string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

המונח ״הגנה עצמית״ עובר מסגור מחדש כשמדובר בערבים

בזמן האחרון נראה שכאשר מדובר בערבים, ״הגנה עצמית״ הפכה להיות עניין סובייקטיבי גרידא: חשתי סכנה, הרגתי, אני זכאי. וזה לא נותר ברמת השיח, אלא מחלחל בהדרגה לפרקטיקות של צה״ל
יריב מוהר

הצטברות של מקרי ירי מפוקפקים בפלסטינים והדיון הציבורי שהם גררו, למשל סביב המקרה המפורסם של החייל היורה בחברון, מרמזים שמשהו נסתר עולה לאחרונה על השולחן בזירה הציבורית בישראל. נדמה שהושק מעין קמפיין סמוי ומסוכן: להגדיר מחדש מהי ״הגנה עצמית״, לפחות כשזה נוגע לערבים. לפי מובילי המהלך הזה – תמהיל של מנהיגי ימין, פוליטיקאים מתלהמים מהימין ומהמרכז ועד טוקבקיסטים – הגנה עצמית היא ״חשתי תחושת איום מול ערבי/ם״ ולכן אני בסכנת חיים ומותר לי לעשות להם הכל, כאשר הדבר נכון ברמה הפרטנית כמו גם זו הלאומית. כך, הסברים לא ממש משכנעים, למשל כמו אלו שהשמיע החייל היורה אלאור אזריה, עדיין היו יכולים לקנות להם אחיזה בחלק ניכר מהציבור. בתור תומך נלהב של זכות ההגנה העצמית, אני בז לניסיון להכליל את המצבים המתחזים להגנה עצמית בתוך העיקרון החשוב והבסיסי הזה. כשמצבים שונים של חשש או חשד לא מבוסס מתחזים להגנה עצמית, הרי שמקרי הרג מיותרים ורבים עוברים הכשרה – כשמדובר בערבים, כמובן.

הגנה עצמית, ואני עוסק פה במושג הכללי ולא בהגדרות משפטיות, היא מצב אובייקטיבי שיש לו ממד סובייקטיבי לא מבוטל וחמקמק: זיהוי סיטואציה ככזאת המהווה סכנת חיים מיידית. זיהוי זה עשוי להתברר בדיעבד כשגוי, בשל מוגבלות התפישה האנושית, תחושת הסכנה ולחץ הזמן, אבל בזמן אמת נראה נכון – כמו נניח שוטר שירה בילד עם אקדח צעצוע בזירת פשע מסוכנת ומלחיצה. אלו טרגדיות מורכבות, שפרופיילינג אתני/לאומי ואתגרים ביטחוניים אמיתיים משמשות בהן בעירבובייה. ואולם, בעקבות פרשיית אזריה ומקרים נוספים, מבקשים כעת לעשות מתיחה סמנטית למושג: תומכי המהלך מבקשים למזער את המרכיב האובייקטיבי שבהגדרת ההגנה העצמית ולהשליט עליה את המרכיב הסובייקטיבי – חשתי תחושת סכנה כלשהי מול ערבים? אז מן הסתם כל פעולה שלי הייתה מוצדקת.

לפעמים אני הולך בלילה בשכונות לא הכי טובות, ומולי עוברים אנשים שנראים לי לעתים מאיימים, אבל בחיים לא הייתי יוצא זכאי (או לפחות נחשב לזכאי בעיני חלק ניכר מהציבור) לו הייתי יורה בהם רק מתוך תחושת האיום. בגדה המערבית, לעומת זאת, זו תגובה מובנת מאליה.

לכן המסגור מחדש של השאלה ״הגנה עצמית מהי״ מהווה גם הדרכה משפטית סמויה לרוצחי ערבים: כל מה שעליכם לומר הוא שחשתם תחושת סכנה (מן הסתם עניין סובייקטיבי) ויהיה כמעט בלתי אפשרי להוכיח אחרת. הרי ״מאוד קל לשפוט אותם מהמשרד הממוזג״ – קלישאה נכונה אך לא רלוונטית. וכך במחי תירוץ רעוע יזכו היורים לכל הפחות להפחתה משמעותית בסעיף האישום ובעונש או ליחס מרוכך ברמה הציבורית אם לא גם ברמה המשפטית. עכשיו לך תוכיח שתחושת הסכנה הינה רק תירוץ ציני שנתפר בדיעבד או שלא היה לה כל בסיס במציאות גם אם אכן נחוותה.

וכך הוא הדבר גם בשיח הפוליטי הרחב: המשך משטר האפליה הצבאי בגדה, בכללותו, נתפש כהגנה עצמית ברמה הלאומית, למרות שבינו ובין הגנה יש מעט מאוד, וברור שגם בלי לשלוט בעם אחר נטול זכויות לא צפוי שום איום קיומי על המעצמה הצבאית הישראלית.

הקמפיין למען הרחבת המושג הגנה עצמית קנה לו אחיזה איתנה בשיח הציבורי, התקשורתי ובקרב פוליטיקאים מתלהמים. מלבד חוסר האחריות, יש בו גם מרכיב גזעני: מול פושעים או טרוריסטים יהודים הגנה עצמית היא עניין אובייקטיבי בעיקרו; ואילו מול ערבים, הגנה עצמית היא עניין סובייקטיבי בעיקרו – חשתי סכנה, הרגתי, זכאי אנוכי

הקמפיין למען הרחבת המושג ״הגנה עצמית״ עוד לא קנה לו אחיזה איתנה ברמה המשפטית הפורמלית, אך כן קנה אחיזה איתנה בשיח הציבורי, התקשורתי ובקרב פוליטיקאים מתלהמים. מלבד חוסר האחריות, יש בו גם מרכיב גזעני: מול פושעים או טרוריסטים יהודים הגנה עצמית היא עניין אובייקטיבי בעיקרו (בניכוי הכשלים האפשריים של התפישה האנושית במצבי לחץ); ואילו מול ערבים, הגנה עצמית היא עניין סובייקטיבי בעיקרו – חשתי סכנה, הרגתי, זכאי אנוכי.

אבל הקמפיין למען הגדרה סובייקטיבית של הגנה עצמית מול ערבים לא נותר רק ברמת השיח. הוא מחלחל בפועל לפרקטיקות של צה״ל. זה לא דבר חדש, אבל נדמה שהעניין עובר מיסוד, ויוצר שבר בין הדרגים האמונים על קשרי חוץ והסברה ובין דרגי השטח, כמו גם בין קבוצות שונות של חיילים וקצינים בתוך הצבא: מחד אלו שמנסים במידה כזו או אחרת להיצמד להוראות הפתיחה באש, ומאידך אלו שמבקשים שנגן על עצמנו מפני החשודים בטרור – שהם פחות או יותר כל הערבים. כך מוצגת התקפה חסרת רסן והבחנה כמגננה.

ראפת בדראן, שנהרג השבוע בשוגג על כביש 443.
ראפת בדראן, שנהרג השבוע ״בשוגג״ על כביש 443. תהום פעורה בין נוהלי הפתיחה באש למה שקורה בפועל

בצבא יש את ״נוהלי הפתיחה באש״ הרשמיים ויש את ״נוהגי הפתיחה באש״, בפועל – ותהום פעורה ביניהם. הראשונים לא בלתי חשובים, אך חשיבותם פחותה בהרבה מהאחרונים. ב״נוהלי הפתיחה באש״ דנים כל מיני פילוסופי בית של הצבא, וכאמור יש להם חשיבות מסויימת והם אכן מגדירים את ההגנה העצמית במונחים אובייקטיבים בעיקרם – זיהוי סיטואציה של סכנת חיים ברורה ומיידית המצדיקה ירי על מנת להרוג. הבעיה היא שאותם ״פילוסופי בית״ של הצבא נוהגים להיות חלק מהמערך שמצדיק או מכחיש את נוהגי הפתיחה באש בפועל, בשטח. הם מתכחשים לעובדה שמושג ההגנה העצמית עובר הרחבה בלתי נסבלת, ומנותק זה מכבר מהגדרותיהם התיאורטיות והיבשות.

הנער הפלסטיני בן ה-15 ראפת בדראן שנהרג השבוע על כביש 443 אולי נורה ״בשוגג״, אבל נוהגי הפתיחה באש המבחינים בין דם לדם על בסיס מוצא, אינם טעות. חיילים חשדו כי רכב פלסטיני סמוך הוא המקור לזריקת האבנים על רכבים של יהודים בכביש [קצת קשה טכנית ליידות ביעילות אבנים גדולות מתוך רכב, אבל נניח שזה אפשרי]. אפשר לתהות איזה כלי נשק שיכולים להוות איום חיים מיידי זיהו החיילים כשירו את הירי הקטלני לעבר הרכב. זה בהחלט שווה בדיקה רצינית. אבל בדיקה כזו יכולה להיעשות רק כשהיא חסרת פניות, ולא כשישנה כוונה לפרש את המציאות כפרקליטים תמידיים של החוליה עם האצבע הכי קלה על ההדק בצבא. בנוסף, בדיקה כזו תתקשה להתקיים כשבחלקים נרחבים של הציבור, כולל שרים בכירים בממשלה וח״כים מהקואליציה, ישנה תפישה שהגנה עצמית משמעה: חשתי תחושת איום מול ערבי.

במקורותינו נכתב ״הקם להורגך, השכם להורגו״, ולא – הוא נראה לך חשוד, השכם להורגו.

 

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. תום שווינבאום

    והפרחים לממשלת הליכוד שנבחרה על ידי מזרחים

  2. תום שווינבאום

    והפרחים למזרחים

    1. יוסי אמיתי

      תום, מאוד לא אהבתי את תגובתך. ראשית, היא מדיפה ניחוח גזעני, ושנית, לא מצאתי בה התייחסות לגופו של נושא הפוסט של יריב מוהר.

      1. תום שווינבאום

        ניחוח גזעני? אדוני בוודאי מתלוצץ, זה סטטיסטיקה לא לינגוויסטיקה.

  3. ירמיהו

    אפתח בנקודת מוצא שדין אחד צריך להיות לכולם: ערבים פלשתינים ויהודים במצבים דומים ונסיבות דומות. צריך להיות שוויון בפני החוק ואותם תנאים של הגנה עצמית צריכים לחול עם ערבים, פלשתינים ויהודים. עיקרון ההגנה העצמית כמו המוסר בכלל הוא אוניברסאלי ולא תלוי בלאומיות.

    הכותב פותח במשפט "הגנה עצמית, ואני עוסק פה במושג הכללי ולא בהגדרות משפטיות" אבל לאחר מכן הוא כותב "הקמפיין למען הרחבת המושג ״הגנה עצמית״ עוד לא קנה לו אחיזה איתנה ברמה המשפטית הפורמלית" כלומר על אף ההצהרה לא לטעון בתחום המשפטי פורמאלי, הכותב כן טוען לגבי התחום המשפטי הפורמאלי ולכן אני אגיב בתחום הזה.

    הכותב מציג את דין ההגנה העצמית במשפט הפלילי הישראלי באופן לא מדויק. מעבר להגנה שנקראת הגנה עצמית יש הגנה נוספת הקשורה לעניין, שנקראת "טעות במצב דברים" [בעבר נקראה "טעות בעובדה"]. הסייג הזה קבוע בסעיף 34יח(א) לחוק העונשין:
    "העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא ישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו"

    בסעיף 34יח(ב) נקבע:

    "סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ו בלבד שהטעות הייתה סבירה ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור… "

    כלומר, בעבירה שהיא לא רשלנות ולא אחריות קפידה כלומר בעבירת מחשבה פלילית, אין צורך שהטעות תהיה סבירה. כלומר מדובר במבחן סובייקטיבי.

    אם מרכיבים את סייג הטעות במצב דברים על הגנה עצמית, משמעות הדבר שבעבירת מחשבה פלילית [למשל, עבירת הריגה בה מואשם אלאור עזריה] די בטעות כנה בתום לב של סכנה מוחשית, שתגובה קטלנית הכרחית על מנת לסכל את האיום על מנת שההגנה תחול והנאשם יזוכה אפילו אם אובייקטיבית הטעות לא הייתה סבירה.

    רק בעבירת רשלנות נדרשת טעות סבירה ולא רק טעות כנה.

    לכן, אין זה נכון לדבר על הרחבת ההגנה העצמית מעבר לחוק. כבר החוק הקיים המצוי מרחיב את ההגנה העצמית כלומר זה מכבר המבחן הוא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. די בטעות כנה.

    כמובן, מכך שהמבחן הוא סובייקטיבי לא נובע שדי בהצהרה של הנאשם "הרגשתי איום וסכנה לחיי" על מנת שהסייג יחול. השאלה האם התקיים המבחן הסובייקטיבי בעצמה נבחנת לפי מבחנים אובייקטיביים. הנאשם צריך לטעון בכנות ובתום לב והשאלה אם הוא טען בכנות ובתום לב נבחנת על פי הנסיבות. יש נסיבות בהן לא סביר לחשוב שהנאשם טוען בכנות לסכנה. אבל, יש נסיבות בהן סביר שהנאשם בכנות חש בסכנה למרות שבדיעבד מסתבר שהסכנה לא הייתה כפי שדימה באותה עת.

    מצד אחד הכותב טוען:

    "זיהוי זה עשוי להתברר בדיעבד כשגוי, בשל מוגבלות התפישה האנושית, תחושת הסכנה ולחץ הזמן, אבל בזמן אמת נראה נכון – כמו נניח שוטר שירה בילד עם אקדח צעצוע בזירת פשע מסוכנת ומלחיצה. "

    מצד שני הכותב טוען:

    "כל מה שעליכם לומר הוא שחשתם תחושת סכנה (מן הסתם עניין סובייקטיבי) ויהיה כמעט בלתי אפשרי להוכיח אחרת."

    אבל מגבלות התפיסה האנושית אינן עניין סובייקטיבי? האם כאשר אדם נלחץ בסיטואציה כך שהוא מפרש את האיום כחמור יותר ממה שהוא באמת לא אומר שהוא הרגיש סכנה? הוא לא אומר שסובייקטיבית הוא הרגיש מאוים יותר מהאיום האובייקטיבי האמיתי?
    לגבי "כמעט בלתי אפשרי להוכיח אחרת" הדבר תלוי בתנאים ובסיטואציה ובראיות. יש אדם שיטען "הרגשתי מאוים" והראיות יצביעו על כך שלא סביר שהרגיש מאוים. אדם כזה צריך להיות מורשע גם אם הוא טוען שהרגיש סכנה כי לא סביר שהוא טוען זאת בכנות ובתום לב.

    אבל, אם הראיות מצביעות על כך שסביר שהוא הרגיש סכנה סובייקטיבית מעבר לסכנה האובייקטיבית ולא ניתן לשלול שהטעות שלו כנה, אז יש לזכות אותו. יכול להיות שהוא משקר ולא הצלחנו להוכיח את השקר, אבל במשפט פלילי כל ספק סביר פועל לטובת הנאשם.

    לפי דברי הכותב שהוא כן מקבל סיטואציות של העצמת האיום עקב מצב הלחץ הכותב אמור להסכים עם האמור.

    הכותב טוען:

    "לפעמים אני הולך בלילה בשכונות לא הכי טובות, ומולי עוברים אנשים שנראים לי לעתים מאיימים, אבל בחיים לא הייתי יוצא זכאי (או לפחות נחשב לזכאי בעיני חלק ניכר מהציבור) לו הייתי יורה בהם רק מתוך תחושת האיום."

    אבל, יש הבדל בין מישהו שרק נראה מאיים אבל בעצם אין ראיות שהוא פעל באופן עברייני או נפשע לבין אדם שלא רק נראה מאיים אלא כבר הוכיח שהוא פעל באופן עברייני ונפשע.

    מחבלים וטרוריסטים שנתפסים לאחר שביצעו טרור או פיגוע חבלני או ניסו לבצע הם לא אנשים שרק נראים מאיימים. הם כבר ביצעו מעשה והוכיחו את אלימותם. לכן, יש הבדל במסוכנות ובאיום בין מי שכבר ביצע מעשה אלימות למי שרק נראה אבל אין ראיות שהוא ביצע.

    לכן, האנלוגיה מעוברי האורח שרק נראים מפחידים אינה טובה.

    הכותב טוען ליחס לא שוויוני וגזעני בעניין זה בין יהודים לערבים-פלשתינים. אני טוען שכל מצב שצריך להכיר בהגנה פרטית +טעות במצב דברים כלפי ערבי-פלשתיני צריך להכיר גם כלפי יהודי. אבל יש כאן קושי ראייתי-סטטיסטי. המצבים האלה שבהם נתפש מחבל לאחר מעשה שכיחים אמפירית-עובדתית מבחינה סטטיסטית יותר בקרב הפלשתינים שהרי למרות שיש טרור יהודי ומחבלים יהודים, מספר האירועים בהם מעורבים יהודים קטן משמעותית ממספר האירועים של טרור פלשתיני. לכן, צריך לקחת בחשבון את מספר האירועים על מנת להשוות.

    למשל, בטבח מערת המכפלה ע"י ברוך גולדשטיין הרגו את גולדשטיין בהגנה עצמית ומבחינת מערכת המשפט לא היה כאן פקפוק.

    הטענה לאפליה וגזענות לא נמצא לה אפילו ראשית ראיה בדברי הכותב.
    הכותב גם טוען שיש פילוסופי חצר של הצבא ולא מזכיר מי הם ומהם הראיות שלו שמדובר בפילוסופי חצר ולא בדעה כנה ואמיתית גם אם הכותב חולק עליה. לא כל דעה שפילוסוף המשרת את הצבא חולק על הכותב היא בהכרח ותמיד דיה של פילוסוף חצר. אולי מדובר בפשוט חילוקי דעות עם פילוסוף שהוא לא פילוסוף חצר?

    אם הכותב מתכוון לאסא כשר, אז יש כאן אירוניה כי הכותב מציין בסוף את הציטוט "הקם להורגך השכם להורגו" והכותב לא מסתייג מהפסוק הזה. האירוני הוא שאסא כשר כן העביר ביקורת על הפסוק הזה וטען שקבלתו מרחיבה את ההגנה העצמית מעבר לדרוש ופוגעת ללא הצדקה בחיי אדם.

    1. יריב מוהר

      טעות בזיהוי יש לה בהחלט מרכיב סובייקטיבי, אבל מאוד מצומצם – לטעות בחפץ מסויים כרובה טעון או גרזן מונף, זו טעות אפשרית של זיהוי חושי במצבי לחץ וזכנה, אבל אז צריך להראות שהמדובר היה בסיטואציה בה היה חפץ שניתן לטעות בו ככזה. זאת לעומת תחושת סכנה כללית שהמרכיב הסובייקטיבי והספקולטיבי בה רחב מאוד – חשבתי שאולי יש עליו מטען למרות שבדקו אותו ועברו דקות רבות מאז ניטרול המחבל; או חשבתי שיש ברכב זורקי אבנים וחשתי סכנה במקרה היותר עכשווי. יש הבדל בין מידה של סובייקטיביות חושית ובין מידה רבה של סובייקטיביות תחושתית, שהיא הרבה יותר פרסונלית וחמקמקה ומרחיבה עד אבסורדום את עקרון ההגנה העצמית.

      1. ירמיהו

        גם לגבי טעות בהערכת עוצמת הסיכון, טעות לגבי הערכת הכוונה הקטלנית של התוקף ויכולתו להוציא לפועל את כוונתו אפשר להבחין בין מצבים בהם הטענה "חשבתי שהסיכון רב" או "חשבתי שהתוקף מסכן חיים או עומד להוציא לפועל פעולה מסכנת חיים" היא טענה בלתי סבירה לאור הנסיבות או שלא סביר שהיא נטענת בכנות, או טענה סבירה לאור הנסיבות.

        יש הבדל בין טענה "חשבתי שעומדים לזרוק אבנים מהרכב" נטענת ביחס לסתם רכב שנוסע, או שהיא נטענת ביחס לרכב שלפני רגע זרקו ממנו אבנים.

        במקרה עזריה הטענה היא לגבי האפשרות שהמחבל מחזיק בכלי נשק כגון חגורת נפץ או מטען חבלה ושהוא עדיין יכול לעשות שימוש מסכן חיים, שימוש קטלני בכלי המסוכן והקטלני שבהחזקתו.

        לא בכל מקרה טענה כזאת סביר שהיא נטענת בכנות. אם המחבל קשור או כפות ואינו יכול להפעיל את הנשק או אם החייל שירה נכח בבדיקה וחיפוש שנעשה על גוף המחבל וידע שלא קיים נשק.

        אבל במקרים אחרים שלא מתקיימים התנאים הנ"ל ולא ניתן להסיר ספק, שמא בכל זאת קיימת סכנה כזאת או שסביר היה מצד החייל לחשוש מסכנה כזאת או שסביר לאור הסיטואציה שהוא טוען זאת בכנות, אז ספק סביר צריך לפעול לטובתו.

        לכן, אין בסיס לחשוש שטענה מסוג זה תרחיב לאבסורד טענות של הגנה עצמית או הגנה של צידוק תוך כדי ביצוע הדין.

        למעשה אתה כתבת ובצדק שלא בכל מקרה טענה כזאת תתקבל. כתבת "למרות שבדקו אותו ועברו דקות רבות מאז ניטרול המחבל" אם באמת החייל ידע שבדקו אותו באמת טענתו לא סבירה ולא סביר שהוא טוען אותה בכנות.

        אבל אם לא בדקו אתו? או שבדקו אותו והחייל לא ידע שבדקו אותו? זה סיפור אחר.

        אני לא מביע דעה ספציפית לגבי מקרה עזריה מפני שאני לא מכיר מספיק את חומר החקירה, חומר הראיות וגם המשפט טרם הסתיים. אני רק טוען שבמישור העקרוני שאין קושי להבחין בין מקרים בהם ראוי לקבל את הטענה לבין מקרים, שראוי לדחות את הטענה. גם החוק היום בישראל לא עושה כל הבחנה בין טעות בזיהוי לבין טעות בהערכת סכנה מיידית.

  4. רותם רפטור

    ושוב ננקט הביטוי המכובס "החייל היורה". חייל יורה? איזה חייל אינו יורה? אל-חושך אזריה הוא הקלגס הרוצח, שירה בדם קרב ובכוונה תחילה בראשו של פצוע חסר ישע. בעתיד הקפידו לדייק: "הקלגס הרוצח"!

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    כמו באימפריה הצאריסטית .שם דם היהודים בתחום המושב היה הפקר כאן דפ הילדים הפלסטינים לא ממשאדום כמו הדם של קלגסים ישראליים.

  6. ירמיהו

    צריך להבין שהמשפט הפלילי הליברלי מלכתחילה מוטה לטובת נאשמים וכפועל יוצא מכך המשפט הפלילי הליברלי מראש בנוי כך שחלק מהעבריינים והפושעים יזוכו ולא יורשעו.

    ההטיה הזאת משמעותה שהרשעת חף חמורה יותר מזיכוי האשם, או הרשעת שווא חמורה יותר מזיכוי שווא. ההטיה מתבטאת במידת ההוכחה "מעבר לספק סביר". בניגוד למשפט אזרחי, שם מידת ההוכחה היא "מאזן הסתברויות" כלומר הכרעת הדין היא על פי עיקרון "ההסבר הטוב ביותר" או "הסיכוי הרב ביותר שהגרסה היא גרסת אמת", הרי שבמשפט הפלילי גם אם התביעה מציגה את ההסבר הטוב ביותר והסיכוי או ההסתברות הגבוהה יותר היא לאשמה והסיכוי או ההסתברות הנמוכה יותר היא לחפות, עדיין הדבר לא מספיק להרשעה אם תרחיש האשמה שהסיכוי לו הוא הנמוך יותר-עדיין סביר. כל ספק סביר הוא מספיק לזיכוי.

    עדיף לטעות בזיכוי מאשר לטעות בהרשעה.

    ההטיה לטובת נאשמים/עבריינים מתבטאת באימרה של בלקסטון שכתב במאה ה- 18 כי "מוטב שעשרה אשמים יימלטו מאשר שחף מפשע יחידי יסבול" ."Better that ten guilty men escape than that one innocent suffer"
    William Blackstone, IV Commentaries on the Laws of England , 19 p 358 ]

    ואילו הרמב"ם כתב: "יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים". (הרמב"ם ספר המצוות כרך א – לא תעשה, מצווה רצ, שא מרדכי דב רבינוביץ עורך, הרב יסוף קפאח מתרגם, התשי"ח).

    ההטיה הזאת חלה גם על חיילים [ואזרחים] שיורים במחבלים לאחר שנלכדו. גם אם חושבים שרוב הסיכויים וההסתברות הגדולה יותר היא שהיורה לא הרגיש סכנה, אז כל ספק סביר שהוא בכל זאת הרגיש סכנה שהצדיקה שימוש בכוח קטלני, פועל לטובת הנאשם.

    כלומר, מוטב שעשרה [לפי בלקסטון] או אלף [לפי הרמב"ם] יורים במחבלים שלא מתוך התגוננות יימלטו מהדין [יזוכו למרות שהם אשמים] מאשר יורה אחד שבאמת ירה מתוך התגוננות יורשע למרות שהוא חף.

    כמובן, שלא מיותר להדגיש שוב. אסור בשום פנים לפגוע במחבל לאחר שנוטרל ואינו מהווה עוד סכנה [כלומר הסכנה כבר חלפה]. עסקינן כאן בשאלת הראיות במצב אי וודאות, כאשר קיים ספק האם היורה באמת חשב והאמין בכנות שקיימת עדיין סכנה.

  7. איזה גורן

    בהסתמך על תולדות הפאשיזם-נאציזם (הולדתו, הצבת אויב , או "אויב" כמטרה , אזהרות ואיומים, חינוך לאיבה רצחנית מעשית, הגעה לשיא הביטחון המופרז ועד לסופו של המשטר הארור) נראה כי העם במדינת ישראל חוזר באופן עקבי על אותו תהליך ואי לכך מאליו לא קשה להעריךשגם במקרה של מדינת היהודים הגזענית והפושעת ההמשך והסוף של המשטר הרע הזה יהיו דוגמת איטליה, גרמניה, דרום אפרקה וכיוצ".
    ורק שאלה אחת נותרת פתוחה ונתונה להערכות. מה יהיה מספרם של הקרבנות והנפגעים משני הצדדים ומה תהיה מידת הנזק עד שלעולם הנאור יימאס התהליך המאוס הזה וישים לו קץ.