הארכיונים הפלסטיניים: היסטוריה של השתקה

גופים ישראלים – הצבא, למשל – מבצעים באופן שיטתי צנזורה, ביזה והעלמה של ארכיונים פלסטיניים. ואיפה בכל זה המוזיאונים בישראל? והעיתונות? והאקדמיה? גם הם, כמו רבים אחרים, נוקטים בטקטיקה של צנזורה עצמית
רונה סלע

לפני כשבועיים ביקרתי עם סטודנטים במשכן לאמנות עין חרוד בתערוכה המצוינת והחשובה של "אופקים חדשים" שאצר מנהל המוזיאון החדש יניב שפירא. בהמשך לדיון שעורר בעבר לארי אברמסון, דובר על כך שהקבוצה עסקה בעיקר בשאלות של פורמליזם והפשטה תוך התחברות למגמות ששררו במרכזי האמנות בעולם כדי לא להתעמת עם הזוועות שהולידה המציאות המקומית. הם מסכו את הזוועה והטרגדיה והתמקדו בשאלות של פורמליזם חזותי. הממסד האמנותי, כמו במקומות נוספים בעלי עבר קולוניאלי, אימץ את קבוצת ״אופקים חדשים״, שהתכחשה למציאות שגרמה הנכבה לילידי הארץ הפלסטינים. הקבוצה התיישרה עם הממסד הממלכתי והפכה למייצגת הרשמית שלו. מרסל ינקו, שחבר אף הוא לקבוצה והקים כפר אמנים על חורבותיה של עין-חוד, החל במהלך הזמן להתמקד יותר במופשט. הבריחה לשאלות "אמנותיות" אפשרה להתעלם משאלות מוסריות שמעוררת הקמת כפר אמנים על הרס הישות הפלסטינית. עד היום מבכר הממסד האמנותי להתעלם מעיסוק בשאלות פוליטיות ביקורתיות ולהישאר לאומי בגישתו הכוללת. פה ושם, אמנם מתקיימות תערוכות ביקורתיות "לייט" אך המוזיאונים, בכללותם, מעדיפים להסתופף תחת כנפי הממסד הפוליטי נותן התקציבים ולא לבקר אותו.

מנגנוני ההשתקה העצמיים אינם רק מנת חלקו של הממסד האמנותי. גופים נוספים בישראל הקשורים בתקשורת, בידע, במחקר, בתרבות ובהיסטוריה מבכרים לא לעסוק בנושאים שיש בהם מידה גבוהה של ביקורת על התנהלות גופים מדינתיים. הצנזורה מופעלת בידי סוכנים שאימצו אותה, לעיתים גם אם לא נתבקשו לכך על ידי המדינה. אתאר כאן בקצרה היסטוריה של השתקה.

בשבוע שעבר התקיים כנס חשוב ומבורך שעסק ב"ארכיון וחברה".

נוכח העיסוק הגובר בנושא הארכיונים וההשלכות החברתיות והפוליטיות שנושא זה מעורר, כנס כזה הינו בעל חשיבות מרובה בחשיפת המנגנונים המשרתים את הממסד הישראלי מחד ובשיקוף פניה של החברה הישראלית מאידך. כמי שעוסקת למעלה מעשרים שנה במחקר ארכיוני חזותי הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולאופן בו ישראל עוסקת בלקיחת שלל ובביזה של אוצרות וארכיונים פלסטינים ובשליטה בהם, הגשתי לכנס הצעה להרצאה שנקראה "תביעת הארכיון הנכבש" (הוחלט להציגו בכנס ככרזה אזוטרית במבואה – ראו להלן – ולא כדיון הזקוק לחשיפה במושב).

poster van leer rona sela may 2016

ההרצאה ביקשה להציג שני מנגנונים מרכזיים המשמשים את הגופים הישראלים – הצבאיים והאחרים – בתהליך משטור הידע הפלסטיני. האחד – לקיחת שלל בצורה יזומה, מאורגנת ומושכלת של אוצרות פלסטיניים וארכיונים מגופים ומארגונים, מצלמים, מבתים פרטיים וכדומה בידי גופים צבאיים יהודיים טרם הקמת מדינת ישראל ובידי גופי מדינה ישראליים לאחר הקמתה והעברתם לארכיונים הישראליים הרשמיים. בתוך כך גם נכללים אוצרות/ארכיונים פלסטינים שנבזזו בידי חיילים ואזרחים שהפנימו קודים של כוח מאז העשורים הראשונים של המאה העשרים ונתרמו לארכיונים. המנגנון השני – הוא המנגנון הארכיוני, המשלים את המנגנון הפיזי של השלל והביזה – צנזורה, הגבלת עיון תוך השענות על החוק הישראלי (למשל, חוק הארכיונים או חוק חופש המידע) ותקנות מחמירות של הארכיונים הצבאיים, סגירת חומרים לחמישים שנה ויותר, הערמת קשיים על חשיפת החומרים ועל חוקרים המספרים סיפור שונה מזה הרשמי גם כאשר כבר נפתחו החומרים, פרשנות החומרים הפלסטינים בכלים ציוניים הזרים למהותם ועוד. בתערוכה ובמחקריי חשפתי את אופני תפקוד הארכיונים הישראליים המפעילים כוח דכאני על הארכיונים הפלסטינים ועל חומרים בעלי חשיבות פלסטינית. כל אלה חושפים את האופן השיטתי שבו ישראל מעלימה ומשכתבת כל מה שמתנגש עם הנרטיב המדינתי הרשמי הציוני ואת תפקידם של הארכיונים הרשמיים בהעלמת הידע.

שוב ושוב נמחק הדיון בביזת האוצרות הפלסטיניים ובהשלכות ההרסניות של ביזת הארכיונים, השליטה בהם ומחיקת תחומים רבים בהיסטוריה הפלסטינית הנמצאים רק בידי ישראל. השליטה הדכאנית של הארכיון הישראלי בחומרים בעלי חשיבות פלסטינית מונעת אפשרות לספר היסטוריה חלופית לזו הרשמית הישראלית. מחיקת הנושא גם פוטרת את החברה מהדיון המהותי בצורך להחזיר את האוצרות לבעליהם

נושא זה הצגתי לראשונה בתערוכה ובספר מ-2009: ״לעיון הציבור – תצלומי פלסטינים בארכיונים הצבאיים בישראל״. התערוכה הוצגה בבית הספר לאמנות "מנשר" מאחר ומרבית המוזיאונים בישראל לא הסכימו להציגה, והפעילו צנזורה עצמית. רק מנהלת אחת הודתה בפניי כי היא חוששת להציג את החומר פן היא או המוסד ישלמו מחיר אישי או הגבלה של מקורות המימון למוזיאון. כל שאר מנהלי המוזיאונים טייחו תשובות מתחמקות. אולם לא רק שלא ניתן היה להציג את התערוכה בחללים מוזיאליים, גם העיתונות והירחונים נמנעו מלכתוב עליה. כך למשל, עם פתיחת התערוכה נפגשתי עם אחד הכתבים של העיתון היומי היחיד שעשוי היה לפרסם מאמר בנושא. העברתי לו חומרים רבים על אודות ארכיונים שנלקחו שלל ונבזזו, על הניהול הארכיוני הדכאני של הארכיון את החומרים הפלסטינים או חומרים בעלי חשיבות פלסטינית, על התכתובת המשפטית העניפה שניהלתי מול הארכיונים הצבאיים (ראו דוגמא אחת מתוך הספר כאן מטה) ועל הניסיון לסדוק את שליטתם בחומרים הארכיוניים, על החוקים והתקנות המחמירים והמאבק העיקש לפצח אותם, על מפגשיי עם חיילים שבזזו או לקחו שלל וגביית עדות מהם, על הניסיון לחבל במבנה הארכיוני הקיים ועוד. הכתב הכין כתבה, אך היא מעולם לא התפרסמה, לא במועד שבו היתה אמורה להתפרסם ולא לאחר מכן. הכתב נעלם ולא טרח ליידע אותי כי הכתבה צונזרה. רק בדיעבד הבנתי שהוחלט לא לפרסם אותה. מגמה זו – שבה אני נתקלת שוב ושוב בישראל מאז התחלתי במחקר בנושא השלל והביזה לפני כשני עשורים – מוכפפת שוב ושוב לצנזורה שמחילים על עצמם גופי תקשורת, אקדמיה, ידע, מחקר ותרבות שונים, אולי גם מבלי שנתבקשו. 

מתוך הספר ״לעיון הציבור״
מתוך הספר ״לעיון הציבור״

הכנס "ארכיון וחברה" כמו המוזיאונים והעיתונות, ביכר לא לעסוק בנושא הביזה והשלל של האוצרות הפלסטינים והשליטה והניהול הדכאניים שלהם בארכיון הרשמי הישראלי – צנזורה, הגבלת עיון, ניסיון לשלוט במחקרים שמתבצעים, פרשנות מוטה של חומרים פלסטינים, כללים, חוקים ונורמות נוקשים ומגבילים של פתיחת חומרים וכדומה. בכך נמחק שוב ושוב הדיון בביזת האוצרות הפלסטיניים ובהשלכות ההרסניות של ביזת הארכיונים, השליטה בהם ומחיקת תחומים רבים בהיסטוריה הפלסטינית הנמצאים רק בידי ישראל. השליטה הדכאנית של הארכיון הישראלי, המוּחלת לא רק על חומרי שלל וביזה פלסטינים אלא גם על חומרים בעלי חשיבות פלסטינית, מונעת אפשרות לספר היסטוריה חלופית לזו הרשמית הישראלית.יתרה מכך, מחיקת הנושא גם פוטרת את החברה מדיון ופעולה מהותיים – החזרת האוצרות לבעליהםממארגני הכנס נמסר כי הם לא דנים ב"מקרי בוחן ממוקדים" אלא רק בסוגיות קונספטואליות רחבות, וכי בחירת המושבים שבהם נדונו הנושאים השונים נעשתה תוך ניסיון למצוא "איזונים עדינים". ההתייחסות לשליטה ולמחיקה של ההיסטוריה הפלסטינית כאל היבט אזוטרי, ולא כאל היבט קונספטואלי רחב המצריך דיון עומק, והטיפול ה"עדין" בו, מעוררת שאלות בדיוק אודות אותם מנגנונים בהם אמור היה הכנס לעסוק. יתרה מכך, היא גם מייצגת את מחיקת ההיסטוריה של קבוצות שוליים אחרות בישראל ומהווה, לכן, מקרה עקרוני לדיון – שחסרונו מעיד יותר מכל על מצבה של החברה בישראל כיום.

וכמה מילים אופטימיות לסיום (או שלא). באחד המפגשים בעמותת "זוכרות" לפני מספר שנים חשפתי את עבודתי בנושא ביזת האוצרות הפלסטינים והשליטה המושכלת והמתוחכמת בהם באמצעות המנגנון הארכיוני הרשמי הישראלי. חשיפת הדיון בנושא תפקוד הארכיונים ומנגנוניהם המורכבים המסייעים לישראל לשלוט בחומרים בעלי חשיבות פלסטינית ולהעלימם מהמרחב הביא להקמת "עקבות: המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני" לפני כשנה וחצי. הארגון אמנם לא עוסק בארכיונים פלסטינים שנלקחו שלל או נבזזו, אלא רק בחומרים ישראליים הנוגעים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך פועלו הוא חשוב ומבורך. אלא שהכללת הארגון ברשימת הארגונים עליהם יחול "חוק העמותות", עשוי לסכל את המשך פועלו המשמעותי.

צלם לא ידוע, אצטדיון באס'ה (כיום בלומפילד), יאפא, לא מתוארך (שנות הארבעים), ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. התצלום נלקח שלל ממשרדו של ראשיד אלחאג' איברהים, חיפא. לפי הארכיון, "מנובמבר 2002 [קיימת] חוות דעת של היועץ המשפטי לאשר שימוש בחומר שלל''.
צלם לא ידוע, אצטדיון באס'ה (כיום בלומפילד), יאפא, לא מתוארך (שנות הארבעים), ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. התצלום נלקח שלל ממשרדו של ראשיד אלחאג' איברהים, חיפא. לפי הארכיון, "מנובמבר 2002 [קיימת] חוות דעת של היועץ המשפטי לאשר שימוש בחומר שלל".
ח'ליל רס'אס', עבד אלקאדר אלחוסייני מעיין במפות עם עוזריו, ביניהם קאזם רימאווי, מאחוריהם, שומרי ראש ולוחמים נוספים, לא מתוארך, הארכיון לתולדות ההגנה. כל התצלומים של ח'ליל רס'אס' מארכיון ההגנה נבזזו מסטודיו רס'אס'.
ח'ליל רס'אס', עבד אלקאדר אלחוסייני מעיין במפות עם עוזריו, ביניהם קאזם רימאווי, מאחוריהם, שומרי ראש ולוחמים נוספים, לא מתוארך, הארכיון לתולדות ההגנה. כל התצלומים של ח'ליל רס'אס' מארכיון ההגנה נבזזו מסטודיו רס'אס'.

לקריאה נוספת בנושא:

מאמר מאת רונה סלע באתר IBRAAZ (אנגלית)

מאמר נוסף באותו אתר (אנגלית)

מאמר באתר internationale (אנגלית)

ד"ר רונה סלע היא אוצרת וחוקרת של היסטוריה חזותית, המתמקדת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנים האחרונות עוסקים מחקריה בפרימת הסטרוקטורה של ארכיונים ומנגנונים חזותיים מוסדיים ישראליים שמנגנוני השליטה והכוח הוטבעו בהם; במחקר ובמיפוי שיטתי של ארכיונים פלסטינים שנלקחו שלל ונבזזו בידי מנגנונים צבאיים ציוניים וישראליים. מחקריה האחרונים עוסקים באפשרות להבנות ארכיונים פוסט-קולוניאליים מתוך הארכיונים הישראליים הרשמיים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    הו, תמימות קדושה.

    הכותבת נאבקת על הנרטיב של הפלסטינים כאחת מבין "קבוצות שוליים [..] בישראל";
    מחר יקום מישהו וישתמש במאבק שלה נגד ישראל, כאילו מי-יודע אילו אוצרות תרבות היו לפלסטינים לפני 48', שנותרו רק בארכיוני מערכת הביטחון (ולא, נניח, בראשי מאות אלפי הפליטים הפלסטינים).

    אדרבא, אני קורא למשהב"ט לפרסם עוד תמונות של ראשי הכנופיות מתכוננים לטבוח ביהודים, עוד תמונות של כפרים דלים מהם יצאו אלפי פליטים. זו תעמולה ציונית מצויינת.

  2. יוסףה מקיטון

    עבודה כה חשובה, תודה רבה!
    כל פעם מחדש מתגלה שוב שאין תחום בישראל שאינו מובנה ע"י חוקי השליטה והגזע הציוניים. בין אם מדובר בשליטה צבאית או בהבניית אזרחות פגומה, בכל תחומי הידע, בכל המקצועות ולאן שלא נפנה – עקבות הגזענות יהיו שם.
    טעות כתיב: "צנזורה שמכילים על עצמם" צריך להיות כמובן "צנזורה שמחילים על עצמם" כיוון שמדובר בהחלה (apply) ולא הכלה (contain/include).