string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

ברקזיט - היום שאחרי

אי בהירות חוקתית ופוליטית, חוסר יציבות כלכלית, עלייה חדה בביטויי גזענות ושנאת זרים: איך בריטניה הגדולה הגיעה למצב זה, מהן ההשלכות שלו ומהן האפשרויות שבאופק? ניתוח עומק
אמיר פז-פוקס

מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת סאסקס ועמית מחקר במרכז למשפט וחברה באוניברסיטת אוקספורד

משאל העם שהתקיים ב-23 ביוני בבריטניה, בו הצביע הציבור ברוב של 52-48 בעד עזיבת האיחוד האירופי, הרעיש לא רק את המדינה ואת היבשת, אלא השפיע גם מעבר לאוקיינוס, שם פעמוני אזהרה מחרידים את אלו אשר רואים הקבלות משמעותיות בין מגמות של שנאת זרים, לאומנות וסלידה מדיון הוגן המבוסס על עובדות.

הימים שאחרי משאל העם מלווים בתחושות קשות מאד בקרב חלק גדול ממי שהצביעו בעד הישארות באיחוד, באי בהירות חוקתית ופוליטית, בחוסר יציבות כלכלית וביטויים קשים של גזענות, לצד קריאות לפעולת נגד. איך בריטניה הגדולה הגיעה למצב זה, מהן ההשלכות שלו ומהן האפשרויות שבאופק?

הרקע הפוליטי, הטיעונים והפרכתם

קשה להאמין, אבל מקורו של האירוע הסייסמי שמשפיע כרגע על מאות-מיליוני אנשים ברחבי אירופה מצוי בהחלטה טיפשית (לא רק בדיעבד) של אופורטוניזם פוליטי מצד ראש הממשלה – שהתפטר בבוקר לאחר משאל העם – דייויד קמרון. המשבר הכלכלי של 2008 יצר קרקע נוחה לנסיקה של מפלגה שמהווה בית חם לשנאת זרים במסווה של תיעוב הביורוקרטיה האירופית – UKIP. הרצון של קמרון להוריד את הטירדה האירופית מסדר היום הוביל אותו להבטיח בשנת 2013 לקיים משאל עם בנושא. היהירות הבלתי נתפסת של קמרון היתה כזו שהוא פשוט לא שיער שהוא עלול … להפסיד.

הקמפיין הפך קשה ואגרסיבי, במונחים בריטיים, ככל שהתקרב למועד משאל העם, וכלל אף רצח של חברת פרלמנט ממפלגת הלייבור, ג'ו קוקס, שתמכה בהישארות בריטניה באיחוד. במהלכו, טיעונים מרכזיים עלו כתמיכה בהיפרדות. ניתן לראות שלושה מהם, באופן גס, כמשויכים לימין הפוליטי: כלכלה, הגירה ועצמאות. בנוסף אליהם, ובאופן שמשיק חלקית, היתה תמיכה, מצומצמת בהרבה, של תמיכה בברקזיט מהצד השמאלי של המפה, תחת הכותרת של Lexit. הטיעונים חשובים כשלעצמם, אבל אולי חשוב מהם, בטווח הארוך, האופן בו הם הוצגו, התקבלו, ונדונו.

1. כלכלה. תומכי היציאה טענו שהביורוקרטיה של האיחוד האירופי, הסכמי הסחר שמחייבים את בריטניה לפעול דרך האיחוד, והכספים שמועברים מבריטניה לאיחוד האירופי – מגבילים את כלכלת בריטניה, ומונעים ממנה לצמוח. הטיעון האחרון היה עשוי להיות משעשע, אם הוא לא היה כל כך טראגי: הקמפיין ליציאה שכר אוטובוס בו מרוחה הצהרה להמיר 350 מיליון פאונד שמועברים כרגע מדי שבוע לאיחוד האירופי לשירותי הבריאות הבריטיים. כבר בבוקר שלאחר המשאל הודה אחד ממנהיגי היציאה, נייג'ל פאראג', שהיתה זו "טעות" לצאת בהצהרה זו, ויומיים לאחר מכן היא הוסרה מאתר האינטרנט של הקמפיין. במקור, טיעון זה כיסה את החלק המכריע של הקמפיין בעד היציאה, אך הוא הלך והתגמד ככל שהצטברו דוחות ואזהרות מצד כלכלנים, גורמים ממסדיים וגורמים עסקיים שעזיבה תניב אסון כלכלי, ולא פריחה, על הכלכלה הבריטית. על רקע זה, הטיעון הכלכלי לא ננטש לגמרי, אלא הומר בסוג של פופליזם אנטי-אינטלקטואלי הסולד מ"מומחים": לאנשים במדינה הזו נמאס מ"מומחים" שאומרים להם מה נכון, סנט שר המשפטים מייקל גוב, והמשיך לערוך הקבלה מופרכת ומדהימה בין אותם מומחים לבין מדענים נאציים שסירבו לקבל את תורת היחסות של איינשטיין כיוון שהיה יהודי. אותו גוב, אגב, השתמש לא מעט בממצאים של "מומחים" כדי להצדיק מהלכים של הפרטת בתי ספר לרשתות פרטיות, או כשהוא חשב שיש מומחים ביטחוניים שתומכים ביציאה מהאיחוד. אבל נניח לזה. אף שהיו שהקבילו את הזרם האנטי אינטלקטואלי הבריטי לזה האמריקאי, נראה לי שניתוח זה מפספס הבדלים משמעותיים בין התרבויות הפוליטיות. למייקל גוב היה מגפון גדול, והוא ניסה להתחבר לתחושות ההמון, באופן מאולץ. אבל האמת היא שבאופן יחסי, הציבור הבריטי מחשיב מאד מומחים, מעריך דוחות, ומקיים דיונים ענייניים ורציונליים בענייני מדיניות באופן מעורר הערכה, במקרים רבים. המהלך של גוב, בניגוד לזה טראמפ, היה ציני לגמרי, לא אותנטי, ולא החזיק מים. לכן לא היתה ברירה אלא לעבור לשדה אחר לגמרי.

צילום: Philip Stevens, CC BY-SA 4.0
צילום: Philip Stevens, CC BY-SA 4.0

2. הגירה. אחד מארבעה היסודות של האיחוד האירופי הוא חופש תנועה של אנשים. עיקרון זה מכתיב את האפשרות של כל אזרח של מדינה באיחוד להתיישב בכל מדינה אחרת בו, לקבל בה אשרת עבודה וליהנות מזכויות סוציאליות. בבריטניה, כאחת הכלכלות החזקות (עד השבוע…) באיחוד, מספר המהגרים הנכנסים ממדינות האיחוד גדול באופן משמעותי ממספר המהגרים היוצאים. מצב זה היה חיובי לפני 2008, שכן מהגרים ממזרח אירופה תרמו לכלכלה (ובאופן בולט הורידו את מחירי השרברבות) ובעצם מחזיקים את שירותי הבריאות במצב מתפקד. המצב השתנה עם המשבר הכלכלי, ועלייה של ממשלה בראשות המפלגה השמרנית. חוסר הנכונות להשקיע בתשתיות ובשירותים ציבוריים הביאו לתסכול רב: תורים מתארכים לשירותי רפואה, הורים שלא מצליחים למצוא מקום בבית ספר מקומי לילדיהם, מובטלים שלא מוצאים עבודה. במצב זה, ה"אחר" הוא קורבן נוח. הכיתה עשויה להיות מלאה להתפקע בילדים בריטיים, אבל ניתן להסב את תשומת הלב לילד אחד של מהגרים אשר "בגללו" לילד שלי אין מקום. ככל שהתברר שהדיון הכלכלי לא מיטיב עם הקמפיין ליציאה, עברו מנהיגיו לדבר על הגירה. ברוב המקרים (שוב, בניגוד לטראמפ), הם ניסו להלך על חבל דק, ולהימנע מביטויים גזעניים באופן מופגן. בדרך זו, הם מצאו את האפשרות "להתחבר" ו"להבין" את המצוקות של אוכלוסיות בריטיות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, ולהציב עצמם אל מול האליטות האינטלקטואליות של לונדון ודרום-אנגליה. הציניות כאן כואבת באופן פיסי, כמובן, כיוון שאותם אנשים ממש הנהיגו מדיניות צנע (Austerity) שריסקה את שירותי הבריאות, אבל הצליחו להסיט את האשם להגירה, ובאופן מרומז – למהגרים, תוך הבטחה מפורשת ומשתמעת שרק היפרדות מהאיחוד האירופי יכולה להביא להפחתה במספר המהגרים.

ככל שהתברר שהדיון הכלכלי לא מיטיב עם הקמפיין ליציאה, עברו מנהיגיו לדבר על הגירה. ברוב המקרים הם ניסו להלך על חבל דק ולהימנע מביטויים גזעניים באופן מופגן. בדרך זו, הם מצאו את האפשרות "להתחבר" ו"להבין" את המצוקות של אוכלוסיות בריטיות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, ולהציב עצמם אל מול האליטות האינטלקטואליות של לונדון ודרום אנגליה

ההצלחה היתה ברורה: יישובים וערים של מצביעי לייבור מובהקים תמכו בשיעור משמעותי בבקרזיט. ניתן רק לשער את ההפתעה ביישובים הללו בימים האחרונים, כשהולך ומתברר שכל הסכם שישאיר את בריטניה בשוק האירופי המשותף יהיה חייב לכלול הגירה חופשית, כלומר – השארת המצב על כנו. ובעצם, אין זה מדויק. הרוח של האשמת המהגרים כבר קוצרת סופה. הביטויים העדינים יותר, והעדינים פחות, שמקנים לגיטימציה לשנאת זרים (שאינה תמיד "גזענות" כפשוטה) הובילו לנסיקה דרמטית בביטויים של שנאת זרים מאז משאל העם. מוקדי הסיוע של ארגונים ושל המשטרה קורסים תחת מטר הפניות, ועשרות תמונות וסרטוני וידיאו שמתעדים ביטויים כאמור עולים ברשתות החברתיות מדי יום. מדכא ככל שזה יהיה לגופו של עניין, לטעמי – מדובר באפקט המדכא ביותר בכל התהליך, הוא עצוב עוד יותר כיוון שהוא לא היה בגדר תוצאה הכרחית. קמפיין חיובי נגדי, השולל את החיבור בין הכאב האמיתי של תושבי יישובים עניים לבין מהגרים, היה יכול להיות אפשרי, אך לא אומץ. למעשה, היה מודל אותו היה ניתן לחקות, מעבר לגבול (של אנגליה): בסקוטלנד הצביעו כל 32 המחוזות, ובהם גם מחוזות בהם המצב הכלכלי אינו משופר, בזכות הישארות באיחוד. מנהיגות אפקטיבית של ניקולה סטורג'ן הצליחה, באופן משכנע, להצביע על האשמים האמיתיים בהתדרדרות השירותים החברתיים והכלכלה, ושלחה חץ חד ללב המפלגה השמרנית. המצביעים הסקוטיים אימצו את הנראטיב הזה בחום, ודחו מעליהם את פרשנות השנאה. הטרגדיה של קמפיין ההישארות היה שהמועמד הטבעי לתפקיד הזה, מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין, מעולם לא היה תומך נלהב באיחוד האירופי. כמי שראה באיחוד האירופי, כבר ב-1975, אויב של ארגוני העובדים ומקדם של מדיניות ניאו-ליברלית של שוק חופשי, ואולי אף הצביע בעד עזיבה, קורבין לא התגייס, בשום שלב, להציב נרטיב דומה לזה של סטורג'ן, והשאיר את הקמפיין כסוג של מאבק פנימי בתוך המפלגה השמרנית (קמרון ושר האוצר אוסבורן מול בוריס ג'ונסון ומייקל גוב).

3. עצמאות. אולי הטיעון החזק ביותר בארסנל העזיבה, שכן הוא מבוסס על מספר עובדות מרכזיות (האיחוד האירופי מכתיב רגולציה בבריטניה; לבית המשפט האירופי יש סמכות הגוברת על זה של בתי משפט בבריטניה) אך פחות מורכב מאשר הטיעונים הכלכליים; והוא פונה אל הרגש ("אני רוצה את מדינתי חזרה") בלי שום צורך לרדת למחוזות אפלים של שנאת מהגרים. למעשה, מרכיב מרכזי בטיעון זה הוא הטיעון הדמוקרטי, שכן ההחלטות בבריסל מתקבלות גם על ידי אנשים שאינם נבחרים ישירות, ולעתים – אינם נבחרים בכלל. ומי יכול להיות נגד דמוקרטיה? בחלקו, עוצמתו של הטיעון הזה נסמכת על חולשת מנגוני האיחוד האירופי. קשה מאד להצדיק את חוסר השקיפות, והפגמים הדמוקרטיים, שמאפיינים את מוסדות האיחוד. הקריאות לרפורמות משמעותיות במוסדות אלו, באופן פעולתם, אופן בחירתם ותחומי האחריות שלהם, מוצדקים למדי והם נשמעים מימין ומשמאל, וממדינות שונות באיחוד. באופן בולט, קשה להצדיק את התפקיד המשמעותי שיש לנציבות האירופית, שמורכבת מאנשים שאינם נבחרים. אין קשה לומר שככזה, הטיעון מהווה עיגון משמעותי לטיעונים של ברקזיט. ראשית, מכיוון שאם הקסם בדמוקרטיה הוא אחריותיות (Accountability) כשבעלי תפקיד לא ממלאים את תפקידם כהלכה, אזי צריך לומר שמדובר בתפיסה נאיבית משהו. פקיד במשרד הפנים, שלא לומר ראש מחלקה במשרד החינוך או ראש אגף במשרד האוצר, משפיעים באופן מיידי ומשמעותי יותר על חיי אזרחים מאשר חבר כנסת מהשורה. נכון הוא שלהלכה, השירות הציבורי כפוף לנציגי ציבור, אבל ביום יום, מובן שיש פער בין ההלכה לבין המעשה. שנית, דווקא בבריטניה לא זו בלבד שהשירות הציבורי הוא מהחזקים בעולם (כן, אדוני השר? כן, אדוני ראש הממשלה?) אלא שבאופן חריג – בית המחוקקים העליון (בית הלורדים) אינו נבחר כלל! אין בכך כדי לומר שדמוקרטיה אינה חשובה, או שלא ראוי לנסות לחזק שקיפות ואחריותיות במוסדות קיימים. אבל חשוב להימנע מהצבת אידיאל של דמוקרטיה שאינו קיים במציאות כדי לדחות מעלינו מוסדות קיימים, באופן גורף.

ניקולה סטרג'ן.
ניקולה סטרג'ן. חץ חד ללב המפלגה השמרנית

4. תמיכה ביציאה משמאל – Lexit. כפי שהוזכר לעיל, ג'רמי קורבין הסתייג מהצטרפות לאיחוד האירופי כבר בזמן המשאל המקורי על הצטרפות בריטניה לאיחוד הכלכלי, ב-1975. בכך הוא ממשיך מסורת מפוארת של יורוסקפטיות בקרב הסוציאליזם הבריטי, שהבולט בשורותיו היה טוני בן. אכן, אף שהסיבות להישארות באיחוד היו חזקות באופן משמעותי מהסיבות ליציאה, אין מקום לרומנטיזציה של האיחוד ושל מוסדותיו. על הפגמים הדמוקרטיים של מנגנוניו דובר לעיל. אבל גם ברמה המהותית – האיחוד הוא, בראש ובראשונה, מסגרת שעיקרה שוק חופשי של אנשים וסחורות – החלום הרטוב של הקפיטליזם המסורתי. יתר על כן, במקום בו מתנגשים עקרונות השוק החופשי עם זכויות קולקטיביות, כדוגמת זכות השביתה של ארגוני עובדים, בתי המשפט של האיחוד האירופי תמכו באופן חד משמעי בשוק החופשי. כיוון שכך, ניתן לסגור מעגל ולומר שאין זה מפתיע שמוסדות כגון הבנק המרכזי הבריטי והבנק העולמי, כמו גם מוסדות פיננסיים בעולם, תמכו בהישארות בריטניה באיחוד האירופי. בלי להקל ראש בטיעונים אלו, חשוב לציין שמנגד, גם ארגוני העובדים הבריטיים תמכו, גם אם לא בקלות ראש, בקמפיין ההישארות. הסיבה לכך היא פשוטה: האיחוד האירופי אינו חבר של ארגוני העובדים, אבל הממשלה הבריטית הנוכחית, וגם זו הקודמת, היא ממש אויב של ארגוני העובדים. ויתר על כן, בתחום האינדיבידואלי (קרי – לא הקולקטיבי) הפסיקה של בתי המשפט האירופיים בזכות ההגנה על שכר שווה של נשים, מניעת אפליה, הזכות לפרטיות, שעות עבודה ועוד, עומדת באופן מובהק אל מול התפיסה הרואה בזכויות עובדים "בירוקרטיה מכבידה" (red tape) אשר הממשלה הבריטית כמהה לפרום עם עזיבת האיחוד האירופי.

ועל אף כל האמור – בריטניה בחרה לעזוב.

מה עכשיו?

אפשרות אחת היא שהחלטת הרוב במשאל תיושם. אולם באופן פרדוקסלי, זו אינה האפשרות ה"פשוטה" ביותר. פרימת למעלה מארבעים שנות חקיקה שנסמכות על החלטות, דירקטיבות ופסקי דין של האיחוד האירופי, ואשר בחלק מהמקרים כוללים הפניות למוסדות האיחוד, היא משימה אשר, לפי ההערכות, תיקח שנים, ותעלה מיליונים. זאת ועוד, בהנחה שבריטניה תרצה ותוכל להישאר בשוק המשותף, חלק מהתקנות שמקורן באיחוד האירופי יחוייבו כחלק מהרגולציה על עסקים אשר מייצאים לאיחוד.

מכאן לאפשרות השנייה, והיא שהמשאל לא ייושם. אכן, אף שהממשלה הבריטית והאיחוד האירופי מדברים כאילו מדובר ב-fait accompli, יש בסיס לאפשרות (לתקווה) שבריטניה לא תיפרד מהאיחוד האירופי. אפשרות זו יכולה לבוא לידי מימוש באחת ממספר דרכים אפשריות:

– אופס, סליחה טעינו: מתברר שהאזהרות של קמפיין ההישארות לא היו "פרויקט הפחדה", אלא מתממשות אל מול עינינו. הפאונד צנח לשפל של שלושים שנה; אחד מכל חמישה תאגידים גדולים חושבים לעזוב את בריטניה, ושכירת עובדים הוקפאה; דירוג האשראי של בריטניה נחתך; הבורסה צונחת; סקוטלנד כבר הצהירה על כוונתה לערוך משאל עם נוסף לעצמאות, על רקע העובדה שאזרחיה בחרו להישאר ואינם רוצים להיגרר מחוץ לאירופה. אלו היו התרחישים שקמפיין ההישארות הזהיר מפניהם, אחד לאחד, ואשר נופנפו כהפחדות ריקות. כיוון שחוק משאל העם לאיחוד האירופי קבע שמשאל העם הוא רק במעמד מייעץ, נשמעים קולות הקוראים "להתעשת מהטירוף" ולעשות את הדבר הנכון לבריטניה – לומר: שמענו, נועצנו, והחלטנו להישאר. מעמדו של הפרלמנט הבריטי כריבון, והעובדה שעזיבת אירופה תשפיע ישירות על זכויות האזרחים מחייבת, לפי הטיעון, את המסקנה שהחלטה זו לא נתונה בלעדית לממשלה, אלא לפרלמנט. מתוך הכרה בקוראים הטיפוסיים של אתר זה, מן הראוי לציין: תבחינים כלכליים כדוגמת מצב שוק המניות או שער המטבע חשודים, ואמורים להיות חשודים, על המקדמים מדיניות פרוגרסיבית. כך, העלאת שכר המינימום עשויה לגרום לתופעות מסוג זה בדיוק. כך שאין באמור לעיל כדי להביע תמיכה, גורפת או חלקית, במדדים אלו.

באופן משונה (בעיניי) קיימת התנגדות עזה לקיום משאל עם שני, בטענה שהדבר סותר את הדמוקרטיה. לא ברור כיצד טענה זו אפשרית מבחינה לוגית, בהנחה שאותו גוף שהכריע בעד משאל עם בפעם הראשונה יקבל החלטה כי ברצונו לקיים משאל עם נוסף. בדמוקרטיה אין החלטות סטטיות, ואין סיבה לקבע החלטה אחת ולא אחרת

– סליחה, הוטענו, או משאל עם שני: בעוד שאזהרות קמפיין ההישארות מתגלות כנכונות, הבטחות קמפיין ההיפרדות מתגלות כ…סוג הדברים שאומרים בקמפיין אבל לא בדיוק מתכוונים לקיים. במילים אחרות – כוונות כלליות, עקרונות מעורפלים, או שקרים בוטים, כתלות ברמת הנדיבות של הקוראים. נחזור על שנאמר: בעצם לא נעביר כסף שנחסך (אם יהיה כזה) לשירותי הבריאות, בעצם לא נוכל לצמצם את ההגירה מאירופה, בעצם לא נודיע מיד על יציאה מהאיחוד, ובעצם אין לנו כלל תוכנית (שכן היה זה תפקידו של ראש הממשלה, שהתנגד ליציאה, להכין תוכנית כזו). ככל שמתרבים סימני ההטעיה, וככל שמתבררים ממדי הכאוס, כך רבים בציבור הרחב ובקרב מובילי דעת הקהל מודיעים שהם בעצם … מתחרטים על הצבעתם. באופן ספציפי, המחשבה על משא ומתן קונקרטי עם האיחוד האירופי, אשר עשויים להיות לו תוצאות שונות ומגוונות מאד, מבהירה כי בעצם הציבור לא ידע על מה הוא מצביע כשבחר ביציאה מהאיחוד: עזיבה מוחלטת? הישארות בשוק המשותף? התעקשות על מגבלות הגירה? על פרימת הרגולציה? בראש ובראשונה, הדבר מהווה ראיה נוספת לכך שלא היה מקום למשאל עם בשאלה כה מורכבת. אבל בינתיים נשמעות לפתע, בקרב פוליטיקאים התומכים בעזיבה, הודעות המקדמות משאל עם שני, לאחר שיתברר תוכן ההסכם עם האיחוד האירופי.

באופן משונה (בעיניי) קיימת התנגדות עזה לקיום משאל עם שני, בטענה שהדבר סותר את הדמוקרטיה. לא ברור כיצד טענה זו אפשרית מבחינה לוגית, בהנחה שאותו גוף שהכריע בעד משאל עם בפעם הראשונה יקבל החלטה כי ברצונו לקיים משאל עם נוסף. בדמוקרטיה אין החלטות סטטיות, ואין סיבה לקבע החלטה אחת ולא אחרת. לא זו אף זו: כשהסקרים הצביעו על הפסד למחנה העזיבה הודיע נייג'ל פאראג' כי הוא יכבד את ההחלטה אבל בכוונתו "להמשיך ולהאבק"; וכך הודיעה גם ניקולה סטורג'ן לאחר ההפסד במשאל העם על עצמאות סקוטלנד. אם כן, מדוע מי שתומכים בשינוי הסטטוס קוו יכולים להמשיך ולהאבק כשהם מפסידים, אבל מי שתומכים בסטטוס קוו לא יכולים להמשיך להאבק כשהם במצב דומה?

– זווית מרתקת ומפתיעה, שאין זה המקום לבחון את דקויותיה, היא זו המציעה שיש חובה לקבל את הסכמת הפרלמנט הסקוטי (והאסיפה בצפון אירלנד), באופן המקנה להם, הלכה למעשה, זכות וטו על העזיבה. סטורג'ן כבר הודיעה שהיא מקבלת פרשנות משפטית זו, וכי לאור העובדה שסקוטלנד הצביעה באופן גורף בעד הישארות באיחוד, היא לא תתן את הסכמתה.

אבל מעבר לכל התרחישים הפוליטיים והחוקתיים המעניינים כשלעצמם, התוצאה המיידית והכואבת ביותר של משאל העם היא עלייה חדה בביטויי גזענות ושנאת זרים. תופעות מפחידות, שלא נראו בממדים האלה, יכולות להתפרש אך ורק על רקע ההצבעה, והתפיסה של מחולליהם כאילו לדעותיהם ולמעשיהם יש לגיטמציה. בניגוד למדינות אחרות, גורמים מוסדיים ופוליטיים ממהרים להוקיע תופעות אלו בלשון חריפה, המשטרה מבקשת את עזרת הציבור באיתור הפועלים, ותנועות מרגשות מקודמות לסולידריות עם מהגרים. יש בכך נחמה מסוימת, אבל קיים חשש כבד שאם בערש הדמוקרטיה והסובלנות תופעות אלו יכולות להתרחש מדי יום ביומו, התפשטותן ברחבי היבשת היא רק עניין של זמן.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. וולק זאב

    כתבה מצוינת.
    מבהירה את הפרטים ואת ה "מי נגד מי", בדיוק במידה וברמה הנכונות.