• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

ספרה של אסתי וינשטיין הוא חלק מהעולם של כולנו

מבט קרוב בספרה של אסתי וינשטיין, יוצאת בשאלה מחסידות גור שנטלה את חייה בשבוע שעבר, מלמד אותנו דבר שהוא הרבה מעבר להזדעזעות מ״החרדים החשוכים״. הוא מלמד אותנו את הכלא שהוא אלימות נגד נשים, אותו כולנו יכולות להבין
רעות בן יעקב

גיבורת ״עושה כרצונו״, ספרה המדובר של אסתי וינשטיין, יוצאת בשאלה מחסידות גור שנטלה את חייה בשבוע שעבר, נקראת הדסה. הדסה הוא שם בדוי של המחברת, אסתי-אסתר, בהיפוך מודע של המקור התנ"כי של שם המחברת:

"'זה בשבילך' אמר וסומק של מבוכה הציף את פניו, 'קניתי לך פיג'מה! אני יודע שאת חולמת כבר שנים לישון עם פיג'מה מכנסיים ולא עם הכתונות הארוכות הרגילות שלך, החלטתי ללכת לקראתך!' אמר בתחושת חשיבות כמלך שמניף את שרביטו ומאשר לנתינו לצאת לחופשה לשבת. הדימוי הזה, למלך עם שרביט תעתע בי לרגע, משום מה, כשנזכרתי בסיפור על אסתר המלכה. במגילת אסתר בעת משתה היין שאסתר עשתה לאחשוורוש ולהמן, נראה היה שיעקב, הוא לא המלך, אלא הוא ההמן הזה, שנבעת מפני אחשוורוש – נועם – המלך, כשאסתר – אני – הדסה – מצביעה לעברו ואומרת 'איש צר ואויב המן הרע הזה'." ("עושה כרצונו", עמ' 31)

וכך, הספר עובר באופן חלקי על הכלל הראשון של אוטוביוגרפיה: אין זהות בין שם הסופרת לשם המספרת הדוברת, הדמות הראשית. בעמוד הראשון מסבירה המחברת שהשמות שונו אך שזהו סיפורה. אמנם על האחרים אולי רצתה להגן, אבל בנוגע לעצמה היא בוחרת במעשה מבדה קלאסי, בחירה בהיפוך השם: במגילת אסתר השם הפנימי, היהודי, שנשאר כמעט חסוי, הוא "הדסה" והשם כלפי החוץ, השם הפרסי, הוא "אסתר״, וכאן בספר השם החיצוני של אסתר "היא הדסה". הבחירה בשם הדסה כדי להסתיר את זהותה של אסתי, "היא אסתר", פועלת אולי גם כנגד הציווי התנ"כי-פטריארכלי לו צייתה אסתר המלכה: "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי ציווה עליה אשר לא תגיד". הדסה אומרת, אומרת גם במובן הילדי של הלשנה, של שבירת הסודות.

הספר הזה לא כל כך ערוך, יש בו טעויות דפוס ושגיאות כתיב וגם לא מעט שגיאות עריכתיות, אך יחד עם זאת הוא מציג בפנינו דמות יוצאת דופן, בלתי מושלמת במפגיע, שלפעמים קשה מאוד להזדהות איתה, ויחד עם זאת, דמות נשית, אותנטית, סוחפת וחופשיה במידה שלא תיאמן. אז אפתח בזה, בחופש. החופש הוא נושאו של הספר הזה ודרכו ניתן לדבר גם על משהו מרכזי שהספר פותח בתוך הפרשייה הזאת, שנראית בעיתונים מאוד ברורה ונוחה לעיכול לציבור החילוני, מאוד מאשררת את החירות "שלנו".

אני מודה שכשהתחלתי לקרוא את הספר, כבר תיארתי לי את חיי העגומים בכלא הגורניקי המחניק. קל לנו לצקצק. אולי כדאי שכל אחת תשאל את עצמה האם היא נהנתה בפעמים הראשונות שקיימה יחסי מין; בכל הדייטים השלישיים ההם שבהם הזמינה את הדייט הביתה לפי כללי הטקס החילוני; בפעמים שבהן אנחנו, רווקות כה משוחררות, הזמנו מישהו הביתה כדי להרגיש חום ואהבה וסיימנו את הערב בתחושת ניתוק

נדמה שיהיה קל מאוד לקרוא את הספר הזה כספר ״על החברה החרדית״ או אולי על חסידות גור (שכונתה השבוע "כת" ו"ארגון פשע אכזרי", בין היתר). אני מודה שכשהתחלתי לקרוא את הספר מסרתי בלבי תודה לסבתא שלי, שנולדה למשפחת חסידי גור אבל התחתנה מחוץ לחסידות. כבר תיארתי לי את חיי העגומים בכלא הגורניקי המחניק. אבל אז המשכתי לקרוא. הדסה ויעקב מתחתנים. הם נערים בני 18, לא דיברו עם בני המין השני מעולם, יש הנחיות ברורות מפי הרב בנוגע לאיך עליהם לנהוג, קוראים להן "תקונעס" (תקנות) והן מגבילות את המגע, הקירבה, התדירות, התאורה. הכל מווסת. הבחורה השוקקת ומלאת החיים סובלת סבל אדיר, היא זקוקה לקירבה ולחיבה, לא לחדירה רגעית מדי שבועיים ותו לא, מבלי חיבוק או שיחות ליליות. מול זאת קל לנו לצקצק על המזעזעים והמוזרים האלו. אולי כדאי שכל אחת תשאל את עצמה האם היא נהנתה בפעמים הראשונות שקיימה יחסי מין, במיוחד בראשונה; האם היא נהנתה בכל הדייטים השלישיים ההם שבהם הזמינה את הדייט הביתה לפי כללי הטקס החילוני; האם היא נהנתה בחלק מהפעמים שבהן אנחנו, רווקות כה משוחררות בנות-שלושים-כזה, הזמנו מישהו הביתה כדי להרגיש קצת חום ואהבה וסיימנו את הערב בתחושת ניתוק מגופנו ואת יום המחרת בבחילת ריקנות, עד העונג הבא. אוקיי. החברה החרדית נורא מוזרה, זה ברור, זה נורא כמה בדידות וכאב נשים מרגישות בה מול בני זוג.

הדסה סוקרת את חייה. סיפור המסגרת בו נפתח הספר הוא אשפוז קצר בן כמה ימים במחלקה פסיכיאטרית, כשהיא מתעוררת אחרי ניסיון התאבדות ראשון. הסיפורים והזכרונות עולים לפעמים באופן פוסט-טראומטי: יש טריגר כלשהו שמעלה חוויה (למשל ההריון הראשון, ההתרגשות והבדידות במהלכו, וגם ההיזכרות בהתעוררות המינית הראשונה, מול נערה מהכיתה המקבילה) ולפעמים בשיחה עם פסיכולוגית במחלקה, המתוארת כקשובה ואמפתית במידה שנוחה להדסה. הפסיכולוגית, וגם הקוראת, מנסות להבין מה הוביל אותה למעשה נורא זה. המציאות נחשפת אט אט. בתחילה ניתן דגש לאופיה של הדסה ולחוויות ילדותה, מועלית ביקורת על החסידות ובעיקר נחשפת בפני הקורא דמות מרתקת, חופשיה מאוד בחלומותיה, אמיצה במעשיה, המעידה באמינות רבה על תשוקות מביכות, על רשלנויות, על גחמות.

עם השנים הזוג מתרחק מהתקנות המחמירות, והדסה מעידה שכך קרה גם להרבה מחבריה. נדמה שהתקנות היו מעין קביים. אולי אף רב לא יודה בכך בקול, אבל ברגע שהקשר בין בני הזוג התהדק, עם הבאת הילדים, התקנות נותרו מאחור, בעבר, אם כי הותירו טראומות, ללא ספק (לעומת קשרים מיניים ראשוניים בעולם החילוני החופשי, ידוע שאף אחת מאתנו לא נושאת כאלו). נדמה היה שהדברים הולכים ומשתפרים בחיי הדסה: הזוג נקשר, הילדים טובים, הארוטיקה נעשית משוחררת יותר (חלקים בספר נקראים ממש כמו אחד הרומנים האירוטיים שזכו להצלחה רבה בשנים האחרונות. גם כאן יש אלמנט כוחני כלשהו, ויחד עם זאת אישה המודעת לתשוקותיה ולתחושותיה באופן מעורר התפעלות לצד הכאב על הסיטואציה הבסיסית: היא אשת-איש לפני הכל ואחרי הכל). אך ברקע מדי פעם זורעת המספרת את החשש, מזכירה לרופאיה ולקוראים שיש שיא שלילי והוא לפנינו. שיא שגרם לה לרצות לעזוב, לרצות למות.

בספרה "היקיצה" (1899) מספרת קייט שופן על עדנה פונטלייה, אם לשניים, אישה האהובה על ידי בעלה, אשר באמצע קיץ נעים מקיצה פתאום מתרדמת חייה ומבקשת את החופש. היא מבקשת את חייה לעצמה, לא כרעיה ואף לא כאם, גם לא כמאהבת. היא נסמכת על ידידתה, ציירת שחיה לבד, ומחליטה לשנות את חייה, למצוא לה חדר משלה. סיפורה של אסתי-הדסה הזכיר לי מאוד את סיפורה של פונטלייה, בין היתר בשל הספק שעולה אל מול חוויית האמהות של שתיהן. בנובלה החשובה של שופן מעניין במיוחד המצב בין ערות לשינה. נדמה לעיתים כאילו פונטלייה התעוררה מן המציאות אל החלום, הערות שלה היא היכולת לחלום מציאות אחרת. דבר דומה קורה להדסה: יחסי הגומלין בין חופש להיעדרו, בין אסור למותר, בין חשיפה לכיסוי, ובין אותנטיות לזיוף – מתהפכים בגלגול שבשיאו מוביל אותה לרגעים המלווים חוזרים בשאלה רבים: אל הספק בכוחו של הספק, מול הכמיהה להישאר עם הזהות האמונית. אלוהים הוא הדמות איתה משוחחת הדסה רבות במהלך חייה, ובתוך הספר הוא הופך לאמצעי מסירת עלילה מרכזי. הדסה מרבה לדבר איתו וגם עם הקולות שבראשה. מאחר שהיא נמצאת במחלקה פסיכיאטרית אפשר היה לחשוב שהקולות הללו מעידים על מחלת נפש, אבל הדסה מספקת תיאור נאמן של נפש מאמינה ודתית, כאשר אלוהים הוא הנמען הישיר והיומיומי שאיתו נושאים ונותנים, איתו מנסים להתפשר, ממנו מתביישים.

אסתי וינשטיין ז״ל (מתוך פייסבוק)
אסתי וינשטיין ז״ל (מתוך פייסבוק)

הספר נפתח במעשה המשמש כמעין נבואה משפחתית: דסי התינוקת ששברה מוט בלול התינוקות וברחה החוצה. כמה דימויים ותיאורים מרכזיים בספר עוסקים בשברים ובשבריריות (יעקב, בעלה, מתואר כשברירי לא פעם), ביניהם שני דימויי התנפצות מרכזיים: האחד מתאר את יחסו הבלתי קשוב של יעקב להדסה בבית החולים, זה הניכר עוד מתחילת הספר. יעקב קוטע את שיחתה הקרובה של דסי עם אחיה. הדסה רגישה ביותר לחוסר רגישותו, לנסיונו לנקות לכאורה את פני השטח ולהתעלם ממה שאובד בדרך:

"אמר בלהט ומשך את חוטמו. "בקיצור, ד"ר שולמן לגמרי הבין אותי! תפגשי אתו ותחזרי הביתה!" סיים את נאומו בנימת ניצחון והביט עלי ועל נועם, כאדם שניפץ וואזה מקריסטל על הרצפה המבריקה בסלון, אסף במהירות את שברי הזכוכית שעפו לכל עבר, החליק את הרסיסים מתוך היאה אל פח האשפה הגדול וסקר בשביעות רצון את הרצפה שחזרה להיות מבריקה כתמיד, מתעלם לגמרי מכך שהוואזה היקרה שבורה לעד, מרוסקת בתוך פח האשפה הגדול." (עמ' 39)

גם את רגעי ההחלטה הגורלית להתאבד מלווה דימוי דומה:

"מוות. זה הפתרון! בדיוק. הרי ממילא זה מה שמגיע לי, אז יפה שעה אחת קודם!!! פצאפצפצצר, התנפץ לחלל החדר קול דומם של המילה מוות על כל משמעות התרסקותה ושבריה כמו כוס ענקית שמתפוצצת בחדר ורסיסיה עפים לכל עבר. הנחתי את הסקוץ' מידי, נשענתי על הכיור, השפלתי את מבטי אל הרצפה המבריקה, עוקבת אחר הזכוכיות המנופצות שבדמיוני, וקולות הנפץ הלכו והתבהרו בראשי מרגע לרגע והפכו למנגינת אבל כללית, של סוף משכר, מרגיע ומנחם. הכול התבהר סוף סוף. מצאתי את הפתרון." (עמ' 174)

הניפוץ הדמיוני וקולות השבירה הופכים לתקווה, לשחרור, לדבר מה ברור ונקי.

בתחילת הספר מתוארת החברה החרדית של חסידות גור ככלא, והמפגשים המיניים הראשונים עם יעקב לאחר החתונה נתפשים כחופש שאולי יימצא. עם השנים הכלא מתגמש וחומותיו נופלות, ולבסוף דווקא אותה הגמישות מנוצלת על ידי הבעל כדי לנצל ולהשפיל ולכלוא. כך מתפקדת תרבות האונס, כאשר הגבר משחק עם הכמיהה לחופש של אשתו, כאילו למענה, מבלי לתת לה הזדמנות להביע את רצונותיה הסובייקטיביים

מדוע יש צורך לנתץ, להישבר, כדי להשתחרר? הסיפור שנוח לספר הוצג בכלי התקשורת ככזה הניצב אל מול החסידות ונוקשותה, אבל הקריאה בספר לא מוליכה לשם. זהו אמנם הרקע, ויש צלקות, אבל המשבר קרה דווקא עם שחרור כבלי החסידות הנוקשים בבית פנימה, ומתוך הפער בין מראית העין של הרצפה הנקיה לבין הידיעה שהואזה נשברה, שהעולם לא יחזור לקדמותו: הקירבה בין בני הזוג והשחרור מייצרת מערכת יחסים מתעללת בין בעל לאשתו. שוב מתברר שהאישי הוא הפוליטי, שההסתרה כלפי חוץ ונורמות ההשתקה הן תוצר של תרבות המופעלת כלפי נשים, ניצול חוזר ונשנה. יעקב שוכב עם הדסה כל לילה ולילה, היא סובלת וממשיכה. הוא לא עוצר לשאול אם היא רוצה הלילה, והיא לא רוצה להסתבך בפגיעה בו. אלו יחסי כוח מובהקים, אפילו שכאן יש שני בני זוג חזקים. אפשר להבין גם את תסכולו של בן הזוג הכמה לאשתו, נמשך אליה, ובת הזוג לא מחזירה לו באותו המטבע. אבל הוא ממשיך כל לילה. היא לא סובייקט של ממש בעיניו: הוא מכריז על אהבה אבל בעצם אוהב את התחושה שהיא "שלו", אוהב לראות את מבטם של אחרים כשהוא מזנה אותה, מוסר אותה, ולבסוף גם דן אותה, ביוזמתו הבלעדית ובניגוד גמור לבקשתה, לחיי חטא אינסופיים ולשבר דתי-אמוני מוחלט, לניתוק ולניתוץ.

בתחילת הספר מתוארת החברה החרדית של חסידות גור ככלא, והמפגשים המיניים הראשונים עם יעקב לאחר החתונה נתפשים כחופש שאולי יימצא. עם השנים הכלא מתגמש וחומותיו נופלות, ולבסוף דווקא אותה הגמישות מנוצלת על ידי הבעל כדי לנצל ולהשפיל ולכלוא. כך מתפקדת תרבות האונס, כאשר הגבר משחק עם הכמיהה לחופש של אשתו, כאילו למענה, מבלי לתת לה הזדמנות להביע את רצונותיה הסובייקטיביים. קל לנו לחשוב על כת עלומה עם מנהגים מוזרים, קשה קצת יותר להבין שזה חלק מהסיפור הרחב יותר של כולנו – פשעים של גברים בנשים שנעשים בחשכת הבית, ובמהלכם משתמשים הן באיסורים והן בהיתרים כדי למוטט אותן פנימה, וגם בלחצי החברה הממשמעת את הנשים-האמהות בכל מיני דרכים, "להשמיד, להרוג ולאבד", כפי שכתוב במגילת אסתר.

"כמו ציפור על חוטי החשמל", שר לאונרד כהן, "ניסיתי – בדרכי – להיות חופשי". נדמה שהציפור יכולה לעוף בקלות, כל שעליה לעשות הוא לפרוש כנפיים, ובכל זאת היא משולה לניסיון הארוך והמתמשך של הדובר להיות חופשי, נסיון שלא ידע עד כמה צלח. הדימוי הזה מטריד אותי. אולי זהו הרגע שלפני פרישת הכנפיים, רגע הניסיון; אולי כל עוד הרגליים עומדות אנו נותרות מקורקעות, ורק עזיבת הקרקע מאפשרת לעוף (או ליפול). אסתי וינשטיין כמהה לחופש. הדסה בת-דמותה, ואולי אף היא, ידעו לפרוש כנף. מילדות היא ידעה לחרוג ולשאול, ברגישות הבחינה בנעשה לה, אך החופש שכלל ניצול היה לה ככלא נורא ממנו נאבקה לברוח, גם במחיר ההתרסקות. הקולות בראשה של הדסה דומים לבני שיחו של כהן בשיר: הקבצן הנשען על מקלו המטיף לו שלא לרצות יותר מדי, והאישה היפה על סף הדלת השואלת אותו "למה לא לבקש יותר?".

הספר נחתם בתקציר לקראת הספר הבא, שהיה מיועד להיות סיפורה של הדסה בעולם החילוני ויחסיה עם המשפחה, הגרוש, הילדים והחסידות לאחר שחזרה בשאלה, אך היא לא הספיקה לכתוב אותו.

רעות בן יעקב היא דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית וחברת מערכת בהוצאת "תשע נשמות"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נתן

    ספר מרתק שנכתב ביושר וגילוי לב יוצאים דופן.
    אין ספק שמדובר בכישרון שהוחמץ.

  2. נפתלי אורנר

    לב מי לא ידווה למקרא סיפורה של אסתי וינשטיין המנוחה

  3. צילי גולדנברג

    תודה אסתי, זה כתוב עם המון רגישות ואמפתיה

  4. אברהם

    זה כל כך עצוב שקשה לקרוא ולהכיל את זה. מדכא לחשוב שהרוע האנושי לנצח ישאר בעולמנו.