בכמה מתים אמור התלמיד הישראלי למלא את תרמילו?

תלמידים ישראלים נעים לאורך שנותיהם במערכת החינוך בין שני מוקדי זהות – קורבן השואה והחייל המת – כאילו היה זה נתיב בלעדי. התוכנית הנוכחית של בנט, ״אמץ חלל״, מעמיקה עוד יותר את פולחן המוות, עם שכול נטול סימני שאלה שירחף בכיתה במשך כל השנה
אבנר בן-עמוסאבנר בן-עמוס

מרצה להיסטוריה של החינוך באוניברסיטת תל אביב וחבר מזכירות פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, חבר בוועד המנהל של אמנסטי-ישראל

התוכנית החדשה של משרד החינוך, "אמץ חלל", מהווה עליית מדרגה משמעותית בפולחן המוות בו מצטיינת מערכת החינוך הישראלית. על פי תוכנית זו, לה שותף גם ארגון "יד לבנים", יאמצו תלמידי כיתות בשכבה ט' חייל צה"ל שנפל, ילמדו את קורות חייו ונסיבות מותו, ייפגשו עם משפחתו ויפיקו בסוף התהליך ספר הנצחה שיוקדש לזכרו. בשלב הראשון, שיתחיל בשנת הלימודים הבאה (תשע"ז), תכלול התוכנית 300 כיתות, אך בשלבים הבאים היא תתרחב לכיתות ושכבות גיל נוספות. לכאורה, אין בכך כל חדש, מכיוון שתלמידי מערכת החינוך אמונים מזה שנים על המפגש הסמלי עם המוות. אולם מבט מהיר על ההיסטוריה של הנצחת הנופלים בבתי הספר יגלה כי מדובר בחידוש חשוב – לפחות בהקשר הישראלי.

ההנצחה החינוכית המאורגנת של גיבורים אשר נפלו על חרבם החלה עוד לפני הקמת המדינה, בשנות העשרים של המאה העשרים, כאשר טרומפלדור וחבריו זכו לטקס זיכרון ייחודי, בית ספרי, בי"א באדר. הטקס, שנערך תחת הסיסמא המתחילה במלים "טוב למות…", היווה למעשה את המודל הבסיסי לכל טקסי הזיכרון הלאומיים המאוחרים יותר. הוא הדגיש את מוטיב הגבורה והנכונות להקרבה עצמית, הבליט את מאבק המעטים מול הרבים, ויצר קשר חד-משמעי בין המוות, ההנצחה והתחייה הלאומית. לאחר קום המדינה הועם זהרו של טקס י"א באדר, שגיבורו היה "גלותי" מדי, והוא נעלם בהדרגה מלוח השנה הבית ספרי. במקום זאת נוצרה שורה של הזדמנויות חינוכיות, שהפגישו מדי שנה את תלמידי מערכת החינוך עם מתים הירואיים מזן אחר.

אירוע ההנצחה הממוסד הראשון היה טקס הזיכרון לחללי צה"ל, שהתקבע בבתי הספר בתחילת שנות החמישים, וקיבל במהירות את התבנית המוכרת: בגדי כחול-לבן, צפירה, דגל בחצי התורן, עמידת דום, נאום, מסכת, רשימת שמות, התקווה. בתחילת שנות הששים, בעקבות התהודה של משפט אייכמן, התווסף אליו טקס יום השואה, שנערך באותה המתכונת, אך עבור גיבורים שונים. בשנים הראשונות היו אלה מורדי הגטאות שזכו למרב תשומת הלב, אך בהדרגה התווספו אליהם גם "גיבורים" של יומיום, כגון אנשי תרבות ואמנות ואף אם דואגת וילדה שנקשרה לבובתה.

בשלב הבא הורחבו המפגשים בין התלמידים והמתים, והם כללו מרחבים שנמצאו מחוץ לבית הספר, ואפילו מחוץ לגבולות המדינה. בתחילת שנות התשעים, לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי, החלו לצאת משלחות מאורגנות למחנות ההשמדה בפולין, ואל טקסי יום השואה הבית ספריים נוספו הטקסים שנערכו במהלך המסע. אך בתי הספר דאגו במקביל שלא לקפח את זכר חיילי צה"ל, ושלחו מדי יום זיכרון משלחות תלמידים שיניחו זרים על קברי הנופלים בבתי הקברות הצבאיים. לכך יש להוסיף את "מסע ישראלי – מבראשית", שמקיף מדי שנה עשרות-אלפי תלמידי תיכון ומבוסס על סיור בן שישה ימים הכולל גם עלייה לרגל לאנדרטאות ואתרי מורשת קרב.

איש הגנה ליד אנדרטת הארי השואג, תל חי, 1938. צילום: זולטן קלוגר, אוסף לע”מ
איש הגנה ליד אנדרטת הארי השואג, תל חי, 1938. טרומפלדור וחבריו זכו לטקס זיכרון ייחודי, בית ספרי, בי"א באדר. צילום: זולטן קלוגר, אוסף לע”מ

הרחבה נוספת הייתה בכיוון הגילאי: מאז 2014 זוכים מדי שנה גם ילדי הגן להיפגש עם קורבנות השואה. התוכנית, שגובשה בימיו של השר שי פירון, ניסתה אמנם ליצור מפגש "מרוכך" ו"חיובי", אולם הגננות שהעבירו אותה העידו על הקושי להפוך את השואה לאירוע בעל נופך אופטימי. ובל נשכח את רס"ן רועי קליין, גיבור מלחמת לבנון השנייה, שזינק על רימון במטרה להציל את חבריו ליחידה, והפך מאז למוקד של מפעל הנצחה אדיר אשר מקיף גם את מערכת החינוך, וכולל אלפי הרצאות, סדנאות, שיעורים ומצגות.

המכנה המשותף של כל המפגשים הללו הוא היותם נקודתיים. הם נערכים במסגרת של מקום וזמן מצומצמים – בין אם בבית הספר, או מחוצה לו –  ואחריהם יכולים התלמידים לשוב לחיי החולין שלהם. התוכנית החדשה, המתחרזת היטב עם הציווי "אמץ חייל", אינה מאפשרת התנתקות שכזו. התלמידים אמורים לערוך מפגשים שבועיים סביב החייל המת, אשר ילווה אותם במשך שנת הלימודים. הם יעמיקו בסיפור חייו ומותו, יטפחו את קברו, ויכתבו במשותף את הספר לזכרו. מדובר, אם כן, בנוכחות מתמדת של השכול הצבאי אשר ירחף באופן בלתי פוסק בחלל הכיתה.

יש להודות שזו אינה תוכנית מקורית במיוחד. בשנת 2008 ניסה נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, לקדם תוכנית שלפיה כל תלמיד בכיתה ה' יאמץ ילד יהודי שנהרג בשואה. התגובות לתוכנית, שהגיעו מפסיכולוגים, ממחנכים, מהיסטוריונים ואף מנציגי הקהילה היהודית היו ברובן עוינות. המגיבים התייחסו בעיקר לטראומה הנפשית שעלולה להיגרם לילדים אשר ייחשפו למוראות השואה, אך גם הציבו סימן שאלה סביב ההזדהות הרגשית כאמצעי ללימוד היסטורי. הלחץ עשה את שלו, וסרקוזי ביטל בסופו של דבר את תוכנית האימוץ, והסתפק בקידום תוכנית יותר "שמרנית" של לימוד היסטורי של השואה.

מול המוות אנו עומדים נפעמים, ומאבדים בדרך כלל את היכולת לחשוב באופן תבוני וביקורתי. סביר להניח שהחייל המת אותו יאמצו התלמידים יהיה מישהו שנהרג במהלך שירותו באחת ממלחמות לבנון, בשטחים או בעזה. המדינה, אשר מנכסת לעצמה את משמעות מותו, לא תאפשר ודאי לתלמידים להקשיב לקולות הספקניים שעולים לעתים מן המשפחות השכולות המתנגדות למדיניות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית

הן ניקולא סרקוזי והן נפתלי בנט, המקדם את התוכנית ״אמץ חלל״, מודעים ודאי לעצמתו הרגשית האדירה של המוות, אותו חור שחור אליו כולנו נישאב בסופו של דבר. מול המוות אנו עומדים נפעמים, ומאבדים בדרך כלל את היכולת לחשוב באופן תבוני וביקורתי. בנוסף לכך, ההזדהות עם החייל המת משכיחה מאתנו שלא מדובר תמיד בקורבן תמים – מאז 1967 איבד צה"ל את הזכות לקרוא לעצמו "צבא ההגנה" והפך, למעשה, לצבא הכיבוש. סביר להניח שהחייל המת אותו ייאמצו התלמידים יהיה מישהו שנהרג במהלך שירותו באחת ממלחמות לבנון, בשטחים או בעזה. המדינה, אשר מנכסת לעצמה את משמעות מותו, לא תאפשר ודאי לתלמידים להקשיב לקולות הספקניים שעולים לעתים מן המשפחות השכולות המתנגדות למדיניות הרשמית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית.

אך מעבר לכל יש להציב את השאלה: בכמה מתים אמור התלמיד הישראלי למלא את תרמילו במשך 14 שנותיו במערכת החינוך? פולחן המוות, שמגביר את עוצמתו ככל שהתלמיד מתקרב לגיל הגיוס, מאותת לו כי הנתיב היחיד שהוא יכול ללכת בו נראה כמו "השביל המחבר", בו צועדים מדי שנה אלפי תלמידים בין מוסד יד ושם ובית הקברות הצבאי בהר הרצל. כך נע התלמיד הישראלי בין שני מוקדי הזהות שלו – קורבן השואה והחייל המת – המהווים דמות אחת בעלת שני פנים. באופן שכזה הופך עבורו המוות מאירוע המצוי באופק המרוחק להוויה יומיומית, מובנת מאליה, ואפילו נחשקת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מרטין היידגר

    אני תוהה מתי יתפרסם משהו רציני באתר הזה. נראה שהכותבים אוחזים בנרטיב אחד ונושא כתיבתם אינו יותר מאשר קישוט לאותו נרטיב מכונן.
    הנה שאלה למחשבה למר בו – עמוס:
    נניח שהאומה האמריקאית הייתה מאבדת בתקופה קצרצרה כשליש מבניה – משהו כמו 100 מיליון איש. כמה מתים היו באמתחתו של התלמיד הצפון אמריקאי במאה לאחר מכן?

    1. חזי

      לפחות בשלוש שנים האחרונות העוקץ הוא במה לקומוניקטים, לא למאמרים. נא להתייחס בהתאם.

  2. אלןה

    שתי מחשבות:
    1. כמה פעמים אני שומע "הם מקדשים את המוות, אנחנו מקדשים את החיים"?
    2. משהו אופטימי? בן שלי, בן 9, ביום הזכרון בא אלי מבית הספר, ואמר, "תגיד לי, אני צריך ללכת לצבא? אתה יודע, אני לא כל כך רוצה ללכת. אני לא רוצה להיות זכרון. אני רוצה לחיות."

  3. שבתאי לוי

    טוב למות, נמות בגיל, בעד ארצנו בגליל.
    טוב למות, נמות ברון, בעד ארצנו בשרון.
    טוב למות, נמות בכף, בעד ארצנו במרתף.
    טוב למות, נמות בהשלמה, בעד ארצנו השלמה.
    טוב למות, נמות באושר, בעד ארצנו בבונקר.
    טוב למות מות גיבורים, לפי מצוות המנהיגים.
    אכן, מה טוב ומה נעים למות.
    למען ציון לא אפחד, ולמען ירושלים, לא אחוסה.
    שבתאי לוי כרכור

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    בצעירותי (יליד 1931) תלמיד בבית-החינוך לילדי עובדים ע׳׳ש יוסף אהרונוביץ׳ בכפר-מל׳׳ל, שרנו בטקס הזיכרון של י׳׳א באדר כהאי לישנא: ,,… כמוך גם חיינו נקריב בעד העם…׳׳ אז מי מקדש את המוות? רק הפלסטינים (אם בכלל?) החינוך המליטריסטי לא התחיל עם הימין ימיו כימי ,, הבית הלאומי ׳׳ טרום המדינה, כפי שיוכיח הטקס שהשתתפתי בו שזה היה בסוף שנות ה30-ראשית שנות ה40.

  5. בן דוד

    אין במאמר הזה שום רעיון מעניין חוץ משנאה לעם ישראל ולמדינת היהודים. כל ההבל הזה המתנגד לכיבוד זכרם של מי שאפשרו לאשכנזי הזה ולדומיו לשרבט את הבליהם (בשל שנאה למדינה שנשמטה מידי ההגמוניה הלבנה) נובע מדעות פוליטיות שהן עצמן נובעות מגזענות עדתית. אבותיו הסוציולוגיים והפסיכולוגיים של הכתבן הזה, קרי השמאל לפני המהפך הקדוש ב-77', הם שיסדו וטיפחו את מה שמכונה בפיו "פולחן המוות" כביכול, אך אילו הוא היה חי ופעיל בזמנם של אבותיו, גם הוא היה ממטפחי ה'פולחן' שאין צודק ממנו. אבל השנאה הגזענית העדתית, הוי הגזענות העדתית, עושה שמות בתודעה האשכנזית. לעולם לא תחזור ההגמוניה.

    1. דפנה

      מר בן דוד, – השנאה לאשכנזים מעבירה אותך על דעתך. מה הקשר בין הכתוב במאמר, לבין התגובה המתלהמת שלך? מה הקשר בין הרעיון, [המאוד לא מוצלח], של האשכנזי נפתלי בנט, "לאמץ חלל", לבין יחסי אשכנזים-מזרחיים?
      בערוגה שבה אתה גדלת לא יפרחו פרחים. כמה חבל.

  6. עינה ארדל

    המאמר חשוב ואני מקווה שמורים רבים יקראו אותו, כדי להתנגד למהלך הזה התנגדות גורפת!

  7. לא הבנתי

    כתבה שטותית לגמרי.
    א. רוב ימי הלימודים עוברים על התלמידים בלימודים, אני לא זוכר שבמהלך הלימודים הייתי חושב על חללי צהל וקורבנות השואה.
    ב. המושג "ובחרת בחיים" הוא מושג שדוחפים לנו לראש ללא הפסקה בימים העצובים האלה.
    ג. היכן שלמדתי הקפידו להביא לנו הרבה הרצאות. מלבד מעטות, רובן ככולן היו קשורים לחיים, לא למתים