• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

העוול הכפול שנעשה ליונתן היילו

בית המשפט העליון אמנם הפחית בעונשו של יונתן היילו, שהרג את האדם שאנס אותו, אבל הוא נכשל בשליחת מסר חד וברור שיגן על חייהם וגופם של נפגעי ונפגעות אונס
נגה דקל

למדה חינוך דמוקרטי בסמינר הקיבוצים, עוסקת באמנות פלסטית וגרה בירושלים

מרגע שבוטלה הרשעתו של יונתן היילו ברצח והומרה ל"הריגה", ועונשו קוצר מ-20 ל-12 שנה, נשמעו קולות שמחים שטוענים ש"נעשה צדק". ובכן, על אף שראיית עולם חיובית היא דבר חשוב שאין לזלזל בו, יש לומר את האמת: צדק ודאי לא נעשה עם יונתן היילו, צדק ודאי לא נעשה עם נשים וגברים רבים כל כך שנאנסו וגם ימשיכו להיאנס במדינת ישראל.

אדם לעולם אינו עומד לבדו בבית המשפט. כאשר עומד למשפט אדם שרצח את גרושתו, עומדים איתו בבית המשפט כל אותם הגברים שעשו ויעשו את המעשה, ועומדות כל הנשים הנרצחות ואלו העתידות להירצח. כאשר עמד יונתן היילו בבית המשפט ביום שלישי בשעה עשר בבוקר, עמדו איתו גם האנס ירון איילין, האישה שהיתה ילדה בת 12 כאשר איילין אנס אותה, וצעירים ישראלים ממוצא אתיופי שחוששים לפנות למשטרה כדי שתגן עליהם. וכמה שהם צודקים כשהם חוששים. עומדות שם גם כל אותן נפגעות תקיפה מינית שנאלצות להגיע לבתי משפט ולעבור תחקור אכזרי בידי עורכי דין, לעיני שופטים שחלק גדול מהם רחוקים שנות אור מהשופט מישאל חשין ז"ל, שבתחילת שנות התשעים אמר "לא הוא לא, ואין לא שהוא כן".

השופטים בבית משפט העליון אכן עשו ביום שני מעט בכדי לתקן את פסק הדין של שופטי המחוזי משנת 2013. יש בזה נחמה, והעיוורון אינו מוחלט כפי שהיה אז: אפשר לראות זאת בדבריה של השופטת ברק-ארז שכתבה בפסק הדין כי אוכלוסיות מוחלשות נמנעות מפנייה לרשויות, וכי על הרשויות מוטלת האחריות לשנות את המצב הזה. אבל הנחמה הזאת לא תנחם את מי שנאנסו ולא תנחם את מי שייאנסו, לא תנחם את אלו שיגיעו לתחנת המשטרה ויתקלו בשאלה "מה לבשת" ולא את הנערה שתשב בבית המשפט ותצטרך לשמוע שאולי היא בכלל פיתתה את האנס ושהוא יקבל עבודות שירות ולא מאסר, כי הוא בסך הכל בחור טוב. הוא גם לא ינחם את הבחורה הבאה שאותה האנס הזה יפגוש, אחרי שלא יקבל טיפול הולם או יורחק מהחברה עד שלא יהיה ברור כי הוא החליט שאלימות מינית כבר איננה עיסוק מעניין בשבילו.

מסר חד וברור לא יצא מבית המשפט אתמול, כזה שאומר – הפשע האמיתי בכל הסיפור העצוב הזה הוא הבריונות, ההתעללות, הסחיטה, ההשפלה ומעל לכל, האונס האכזרי שעבר יונתן היילו, הקורבן האמיתי בסיפור הנורא הזה. בפסיקה אומללה של המחוזי משנת 2013, נכתב כי "הנאשם נטל את חייו של המנוח ואין נזק גדול מזה". מוטב שהחברה הישראלית, ובמיוחד שופטיה, יבינו כי אונס הוא אולי המעשה האנושי הנתעב ביותר שניתן להעלות על הדעת

מסר חד וברור לא יצא מבית המשפט אתמול. מסר חד וברור שאומר – הפשע האמיתי בכל הסיפור העצוב הזה הוא הבריונות, ההתעללות, הסחיטה, ההשפלה ומעל לכל, האונס האכזרי שעבר יונתן היילו, הקורבן האמיתי בסיפור הנורא הזה. באותה פסיקה אומללה של בית המשפט המחוזי משנת 2013, נכתב כי "הנאשם נטל את חייו של המנוח ואין נזק גדול מזה". מוטב שהחברה הישראלית, ובמיוחד שופטיה, יבינו כי יש גם יש נזק שהוא חמור לפחות כמו פגיעה בגופו של אדם: המתה מתמשכת של נפשו באכזריות, מתוך כוונה תחילה, לא ברגע של זעם ולא ברגע של איבוד עשתונות אלא בהתמדה ארוכת ימים. מוטב שידעו שאונס, בין שהוא מתמשך ובין שהוא חד-פעמי, הוא אולי המעשה האנושי הנתעב ביותר שניתן להעלות על הדעת. מסר כזה לא יצא אתמול מבית המשפט.

צר לי עליך, יונתן. פעמיים נפלת. פעם אחת בידי אדם שהפך את חייך לגיהנום עלי אדמות, ופעם שנייה בידי מערכת אטומה השבויה בתפיסות מנוונות, מערכת שלא ניחנה באומץ הדרוש על מנת לקבוע נורמות אנושיות חדשות, המרשות לנאנס להגן על גופו ועל נפשו, המבינות כי "שיקול הדעת" של מי שעובר התעללות שכזאת אינו כמו של אלו שקוראים את הסיפור בעיתון. בקשת החנינה לנשיא המדינה רובי ריבלין היא ההזדמנות האחרונה להשתמש בסיפור האיום הזה על מנת להבהיר למשטרה, למערכת המשפט, לאנסים ולנאנסים – מהיום, יש כאן נורמות אחרות. ועד אז? במידה ואתם נתקלים באדם שפועל באלימות מינית נגדכם, סוחט אתכם ומתעלל בכם, קבלו זאת בהכנעה. אחרת תקבלו כמה שנים בפנים.

נגה דקל למדה חינוך דמוקרטי בסמינר הקיבוצים, עוסקת באמנות פלסטית וגרה בירושלים. פעילה בקמפיין לשחרור יונתן היילו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. א.ב

    לא הבנתי…:
    ״המרשות לנאנס להגן על גופו ועל נפשו, המבינות כי "שיקול הדעת" של מי שעובר התעללות…״
    אז הכוונה שמותר להם להרוג?
    וגם לחיילים במחסום מותר כי…
    וגם למתנחלים…
    וגם כי המלצר העליב אותי..

    מערכת המשפט היא בדיוק כדי לחסוך את ״שיקול הדעת״. כדי שלא יהרגו, ולא חשוב מה…
    כדי שמערכת המדינה תגן על האנשים, כדי, בדיוק, שלא יצטרכו ״שיקול דעת״…
    המשפט היה על זה שהוא הרג, לא על מה שהנהרג עשה לו…
    השופטים הקלו מתוך הנסיבות וזה גם תקין כך…
    אבל עדיין הוא הרג!

    1. ירמיהו

      הפוסט הזה כתוב בשפה עקיפה ומרומזת ולדעתי על מנת לדון בדעה שהוא מציג צריך לכתוב באופן ישיר ומפורש. הכותבת רוצה מסר חד וברור אבל בדבריה אין מסר חד וברור, אלא מסר מעורפל, עקיף, מרומז ומשתמע. היא לא קוראת לדברים בשמם.

      מהי המשמעות המעשית הישירה והמפורשת שבהכרה שהפשע האמיתי הוא האונס ושהקורבן האמיתי הוא היילו? איך מבטאים באופן מעשי את התובנה שאין משהו נתעב יותר מאונס? מה צריכה מערכת משפט לא אטומה לעשות במקרים כאלה?

      אין לנו בפוסט תשובה ישירה ומפורשת. יש רק טענה מהו הפשע האמיתי , מיהו הקורבן האמיתי, שהמערכת אטומה. אבל מה צריך לעשות בפועל?

      האם מה שצריך לעשות הוא שכל קורבן אונס יהיה רשאי להרוג את האנס גם שלא בתנאי הגנה עצמית? מוצדק שכל קורבן יעשה דין לעצמו ולמטרות נקמה או גמול ופשוט יקטול וימית במו ידיו את האנס? האם זה מה שהכותבת טוענת?

      אם זה מה שהכותבת טוענת אז למה היא לא כותבת זאת במפורש, אלא רק דרך שפה עקיפה כמו "הפשע האמיתי" או "הקורבן האמיתי" "אטימות המערכת"? איפה המסר החד והברור של הכותבת?

      אם הכותבת לא התכוונה לזה, אז מה לדעתה צריך לעשות מבחינה מעשית במצבים כאלה? כן להעניש אבל פחות מ- 12 שנים? 7 שנים? שנה? להטיל קנס בלבד? איפה התכל'ס הפרקטי מעבר למילים שנכתבו ומעבר להבחנה בין אמיתי ללא אמיתי ומעבר לחלוקת תארים של אטימות?

      בהנחה שהכוונה הייתה שכל קורבן אינוס רשאי להרוג גם שלא בהגנה עצמית לדעתי צריך להתנגד לכך:

      אין חולק שאונס הוא פשע חמור, עבירה חמורה ומעשה בלתי מוסרי חמור. אין חולק שבתנאי הגנה עצמית, או הגנה פרטית [התגוננות] ייתכנו נסיבות בהן מוצדק להמית את האנס. כאשר הסכנה עדיין לא חלפה והאיום המיידי עדיין קיים.

      אבל, אם אין נסיבות של הגנה עצמית [או כל הגנה אחרת או סייג אחר במשפט הפלילי] אסור להרוג.

      ראשית, מבחינת הדין המצוי הדבר אסור. הכותבת חתומה כבעלת השכלה בחינוך דמוקרטי. מהם הערכים הדמוקרטיים כאן? ובכן, הדמוקרטיה פירושה בין השאר הוא שבית משפט, הרשות השופטת, לא מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד. בית המשפט חייב לשפוט על פי החוק, על פי הדין כאשר החוק משקף את ההחלטה הדמוקרטית. אין בחוק היתר לבני אדם להרוג בני אדם אחרים מטעמי נקמה. נקמה וגמול אינם הגנות וסייגים [להבדיל מהגנה עצמית למשל]. החוק אוסר על כך. בתי משפט לא שופטים לפי התפישה הערכית האישית שלהם, לא לפי התפישה המוסרית והנורמטיבית או האידיאולוגית שלהם, אלא על פי מצוות המחוקק. זה חלק מהרעיון הדמוקרטי של שלטון החוק והחובה לציית לחוק. גם חלק מהרעיון של הפרדת הרשויות ותפקיד הרשות השופטת ותפקיד הרשות המחוקקת. אם יש החושבים שהחוק צריך להשתנות, אז בבקשה לשנות את החוק ולבצע תיקון חקיקה. בית המשפט אינו אטום כאשר הוא פוסק בהתאם לחוק, אלא מבצע את תפקידו במדינה דמוקרטית. על בית המשפט אין מורא של הציבור [גם כשחלק מהציבור מכנה אותו אטום] אלא מורא החוק והדין בלבד.

      שנית, מבחינת הפילוסופיה הפוליטית לפי מסורת האמנה החברתית הגוף האחראי על אכיפת החוק הוא לא האינדיבידואל, אלא המדינה. למדינה צריך להיות מונופול על שימוש באמצעי כפייה ועל פונקציית הענישה. מצב בו כל אדם עושה שבת לעצמו ומחליט להוציא להורג בעצמו את מי שנראה לו הוא מצב הטבע, מצב אנרכי. בני אדם שהחליטו באמנה חברתית לצאת ממצב הטבע ולעבור למצב המדיני מפקידים בידי המדינה את הסמכות להעניש. כך על פי תומס הובס, ג'ון לוק. אם כל אדם יחליט בעצמו מתי להעניש בעצמו אחרים, למה צריך בכלל מדינות? למה צריך שלטון מרכזי? למה צריך מערכת אכיפת חוק, משטרה, משרד לביטחון פנים, בתי משפט, בתי סוהר? למה צריך משטר דמוקרטי או משטר כלשהו?

      שלישית, לפי גישת הכותבת למה לעצור באונס? עד כמה שאונס נתעב הוא לא הדבר היחיד הנתעב שבני אדם מסוגלים לעשות לאחרים. גם במקרים נתעבים אחרים מוצדקת לדעת הכותבת עשיית דין עצמית? כל קורבן של עבירה פלילית או פשע רשאי לפי דעת הכותבת לעשות דין לעצמו ולבצע ענישה פרטית?

      רביעית, גם ההנחה שאונס חמור לפחות כמו רצח אינה נקייה מקשיים. גם כאן לפי הדין המצוי, העונש על רצח חמור מהעונש על אינוס. שוב, אין בסיס מוסרי ופוליטולוגי לצפות שבתי משפט ימרו את פי המחוקק. זה חלק מחינוך לדמוקרטיה. בנוסף, כאשר נרצח אדם אז אי אפשר להחזירו לחיים. הוא אבד לנצח. אבל פגיעה בכבוד עקב אונס אפשר לשקם גם אם לא תמיד. תהיה זאת השערה סבירה אם ישאלו בני אדם: יש לכם שתי ברירות להירצח או להיאנס. מה הם יעדיפו? אני הייתי מעדיף להיאנס. כנ"ל לגבי השאלה מה אתה מעדיף: להיאנס או שירצחו לך קרוב משפחה אהוב?

      כאשר רוצחים לנו קרוב אז גם הכבוד שלנו נפגע וגם האהוב אובד לעולמים. כאשר אונסים אותנו רק הכבוד נפגע. אני לא מקל ראש בפגיעה ובנזק עקב אינוס, אבל עם כל הכבוד, עד כמה שאונס חמור מאוד, רצח חמור עוד יותר [ורצח עם חמור יותר מרצח]

      אם הטענה היא ש- 12 שנות מאסר זהו עונש חמור מדי זו טענה הרבה יותר סבירה מהטענה שלא צריך להיות עונש בכלל או מאסר בכלל. זו גישה שאני אוהד אותה. אבל, מכאן ועד לטענה שהנקמה הפרטית מוצדקת לכשעצמה והתעלמות מנימוקי הנגד של אכיפת חוק ושלטון החוק-המרחק רב.

  2. דפנה

    המאמר מסתיים במשפט "במידה ואתם נתקלים באדם שפועל באלימות מינית נגדכם, סוחט אתכם ומתעלל בכם, קבלו זאת בהכנעה. אחרת תקבלו כמה שנים בפנים".

    נגה דקל, המעידה על עצמה שלמדה "חינוך דמוקרטי", החמיצה כנראה את השעורים המתייחסים לגופים האמונים על שמירת שלטון החוק. משטרה, למשל. בתי המשפט, למשל.

    ממתי, במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, הטיפול בגורם המעוול, העברייני, נמסר לידי הקורבן? איזו מין חברה רוצה גב' דקל לראות כאן? איפה זה ייגמר?

    ואם המשטרה ובתי המשפט לא עומדים בנדרש מהם, אז בזה צריך למצוא דרך לטפל. התרת דמם של עבריינים, מתועבים ככל שיהיו, אינה באה בחשבון.