string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הברקזיט: אנגליה לא נוטשת רק את האיחוד, אלא גם את החזון הגלובלי

נטישתה של אנגליה את האיחוד היא עוד צעד לקראת חלוקה פוליטית עולמית חדשה: גלובליסטים מצד אחד ומתבדלים מצד שני. האם אין אלטרנטיבה נוספת? מה שבטוח הוא שהסדר הניאו-ליברלי העולמי מאחורינו, ועדיין לא ניתן לקבוע מה יגיע במקומו. ניתוח עומק

יו״ר הבנק הפדרלי של ארה״ב לשעבר, בן ברננקי, כינה את התקופה הזאת עידן המתינות הגדולה (The Great Moderation). המתינות הגדולה היא תקופה בת כשני עשורים, מאמצע שנות ה-80 של המאה שעברה ועד המשבר הפיננסי העולמי של 2008, שאופיינה בתנאים של צמיחה כלכלית גלובלית, יציבות מחירים והתכנסות המדיניות הכלכלית של המדינות המתועשות אל עבר מודל משותף. רבים האמינו כי המודל, אשר הכלכלנים הפוליטיים הביקורתיים כינו אותו "ניאו-ליברליזם", חסין מפגמים ויציב, וכי יוכל לספק צמיחה ויציבות – גם אם לא בהכרח שוויון. המודל התבסס על ארבעה מרכיבים: ליברליזציה של שווקי ההון והסחורות, מדיניות פיסקלית ומוניטרית "אחראית" מצד הממשלות, פיקוח פיננסי ברמת המוסד ורפורמות בשווקי העבודה המקומיים שהגבירו את גמישותם. ההנחה התיאורטית שעמדה ביסוד המודל הייתה כי בתנאי תנועה חופשית של הון וסחורות, אם כל ממשלה תדאג "לסדר" את הכלכלה שלה (״Put its house in order”), כוחות השוק יעשו את היתר ויביאו לצמיחה ויציבות מקומית וגלובלית.

כיום, ניתן כבר לקבוע: הסדר העולמי שהיה אחראי למתינות הגדולה וכונה ניאו-ליברלי, מאחורינו. עדיין לא ניתן לקבוע מה יהיה אופיו של הסדר העולמי שיתגבש בעתיד, אך ניתן להבחין כמה שונה העולם הנוכחי מזה של שנות ה-90. ההיסטוריה של תהליך האינטגרציה האירופית תמיד היתה ארוגה בתוך ההיסטוריה של ההסדרים הבינלאומיים, ולאירועים שהתרחשו בזירה האירופית בסוף שנות ה-80 הייתה השפעה מכרעת על כינונו של הסדר העולמי: הפלת חומת ברלין וקריסת ברית המועצות, איחוד הגרמניות, החתימה על הסכם מאסטריכט ותהליכי הליברליזציה של המדינות הסובייטיות לשעבר – כל אלו חיזקו את קואליציית המדינות המפותחות (G7) ואת קרן המטבע, ואפשרו להם ליצור ולהפיץ את התפיסה הכלכלית הניאו-ליברלית.

כעת הכלכלה השנייה בגודלה באיחוד האירופי, חברה מרכזית בקבוצת ה-G7 ומרכז פיננסי גלובלי נוטשת לא רק את האיחוד, אלא יותר מזה: את החזון הגלובלי של שיתוף פעולה בינלאומי. הברקזיט של בריטניה יכול להצית אפקט דומינו באירופה ולעודד מפלגות ימין נוספות לנצל את המומנטום ולדרוש משאלי עם. מעבר לזה, הוא יכול להוות טריגר למגמה עולמית שתחרוג מגבולות היבשת. בשלב זה, איש אינו יכול לצפות כיצד תהליך זה יסתיים, ולו משום שהתוצאה עדיין תלויה בהכרעות של מנהיגים וראשי מוסדות.

הפערים האידיאולוגיים בין בריטניה והאיחוד האירופי

ההחלטה של בריטניה לעזוב את האיחוד אינה בגדר הפתעה גמורה. היסטוריית היחסים ביניהם רצופה עליות ומורדות, אך בעיקר מורדות. היא הצטרפה מאוחר – לאחר קריסת הסכמי ברטון וודס, אירוע שהיווה זרז לתהליכי האינטגרציה האירופית. לאורך שנות חברותה בריטניה גררה רגליה, תקעה מקלות בגלגלי האיחוד ודרשה וקיבלה "פטורים" (opt outs) מהסכמים ששאר המדינות נדרשו לקבל. מנהיגיה של בריטניה היו מוכנים לעשות את המינימום הנדרש כדי להיכנס לאיחוד, אך בעת ובעונה אחת עשו הכל כדי להאט את תהליך האינטגרציה, שבריטניה למעשה לא חפצה בו.

מדוע, בעצם? בין בריטניה ומדינות האיחוד (ובראשן גרמניה וצרפת) קיימים פערים אידיאולוגיים מהותיים לגבי האופן בו רצוי לנהל את הכלכלות המקומיות והכלכלה הגלובלית. פערים אלו מתמצים בוויכוח על רגולציה. בריטניה היא מדינה אנגלוסקסית בעלת מסורת ארוכה ועמוקה של חירות הפרט, וכמו רבים בארה"ב, כך גם רבים מתושביה רואים ברגולציה ובמוסדות המוציאים אותה לפועל אויבים של כלכלת השוק. יתר על כן, בריטניה – בניגוד לשאר רוב חברות מועדון המדינות המתועשות – מעולם לא הפנימה את החשיבות של הסדרים בינלאומים ושיתוף פעולה בינלאומי בתחומיים המוניטרי והפיננסי. מודל הגלובליזציה הבריטי מתבסס, עדיין, על עידן בסיס הזהב (Gold Standard): ליברליזציה של תנועות הון בזירה הבינלאומית ואימוץ של משמעת פיסקלית ומוניטרית בזירות המקומיות. על פי תפיסה זו, כל עוד נשמרים שני תנאים אלו, מנגנוני הייצוב העצמי של השווקים הגלובלים יעשו את השאר ויביאו ליציבות.¹

האיחוד האירופי, לעומת זאת, עוצב על פי המודל הגרמני של כלכלת השוק החברתית (Social Market Economy) ושל המודל האורדו-ליברלי (Ordoliberalism). לפי תפיסה זו, רגולציה אינה מנוגדת לכלכלת השוק אלא הינה תנאי לקיומה. תפיסה זו מהווה יסוד מהותי לתפיסת השוק המאוחד (Single Market) שהוא אולי המרכיב המהותי ביותר של האיחוד הכלכלי. פער אידיאולוגי זה בין האיחוד ובריטניה ליווה את היחסים בין שתי הישויות הכלכליות-פוליטיות הללו לאורך כל תהליך האינטרגרציה האירופית, והוא הוביל לקונפליקטים רבים בין בריטניה – ובפרט המגזר העסקי שלה – והאיחוד.

רבים במחנה שתמך בעזיבה הצדיקו את עמדתם על בסיס הטענה שבריטניה צריכה להחזיר את "ריבונותה". אך בעידן של כלכלה גלובלית, אף מדינה אינה ריבונית במובן התמים של ספרי הלימוד, והמחיר של אותה ריבונות מדומיינת יהיה גבוה. עזיבה של האיחוד אולי תשחרר את בריטניה מן הצורך לשמור על הכללים הפיסקליים שלו,
אולם ייתכן שהיא תיאלץ לאמץ כללים מחמירים יותר כדי למנוע קריסה כלכלית

אמנם, רבים במחנה שתמך בעזיבה הצדיקו את עמדתם על בסיס הטענה שבריטניה צריכה להחזיר לעצמה את "ריבונותה". אך טיעון זה, כך נראה, נועד רק כדי לגייס תמיכה בציבור. בעידן של כלכלה גלובלית, אף מדינה אינה ריבונית במובן התמים של ספרי הלימוד ביחסים בינלאומיים, והמחיר של אותה ריבונות מדומיינת יהיה גבוה. עזיבה של האיחוד אולי תשחרר את בריטניה מן הצורך לשמור על הכללים הפיסקליים שלו, אולם כפי שזה נראה כרגע, ממשלת בריטניה תיאלץ לאמץ כללים מחמירים יותר כדי למנוע קריסה כלכלית. כמו כן, בריטניה תזכה באפשרות לנהל מדיניות תעשייתית עצמאית, אולם בתחומים אחרים היא תשלם מחיר גבוה; בפרט, ההשקעה הזרה הישירה בבריטניה צפויה לספוג זעזוע משמעותי כתוצאה מעננת חוסר הוודאות היורדת על האיים הבריטיים. יתר על כן, בריטניה תיאלץ לאמץ את המשטר הרגולטיבי הפיננסי האירופי – על אף שתאבד את היכולת לעצב אותו. נקודת האור היחידה אותה מזכירים המצדדים בעזיבה, היא העובדה שבריטניה תהייה חופשייה לחזק את קשרי המסחר שלה עם מדינות חוץ-אירופאיות.

brexit 1
צילום: cc by-Sam

ה״ברקזיט״ כמרד נגד האליטות?

אמנם ישנם עדיין מי שמתעקשים כי להצבעת העזיבה יש בסיס רציונלי, אך זוהי עמדת מיעוט. אם כן, כיצד ניתן להסביר את תוצאת המשאל? מה היה ההיגיון בשיגעון? בין המצביעים בעד הברקזיט ניתן לזהות שתי קבוצות: קבוצה אחת מורכבת מאנשי ימין, ברובם אנשי המגזר הפרטי, שבאופן מסורתי התנגדו לאיחוד וזאת מהשיקולים שתיארתי למעלה. מדובר בקבוצה קשיחה שלא שינתה ולא תשנה את עמדותיה.

הקבוצה השנייה כוללת את אנשי הפריפריה ועובדי הצווארון הכחול, שנשאו את עיקר הנטל החברתי שדרשה ההצטרפות לאיחוד. ניתוח דפוסי ההצבעה מצביע על מתאם ברור בין שכר נמוך, שנות השכלה מועטות וכישורים פורמליים מעטים לבין הצבעה בעד הברקזיט. כלומר, אלו שנשאו בנטל האינטגרציה וקולם לא נשמע עד כה יצאו להצביע כנגד הסדר הכלכלי אותו נשאו על גבם. בשנים האחרונות, יש לזכור, הממשלה השמרנית בבריטניה מנהלת מדיניות צנע (austerity), שרק הולכת ומעמיקה את הנטל החברתי והכלכלי המושת על אותה שכבה שכבר מראש נשאה את נטל האינטגרציה על גבה. קבוצה זו השתמשה במשאל העם כהזמדנות להביע את מחאתה.

אלו שנשאו בנטל האינטגרציה וקולם לא נשמע עד כה יצאו להצביע כנגד הסדר הכלכלי אותו נשאו על גבם. אולם לא ניתן להסיק שהצבעתם הייתה אקט פוליטי שיביא לשינוי ברווחתם הכלכלית: הלוא כעת, בריטניה תיאלץ להתחרות לבדה מול הכלכלות האמריקאית, הסינית וכל השאר. האם מישהו מתאר לעצמו שתחרות מסוג זה תיטיב עם הצווארון הכחול?

אולם מן העובדה שמחאתם של המצביעים מוצדקת, לא ניתן להסיק שהצבעתם הייתה אקט פוליטי שיביא לשינוי ברווחתם הכלכלית. סביר להניח שההפך הוא הנכון וזאת משתי סיבות: ראשית, השתחררותה של בריטניה מן ההסכמים הכובלים עם האיחוד תחשוף את הכלכלה הבריטית לכוחות השוק הגלובלי, הצפויים להיות אגרסיבים עוד יותר מן ההסכמים עם האיחוד האירופי והטכנוקרטים מבריסל. הרי כל הרעיון בעזיבת האיחוד אינו נועד להפוך את הכלכלה הבריטית לנוחה יותר לעובדים; בדיוק להפך! הרעיון הוא לשחרר את השוק הבריטי מאותם כבלים רגולטיביים כדי להפוך את התחרות "חופשית" יותר ולכן גם אגריסיבית יותר. כעת, בריטניה תיאלץ להתחרות לבדה מול הכלכלות האמריקאית, הסינית וכל השאר. האם מישהו מתאר לעצמו שתחרות מסוג זה תיטיב עם עובדי הצווארון הכחול?

כמו כן, במקרה של בריטניה באיחוד היו מרכיבים שדווקא חיזקו את כוחם של העובדים מול ההון. במסגרת כללי הרגולציה שבריטניה התחמקה מהם במהלך השנים, היו הסדרים בעלי אופי חברתי. ממשלתו השמרנית של ג'ון מייג'ור, למשל, ביקשה וקיבלה פטור מאימוץ הפרק החברתי של הסכם מאסטריכט. רק ב-1997 עם בחירתו של בלייר לראשות הממשלה, אומץ הפרק החברתי גם על-ידי בריטניה. עד היום לבריטניה יש פטור מאימוץ מלא של האמנה על זכויות יסודיות (Charter of Fundamental Rights of the European Union The) הכוללת רגולציה של זכויות העובדים. הדרישה הבריטית לפטור בתחומים אלה נבעה מן החשש כי זכויות עובדים בריטים יעוגנו בבית המשפט האירופי. כלומר, הטענה כאילו עזיבת האיחוד נועדה לדאוג לאינטרסים של עובדי הצווארון הכחול מבוססת על חוסר ידע במקרה הטוב, ומהלך פוליטי ציני במקרה הסביר יותר.

גרמניה: מרקל לא ממהרת

כעת, משהכריעה החברה הבריטית על עזיבה, הכדור עובר למגרש של המדינות הנשארות, ובפרט למדינות הדומיננטיות בתוך האיחוד: גרמניה וצרפת. בהנחה שלא יקרה הבלתי צפוי, מדינות האיחוד יהיו עסוקות בחודשים הבאים בשתי משימות: לסיים כמה שיותר מהר את תהליך ההיפרדות מבריטניה, ולמנוע אפקט דומינו בקרב 27 המדינות הנותרות.

מיד לאחר פרסום תוצאות ההצבעה יצאו מנהיגי האיחוד בהכרזה על הצורך לסיים את התהליך "הגירושין" באופן מהיר. ז'אן קלוד יונקר (Juncker), נשיא הנציבות, דרש "להתחיל מיד" בהפרדה. שר החוץ הצרפתי ז'אן-מרק איירו (Ayrault) דרש שהפעלת הפרוצדורה לפי סעיף 50 בהסכם ליסבון, לפיו תהליך עזיבת האיחוד צריך להסתיים בתוך שנתיים, צריכה להיעשות "בתוך ימים". הרעיון הוא לצמצם למינימום את אי-הודאות ביחס לעזיבה, ולסמן למדינות מתנדנות כי האיחוד לא יאפשר לפסוח בין הסעיפים.

מרקל לעומת זאת, פחות ממהרת. לגרמניה, ובפרט למפלגת האיחוד הנוצרי-סוציאליסטי (CDU), יש יותר מה להפסיד מעזיבתה של בריטניה מאשר לצרפת למשל. קולה הליברלי של בריטניה בתוך האיחוד וגרירת הרגליים שלה שירתו את גרמניה בכך שהם היוו משקל נגד לדרישות "ההתערבותיות" מצד המדינות "הלטיניות", ובראשן צרפת, שנטו לגישות של תכנון כלכלי (dirigisme). במהלך תהליך האינטגרציה האירופית, המדינות "הלטיניות" – בפרט צרפת, איטליה וספרד – שאפו לעצב את האיחוד בדמותן: הן רצו איחוד שינוהל יותר על-ידי פוליטיקאים ופחות על-ידי מומחים, איחוד שיתן יותר דגש על תעסוקה וצמיחה, ולא רק על יציבות, ואיחוד בעל אופי "חברתי" יותר ולא רק "כלכלי". אולם מול הקואליציה של גרמניה ובריטניה, המודל ההתערבותי נדחה.

פרישתה של בריטניה תפיח כפי הנראה תקווה מחודשת לעדכן מחדש את אופיו של האיחוד האירופי. כבר עתה דיבר ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה (SPD), זיגמר גבריאל, על "הזדמנות להתחלה חדשה עבור אירופה" בעקבות פרישתה של בריטניה. במקביל, התארגנות של סוציאל-דמוקרטים גרמנים וצרפתים מבקשת להחיות "יוזמה פרנקו-גרמנית" לחיזוק שיתוף הפעולה הבין-ממשלתי בתחומים שבהם המוסדות הקיימים של האיחוד לא הצליחו לקדם.

הזירה הבינלאומית

בכינוס של ה-G7 ביפן, שהתקיים יומיים לאחר פרסום תוצאות המשאל, צייץ מרטין סלמאייר (Martin Selmayr) ראש הלשכה של יונקר: "G7 ב-2017 עם טראמפ, לה פן, בוריס ג'ונסון, באפה גרילו? תסריט אימה שמדגים מדוע צריך להילחם בפופוליזם". ברור לכל כי פרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי תקרין גם על הזירה הבינלאומית. המשמעות של איחוד חלש, מפולג ולאומני היא גם היחלשותה של הקואליציה הבינלאומית שעיצבה את הסדר הניאו-ליברלי בשנות ה-80 וה-90.

g7לכאורה, התהליכים המתוארים כאן הם חדשות טובות לשמאל הגלובלי. סוף סוף, בפעם הראשונה מאז שנות ה-80, הקואליציה הבינלאומית שהייתה אחראית להפיכת ה-sound money policies לנורמה בינלאומית מחייבת, הולכת ומתפרקת. בפעם הראשונה, אנשי הפריפריה, עובדי הצווארון הכחול – הסקטורים שנשאו בנטל העיקרי של הכלכלה הגלובלית – דוחים מעליהם את דברי השכנוע של הכלכלנים, הבנקאים המרכזיים והארגונים הבינלאומיים, ומצביעים על אפה ועל חמתה של האליטה הממסדית כנגד הסדר הכלכלי הגלובלי. מגמה זו נותנת הזדמנות לכוחות השמאל לבנות את עצמם מחדש.

אולם בפועל המצב מורכב יותר, והוא מציב את השמאל בדילמה לא פשוטה. למעשה, בעידן הגלובלי החלוקה הקלאסית שהתעצבה במחצית השנייה של המאה ה-19 בין שמאל סוציאליסטי וימין של כלכלת שוק, הולכת ומיטשטשת ומופיעה במקומה חלוקה פוליטית חדשה: גלובליסטים מצד אחד ומתבדלים (isolationists) מצד שני.

המצב המורכב מציב את השמאל בדילמה לא פשוטה. למעשה, בעידן הגלובלי החלוקה הקלאסית שהתעצבה במחצית השנייה של המאה ה-19 בין שמאל סוציאליסטי וימין של כלכלת שוק, הולכת ומיטשטשת ומופיעה במקומה חלוקה פוליטית חדשה: גלובליסטים מצד אחד ומתבדלים מצד שני

תהיה זו טעות לזהות בין הגלובליסטים – כמו קלינטון וקמרון למשל – ובין הימין של השוק. הגלובליסטים תומכים בגישות "התערבותיות" בזירה הבינלאומית באמצעות שיתוף פעולה והסכמים בינלאומיים. הרי על זה היה הוויכוח בבריטניה: אנשי העסקים רצו פחות רגולציה ופחות שיתוף פעולה בינלאומי. הגלובליסטים תומכים בתנועה חופשית של הון וסחורות לא רק משום שזה "יעיל מבחינה כלכלית" אלא גם מפני שזה יציב מבחינה פוליטית, גם אם זה לא שוויוני מבחינה חברתית.

המתבדלים מורכבים מתנועות ימין לאומני ותנועות שמאל סוציאליסטי. מצד אחד, אנשים כמו טרמפ, בוריס ג'ונסון ולה פן שמתבלים את אידיאולוגיית ההתבדלות שלהם בניחוח לאומני וגזעני, ומצד שני אנשים כמו סאנדרס וקורביין שמציעים למצביעיהם מדיניות שתציב במרכז את המעמד הבינוני המקומי.

הבעיה של השמאל היא שהוא נאלץ לבחור בין הזדהות עם הערכים הליברליים והאוניברסליסטיים של הגלובליסטים, ובין היבלעות באידיאולוגיה הלאומנית של הימין. בגרמניה, למשל, השמאל (SPD) הצטרף לקואליציה עם הגלובליסטים (CDU), וכתוצאה איבד מכוחו לטובת מפלגת הימין אלטרנטיבה לגרמניה (AfD). מנגד, כמובן שהשמאל הסוציאליסטי אינו יכול לבנות קואליציה עם הימין הלאומני.

השאלה היא, האם קיימת אלטרנטיבה שלישית? האם לא ניתן לדמיין, למשל, חזון גלובליסטי אלטרנטיבי לזה שהתגבש בשנות ה-90? ברב המכר שלו ״קפיטליזם במאה ה-21״, מדגיש תומאס פיקטי כי אינטגרציה בינלאומית – גלובליזציה – שיפרה את הרווחה של רבים בעולם המפותח והמתפתח, בעיקר בזכות התנועה החופשית של סחורות. מה שקרה בשנות השמונים והתשעים הוא הליברליזציה המוחלטת של תנועות הון, ובפרט של תנועות הון קצרות מועד, שיצרו עולם לא יציב ובעל רמות גבוהות יותר של אי-שוויון. מסביר פיקטי:

Make no mistake: participation in the global economy is not negative in itself. Autarky has never promoted prosperity. The Asian countries that have lately been catching up with the rest of the world have clearly benefited from openness to foreign influences. But they have benefited far more from open markets for goods and services and advantageous terms of trade than from free capital flows.

השאלה היא, אם כן, איננה "גלובליזציה כן או לא", אלא איזה סוג של גלובליזציה. בשנים האחרונות, מאז פרוץ המשבר הפיננסי, לא מעט כלכלנים וקובעי מדיניות מזהים את הצורך בעדכון החזון הגלובלי.

הרעיונות להסדרים בינלאומיים מסוג אחר קיימים. לא מדובר ברעיונות רדיקליים או מהפכניים. למשל, יאניס וארופקיס מציע להחיות מחדש את החזון של קיינס באמצעות הקמה של איחוד תשלומים בינלאומי (International Clearing Union): מוסד בינלאומי שתכליתו למנוע מתנועות הון ליצור חוסר איזון גלובלי שמאיים על היציבות הגלובלית. יתר על כן, מוסד מסוג זה הוא גם בעל השלכות פוליטיות משום שהוא מחלק את הנטל של שמירה על יציבות גלובלית בין מדינות עם עודף במאזן התשלומים ומדינות בגירעון. למעשה, בחלקם רעיונות אלו כבר מוסדו באופן בלתי פורמלי וחלקי. אנחנו עדים בשנים האחרונות לשינוי משמעותי בעמדותיה של קרן המטבע למשל ביחס לפיקוח על תנועות הון וביחס לאופן בו יש לטפל במשברי חוב.

מה שמונע מן הרעיונות של חזון גלובליסטי אלטרנטיבי מלהתממש הוא המחסום הפוליטי: יש צורך ברצון מספיק חזק מצד המדינות להיכנס לתהליך פוליטי מורכב, והסכמה מצד כל המדינות לשאת בנטל שהוא דורש. כדי שהסדר בינלאומי כמו הסכם ברטון וודס יתאפשר, היה צורך בשתי מלחמות עולם והגמון. כיום, אנחנו חיים בעולם פוסט-הגמוני, שבו לאף מדינה לבדה אין את היכולת לממן חזון מסוג זה כל שכן לכפות אותו על המדינות האחרות. כפי שכותב וארופאקיס, כל מה שחסר זה "רוזוולט אחד, שיכנס את כל השחקנים בחדר אחד ויביא לשינוי".

¹תפיסה זו מזוהה עם היפותזת השווקים היעילים (Efficient Market Hypothesis).
ראו: Fama, Eugene F. “Efficient Capital Markets: II.” The Journal of Finance 46, no. 5 (1991): 1575–1617.
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אורלי בנימין

    תודה אריה . מאמר מרתק ויקדם את ההבנה המקומית לגבי הגלובליזציה והרסנותה. בכל אופן אני קצת מודאגת מכך שגם במאמר הזה לא עשית מקום לאקטיביסטים שפעלו להפצת עמדות מתנגדות לאיחוד.

    1. אריה

      תודה, אורלי. חשבתי שעסקתי בעמדות המתנגדות לאיחוד בדיון על הנטל שהוא מטיל על הפריפריה ועובדי הצוארון הכחול בבריטניה. עם זאת, נכון הדבר שלדעתי לא ניתן לשפוט את ההשפעה של האיחוד מבלי לזכור שהאלטרנטיבה-כיום-היא גלובליזציה של כל מדינה בנפרד. לכן, בתנאים הנוכחיים, האיחוד מהווה גם הגנה–מסויימת–עבור אירופה, מפני השווקים הבינלאומיים.
      בהקשר זה, קראתי כמובן את הפוסט החשוב שלך על ה-TTIP. אני מסכים עם הביקורת שלך כנגד ההסכם וכנגד ההתנהלות של האיחוד. עם זאת, עד כמה שידוע, התמיכה ב-TTIP בקרב ההנהגה הבריטית גדולה יותר מאשר בקרב שאר המדינות. יתר על כן, יש מי שמאמין כי ללא האיחוד הסכם ה-TTIP שיכפה על בריטניה על-ידי ארה"ב יהיה גרוע יותר מכפי שהייתה מקבלת כחלק מן האיחוד.

      ראי למשל את הלינקים הללו:
      http://www.independent.co.uk/news/uk/politics/ttip-brexit-uk-steroids-disastrous-global-justice-now-war-on-want-a7099986.html

      http://www.independent.co.uk/news/uk/politics/ttip-brexit-uk-steroids-disastrous-global-justice-now-war-on-want-a7099986.html

  2. עודד גלעד

    הפיתרון, כפי שהראה דני רודריק, הוא פדרליזם עולמי, עליו:
    Rodrik, D. (2000) How Far Will International Economic Integration Go

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X