• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

זיכרון חדש הקים לי בית

העמדה שלי כפעיל בתחום הזיכרון-שאינו-שלי יצרה מתח מתמיד בין הרצון לקדם רעיונות ופעולות שיאתגרו את שורשי המשטר הישראלי, לבין הזהירות ההכרחית מפני ניכוס הזיכרון. האם אפשר ליצור זהות חדשה שקוראת תיגר על הזהות הכובשת? 49 שנה לכיבוש הגולן
איתן ברונשטיין-אפריסיו

שנים אני פועל בתחום הזיכרון הפוליטי, הבניית זיכרון, פירוק והקמת מיתוסים. הקמתי ארגון שעוסק בזיכרון. אבל תמיד נותרתי חיצוני במידה מסוימת לזיכרון שבו עסקתי. היה זה הזיכרון הפלסטיני שהוא אינו שלי באופן אורגני. ארגנתי ביקורי ישראלים בכפרים הפלסטיניים שישראל הרסה בנכבה ויזמתי את הפרקטיקה של שילוט הכפרים הללו, פרקטיקה שנטועה עמוק במסורת הקולוניאלית. עקורי הכפרים הפלסטינים בישראל אימצו את השילוט בשמחה כי הוא מאתגר את הקולוניאל שהמציא אותה. מאז הם מסמנים את המקומות שלהם שישראל הרסה בנכבה.

העמדה הזו שלי כפעיל בתחום הזיכרון-שאינו-שלי יצרה מתח מתמיד בין הרצון לקדם רעיונות ופעולות חדשות וחשובות שיאתגרו את שורשי המשטר הישראלי לבין הזהירות ההכרחית מפני ניכוס הזיכרון והשתלטות על שימורו. זכור לי מקרה בכפר ההרוס מיסכה בו היינו, ערבים ויהודים, באחד מימי העצמאות, בביקור לציון הנכבה של הכפר. משהו שם השתבש ומיד החל אחד הישראלים להשיא לעקורי הכפר עצות על מה שיש לעשות עכשיו. הרגשתי מאד לא בנוח ונאלצתי לומר לו את זה בקול. מצד שני הזדהיתי איתו. שנינו חונכנו להיות אדוני הארץ שילידיה הפלסטינים צריכים להיות נתונים למרותנו.

הנכבה היא היסטוריה של כל מי שחי/ה בארץ ואו שהיא יקרה לה/ו. היא הובנתה בתהליך פוליטי-תרבותי כ״אסון מנקודת מבטם״, כזיכרון קולקטיבי של הפלסטינים בלבד. לכן קיים פער קבוע בין הזיכרון של הנכבה כאסון עבור קורבנותיה הפלסטינים לבין אחרים כמו ישראלים, למשל, שיכולים לכל היותר להיאבק נגד המאמץ למחוק אותה מההיסטוריה של הארץ. פייר נורה שהבחין בין היסטוריה לזיכרון טוען שהראשונה ״היא פעולה אינטלקטואלית ומחַלֶנֶת, מזמינה ניתוח ושיח ביקורתי. הזיכרון ממקם את ההיזכרות בתחום הקודש; ההיסטוריה מנערת אותו משם (…) הזיכרון נובע מקבוצה שהוא מלכד. (…) ההיסטוריה (…) שייכת לכולם ואף לא לאחד, תכונה המכשירה אותה לייעודה האוניברסאלי. הזיכרון מכה שורש בקונקרטי, במרחב, במחווה, בתמונה ובחפץ.

זה לא הבית שלי אלא הבית שכבשתי, שכבשנו. הנכבה של מיסכה לא נעשתה לזיכרון שלי, היא אינה קדושה עבורי כפי שהיא עבור עקורי הכפר, גם אחרי שביקרתי במקום פעמים רבות יחד עם עקוריו

המאמץ לשמור על הגבול בין תמיכה, סולידריות והכרה בעוול שגרמה המדינה לפלסטינים לבין הימנעות מניכוס הזיכרון הוא מתמשך וקבוע. בעניין הפלסטיני אני אפוא בעמדת ביניים, סוג של מתווך. זה שלומד מפלסטינים, מקשיב להם, ומבקש לתרגם את הזיכרון שלהם להיסטוריה כדי שתהיה מובנת ואפשרית ל״ניתוח ושיח ביקורתי״ בקרב היהודים בארץ.

זו עמדה מאתגרת, לא תמיד נוחה, כי אני לא מרגיש בה אף פעם בבית. היא מחייבת אותי לזהירות ורגישות כי זה לא הבית שלי אלא הבית שכבשתי, שכבשנו. הנכבה של מיסכה לא נעשתה לזיכרון שלי, היא אינה קדושה עבורי כפי שהיא עבור עקורי הכפר, גם אחרי שביקרתי במקום פעמים רבות יחד עם עקוריו.

זיכרון פרטי חדש

במנסורה בגולן הכבוש מצאתי את עצמי בעמדה אחרת. מנסורה הוא אחד ממאתיים ישובים שהיו בגולן עד כיבושו בידי ישראל ב-1967. תושביו מנו 1,100 נפש והם ממוצא צ׳רקסי. זה סיפור שאני בונה יחד עם אלאונור בת זוגי כבר חמש שנים. בפעם הראשונה שהיא הגיעה לכפר בו נולד אביה, אני הייתי זה שאיתר אותו. כשירדנו מהרכב היא עזבה אותי ושוטטה בכפר במשך זמן רב בהלם ובאלם. כאילו ביקשה לשמוע את אביה הילד משחק שם כדורעף, ספורט שהצטיין בו. לקח לה זמן לקבל אותי איתה שם ולהתחיל לספר לי מה שהיא יודעת על הכפר.

מאז שבנו לשם שוב ושוב ובנינו לנו סיפור משלנו על המקום. באנו עם משפחה וחברים ויצרנו במנסורה פריטי זיכרון פיזיים וסמליים. במקביל פגשנו את פארוק, אביה של אלאונור שנולד שם. הוא שיתף, בעיקר אותי, במידע וזכרונות רבים על הכפר. הוא צייר אותו, איתר בתים שונים בתצלום אויר שהבאנו לו ואף בנה מודל של טורבינת הרוח שיצרה חשמל לביתו משנת 1936.

בפעם הראשונה שהיא הגיעה לכפר בו נולד אביה, אני הייתי זה שאיתר אותו. כשירדנו מהרכב היא עזבה אותי ושוטטה בכפר במשך זמן רב בהלם ובאלם. כאילו ביקשה לשמוע את אביה הילד משחק שם כדורעף, ספורט שהצטיין בו. לקח לה זמן לקבל אותי איתה שם ולהתחיל לספר לי מה שהיא יודעת על הכפר

חזרנו עם הסיפורים והיצירות שלו למנסורה ויצרנו באמצעותם חוויות ואובייקטים נוספים. השיא היה בסיור ציבורי שארגנו בסופ״ש 1-2/4/2016 יחד עם כשלושים איש/ה. רובם ישראלים ידידים וחלקם שותפים לנו מהגולן, ממג׳דל שמס.

בחזרה משם בתוך ההתרגשות מהחוויה התחוור לי שהסיפור של מנסורה נהיה שלי, כלומר גם שלי, לא רק שלי. הבנתי שבמנסורה, בגלל הקשר עם אלאונור, הפער שקיים ביני לבין הזיכרון-שאינו-שלי נמחק כמעט לחלוטין. העובדה שהיא נושאת בבטנה את בננו ושם במנסורה כבר היתה לו נוכחות ברורה, הדגישה עוד יותר את היעשות הכפר ההרוס הזה לבית עבורי. הזיכרונות שאספתי על המקום הזה בנו עבורי בית שם. זהו פרוטו-זיכרון, זיכרון שהרכבתי כפרוטזה על זהותי כישראלי.

הפעולה המשמעותית ביותר היתה כשיחד עם משתתפי הסיור שחזרנו על הקרקע את מסגרת הבית שהיה של פארוק, באמצעות אבני הבית ההרוס. בעודנו מזיזים את האבנים שמענו את קולו של פארוק בוקע מהרמקול ומספר לנו סיפורים על הבית ועל התבגרותו בכפר. בעודי סוחב אבנים אני מאזין לו ונזכר בשעות הארוכות בהן דיברנו בביתו. זה חידד אצלי את תחושת האינטימיות בתוך הזיכרון של מנסורה. האינטימי הזה קודם לפוליטי. האלמנט האינטימי העניק לממד הפוליטי עוצמה רבה, כך ניתן לשפוט ע״פ תגובות המשתתפים בסיור המיוחד הזה.

farouks house 1
צילום: אלאונור מרזה ברונשטיין

 

המאמץ להתגבר על זהות הקולונייזר מקבל ביטוי גופני רב חושי. הגוף סוחב את האבנים, מאזין לקולות ומביט בסימון הבית ההולך ונבנה על פני הארץ. זוהי פוליטיקת גוף שלמה שמאמנת אותי לעשות את ההפך ממה שלמדתי תחת סוכני המשטר הישראלי. אני בונה, סמלית אבל גם פיזית, את מה שישראל הרסה. התמיכה של חברות/ים מסביב מעצימה את התחושה של משהו חדש שהולך ונבנה, זהות חדשה שקוראת תיגר על הזהות הכובשת.

העמדה הזו שלי כדה-קולונייזר נעשית דו-קוטבית במנסורה באופן יחודי. הזיכרון של מנסורה הוא של פארוק, של אלאונור ושלי. יחד עם זאת איני שוכח לרגע שאני גם ישראלי קולוניאל ברמת הגולן. אולי זו הסיבה לעייפות העמוקה שחשתי במשך ימים אחרי שובנו לתל אביב.

תודות לנורמה מוסי, אורלי פרידמן ותום פסח, גלעד הלפרן על הקריאה וההערות המועילות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור

    זכותו, כמובן, של כל אדם לכתוב על תחושותיו, בוודאי כשמדובר במשפחתה של בת זוגו. בזאת נגמר, מבחינתי, הערך של המאמר. הכותב מאמץ לחלוטין את נקודות המבט הפלסטיניות והסוריות הרואות ביהודים כאן כקולוניאליסטים בדומה לדרום אפריקאים וכדומה.
    אני חושב שהדרך לסיום הכיבוש דורשת שיח רחב יותר בו אין צד אחד שהוא כולו רע וקולוניאליסט וצד שני שהוא ילידי, פסיבי ומנוצל.

  2. אסף

    הכל טוב ויפה, אבל הרשימה המהורהרת הזו מכסה, במודע או לא, את הצד השני של מטבע הזיכרון, לפחות כפי שהוא מעוצב על ידי ארגוני "הזיכרון" הפלסטינים והפרו-פלסטינים – השיבה. כלומר, הזיכרון אינו עמדה רומנטית תמימה, נוסטלגית או אינטלקטואלית גרידא, בהקשר הישראלי-ערבי. זה לא הזיכרון היהודי-מזרחי של בגדד, מראקש או טריפולי. זה זיכרון אולטרה-פוליטי שמכוון למטרה ברורה – קימום בפועל של "הזיכרון" לכדי ממשות, על ידי מחיקת וביטול נוכחות הכובש הקולוניאלי, כביכול, כלומר: היישובים הישראליים שקמו על חורבות יישובים פלסטיניים. כשלעצמי, אני לא רואה לזה שום הצדקה: היתה מלחמה (בעקבות הסירוב הפלסטיני לחלוקת הארץ), הערבים הפסידו והיהודים ניצחו. המחיר הפלסטיני הוא הפסד שטחים ומקומות יישוב לטובת המנצחים היהודים. זה לא רק צודק אלא זו דרכו של עולם מאז ומתמיד. וזה עוד בלי להתייחס לתביעה ההיסטורית-הדתית של היהודים על הארץ. אני מבין איך יהודי יכול לגלות אמפתיה לסבל ואובדן של אחרים, אפילו אויבים. אני מבין התנגדות לפגיעה בזכויות אדם. אני מבין אפילו עמדה שגורסת פשרה נדיבה. אני לא מבין איך יהודי יכול לרצות בפירוק הפרויקט הלאומי של עמו, ובעקירת בני עמו ממקום מושבם שזכו בו בדין, במלחמה בה פתח הצד השני.

  3. דןש

    הרגש עם הכותב. אבל לא בכל מקרה ניתן להחזיר את הגלגל אחורה.
    היו נסיבות צודקות לשני הצדדים הניצים – כל צד ונימוקיו עמו. תמיד יש לזכור שלא רק אנחנו הישראלים/יהודים כובשים גם הערבים/מוסלמים כבשו את הארץ ובזכות כיבושם הם מייחסים את בעלותם עליה. מעורבות המעצמות והחלוקה הבלתי הגיונית של השטח והקמתן של מדינות פיקטיביות סבכה את המצב עוד יותר.
    המוצא היום הוא ישיבה פנים מול פנים עם רצון טוב ליצר מצב בו תוקם בהסכמה מדינה בעבור אלו שנפגעו בנכבה. מדינה בגבולות שיבטיחו את בטחונה ואת בטחונן של שכניה.

  4. סמולן

    פוסט מעניין. כבר בהתחלה, מסתבר עיסוקו של הכותב:"שנים אני פועל בתחום הזיכרון הפוליטי, הבניית זיכרון, פירוק והקמת מיתוסים". ובכן, מדובר בתחום המכונה זכרון פוליטי, ובתוכו הכותב פעיל בעיקר בעיצוב זיכרון והקמת מיתוסים, וקצת פחות מכך בפירוק.

    למה זה מרתק? כי הכותב עונה ישירות לחוברת "נכבה חרטא" של אם תרצו. החוברת טענה שלא היתה נכבה, ונראה שלכותב זה ממש לא משנה אם אכן זה המצב. נניח שבאמת לא היתה, כותב הכותב במשתמע, ואז היה זכרון שכולל את העובדה המוזרה, לפיה לא היתה נכבה. היה מיתוס – מוצדק – לפיו לא היתה נכבה. בקיצור, היה כל מה שאם תרצו טוענים שהיה. עדיין, הכותב יצא לעבודת יומו. הוא יקים ארמונות זכרון חדשים, עם מיתוסים חדשים. כנראה שעל חורבות המיתוסים הישנים. כי הוא לא עוסק בכלל במה שיש, או מה שהיה, אלא בהנדסת תודעה.

    זה נראה כמו מקרה מרתק של קריקטורה פוסט מודרניסטית, מהסוג שגדי טאוב עושה ממנו קריירה, ודומה למה שהארי פרנקפורט כתב ב"בולשיט!", ומה שג'ון אוסטין תיאר כמבע ביצועי: על אמירות כאלו, לא שואלים אם הן נכונות או לא נכונות, אלא אם הן יעילות או לא יעילות.

    אוסטין כמובן לא כתב את מה שכתב על תיאורים של העבר. הוא כתב על כמרים שמשיאים א.נשים, הוא כתב על מבנה המשפט של מבנים משפטיים, ועדיין זה נראה רלוונטי. הכותב עוסק במבעים ביצועיים, שסמכותם חברתית, ומכוננת את מה שנתפס כנכון או שגוי. ככאלו, המבעים האלו יכולים לפרק מיתוסים ולבנות מיתוסים, ובוודאי יכולים לארגן זכרון. הם כמובן לא יכולים להשפיע על העובדות, אבל אנחנו לא עוסקים בהן. הארי פרנקפורט נטה לתעב אמירות כאלו, ולכן ציין שנהוג לכנות אותן "בולשיט": משהו שהאמת אינה קשורה אליו. הוא חשב שבולשיט הוא נחלתם של טפסנים חברתיים זריזים, שעושים שימוש במה שהקהל רוצה לשמוע. אממה, פרנקפורט פספס את האפשרות של איתן ברונשטיין-אפריסיו: תפקיד חברתי שמכונן את היכולת לבלשט לציבור כנגד מה שהוא רוצה לשמוע, על אף מה שהוא זוכר מצוין, ועדיין בלי קשר לשאלת האמת. כי במקום אמת, אב"א מונע על ידי משהו אחר: המנעות מקיטלוג כ"קולונייזר". מילה מקסימה, היות והיא לא בעברית. ככזו, היא מין קולוניזציה של השפה העברית על ידי שפה אחרת, אנגלית. וככזו, המטען שלה דופרצופי: מחד גיסא היא מתנגדת לקולוניזציה, ומאידך גיסא מבצעת קולוניזציה. אני לא בטוח שזה שימוש לשון מקרי: נראה כאילו הוא מדגים משהו על הכותב. הוא לא לגמרי נגד קולוניזציה, ולמעשה הוא הכי בעד קולוניזציה: של שפה, של מרחבי מגורים, של זכרון. נראה כאילו עבורו הכל קולוניזציה, ולכן הוא קצת צודק – מבחינתו – כאשר הוא מכנה כך כל דבר שהוא. אבל הוא לא בעד כל קולוניזציה, אלא בעיקר בעד הקולוניזציה שלו. לא?

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    סיפור חיים מענין מאוד.ונותן חומר להרבה מחשבה איך ניתן לתקן מעשי עוולה של עבר. ומי אחראי על העוולות. הרבה מזה חוזר לאימפריה הצארית שבמלחמות ההתפשטות שלה ,
    גם גרמה לגרוש של מוסלמים מהקוקז ןהקלטוטם באימפריה העות׳ומנית.וגם התפשטות האימפריה למערב לאוקראינה ויצירת בעית תחום המושב ליהודים ושהיתה זרז להקמת הציונות המדינית.

  6. יוסףה מקיטון

    מאד מעניין ומרגש, איתן.
    בעיקר מעורר מחשבה המתח שאתה מייצר בין הרכבת זהות ופירוק זהות. הפריבילגיה של להיות "בלי זהות" מתבררת יותר ויותר כפיקציה לבנה מחד, ומאידך הרכבת זהות כרוכה בכל כך הרבה פשרות והדרות (עוד סיבה לעייפות אולי?). אתה גם מצביע יפה על הכלי העיקרי של ההרכבה: האינטימי, ובעיקר הצבתו מול, בניגוד, בהשלמה, לפני ואחרי הפוליטי. כתבת "האינטימי הזה קודם לפוליטי" אבל כמובן שרק ברגע ההוא האינטימי הזה נחווה כקודם לפוליטי, ברגעים אחרים הפוליטי הוא זה שדחף לכיוון האינטימי, וברגע נוסף המתואר במאמר היפה שלך האינטימי הוא המתקף והמגבר של הפוליטי. וזהות היא בדיוק זה: הרושם שהפוליטי מעצב בגוף, רושם שאנחנו חוות/ים כאינטימי, אפילו מאד אינטימי. כמו הרצון להביא לעולם ילד/ה 😉