שמילאו בני עמם בנכבה, והסיבה לכך פשוטה מאין כמוה. הנכבה הוא חלק מההיסטוריה שלהם, וחלק חשוב: הם זוכרים את הנכבה בין שהם מכחישים אותה או מספרים עליה בפרוזה ובשירה. עצם הניסיון למחוק את זיכרון הנכבה הוא תוצאה של ניוד אדיר של מאמץ פוליטי, כלכלי ותרבותי. מחיקת הזיכרון היא תוצאה של מודעות ערנית להפליא. היהודים נידונים, במובן מה, לזכור ולזכור ולזכור את הפלסטינים שאיבדו את בתיהם ואת מולדתם ולספר את הסיפור הזה בדרכים שונות, מפני שהוא קשור לבלי התר עם הדרך שהם עצמם השיגו את בתיהם ואת מולדתם. וזו אחת הסיבות שאירועי העבר המכוננים של שני העמים מביטים זה בזה משנת 1948.

מה חשיבותו של הספר? הכוח של הספר אינו בחיפוש אחרי הסכמה או בניסיון שכנוע, אלא במעשה הדיבור, הכתיבה והקריאה של יהודים ופלסטינים יחדיו על השואה והנכבה; זו ההתרחשות האמיתית והעשייה המשמעותית. מעשה זה עצמו מחולל טלטלה, שבלעדיה אין תקווה לזכויות לאומיות ולזכויות אדם לכל יושבי הארץ הזאת, ובלעדיה יש ואלוהים גם ייאלץ לרדת בעתיד הקרוב שוב אל הארץ, כמו בסיפורו של ס. יזהר על 1948, ולראות הכצעקתה.

אלון קונפינו הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת וירג׳יניה ובאוניברסיטת בן גוריון

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    ספר מעניין ובעיקר בעל חשיבות מרובה לשני העמים. ההבנה של האחד את השני עשוי להביא לקרוב לבבות.

  2. ליכודניק

    "הגירות כפויות נעשו במקומות שונים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובייחוד בשנות ה-40. היו להן גם גורמים כלליים וגם הקשרים היסטוריים מיוחדים. אבל הן נעשו, והן מהוות טרגדיה אנושית שהאחראים להן, באופן מלא או חלקי, חייבים להכיר בהן"

    נו, אשמח לראות תנועה ממשית של הכרה בטרגדיה האנושית של מיליוני הגרמנים שגורשו מצ'כיה, פולין, הונגריה, הולנד, פלסטינה (הטמפלרים), רומניה, וברית-המועצות; להבנתי, ככלל, גרמניה עצמה נשאה בעול הכספי של הטיפול בהם ולא תבעה מעולם פיצויים מהמדינות המגרשות , ובודאי שלא תבעה זכות שיבה עבורם.
    האם יש בפולין גוף רציני שמתחבט, האם גירוש הגרמנים האתניים הוא כתם בלאומיות הפולנית שיש להבינו? האם יש מכון מחקר בצ'כיה שבוחן את גירוש הגרמנים מהסודטים כי הוא אומר משהו חשוב על צ'כיה? האם יש אינטלקטואל רוסי שקורא לאמפתיה עם הגרמנים המגורשים? האם המדינות המגרשות משקיעות איזה מאמץ אדיר בהשכחת הגרמנים? האם זיכרון הגירושים מעיב על יחסי גרמניה עם המדינות המגרשות? תמהני.

    מדוע, אובייקטיבית, להשוות את הנכבה לשואה ולא לאותן גירושים של גרמנים? כשהחיילים של בנש, סטלין ובן-גוריון הגיעו לכפר אויב הם גירשו את תושביו; כשהחיילים של היטלר הגיעו לכפר יהודי הם סגרו את היהודים בגטו כדי שלא יוכלו לברוח לפני שיושמדו.
    הבחירה להשוות את הנכבה דווקא לשואה היא אידיאולוגית, ואני מתנגד לה בתוקף.

  3. שי

    מאמר מצויין על ספר, שהגיע זמנו. ספר חובה על כל המורים לאזרחות והמדריכים בתנועות הנוער.

  4. שי

    ליכודניק יקר,

    1. נמאס כבר עם ההשוואות האלה שלא מכפרות על שום עוולה.
    2. גירוש גרמנים בחזרה אל ארצם אינו דומה לגירוש פלסטינים מארצם. וזאת ללא קשר לשאלת המוסריות שבגירושים למיניהם במחצית הראשונה של המאה העשרים. גם כאשר אנחנו מקבלים שהגירושים האלה היו מעשים לא ראויים הם לא מצדיקים את המעשים שלנו כאן. ההיפך הוא הנכון.
    3. האתגר של הציונות ההרצליאנית והז'אבוטינסקאית היה הקמת מדינה יהודית בלי לפגוע בתושבים שאינם יהודים. כמו שהדברים נראים עכשיו, באתגר הזה לא עמדנו.

    1. מזרחי שחום חלק

      אקדמית גרידא, גירוש גרמני פולין חזרה (המלה שלך) לגרמניה ב-1945 הוא אקוויוולנטי בערך לגירוש יהודי ארצות ערב חזרה לישראל. ה"נכבה" אקוויוולנטית, נו, אתה יודע למה.

    2. ליכודניק

      שי, אולי לא ידוע לך כי רבים מאותם גרמנים אתניים חיו במזרח אירופה מאות שנים, לפני שחלק מהערבים שגורשו ב-48' היגרו לארץ ישראל. הסבר לי מדוע המקרים שונים.
      לטעמי אתה מבצע פליק-פלאק מוסרי, ואתה טוען שגירוש הגרמנים אינו ראוי (אף שיש עליו קונצנזוס בינ"ל, כולל בגרמניה) בכדי שתוכל לגנות את הנכבה.
      ולגבי ז'בוטינסקי התשובה ברורה- ישראל התחייבה לחיות בשלום עם בני המקום שיקבלו אותה (והיא עושה זאת עם אזרחי ישראל וגם עם הנתינים ביו"ש), לא לתת קארט-בלאנש לאויבים.

      1. ליכודניק

        שי, גרמני הסודטים גורשו על שעודדו את כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים. ערביי ישראל גורשו על שעודדו את כיבוש הארץ בידי מדינות ערב. שפוט בעצמך האם גורל הישוב תחת כיבוש ערבי היפוטתי היה טוב מגורל צ'כוסלובקיה תחת הכיבושהנאצי.

  5. מזרחי שחום חלק

    "השואה היא ארוע יחודי" הוא היגד שניתן לסייג בכמה דרכים. דרך אחת: "השואה, במובנים מסוימים, היא ארוע יחודי". דרך שניה: "השואה היא אירוע מכונן, ויש גם הטוענים שהוא ייחודי". המחבר בחר בדרך השניה. מה ניתן להסיק מזה? נקודה למחשבה.

  6. אלי אמינוב

    המונחים שואה ונכבה הם כן ברי השוואה משום ששניהם מציינים ניסיון לחסל ישות מסוימת ואת קיומו של עם מסוים מעל פני האדמה. נכון שהמונח שואה הפך לאינדולגנציה להצדקת מדיניות ישראל, אך צריך לזכור שלמלה שואה לא הייתה לפני שמונים שנה אותה משמעות שנתקבלה לאחר מלחמת העולם השנייה.כך צריך להתייחס גם למונח נכבה, המדבר בעצם על השואה הפלסטינית. מונח זה כולל את הפעילות של קולוניאליזם מתנחל, שמטרתו נישול הילידים ולא ניצולם. כמו כן נכללים במונח נכבה הן הטיהור האתני עליו קמה מדינת היהודים והן האפרטהייד, תהליכים שנמשכים עד היום. צריך גם להבין כי הטיהור האתני האפרטהייד הם תכונות אימננטיות של הציונות ולא משהו קוניוקטוראלי כטענת השמאל הציוניכטענת השמאל הציוני.

  7. בן דוד

    נו, אז מה אומר מאמר ההבלים הזה בעקבות הספר המופרך? שהיהודים יעזבו את מולדתם וימסרוה לערבים? את מי מייצגים דברי חוסר הטעם האלה? ואיזו השפעה יש להם על המציאות, שבה כבר קרוב למיליון ישראלים מתגוררים ביהודה ושומרון? (350 אלף בירושלים, 420 אלף ביהודה ושומרון). כלום, אפס נאדה, רק אות אזהרה לרוב היהודי והציוני עם מי יש לנו עסק. אך השאלה החשובה: מי מממן (כלכלית) את מייצרי ההבלים האלה? אתם מתפרנסים, אני מניח.