string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

לסביות מתות בסתר

בעולם שבו רוב התסריטאים הם סטרייטים, יש לדמות סיכויי הישרדות גבוהים יותר אם היא מנמנמת באמצע אפוקליפסת זומבים מאשר אם היא לסבית שהרגע גמרה. על ״סינדרום הלסבית המתה״ ועל מקרה אחד שהוביל למחאה של צופים שנמאס להם לראות את בני דמותם מחוסלים בטלוויזיה
יוענה גונן

״את צדקת, קלארק. החיים הם יותר מאשר סתם לשרוד״
מילותיה האחרונות של לקסה לאהובתה בסדרה ״ה-100״

כמעט לכל לסבית, הומו, טרנסג׳נדר או ביסקסואלית יש זיכרון של הרגע המתוק הזה – הרגע שבו ראינו בפעם הראשונה דמות ״כזאת״ בטלוויזיה. כפי שהזכרתי כאן בעבר, אצלי זה היה בסרט ״חלונות״ של גורדון וויליס, שיצא בשנת 1980 ובאורח פלא מצא את דרכו לערוץ הראשון בשעת לילה בראשית שנות התשעים. עם עלילה לגמרי מתקבלת על הדעת, על לסבית שמפתחת תשוקה חולנית לשכנתה הסטרייטית ושולחת אליה אנס בתור תחליף פאלוס, זה לא בדיוק סרט שרצוי שנערות לסביות רכות – או בני אדם בכלל – ייחשפו אליו. אבל את הייצוג הלסבי הטלוויזיוני הראשון שנחשפים אליו לא בוחרים, וזה היה שלי. נדרשו לי שנים לגלות שהייצוג הזה שקרי ופוגעני: לסביות הן אולי מופרעות ואובססיביות, אבל התספורות שלהן בהחלט סבירות יותר ממה שמוצג בסרט.

להיות קוויר זה להיות ארכיאולוג: כדי לגלות את השרידים שלנו בעולם שמעדיף שנהיה מוסתרים, אנחנו מבצעים חפירות, סורקים את הקאנון התרבותי כדי לאתר רמזים לגבי עצמנו ולגבי הורינו הקדמונים. יש לנו כל כך מעט דימויים תרבותיים שמשקפים אותנו, שנראים כמונו ושמשתוקקים כמונו. הגילוי הראשוני של דימוי כזה – בין שכבות העפר של העבר או בתוך הריצוד הרב-ערוצי של ההווה – הוא רגע מסעיר שנחקק בזיכרון. גם קבוצות מיעוט אחרות אינן זוכות לייצוג מספק בתרבות המיינסטרים, אבל המקרה הלהט״בי ייחודי: בניגוד לקבוצות מיעוט אחרות, אנחנו לרוב איננו גדלים בתוך קבוצת המיעוט שלנו, אלא מגלים אותה בשלב מאוחר יותר בחיים. למשפחות הביולוגיות של רובנו, אהובות ואוהבות ככל שיהיו, אין את ההיכרות העמוקה, הכאובה והמעצימה עם הזהות ועם מכלול החוויות שלנו. 

ההתרגשות של הגילוי אולי מוכרת בעיקר למי שעברו את גיל 25 (בתור קו גבול מדומיין, לא נתון מדעי מדויק). הצעירים יותר כנראה נתקלים בשלב די מוקדם בדמויות להט״ביות – ביוטיוב, בטאמבלר, או איפה שזה לא יהיה שהם מסתובבים עכשיו. ולמרות זאת ועל אף המציאות המשתנה, הטלוויזיה היא עדיין גורם מרכזי בעיצוב תפיסת עולמם, וגם בעבורם הטלוויזיה מהווה זירה משמעותית שמגדירה מה קיים, מה אינו קיים, ובאיזה אופן דברים יכולים להתקיים. 

* * *

״החולצה שלך…״
מילותיה האחרונות של טארה לאהובתה ב״באפי ציידת הערפדים״

97 שנים אחרי שאפוקליפסה גרעינית כמעט חיסלה את החיים על פני כדור הארץ, מרבית הניצולים חיים בתחנת חלל המכונה ״התיבה״. בעקבות כשל במערכת אספקת החמצן של התיבה וצורך מיידי בדילול אוכלוסייתה, קבוצה של מאה עבריינים צעירים נשלחת לכדור הארץ במטרה לגלות אם ניתן לשוב ולחיות בו. הסיפור הזה, שבכל זאת נשמע יותר אמין מאשר העלילה של הסרט ״חלונות״ שהוזכר לעיל, הוא הרקע לסדרת הטלוויזיה ״ה-100״. הסדרה משודרת ברשת CW, שמיועדת בעיקר לבני נוער ולמבוגרים צעירים.

אין צורך לפרט לעומק את מעלליהם של מאה הצעירים על פני כדור הארץ הנטוש, בעיקר כי לא ממש צפיתי ברוב הסדרה (גם בתחקיר עיתונאי חשוב לשמור על פרופורציות). אתמקד במה שרלוונטי לענייננו: בחודש פברואר בשנה שעברה, יוצרי הסדרה הצהירו שדמותה של מנהיגת המאה, קלארק גריפין, היא ביסקסואלית. קלארק התנשקה עם מישהי בשם לקסה, לסבית שמנהיגה את השורדים שנשארו על פני כדור הארץ, וכצפוי הנשיקה עוררה סערה. כפי שכתבה דיילין רוונסטיין במגזין ״אנטרטיינמנט וויקלי״, בסדרה ״היו טוויסטים בלתי צפויים […] מקרי מוות מזעזעים של כמה וכמה דמויות ראשיות וכמויות של דם וזוועה […] אולם דבר לא עורר סערה כמו הפרק של השבוע שעבר, שבו שתי הדמויות הצמידו שפתיים״.

Clexa-the-100-1453479837
קלארק ולקסה בסדרה ״ה-100״. לפני שהצופים מספיקים להגיד אלן דג׳נרס, לקסה נהרגת מכדור תועה שהיה מיועד לקלארק

לצינון ההתלהבות, קלארק מבהירה ללקסה שהיא אינה בשלה למערכת יחסים (ייצוג לסבי די אמין בקטע הזה, בסך הכל). וכך חולפת לה שנה, שבה השתיים אינן מממשות את אהבתן או את הציפיות הלהוטות של קהל הצופים, עד חודש מרץ האחרון. בפרק המדובר ביותר בסדרה, הכותבים השלימו את הפורפליי הטלוויזיוני הארוך ביותר מאז זינה וגבריאל ונתנו לקלארק וללקסה, סוף סוף, להגיע לקתרזיס (כן, זה יופמיזם). ברם לא עוברת דקה ולפני שהצופים מספיקים להגיד אלן דג׳נרס, לקסה נהרגת מכדור תועה, שהיה מיועד לקלארק. המסר, כפי שעבר לקהל הצעיר, הוא שנשים נענשות כשהן מזדיינות עם נשים אחרות. ואפילו לא עונש בחיים שאחרי המוות, או אחרי עשר-עשרים שנים, אלא סקס ובום, כדור תועה מאלוהים.

אולי היתה זו יד המקרה, ואולי היד הנעלמה של המוסכמות הטלוויזיונית ושל המחיקה התרבותית, אבל ממש באותו החודש נהרגה דמות לסבית בסדרה אחרת. הפעם היתה זו הרופאה דניס קלויד בסדרה ״המתים המהלכים״, שאך הפכה לדמות משמעותית ונכנסה לקשר עם אשה אחרת וכבר חטפה חץ, גם הפעם בפרצוף, גם הפעם בטעות. בקומיקס שעליו מבוססת הסדרה, מי שנהרג כך הוא בכלל גבר סטרייט. אחרי עוד שתי דמויות לסביות או ביסקסואליות שמתו באותם שבועות בסדרות פחות מצליחות, הצופים – ובעיקר הצופות – מאסו בשימוש בתבנית עלילתית מוכרת לעייפה: ״סינדרום הלסבית המתה״ (או בשמה האחר ״קברו את הגייז שלכם״).

* * *

״בעלך עשה לך את זה״
המילים האחרונות ששומעת אנג׳לה, כשהיא והמאהבת שלה נרצחות ב״אימפריית הפשע״

באופרת הסבון ״Executive Suite״, אי שם בשנת 1976, אחת הדמויות רצה לכביש בעקבות מישהי שהיא מאוהבת בה ומשאית נכנסת בה והורגת אותה. כך, בלי עידון או סלסולים מיותרים, אימצה הטלוויזיה האמריקאית מוסכמה הוליוודית ששורשיה נעוצים בתקופת קוד הייז בהוליווד. סרטים הוליוודיים בשנות החמישים והשישים אמנם כללו לעתים דמויות שזוהו בצורות שונות כלהט״ביות, אך הללו לרוב מתו בטרם עלו כתוביות הסיום של הסרט. זאת, משום שהקוד השמרני של אותם ימים הכתיב חינוך פעיל של הקהל באמצעות ענישה על כל סוג של חריגה מינית ומגדרית.

האתר TV Tropes, שמלקט תבניות עלילתיות שגורות, מתאר את תבנית ״קברו את הגייז שלכם״ כך: ״לעתים קרובות, בייחוד ביצירות מוקדמות יותר (כאשר הן בכלל מופיעות ביצירות מוקדמות יותר, כמובן), דמויות של הומואים ולסביות אינן זוכות לסוף טוב. אפילו אם הם מצליחים לקיים סוג של קשר, לפחות חצי מהזוג, לרוב האחד שהיה יותר פעיל בחיפוש הקשר ובכך ׳החטיא׳ את האחר, חייב למות בסוף […] ידוע גם בתור ׳סינדרום הלסבית המתה׳. ניתן לראות את התבנית הזו גם כהתנגשות חזיתית בין התבניות העלילתיות ׳סקס זה רע׳ ו׳כל הגייז מופקרים׳״. הקורבן האחרון של הסינדרום הקטלני היתה ביסקסואלית, שנפלה חלל באפריל בסדרה החדשה של שונדה ריימס, ״תופסת״. גם במקרה הזה, המוות התרחש זמן קצר אחרי שהיא ואשה נוספת נצפו משתובבות יחד במיטה.

נכון, גם להט״בים מתים בסופו של דבר, בדיוק כמו הסטרייט הממוצע. יתרה מכך, סדרות עכשוויות, בוודאי סדרות כמו ״ה-100״ ו״המתים המהלכים״, נוהגות לחסל את דמויותיהן בקצב מהיר במיוחד. הבעיה בשימוש השגור כל כך במוות של דמויות להט״ביות היא התכיפות הסטטיסטית של המיתות הללו, לצד העובדה שבמקרים רבים יש קשר עלילתי הדוק למדי בין רגע הגילוי או המימוש הלהט״בי ובין חץ בעין, דריסה בידי משאית או מפגש עם רוצח סדרתי. האתר הלסבי Autostraddle הרכיב רשימה של 156 דמויות של לסביות וביסקסואליות שמתו בסדרות בשנים 2016-1976 (הכוונה לדמויות שהופיעו ביותר מפרק אחד ובסדרות שהיו זמינות לצפיה בארצות הברית). זאת, לעומת 29 דמויות שזכו לסוף טוב – חלקן בסדרות לסביות או בסדרות שבהן לסביות אחרות כבר חוסלו. הפער המספרי העצום הזה מדגים שבעולם שבו רוב התסריטאים הם סטרייטים, יש לדמות סיכויי הישרדות גבוהים יותר אם היא מנמנמת באמצע אפוקליפסת זומבים מאשר אם היא לסבית שהרגע גמרה.

הכותבים בסדרות ותיקות יותר נהגו לחסל את הלסבית בתור עונש על סגנון חייה הנלוז ועל יציאתה נגד הסדר החברתי המקובל, או כדי להחזיר את הסדר הזה על כנו. הכותבים בסדרות עכשוויות ממשיכים את הדפוס הזה, לעתים כעונש, לעתים כביקורת על החברה ההומופובית ורוב הזמן, יש להניח, פשוט כי הם מתקשים לדמיין גורל חיובי ומספק לדמות לסבית

העלייה במספר הדמויות הלהט״ביות בסדרות טלוויזיה בעשורים האחרונים אכן מבורכת, אולם נראה שגם סדרות חדשות עדיין לא הצליחו להתנער מהקודים הישנים שהכתיבו את צורות הקיום של הדמויות הללו. הכותבים בסדרות ותיקות יותר נהגו לחסל את הלסבית בתור עונש על סגנון חייה הנלוז ועל יציאתה נגד הסדר החברתי המקובל, או כדי להחזיר את הסדר הזה על כנו. הכותבים בסדרות עכשוויות ממשיכים את הדפוס הזה, לעתים כעונש, לעתים כביקורת על החברה ההומופובית ורוב הזמן, יש להניח, פשוט כי הם מתקשים לדמיין גורל חיובי ומספק לדמות לסבית. גם אם הדפוס הזה לעתים אינו מודע, הוא אינו צירוף מקרים קוסמי, אלא תוצר של הומופוביה אנושית. והכתיבה הגנרית הזו לא רק נובעת מתוך הומופוביה קיימת, היא גם מנציחה אותה; בראש ובראשונה בקרב צופים להט״בים, אשר את אופק הציפיות שלהם היא מצמצמת וחונקת.

להט״בים, בייחוד צעירים, שנאלצים לצפות בבני דמותם נהרגים שוב ושוב בנסיבות מחרידות, מקבלים מסר לפיו אין להם סיכוי לחיים מאושרים, לאהבה או סתם למוות בשיבה טובה. סטרייטים כנראה יתקשו להבין את זה, כל עוד הם לא חיים במציאות שבה כמעט כל הדמויות בטלוויזיה אינן קשורות אליהם, והמעטות שכן נוטות לחטוף מחלות סופניות או חצים בפרצוף. אה, וכשבאותה המציאות בני הנוער שלהם יתאבדו באחוזים גבוהים בהרבה מחלקם באוכלוסייה, המשפחות שלהם לא יקבלו אותם או את מערכות היחסים שלהם, הם יסבלו מאפליה בתעסוקה, בבריאות ובזכויות אזרח וכן הלאה. 

* * *

״תודה מותק, זה מספיק בהחלט״
המילים האחרונות ששומעת פליסיטי, לפני שהיא חוטפת כדור בסדרה ״תופסת״

צופים להט״בים רגילים להסתפק בפירורים, והחיסול ההמוני של דמויות הטלוויזיה בדרך כלל עובר בשתיקה. אולם שילוב של גורמים, כשלקסה לקתה בסינדרום הלסבית המתה, הוביל לכך שבפעם הזו הצופים התקוממו. אלפי צופות וצופים נאמנים – רבים מהם עקבו אחרי הסדרה בעיקר בגלל הקשר בין קלארק ולקסה, שאותו ניצלה ההפקה כדי לחזק את הרייטינג – חשו נבגדים והקימו קול מחאה תוך שימוש בהאשטאג LGBTFansDeserveBetter# (מעריצים להט״בים ראויים ליותר). קבוצה אחת אף פתחה בקמפיין גיוס תרומות ל״פרויקט טרוור״, ארגון אמריקאי שפועל למניעת התאבדות בקרב בני נוער להט״ביים, ועד כה הם גייסו למעלה מ-125 אלף דולר. כלי תקשורת מרכזיים בארצות הברית החלו לסקר את המתרחש. מבקרי טלוויזיה ציינו שזו הפעם הראשונה שבה מתעוררת מחאה כזו בתגובה לחיסול אלים של דמות לסבית.

היוצר והמפיק הראשי של ״ה-100״, ג׳ייסון רוטנברג, נאלץ בסופו של דבר להגיב למהומה. בטקסט שפרסם הוא ציין, בין היתר: ״הקידום האגרסיבי שעשינו לפרק הזה, ולזוגיות הזו, רק העצים את תחושת הבגידה […] קיבלתי תזכורת רבת-עוצמה לעובדה שהצופים שלנו מנהלים את המסע הזה בעולם האמיתי – שבו בני נוער להטב״קים נתונים לאפליה מתמשכת, פעמים רבות סובלים מדיכאון ומתאבדים בשיעור גבוה בהרבה מאשר בני גילם הסטרייטים״. עורכת התרבות של המגזין ״וויירד״, אנג׳לה ווטרקאטר, סיכמה את הנושא בצורה צינית ומדויקת בכותרת: ״קשה יותר לחסל דמויות הומו-לסביות כאשר הן טרנדינג״ (trending, האשטאג שהשימוש בו מזנק ברשתות החברתיות).

האם פירוש הדבר שאסור להרוג דמויות של לסביות וביסקסואליות בסדרות טלוויזיה? בהחלט לא. גם קשה להאמין שלמישהו יש ציפייה למורכבות רגשית בסדרה שעוסקת במאה פושעים צעירים שנשלחים לכדור הארץ הפוסט-אפוקליפטי. עם זאת, חשוב לזכור את ההקשר התרבותי הרחב שבתוכו כל מוות כזה חורג מעצמו, הן לאור הסטטיסטיקה האכזרית של חיסול דמויות לסביות וביסקסואליות, שממילא אינן חזון נפוץ בסדרות, והן לאור מציאות החיים של להט״בים מחוץ לטלוויזיה. אז איך אפשר להרוג לסביות – בטלוויזיה – בצורה מוצלחת יותר? בין היתר, לשקול חלופות עלילתיות במקום מוות אלים; לכתוב את המוות כך שלא בהכרח יגיע מיד אחרי נשיקה, סקס או רגע הארה; ולבנות דמויות לסביות וביסקסואליות שלא נועדו רק כדי לעורר רייטינג, להפגין נאורות או לצוות לנו במותן תחבולה עלילתית. אם מותה של לקסה יוביל לשינוי בתעשיית הטלוויזיה, אולי הוא לא היה לשווא.

לזכרן של סיסלי (״חשיפה לצפון״, נורתה כשהגנה על בת זוגה), טארה (״באפי ציידת הערפדים״, חטפה כדור תועה שנועד לבאפי), דיינה (״ישנן בנות״, חלתה בסרטן השד), מאיה (״שקרניות קטנות״, נרצחה בידי האקס שלה) ומימי (״אימפריה״, הורעלה בידי אשתה). סיבות המוות אולי שונות, אך כולן הלכו לעולמן בגלל סינדרום הלסבית המתה. מי יתן ולא נדע עוד צער של תחבולות עלילתיות משומשות.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רעות

    המוות של טארה ניפץ לי את הלב לרסיסים.
    עם זאת, נדמה לי שבמקרה הזה לא היה אלמנט של עונש. אם כבר, מדובר במכשיר עלילתי שהניע את הדמות של ווילו. לא יודעת מה לחשוב על זה כצידוק. תמיד חשבתי על הזוגיות של ווילו וטארה ככזו שנראתה מאוד "נורמלית" בעולם של הסדרה, בניגוד לקוריוז שצריך כל הזמן לדבר עליו.
    והייתי מוסיפה לרשימה – וונדי מג'סייקה ג'ונס (רק הסדרה, בקומיקס מדובר בזוג סטרייטי).

  2. לא הבנתי

    לא הבנתי, מקור התלונה בכך שדמויות של להטבים נהרגות בסרטים?
    אני לא מרבה לצפות בסרטים וגם אין לי בזה כל כך עניין, אבל אני בטוח שלא מעט דמויות סטרייטיות גם מתות בסרטים. האם הדמויות הלהטביות מתות רק בשל היותן להטביות? לא שמתי לב לכך כשכן צפיתי בסרט פה ושם.

  3. נטע

    דיינה מישנן בנות לא צריכה להיות ברשימה הזו. היא אמנם הייתה לסבית ומתה, אבל כל הדמויות בסדרה היו לסביות, ורק הגיוני שבסדרה הוליוודית מישהו ימות מתישהו.

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X