• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

פרשת הירי בחברון כמשל לשיח הציבורי בישראל

מבט לאחור על פרשת הירי בחברון מוכיח שאנו זקוקים לחינוך לזכויות אדם ולמשפט בינלאומי הומניטרי. פרויקט החינוך של האגודה לזכויות האזרח מדגים מהן אבני היסוד לבניית אזרחות מודעת, ריבונית ושקולה
אבי מנקס

ב-24 במרץ 2016, בשעה 8:15, הגיעו שני תושבי חברון בני 21, עבד אל-פתאח יוסרי א-שריף ורמזי עזיז א-קסראווי תמימי כשהם חמושים בסכינים לעמדת צה"ל ליד תל רומיידה. השניים דקרו חייל מגדוד שמשון בידו ובכתפו ופצעו אותו קל. החייל שנדקר ומפקדו ירו בדוקרים ונטרלו אותם. מספר דקות לאחר מכן הגיע למקום כוח תגבור שכלל את סמל אלאור אזריה, חובש צבאי מגדוד שמשון שסייע לטיפול בחייל הפצוע, ובסיום הטיפול דרך את נשקו האישי וירה בראשו של שריף ששכב פצוע על הקרקע.

עד כאן, התיאור בויקיפדיה על פרשת הירי בחברון. בוא נניח, כתרגיל מחשבתי, שעימאד אבו שמסייה, הסנדלר שתיעד את האירוע, לא היה בקרבת מקום ולפרשה לא היה תיעוד. כל האירועים מכאן הם פרי מוחי:

סמל אלאור אזריה המשיך בשירותו הצבאי, מרבית הזמן בפעילות מבצעית-  עוד עמדה ועוד מחסום, קצת אימונים, מתיחות צבאית, אבל,כמו הרבה חיילים, בעיקר חי מיציאה ליציאה וספר לאחור את הזמן לקראת הטיול. קצת יותר משנה אחרי – אזריה משתחרר וטס ביחד עם מספר חברים לתאילנד/הודו/ברזיל/ניו זילנד.

משהו בין יובש בפה לבחילה מלווה את אליאור בבקרים. אליאור מתעלם ומנסה להמשיך בשגרת הטיול. רק כשאליאור שב לארץ, ובעצם רק כשחבר מהיחידה מספר לו שהוא מסר עדות על שירותו הצבאי, אליאור מתחיל לחשוב על האפשרות הזאת. בסופו של דבר, נציג מטעם "שוברים שתיקה" מגיע לבית שמש לקבל את עדותו של סמל אזריה. העדות, כשאר העדויות של שוברים שתיקה, נמסרת ללא ציון שם, תפקיד, מקום האירוע או שם היחידה.

כמה שונה היה היחס לסמל אזריה אם פרשת הירי לא הייתה מתפרסמת בסרטון שהוציאה ״בצלם״ אלא בעדות שלו? השאלה מסייעת לנו להבין שלמרביתנו עמדה מאד ברורה על פרשת הירי בחברון. אם נהיה כנים, והיה ובמקום סרטון של ״בצלם״ היינו נחשפים לדבר הפרשה דרך עדות של "שוברים שתיקה" – כנראה שעמדתנו הייתה משתנה. זו דוגמא לכיצד הדיון הציבורי הישראלי הפך לאסופת מרחבים מקבילים. ככה לא נראה דיון ציבורי, ככה לא נראית חברה היכולה לעמוד באתגרים שלה

שנה חולפת

בעקבות אירוע ביטחוני כזה או אחר מתחילה ברשת יוזמה של נותני עדויות לפרסם את עדותם הסודית בשם מלא. גם אליאור עושה פומבי לעדותו. הסטטוס של אליאור קופץ בפיד של פעיל ימין אשר שמפרסם אותו תוך ציטוט של תחילת "ברכת המינים": וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה.

מכאן הכל נכנס לסחרור

ראש הממשלה מציין בתחילת ישיבת הממשלה כי נחצה כאן קו אדום, יו"ר האופזיציה מבהיר כי עדויות מסוג זה מעוררות בו סלידה ומבקש להשאיר את צה"ל מחוץ למחלוקת הפוליטית. הרשתות החברתיות נחלקות בדעה האם מדובר בעדות של תמהוני, משתכנז אשר מנסה להתחבב על קרנות לקראת לימודיו האקדמיים לבין עדויות של גיבור אשר לקח אחריות בכך שנתן עדות. עיריית בית שמש מפרסמת עצרת תחת הקריאה "הוא לא הילד שלנו". מנגד, בת"א מתארגנת צעדה לזכות החייל הגיבור ובתוכנית האקטואליה היומית פרופסור לפילוסופיה מסביר כי האדם לא מוגדר בפעולה אחת שהוא עושה אלא ביכולת לשאת את השלכותיה ופעילי שמאל מחליפים את תמונתם לתמונה של אליאור, ביחד עם הכיתוב של "אליאור הפסיק לשתוק – כולנו מפסיקים את הכיבוש".

מסך יורד.

כמה שונה היה היחס לסמל אזריה אם פרשת הירי לא הייתה מתפרסמת בסרטון שהוציאה ״בצלם״ אלא בעדות שלו?

השאלה מסייעת לנו להבין משהו על מציאות החיים שלנו כאן: למרביתנו עמדה מאד ברורה על פרשת הירי בחברון. אם נהיה כנים, והיה ובמקום סרטון של ״בצלם״ היינו נחשפים לדבר הפרשה דרך עדות של "שוברים שתיקה" – כנראה שעמדתנו הייתה משתנה. זו דוגמא לכיצד הדיון הציבורי הישראלי הפך לאסופה של מרחבים מקבילים. ככה לא נראה דיון ציבורי, ככה לא נראית חברה היכולה לעמוד באתגרים שלה.

לקראת חינוך משחרר

אנו יודעים שלא החינוך הוא המעצב את החברה. להפך, החברה היא המעצבת את החינוך, בהתאם לאינטרסים של אלה שהעוצמה בידיהם. ואם אלה פני הדברים, אין אנו יכולים לצפות מן החינוך שיהיה המנוף לשינוי אלה שבידיהם הבעלות על העוצמה. יהיה זה נאיבי לדרוש מהמעמד השליט שינהיג סוג של חינוך היכול לפעול נגדו. (מתוך: איירה שור ופאולו פריירה, ״פדגוגיה של שחרור – דיאלוגים על שינוי בחינוך״, ספרי מפרש, תל אביב 1990, עמ' 48)

אילו הניחו לחינוך שלנו להתממש ללא פיקוח הממסד, הוא היה מציק ללא הרף לבעלי העוצמה והשליטה. אבל מוסדות השלטון אינם מניחים לו לנפשו. הם פוקחים עליו עין.

בתקופה האחרונה הייתה לי הזכות לנהל את הפרוייקט הציבורי של המשפט הבינלאומי ההומניטרי – IHL באגודה לזכויות האזרח. חלק ניכר מהפרויקט מוקדש לפעילות חינוכית במסגרות צעירים שנמצאים במסגרת של שנת שירות – אם במסגרת של מכינות קדם צבאיות ואם במסגרת של שנת שירות דרך תנועות הנוער. לאורך התקופה הזאת, מצאתי את עצמי חוזר הרבה לטקסט של שור ופריירה. האם חינוך של HIL הוא חינוך משחרר? האם הוא חלק מהמערך של שלטון מעצב חינוך?

ל-IHL אין פתרון קסם למציאות המסובכת באזורנו. לשקט, שגשוג ותקווה נדרש תמהיל של פוליטיקה, מדינאות וכנראה גם לא מעט מזל.

ה-IHL כן מאפשר נגישות לעולם מושגים ולידע שמאפשרים לנו לשהות, אינטלקטואלית ורגשית, בשיחה על מציאות מורכבת זו. שפה דרכה אנחנו יכולים לעמוד מחדש על מוסמכות יסוד ולמצוא שפה משותפת להתווכח על הראוי לויכוח. במציאות ימינו, IHL הוא חלק מאבני היסוד לבניה של אזרחות מודעת, ריבונית ושקולה.

פרויקט ה-IHL מציע הזדמנות חסרת תקדים למסגרות של חינוך צעירים בלתי פורמליות: הוא מציע לדבר באופן ישיר וכן על מציאות החיים כאן מבלי להפקיד את תפיסת העולם של החינוך בדלת, הוא מאפשר ללמוד, לרכוש ידע ולעמת את תפיסת העולם בעובדות. לא פחות, הוא מאפשר לעמדות השונות בקבוצה לשמוע ולהשמיע את עמדתם על בסיס מערך מונחים ומושגים רחב ועשיר.

זהו צו השעה.

אנא סייעו לעוסקים במלאכה להגיע לעוד מסגרת חינוך. (לפרטים נוספים או דרך צור קשר)

אבי מנקס הוא משפטן, בעל חברת ייעוץ לנושאי משא ומתן ומנחה קבוצות. בחודשים האחרונים ניהל את תכנית המשפט ההומניטרי הבינלאומי באגודה לזכויות האזרח בישראל (הטקסט איננו נכתב בשם האגודה)

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ירמיהו

    אם הטענה היא שהדיון הציבורי הישראלי הוא בחלקו הלא מועט, לא דיון רציונאלי, לא דיון שמראה מחויבות מצד כל המשתתפים לערכים של דמוקרטיה ליברלית והומניזם, אז אני מסכים.

    אגב, לי אין עמדה ברורה בדבר התוצאה המשפטית הראויה של פרשת עזריה והאם ראוי שיהיה זיכוי או תהיה הרשעה. פשוט, אני לא מכיר מספיק את חומר הראיות ועדיין לא הוצגו כל הראיות כי המשפט טרם הסתיים. למי שיש עמדה כבר עכשיו משול לשופט שאין לו סבלנות לחכות לסוף המשפט ולכל הראיות והוא כבר עכשיו "יודע" מה צריך לפסוק.

    רבים ממשתתפי השיח הציבורי בישראל לא מנתחים את האירוע על פי המעשים שבו אלא על פי האהדה או העוינות הראשונית שלהם למשתתפים באירוע.

    הם לא שופטים את המעשים באירוע אלא את הזהות האתנו-לאומנית של הנוטלים חלק באירוע. הם מוטים בהטיה של פוליטיקה של זהות.

    הם לא מנתחים ניתוח מוסרי אוניברסאלי או משפטי אוניברסאלי, אלא מחפשים איך אפשר לפרש את האירוע כך שיתאים לדעה הפוליטית-אידיאולוגית בדבר האהדה-עוינות לזהות אתנית-לאומית. משל היו אוהדי קבוצת כדורגל שמשום מה תמיד "רואים" שהעבירה בוצעה ע"י הקבוצה היריבה ולא ע"י קבוצתם.

    שיח כזה הוא אמוציונאלי ולא רציונאלי.

    בעיה אחרת היא בעיה של זכויות אדם אוניברסאליות והיא לא קשורה בהכרח לזהות אתנית-לאומית. יש רבים שלא מפנימים זכויות אדם של אסירים יהודים בכלא. יש החושבים שזכויות אדם הם רק זכויות אדם של אנשים טובים, אנשים יפים, נשים ערכיות. בכך הם לא מפנימים זכויות אדם אוניברסאליות: זכויות אדם גם של הרעים. הבעיה הזאת ממש לא קשורה לזהות ערבית או יהודית. כאמור, רבים לא מכירים מספיק או בכלל בזכויות של עבריינים ופושעים יהודים. אבל קל וחומר שלא יפנימו זכויות של עבריינים ומחבלים שהם גם ערבים.

  2. אהוד עוזיאל

    מאמר מצוין.
    אבל השאלה היא האם במערכת החינוך, אפשר לקדם שיח שאינו מובהק בעמדות שלו – באופן נרחב ומקיף ולא בקבוצות ספציפיות?

    אין לי תשובה, אבל הייתי שמח לראות את מערכת החינוך מאמצת את האווירה שאתה מציג

  3. רותם רפטור

    תיקון טעויות: ראשית, הרוצח הנתעב אל-חושך אזריה ימ"ש אינו מבית שמש אלא מרמלה (עיר ערבית שתושביה גורשו ב-1948 בידי כוחותיו של הקדוש רבין ובברכת האב המייסד הדגול בן-גוריון). שנית, אין שום סיכוי שבעולם (או, בלשונו של העילג הישראלי המצוי: "אין מצב") שהתרחיש הדימיוני שנפרשׂ כאן היה מתגשם במציאות: די לקרוא את גיבוביו של אל-חושך אזריה בפייסבוק ל פ נ י הרצח הפחדני כדי להבין שמדובר ביצור רקוב מן היסוד. אפילו את מנהיגנו הנערץ שקרניהו הוא כינה "קוקסינל" משום שאופן טיפולו בערבים נקראה לאל-חושך שלנו נרפה מדי.