• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

הרנסנס התרבותי המזרחי והתור בלשכת הרווחה

סמדר לביא מתבוננת בספרה ״עטופות בדגל ישראל״ אל מול הרנסנס התרבותי המזרחי של השנים האחרונות ושואלת שאלות נוקבות בנוגע למזרחיות מדומינת ואמיתית, ליחסינו עם הפלסטינים ולחייה של האם החד-הורית המזרחית
סמדר לביא

הטקסט המובא כאן תורגם לעברית מתוך אחרית הדבר למהדורה השנייה של ספרה של סמדר לביא, ״עטופות בדגל ישראל: חד הוריות מזרחיות, אולטרה-לאומיות ועינויים ביורוקרטיים״ (כל הזכויות שמורות לסמדר לביא).

שיר למי

לְמִי שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלּוֹ נוֹלְדוּ בַּמְּדִינָה הַנְּכוֹנָה

וְיֵשׁ לוֹ אֶת שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה הַנָּכוֹן

לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת צֶבַע הָעוֹר הַנָּכוֹן

וְעֵינַיִם בַּצֶּבַע הַנָּכוֹן

לְמִי שֶׁנּוֹלַד בָּעִיר הַנְּכוֹנָה

ַּשְּׁכוּנָה הַנְּכוֹנָה

וְהָלַךְ לְבֵית הַסֵּפֶר הַנָּכוֹן

וְלָאוּנִיבֶרְסִיטָה הַנְּכוֹנָה

לְמִי שֶׁמְּדַבֵּר אֶת הַשָּׂפָה הַנְּכוֹנָה

בַּמִּבְטָא הַנָּכוֹן

לְמִי שֶׁנּוֹלַד לַמִּין הַנָּכוֹן

לַדָּת הַנְּכוֹנָה

לַלְּאֹם הַנָּכוֹן

לַדַּרְכּוֹן הַנָּכוֹן

לְמִי שֶׁנּוֹלַד בַּזְּמַן הַנָּכוֹן

וְיֵשׁ לוֹ אֶת הֶעָתִיד הַנָּכוֹן

יוֹם אֶחָד

כְּשֶׁהָהֵם יָבוֹאוּ

לִדְפֹּק בַּדֶּלֶת

הֵם לֹא יְבַקְּשׁוּ כּוֹס סֻכָּר

הֵם יְבַקְּשׁוּ

לַעֲקֹר אֶת הַדֶּלֶת מִמְּקוֹמָהּ

וּלְמוֹטֵט אֶת הַבַּיִת.

(עדי קיסר, 2014)

מאז פרסום ספרי "עטופות בדגל ישראל" (2014), פרצו האמנות, התיאטרון, המוסיקה והשירה המזרחית למיינסטרים התרבותי הישראלי, הנשלט על ידי המיעוט האשכנזי. עמותת "אחותי – למען נשים בישראל" וקואליציית "לבי במזרח – למען הקצאה שוויונית של משאבי התרבות בישראל" פרסמו מחקרים פורצי דרך (אחותי 2011, 2012) המכמתים את הגזענות המאפיינת את חלוקת כספי הציבור לתרבות המזרחית. מי הם השחקנים המרכזיים ברנסנס התרבותי הזה? באירוניה עצמית, הם מכנים את עצמם "האליטות החדשות" (כחלילי 2014). בשנים האחרונות מתמקד האקטיביזם המזרחי במאבק על זכויות תרבותיות קולקטיביות. ב-2002, כשהעליתי את רעיון הזכויות התרבותיות בפני מליאת "הקשת הדמוקרטית המזרחית", תהו חברי "הקשת" וחברותיה אם נתבלעה עלי דעתי. כיצד תבאנה זכויות תרבותיות קיבוציות בטחון תזונתי לקהילותינו, תהו? שנים לאחר מכן, נראה כי המאבק המזרחי לזכויות תרבותיות מאפיל על הצרכים הפוליטיים והכלכליים הבוערים של אותן קהילות מזרחיות מנוחשלות.

הרנסנס שהביא את האמנויות לחזית השיח המזרחי כולל את "ערס פואטיקה", קולקטיב של משוררים/ות לוחמניים; התזמורת האנדלוסית; אנשי קולנוע; קבוצות תיאטרון; אמנים חזותיים; סופרים; זמרים ולהקות (משגב 2015). פעילי הרנסנס התרבותי הזה מפנים את היצירתיות שלהם אל תוך החברה היהודית בישראל, על הגזענות המאפיינת אותה.

מתוך "ערסים ופרחות - האליטות חדשות"
השחקנים המרכזיים ברנסנס התרבותי המזרחי מכנים עצמם באירוניה ״האליטות החדשות״ (מתוך "ערסים ופרחות – האליטות החדשות")

חן משגב (2015) כותב כי "תנועת "אחותי" החלה להתמקד יותר בסוגיות תרבותיות של זהות מזרחית, וזאת ״בניגוד לאקטיביזם שתמך במחאת האמהות החד-הוריות שהובילה ויקי כנפו ב-2003". הוא מצטט את יאלי השש, פעילה ותיקה המותחת ביקורת על הרנסנס התרבותי המזרחי:

ההיפרדות ממרחב נשי הייתה מחוברת לקו, שהפך למוביל בסופו של דבר, בין היתר, בעקבות מי שהפכה למנהלת של הארגון, שלפיו האג'נדה התרבותית היא המובילה, כלומר, שהארגון משוקע בתערוכות, ספרים וקואליציות שונות, העוסקות בקידום תרבות מזרחית. הבית עצמו הפך לסוג של גלריה, הקשרים של מי שעסקו בנושא התרבותי הלכו והתרשתו, והאג'נדה הפועלית שסביבה הוקם הארגון, ובעיקר סדר היום הפמיניסטי, הלכו ונעלמו, כי תרבות זה גם גברים וגם נשים. תרבות זה כמובן לא רע, אבל תמיד צריך לשאול, האם עדיין יש מרחב לדיון ערני ודינמי שבו תפיסות פמיניסטיות מזרחיות פוגשות את המציאות ויוצרות עימה דיאלוג רלוונטי?

(יאלי השש, ראיון, 20.1.2014, בתוך משגב 2015:131)

מאיר עמור, סוציולוג מחונן מאוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול, דן גם הוא ברנסנס התרבותי העכשווי. אף שכבר קודם לפרופסורה עם קביעות בקנדה, לא עלה בידו לקבל ולו משרת מרצה מן החוץ באוניברסיטה ישראלית כלשהי. מאז שנות ה-1980, מבקר עמור את הפלג של המאבק המזרחי המתמקד בתרבות (ראה למשל עמור 2002). לטענתו, יש להנהיר את הגזענות התוך-יהודית בישראל במונחים שאינם תרבותיים גרידא. "אין אזרוח בלי מזרוח", כותב עמור. לגביו, האפשרות לקיים חברה אזרחית שמגדירה בבירור את זכויותיהם וחובותיהם של אזרחיה – הן יהודים והן ערביי 48' – מותנית בפוליטיזציה של המציאות המזרחית, כך שהרוב הדמוגרפי בישראל, שהוא מזרחי, יתחיל ליהנות מזכויות אזרח מלאות (עמור 2016). בחברה אזרחית דמוקרטית, כותב עמור, לא ייתכן כי זכויות אזרחיות תהיינה שמורות רק למיעוט האשכנזי, המכתיב את המיינסטרים החברתי, ולכן מתוקצב בנדיבות. זכויות אלו מגיעות, ראשית דבר, לרוב המזרחי ולמיעוט הילידי הפלסטיני של ערביי 48'. כדי להשיג יעד זה קורא עמור לסרבנות לא-אלימה, דהיינו, להפסקת ההשתתפות בחיים האזרחיים המנוהלים ע"י האשכנזים ומלחכי פנכתם המזרחים. במלים אחרות, על הרוב האזרחי לסרב למרבית ההוויה האזרחית במדינת ישראל. על מנת להשיג שוויון מלא, עמור תובע מהאליטה האשכנזית השלטת לפנות מקום לרוב המזרחי מסביב לשולחנות הניהול המדינתי והחברתי. אם זה לא יתאפשר, קורא עמור למרי אזרחי. על הרוב המזרחי להימנע מתשלום מסים, לא להצביע בבחירות, ולהימנע מכל צורה אחרת של מעורבות אזרחית.

באחרונה, עמור אף קורא לסרבנות לשירות בצה"ל. אך קדושת השירות הצבאי בישראל, והתפקיד שממלא הצבא כיום בניידות החברתית המזרחית אל תוך המיינסטרים האשכנזי, מקשים מאד על הציבור המזרחי ללכת בעקבות עמור בעניין זה, בלשון המעטה (ר' משגב 2015:124). מכל מקום, אין עמור או פעילי הרנסנס התרבותי מעזים להקשות קושיות בנוגע לאופן בו מתועלת קדושתו של "עם הבחירה" ב"ארץ הבחירה" אל תוך תבניות הגזע של הציונות, כאשר אלה מתכתבות עם הסכסוך ישראל-פלסטין. זירת הפעולה העיקרית של עמור הוא המדיה החברתית. שם רעיונותיו וקריאותיו לפעולה זוכים בקהל הממשיך לשגשג. האקטיביזם של עמור נעשה כולו בהתנדבות.

לאחרונה החל הרנסנס התרבותי המזרחי לצבור תמיכה כספית משמעותית. בשעה שנכתבת אחרית דבר זו, באביב 2016, המשטר הימני בישראל הופך לספונסור הרשמי שלו. מאז שנות ה-1980 כל אימת שהיה הליכוד בשלטון, השקיעו שרי החינוך והתרבות שלו זמן ומאמצים כדי להפחית, ולו במעט מה, את השליטה האשכנזית על כספי ציבור, כדי לממן את מה שמתקרא "תרבות גבוהה". במקביל לחיזור התרבותי הזה אחר מצביעי הימין המזרחים, הפך הליכוד את ההתנחלויות לאבן שואבת למשפרי דיור, המעוניינים להימלט מהגטאות הצפופים אליהם נדחקו המהגרים מארצות האסלאם בשנים שקדמו ל-1967. תקציבים זרמו אל פעילי תרבות מזרחים, כל עוד הגבילו יוצרים אלה את עיסוקם בזהות הערבית שלהם להעלאה באוב של העולם, אותו הותירו מאחור הוריהם וסביהם. התרבות הפלסטינית, על פי גרסתם, אינה פוליטית, וביצירתם היא בדרך כלל חפה מסוגיות כמו בעלות על אדמה או מים (אברג'יל ולביא 2008). אך גם יוזמות הליכוד, להסטה המועטה הזו של תקציבי תרבות לכיוון המזרחי, היוו אתגר קשה לשריו.   

מתוך עמוד הפייסבוק של ״ערס פואטיקה״
דמיוּן היסטורי קם לתחיה דרך צורות פואטיות חדשות, המעוגנות בהווה ובעתיד (מתוך עמוד הפייסבוק של ״ערס פואטיקה״)

ב-2015, מינה בנימין נתניהו את חברת הכנסת, תא"ל מירי רגב, לשרת התרבות והספורט. היא הצטרפה לליכוד בתום קריירה צבאית מרשימה, שכללה את תפקידי הצנזורית הצבאית ודוברת צה"ל. רגב, שמוצאה מרוקאי, נאבקת על העברת תקציבים מידי האליטות התרבותיות האשכנזיות לידי המוסדות התרבותיים של הרנסנס המזרחי. במקביל, מאיצה מפלגתה את תהליכי הניאו-ליברליזציה במשק הישראלי, ואת הרחבת ההתנחלויות. פעילי הרנסנס המזרחי, לכן, מוצאים את חרצובות לשונם קשורות אל מול הפטרונית החדשה. ממש כמו הפמיניסטיות המזרחיות, פעילי הרנסנס התרבותי המזרחי מפולגים פוליטית על פי הקווים שהתווה השמאל האשכנזי: סוציאליזם ציוני, פוסט-ציונות או ואנטי-ציונות. ובדיוק כמו האסטרטגיה בה נוקט הפמיניזם המזרחי, פעילי הרנסנס לא מעזים לדון בפומבי בסוגיית פלסטין. הם נמנעים מתחרות עם השמאל האשכנזי על תקציבים לסוגיה זו, הנחשבת לטריטוריה של האליטה האשכנזית. אין זה רק כי משרד התרבות, בניצוחה של רגב, עלול להפנות אליהם את גבו. היוצרים המזרחים באים מתוך ציבור, וציבור זה מהווה את קהלם. ואכן, הציבור המזרחי ממשיך כל הזמן להיימין פוליטית, לכיוון ארץ ישראל השלמה.

תחת שלטון הימין, הפכו אפוא פעילי הרנסנס המזרחי לשגרירים החדשים של המשרד לבטחון פנים, עניינים אסטרטגיים והסברה. המשרד משגר מוסיקאים, משוררים, זמרים, מחזאים ובמאי קולנוע מרוקאים, עירקים, תימנים, מצרים, לובים, תוניסאים ובני שאר העדות לצפון אמריקה ולאירופה. הציבור בחו"ל שגור ומנוי על הסכסוך ישראל-פלסטין. שליחי האמנות והתרבות החדשים אמורים להציג בפניו את הרב-תרבותיות והסובלנות של החברה היהודית בארץ. המסר פשוט: ישראל שייכת למרקם התרבותי של העולם הערבי, וקוראת לשלום דרך מופעי אמנות. אמנם מותר לשליחים הללו להביע ספקות בסוגיות הכיבוש וההתנחלויות, ואפילו ניתן להם לבקר את עזה 2014. הביקורת הזו טיפוסית למעטה הדק של אוניברסליות והומניטריזם, בהם מתהדרת המדינה היהודית-דמוקרטית. אולם ככל שהדברים נוגעים לרעיון המדינה האחת, זכות השיבה, או שימוש ב-BDS כטקטיקה של מרי אזרחי – שלושת אבני הפינה לכל דיאלוג כן עם הפלסטינים – שליחי התרבות המזרחית שומרים על זכות השתיקה.

בזמנו, בתחילת שנות ה-1990, התמקדתי בחקר אזורי הגבול התרבותי המזרחי-פלסטיני. שרטטתי את הסוכנות (agency) הטבועה בפואטיקה המזרחית. אבל בזהירות. ציינתי כי אידיאולוגיית הסְפר הציונית והפרקטיקות שלה נוטות ל"קניבליזציה אסטרטגית" (Hurtado 1996:41; ר' גם Alarcon 1990) של עבודת היצירה המתרחשת באזורי הגבול. המיינסטרים האשכנזי מספח יצירת גבול אלה אליו בתור עלה תאנה, למען יוכל להתהדר ברב-תרבותיות (Lavie 1992, 1995, n.d.; Lavie & Swedenburg 1996a,b). הסוכנות של פעילי הרנסנס התרבותי אכן מהווה תמורה רבת כוח, אך בינתיים מוגבלת סוכנות זו ע"י המיינסטרים המזרחי הלאומני של ראשית המאה ה-21.

הרנסנס התרבותי המזרחי, על הרומנטיקה והנוסטלגיה שלו, נמצא כיום ברחבי התקשורת המיינסטרימית האשכנזית כברירת מחדל. האם הוא מחליף את התפקיד הרומנטי שמילא הפלסטיני יליד הארץ בעבור השמאל האשכנזי? כיצד יוכל הדמיוּן ההסטורי הזה של דו-קיום יהודי בעולם הערבי לפרק את ההווה והעתיד של האימפריאליזם הישראלי? הרנסנס המזרחי לא שינה רבות מבחינתה של האם המזרחית החד-הורית. האם מהווה הרנסנס הזה דרך נוספת לתמחר את התרבות והאמנות של אנשים כהים? האם בערבו של יום מוסיף רנסנס זה רובד נוסף למבני הכוח הטבועים בתבנית הגזע של האזרחות?

קול נוסף המתבטא נגד ההשלכות הבעייתיות של הרנסנס התרבותי המזרחי הוא אורלי נוי – סופרת, מתרגמת ואקטיביסטית ילידת איראן. נוי מצביעה על האופן, בו הדגש הנוכחי על התרבות המזרחית, כרוך בדה-הסטוריזציה של המאבק המזרחי, כך שלמשעה דגש זה מרדים אותו (נוי 2015א',ב'). לדבריה, "פוליטיקת הזהויות היא דבר רב כוח…. אבל… כשהיא מתנתקת מההקשרים הפוליטיים שבתוכם היא מתנהלת, היא גם הופכת לפגומה מוסרית" (נוי 2015א'). לדידה של נוי, ההקשר הפוליטי הוא הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, על עיגונו בפוליטיקה האזורית. כמו עמור, היא תוהה על המיקוד התרבותי העכשווי בתרבות, המאפיין את המאבק המזרחי כיום. אולם נוי מרחיקה לכת מעמור, ועוסקת בסוגיות נפיצות כמו זכות השיבה והמדינה האחת. פעילי תרבות מזרחים רבים, היא כותבת, מניחים כמובנת מאליה את הגירתה של מדינת הרווחה הישראלית מהשכונות ועיירות הפיתוח אל ההתנחלויות העירוניות הגדולות בגדה. התפנית התרבותית במאבק המזרחי, טוענת נוי, מתרפקת על אידיאליזציה של זמנים עברו, בהם חיו יהודים מזרחים וערבים – רובם מוסלמים – על מי מנוחות (נוי 2015א', ב').

נוי טוענת כי פעילי התרבות המובילים את הרנסנס המזרחי, כמו הציבור המזרחי הרחב, מבטאים שנאה כלפי השמאל האשכנזי. "עטופות בדגל ישראל" מצביע על צביעות השמאל האשכנזי, שהפריבילגיה הלבנה שלו מאפשרת לו לקרוא לשלום ישראלי-פלסטיני – כלי יעיל הן למימון עמותות השמאל האשכנזי על ארגוניו, והן למימון אורח החיים הקוסמופוליטי של "פעילי שלום". אולם "השנאה לשמאל האשכנזי לא יכולה להוות בסיס לחיבור מזרחי-פלסטיני" (נוי 2015ב')."אם השמאל האשכנזי הפך לסוג של אובססיה אצל חלקים מדוברי השיח המזרחי החדש, הרי שהפלסטינים במקום בעייתי אף יותר", כותבת נוי וממשיכה: "אם עד עכשיו התעלמנו מהם, כעת" – עם ההקצנה הימנית המזרחית – "הפלסטינים הופכים לבליסטראות שאנחנו יורים על האשכנזים" (2015א').

עמור ונוי אינם היחידים התוהים על תצורות הסוכנות (agency), המאפיינות את המהלך הלירי המזרחי. האם ניתן לבחון את הרנסנס התרבותי כנרטיב-נגדי (counter-narrative) פואטי, שצמח מתוך תנועת המחאה של 2011? בנתחו את תנועת מחאת ההמונים נגד האורבניזציה הניאו-ליברלית בפארק גֶזי, הראה מרטין סטוקס (Stokes 2013) כיצד איסטנבול, כמו גם לונדון, שנגחאי וערים אחרות שעברו גלובליזציה – וביניהן אפילו תל אביב – הפכו למרחב של קריאה-נגדית (counter-reading) באמצעות הפואטיקה. דמיוּן היסטורי קם לתחיה דרך צורות פואטיות חדשות, המעוגנות בהווה ובעתיד. ב"ערס פואטיקה" יגידו שזה בדיוק מה שהם עושים בתל אביב. אולם סטוקס מקשה: האם הנרטיב הנגדי הפואטי הזה, המארגן מחדש את עולם הרגש המימטי, מחולל צדק חברתי וכלכלי בחיי המוכפפים?

לדידו של סטוקס, החד-לאומיות האתנית (ethnic mono-nationalism) מבקשת לחסל אוכלוסיות של מיעוטים ופזורות. אומות חייבות לייצר רגש לאומי ולשם כך, אומר סטוקס, עליהן למצוא אובייקט נגטיבי שכנגדו ניצבת האומה. החד-לאומיות האתנית, אם כך, מצמצמת את המיעוטים, הפזורות והגלויות לדרגת פולקלור, שרק תורם לתיבול התבשיל הלאומי מבלי להקדיחו. במחאה ההמונית בפארק גזי באיסטנבול, התנגדו המפגינים הטורקים לפולקלוריזציה שכזו. "עטופות בדגל ישראל" האיר את החד-לאומיות היהודית של מדינת ישראל. למרות השיח הרב-תרבותי הנחגג על ידי הרנסנס המזרחי התרבותי, היהדות היא הקריטריון על פיו מוגדרת האזרחות. אשכנזים ומזרחים ממשיכים להתייצב יחדיו נגד איומי הגויים הבאים עלינו לכלותנו. הגוי הוא אותו האובייקט הנגטיבי, אליבא דסטוקס, אל מולו ניצבת האומה. ראו, למשל, את עזה 2014 והמצב המזרחי.

مغلف الكتاب  ״Wrapped in the Flag of Israel: Mizrahi Single Mothers and Bureaucratic Torture״, Smadar Lavie. New-York and Oxford: Berghn. 2014.
עטיפת הספר

בעיר הגלובלית צאצאיהם של מיעוטים, מהגרים וגולים מתרפקים בנוסטלגיה סנטימנטלית אודות מוצאים של מחוזות דמיון, כאשר כשהם יוצרים את נרטיב ה"שורשים" באמצעים של אמנות חזותית, מוסיקה, תיאטרון ושירה. השיח הזה מחליף את הרומנטיקה הילידית. סטוקס טוען כי בסופו של דבר התפנית התרבותית הפואטית משפרת את חיי היומיום של נתיני הצנע הניאו-ליברלי. המאבקים התרבותיים יובילו לתמורה פוליטית ולשינוי חברתי וכלכלי. כך, בדומה לאקדמאים רבים, תורם סטוקס לתיאוריה בנושא ה"סוכנות" הפואטית המוליכה לתנועות התנגדות אזרחית. הוא מלא תקווה.

בהקשר הישראלי, אני מבכרת לנהוג במשנה זהירות. התזוזה המתמשכת אל הימין הפוליטי סוחפת לא רק מזרחים. אחרי עזה 2014 אשכנזים רבים הפנו עורף לתהליך השלום, והכיבוש התנרמל לו לחלוטין. הרנסנס התרבותי המזרחי, על הרומנטיקה והנוסטלגיה שלו, נמצא כיום ברחבי התקשורת המיינסטרימית האשכנזית כברירת מחדל. האם הוא מחליף את התפקיד הרומנטי שמילא הפלסטיני יליד הארץ בעבור השמאל האשכנזי? כיצד יוכל הדמיוּן ההסטורי הזה של דו-קיום יהודי בעולם הערבי לפרק את ההווה והעתיד של האימפריאליזם הישראלי? הרנסנס המזרחי לא שינה רבות מבחינתה של האם המזרחית החד-הורית. האם מהווה הרנסנס הזה דרך נוספת לתמחר את התרבות והאמנות של אנשים כהים? האם בערבו של יום מוסיף רנסנס זה רובד נוסף למבני הכוח הטבועים בתבנית הגזע של האזרחות?

תהא אשר תהא התשובה לשאלות אלו, יחסי הגומלין בין חד-לאומיות (ניאו)ליברלית לבין נכסיה הרב-תרבותיים של לאומיות זו לא משנים את המבנה הבירוקרטי של אזרחות מוגזעת וממוגדרת (ר' Melamed 2006). העינוי של עמידה בשמש הקופחת בתורים ארוכים בלשכות הרווחה, בביטוח הלאומי, ובשאר אתרי הצליינות של האם החד-הורית המזרחית, וההשפלה של טובות ההנאה המיניות שהחד-הורית נאלצת לעתים לנפק לפקידים השונים האמורים לשקוד על רווחתה למען תוכל לפדות את זכויותיה, הופכים את הגאולה המימטית הטמונה בחוויה הפואטית לבלתי אפשרית. האם החד-הורית המזרחית יכולה לצפות בתזמורת האנדלוסית בטלוויזיה, עיניה מצועפות בדוק של דמעות. התזמורת תבצע שירים שלמדה על ברכי אמה. אולם מאמציה לגמור את החודש נותרו כשהיו (ר' גם Leibner 2015).

יתרה מכך, כצופות ברנסנס התרבותי הזה, וכצרכניות של החדשות, לחד-הוריות מזרחיות יש סיבות טובות להצביע למפלגות הימין. חייהם הסבוכים של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי מרוחקים ת"ק פרסה מתלאות ההישרדות היומיות שלהן. הזיקה בין מצבן הכלכלי הדחוק לבין תקציב הבטחון שאינו יודע שובע הולכת לאיבוד. קל וחומר, לאחר עזה 2014, הן מוכנות להקריב אף יותר מהמעט שיש להן כדי לבצר את המאחז היהודי הריבוני האחרון, זה השוכן בלבו של העולם הערבי – ה"וילה בג'ונגל".

תקציר הספר "עטופות בדגל ישראל"

מה הקשר בין פמיניזם מזרחי לבין ההקצנה הלאומית בישראל? מה הרלוונטיות של צדק מגדרי ואקטיביזם פמיניסטי מזרחי למלחמת עזה 2014 ולמדיניות החוץ הישראלית בכלל? במהדורתו השנייה, הספר "עטופות בדגל ישראל" בוחן את הבירוקרטיה הניאו-ליברלית בדרום הגלובלי דרך תיאוריות פמיניסטיות ביקורתיות של גזע ומגדר. הספר חוקר את הקשר בין מדינת ישראל לאמהות חד-הוריות מזרחיות. הן אלו הניצבות בחזית הפמיניזם המזרחי. הספר מציג מודל של בירוקרטיה כקוסמולוגיה שמיימית, המאיינת את ה"סוכנות" (agency) של הרוב האזרחי בישראל – המזרחים. המחאה המזרחית נוטה "להתקפל" כאשר הקונפליקט ישראל-פלסטין משתלט על הכותרות עקב מצבי חירום. בעוד שרוב מחקרי הבירוקרטיה הניאו-ליברלית משתמשים בעדשות של פוקו, ובר או מרקס, ספר זה ממחיש כיצד הבירוקרטיה הישראלית נסמכת על מהות תיאולוגית, המתיכה דת, מגדר וגזע אל תוך יסודות האזרחות. הספר מבקש להבין מדוע אמהות חד-הוריות מזרחיות שומרות אמונים למדינה שפוצעת אותן חזור ופצוע דרך מנגנוניה הבירוקרטיים.

אחרית הדבר המורחבת של המהדורה השנייה מחברת את הדינמיקה הגזעית והמגדרית התוך-יהודית בישראל למלחמת עזה 2014. היא מתחקה אחר תהליכים ,שראשיתם במחאה החברתית של 2011, וסופם בבחירות שביצרו לחלוטין את מעמדו של הימין הפוליטי. בין המחאה החברתית לבין הבחירות נערך עוד סיבוב של הקזת דם בין צה"ל לבין הרשות הפלסטינית בהנהגת החמאס. עזה 2014 היוותה קו פרשת מים, אך לא רק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בחסות מסך העשן המלחמתי, מדינת ישראל הצליחה להאיץ את הרפורמות הכלכליות הניאו-ליברליות הקשורות ב"חוק ההסדרים". הקורבנות הראשונים של ההאצה הזו היו חד-הוריות מזרחיות. אך כתמיד, היו אלה הפלסטינים, ששילמו את המחיר הגבוה ביותר בעטיו של האיחוי הזמני של השסע האשכנזי-מזרחי בעת מלחמה.

ביבליוגרפיה:
אברג'ל, ראובן וסמדר לביא. 2008. שנה למלחמת לבנון-עזה: מורה נבוכים מזרחי, עם חזון. סדק 2: 71-79.
אחותי – למען נשים בישראל. 2011. דו"ח נתונים: חלוקת תקציבי התרבות ומשאביה בישראל לשנת 2009. http://www.achoti.org.il/?p=509
2012. דו"ח נתונים: הקצאה לא שוויונית של משאבי תרבות 2008-2011. http://www.achoti.org.il/?p=1188
דדון, ישראל. 2013. ערס פואטיקה 3. https://www.youtube.com/watch?v=czdgB8TJJlM
חכימי, תהילה. 2014. מחר נעבוד. תל אביב: טנג'יר.
חסן, רועי. 2014. הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה. תל אביב: טנג'יר.
חתוכה, שלומי. 2015. מזרח ירח. תל אביב: טנג'יר.
כחלילי, רון. 2014. ערסים ופרחות: האליטות החדשות. סידרה דוקומנטרית. ערוץ 8.
משגב, חן. 2015. אקטיביזם מרחבי בעיר: נקודות מבט של גוף, זהות וזיכרון. חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה". אוניברסיטת תל אביב, המחלקה לגיאוגרפיה.
נוי , אורלי, 2015 א'. הסדרה "נביאים": כשפוליטיקת הזהויות מאבדת הקשר הסטורי ופוליטי. שיחה מקומית. 4 בספטמבר.
2015 ב'.  השנאה לשמאל האשכנזי לא יכולה להיות בסיס לחיבור מזרחי-פלסטיני. שיחה מקומית. 9 בספטמבר.
עמור, מאיר.  2002. אזרחות בישראל: מרב תרבותיות לבין תרבותיות. בתוך מזרחים בישראל, בעריכת ח. חבר, י. שנהב ו-פ. מוצפי-הלר ע"מ 244-271. ירושלים ותל אביב: מכון ואן ליר והקיבוץ המאוחד.
2016.  אין מקום לתיקון בחברה או בשמאל בלי מהפכה מזרחית. שיחה מקומית. 12 באפריל.
קיסר, עדי. 2014. שחור על גבי שחור. תל אביב: גרילה תרבות.
Alarcón, Norma. 1990. The Theoretical Subjects of This Bridge Called My Back and Anglo-American Feminism. In Making Face, Making Soul (Haciendo Caras), ed. Gloria Anzaldúa, 356-369. San Francisco: Aunt Lute Books.
Hurtado 1996:41 Hurtado, Aida, ed. 1996. The Color of Privilege: Three Blasphemies on Race and Feminism. Ann Arbor, MI: University of Michigan Press.
Lavie, Smadar. 1992. Blow-ups in the Borderzones: Third World Israeli Authors’ Gropings for Home. New Formations 18: 84-106.
1995. Border Poets: Translating by Dialogue. In Women Writing Culture, eds. R. Behar and D. Gordon, 412-427. Berkeley: University of California Press.
1996 Blowups in the Borderzones: Third World Israeli Authors' Gropings for Home. In Displacement, Diaspora, and Geographies of Identity, eds. Smadar Lavie and Ted Swedenburg, 55-96. Durham, NC: Duke University Press.
2014. Wrapped in the Flag of Israel: Mizrahi Single Mothers and Bureaucratic Torture. New York: Berghahn Books.
n.d. Silenced from All Directions: Third World Israeli Women Writing in the Race/Gender Borderzone. Research paper written in 1992 at as part of the Dependency and Autonomy: The Relation of Minority Discourse to Dominant Culture research group at the University of California Humanities Center, Irvine. Unpublished.
Lavie, Smadar and Ted Swedenburg. 1996a. Between and Among the Boundaries of Culture: Bridging Text and Lived Experience in the Third Timespace. Cultural Studies 10 (1): 154-179.
1996b Displacement, Diaspora, and Geographies of Identity. In Displacement, Diaspora, and Geographies of Identity, eds. Smadar Lavie and Ted Swedenburg, 1-26. Durham, NC: Duke University Press.
Leibner, Gerardo. 2015. HaTikva Encampment, 2011. The Ambiguous Agency of the Marginalized. Current Anthropology. 56 (11): 159-168.
Melamed, Jodi. 2006. The Spirit of Neoliberalism. From Racial Liberalism to Neoliberal Multiculturalism. Social Text 24(4): 1-24.
Stokes, Martin. 2013. Love and Justice in Music. Bloch Lectures, University of California Berkeley, Department of Ethnomusicology. Fall Semester.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עידו לם

    רק בישראל המקופחת והמקפחת יכולים אנשים גזענים שבוחרים במפלגות גזעניות וריאקציונריות מוחלטות להתלונן על גזענות כלפיהם, לעזאזל הבחירה של הנחשלים בפריפריה עשרות שנים, לעזאזל העובדות שיש והיו שרי אוצר מזרחים כבר שנים(עוד בשנות השמונים העליזות עם משה ניסים), לא הם מקופחים ונדכאים, הם מתגזענים לפעמים על גויים? ממשיכים ברוסים ואתיופים? גם על אשכנזים הם מטנפים? בעולמם של המקופחים המקפחים זה לא קיים בכלל, מה שקיים זה הקיפוח שתמר זנדברג ומר"צ מעבירים אותם, אה רגע הם לא בשילטון בכלל אלא ביבי נתניהו… אה ביבי משלנו הוא בכלל לא אשכנזי אלא ספרדי וסבא שלו היה הסרסור של המלך.

    1. עידו לם

      ועוד משהו שאני בטוח שהמקופחים המקפחים לא יבינו: הרנסנס שלכם הוא ניוון גמור, רנסנס זה קודם כל ביקורת עצמית, האם יש ביקורת עצמית בערס פואטיקה? פחחח, רק בכיינות ותחושת מגיע לי שמשולבת בשירה ממש ממש גרועה, וואו אין ספק שזה פשוט גתה ודנטה אלייגרי.

  2. דני

    בלה בלה של תאוריות פסודו אקדמיות לא מייצר אמירה בעלת משמעות או ענין, ובמקרה של המאמר הזה, עצם הקשר למציאות נראה בסימן שאלה. מה בעצם רצתה המשוררת להגיד, מעבר למובן מאליו של האשכנזים רשעים וישראל זה בכלל זוועה והמזרחיות החד הוריות נורא מסכנות ונאלצות כנרמז באופן שגרתי לעשות טוב לפקידי ביטוח לאומי בתמורה לקצבאות, וארס פואטיקה סתם נודניקים ורק הפלסתינאים סבבה, כלומר זה מה שאני הבנתי, אבל זה כנראה כי אני אשכנזי ציוני רשע. אבל יפה, יש ביבליוגרפיה מסודרת עם הרבה הפניות לחרטטנים אחרים, וזה העיקר.

  3. חיים

    אפשר לומר הרבה דברים על מירי רגב, אבל היא לא טיפשה. היא יודעת לסמן את האויבים שלה ולרדוף אותם עד חורמה. לו היה מיליגרם של חתרנות אנטי-ציונית ביצירה של רועי חסן ושאר חברי ערס פואטיקה, גורלם היה כשל תיאטרון אל-מידאן. אבל מירי רגב לא טיפשה. היא יודעת שכאשר רועי חסן כותב ״לא חוגג לך עצמאות עד שתקום לי מדינה״, הוא כמו הילד שמושך בצמה של הילדה שהוא בעצם מאוהב בה. הוא לא באמת מתכוון לזה, ומירי רגב מבינה זאת היטב.

    אמור לי מי חבריך וכו׳. התמיכה של רגב בערס פואטיקה (תמיכה שמתקבלת על ידם בברכה) היתה צריכה להפוך אותם למוקצים מחמת מיאוס במעגלי השמאל המזרחי, אבל אף אחד לא רוצה להתעסק עם משורר/סלבריטאי בעל אלפי עוקבים בפייסבוק. מירי רגב מחסלת בשיטתיות את מוקדי הביקורת הקטנטנים שנותרו בשמאל המזרחי. היא עושה זאת באמצעות סוכנים שמערערים את השמאל המזרחי מבפנים (טקטיקה ציונית עתיקת יומין, עוד מהתקופה בה היה צורך בערעור המנהיגות הדתית של הקהילות היהודיות בארצות ערב). אם לא נשתחרר מכבלי הנורמות הנהוגות ברשתות החברתיות ולא נסכים לשרוף כמה גשרים, יהיה זה עניין של זמן עד לחיסול התשתית האידיאולוגית החתרנית של השמאל המזרחי.

    1. עידו לם

      בדיוק חיים, רועי חסן הוא חתרן דמיקולו.

  4. נפתלי שם טוב

    המאמר מעורר למחשבה בין היתר על תנועת המטוטלת בין החברתי-כלכלי לבין התרבותי-אמנותי, עד כמה הם שזורים זה בזה במאבק המזרחי ועד כמה הם מזיקים זה לזה ונתונים למניפולציות של ההגמוניה. אחת השאלות העולות היא עד כמה התרבות והאמנות מסוגלות בכלל לשנות את העולם החברתי כלכלי. כבר בשיח המרקסיסטי דרך לוקץ, ברכט ואדורנו עולות השאלות האלה ביתר שאת. כחוקר תיאטרון, לא פעם שואלים על מורכבות זו בהקשר לתיאטרון פוליטי ומשמעותו. אין ספק שהאמנות לרוב אינה מסוגלת באופן ישיר לשנות את מצבן של אלה הנמצאים בתחתית הסולם הסוציואקונומי, אבל כפי שאמר אוגוסטו בואל, במאי תיאטרון המדוכאים הידוע מברזיל, התיאטרון אינו המהפכה אך הוא חזרה לקראתה. האמנות מסוגלת להעניק דימויים, שפה, התנסות, נרטיב, ושאר כלים דיסקורסיביים שעוזרים בעיצוב של סובייקט/סוכנות בעל תודעה ויכולת לחולל את המאבק. הם לא הכלים היחידים ובוודאי שאינם מספיקים לשם כך, אבל הם כן חיוניים לצד מרכיבים חומריים אחרים כדי להמשיך ולהיאבק.

    נקודה נוספת, לאחת הסיבות לטעמי של צמיחת הרנסנס התרבותי המזרחי, קשורה גם לדור השלישי המזרחי שהוא דומיננטי בעיצובה. זהו דור צעיר, טכנולוגי מאוד, ובעל השכלה, באופן יחסי בא ממשפחות של המעמד הבינוני או הבינוני-נמוך. שאלת הזהות התרבותית שלו נראית דחופה יותר מהשאלה המעמדית גרידא, עד כמה שניתן כלל להפריד ביניהן, ולכן הדגש התרבותי דומיננטי ביותר. זו רק השערה או כיוון מחשבה נוסף.

    1. סמדר לביא

      תודה, נפתלי, על התגובה. מסכימה עמך. הגבתי גם דרך ה-פייסבוק של "העוקץ" לתגובות של שולה ואילנה. אני לא מצליחה למצוא את התגובה שלי לדברי שולה, אז אני מדביקה אותה לכאן: Shula Keshet Carmen Elmakiyes Shira Ohayon Yoram Blumenkrantz Chen David Misgav Hauftman לשולה, כרמן וכולן בוקר טןב – תודה על הדיאלוג עם הקטע הקצר מתוך אחרית הדבר לספרי. אני חושבת שאתן מגיבות על הציטוט של יאלי השש בתוך הדוקטורט של חן, ולא על המכלול הטקסטואלי. אחרית הדבר היא בגודל 50 עמודים באנגלית. טקטסט ארוך. באופן כללי היא מעלה על נס את הפמיניזם המזרחי , פעילות "אחותי", ומעורבותן במאבקים בנושאים כמו דיור לחד הוריות, הלא נחמדים, וסוגיות אחרות בענייני דיור, בטחון תעסוקתי , מאבקי משמורת, מאבקים נגד אלימות מינית, וצדק חברתי. הפרק מתחיל בתיאור הפעולה הישירה של החלפת שמות הרחובות בתל אביב ב 2013. כך שאין החלק הזה אותו אתן מבקרות משקף את כל אחרית הדבר או את הספר כולו. 5 עמודים אלה העמודים שתרגמתי — מתוך ה 50. העמודים הללו אכן עוסקים בביקורת על המהלך ה"תרבותי"-נטו. שאר אחרית הדבר עוסקת בסוגיות של כלכלה פוליטית דרך פריזמה של מגדר וגזע, לא בתרבות. בעיקר בקשר בין נשים מזרחיות, התיקונים לחוק ההסדרים, והתיזמון המעניין שלהם – יחד עם המלחמה בעזה 2014. לאורך כל הספר, כולל אחרית הדבר, אני ממשיכה את הקו האנליטי ממאמרי על הפמיניזם המזרחי, ומנסה להבין את האסטרטגיה של הפמיניזם המזרחי לכשעסקינן ב"סכסוך" . זו סוגיה סבוכה עקב הנטיה הפוליטית הימנית של הציבור המזרחי מחד גיסא, והנטיה שמאלה של הפמיניסטיות המזרחיות. אני מצרה על כך שחלק קטן מפרק גדול נשפט בצורה כל כך מחמירה ואגרסיבית. הנה קישור לכתבה שיכולה לשקף את רוח אחרית הדבר, אך כמובן שהכתבה נטולת אספקט מגדרי או גזעי: https://www.youtube.com/watch?v=yi-vVp9c44s&feature=youtu.be&app=desktop

  5. נעה

    תודה על המאמר המאתגר.
    אני רק רוצה לספר על ילדה שהכרתי

    שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלּה נוֹלְדוּ "בַּמְּדִינָה הַנְּכוֹנָה"
    שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת צֶבַע הָעוֹר הַנָּכוֹן
    וְעֵינַיִם בַּצֶּבַע הַנָּכוֹן
    לא הלכה
    לְבֵית הַסֵּפֶר הַנָּכוֹן

    וְלָאוּנִיבֶרְסִיטָה הַנְּכוֹנָה
    אבל
    מְּדַבֵּרת אֶת הַשָּׂפָה הַנְּכוֹנָה

    נּוֹלַדה בַּזְּמַן הַנָּכוֹן

    וְהיה לה אֶת הֶעָתִיד הַנָּכוֹן

    יוֹם אֶחָד

    כְּשֶׁהָהֵם יָבוֹאוּ

    לִדְפֹּק בַּדֶּלֶת

    הֵם לֹא יְבַקְּשׁוּ כּוֹס סֻכָּר

    הֵם יְבַקְּשׁוּ

    לַעֲקֹר אֶת הַדֶּלֶת מִמְּקוֹמָהּ

    וּלְמוֹטֵט אֶת הַבַּיִת.

    (עדי קיסר, 2014).

    הילדה הרזה הזאת הגיעה לפלשתינה א"י – בשנות השלושים – עם הוריה המבוגרים ואחותה.
    בעקבות עליית הפשיזם ברחבי אירופה וחרם על יהודים בארץ הולדתה "הנכונה" (לא גרמניה או איטליה אלא פולניה), החליטו אביה שנותר ללא פרנסה לעזוב כמעט בחוסר כל ולעלות לארץ. הם גרו בצריף בחצר אצל משפחה שלא אזכיר כאן את שמה המפורסם. השירותים היו בחצר. הילדה הזאת עבדה אצל האיכרים תמורת גרושים (כששילמו) – בקטיף תפוזים, באריזה, באיסוף תפוחי אדמה, עגבניות ופרחים – בגשם ובשרב. אחר כך "התקדמה" ועברה לעבוד ככובסת בבית הספר החקלאי של ילדי האיכרים. היא לא זכתה ללמוד בתיכון הנכון למרות שהיתה תלמידה מצטיינת בביה"ס היסודי בארץ "הנכונה שבה נולדה". אורח חייה התרבותיים השתנה לחלוטין כולל שפתה. את החסר השלים הקן של השומר הצעיר. עם קום המדינה – 11 שנה אחרי שהגיעה לארץ היא כבר היתה משולבת בחיים פה, אבל כל חייה חיה בצניעות חוסכת פרוטה לפרוטה לעת זקנתה (היתה גם כן אם חד הורית).

    והיתה לה כאן משפחה – גם הם תפרנים שעבדו בכל מיני עבודות שונות ומשונות עד שהתבססו קצת, ועדיין חיו בפשטות ובצניעות.

    הילדה הזאת שאני מספרת עליה היא אמא שלי. ואני יכולה להעיד על המשפחות של הילדים שאיתם גדלתי – שזה היה המסלול: חיים צנועים מאוד. ריהוט בסיסי. חיסכון פרוטה לפרוטה.
    לא הם לא פליטי השואה. הם הגיעו "בזמן", בשנות ה-30. הם ויתרו על מה שהיה מאחור – כי בינינו, לרובם לא היה מי יודע מה, גם כשהיו נגיד מסודרים מספיק בשביל קורת גג, לחם לאכול ובגד ללבוש ואיזה פרנסה משונה שהבטיחה איכשהו חיים זעיר בורגנים צנועים. הם דיברו בבית אידיש אבל הקוד אמר שזה רק למבוגרים. אוי לך אם כילד נתפסת חוטא בשפה הזו בדיוק כשאיזה חבר נכנס אליך הביתה.

    לא – זה לא מצדיק להעביר עוולות לבאים אחריך או לפניך. זה כן מצדיק לחפש פתרון שאיננו חשבונאי והמאמר הולך בהחלט בכיוון הזה. כך ראוי.

  6. ג. אביבי

    הרנסנס המזרחי
    ללא ספק זהו מאמר קולע מתוך ספר שהוא יצירה חשובה במאבק ובתודעה של המזרחים.
    הקביעה שהימין הפך לספונסר של הרנסנס המזרחי היא מעניינת אבל בעייתית. ראשית, המטרה הראשונה של ה"ספונסרים" היא החלשת מרכזי תרבות שנתפשים כ"שמאל" בעיניהם. בנוסף, הם מבליטים את מעט הסימפתיה (המדומה) שלהם לצבור המזרחי (דברי בנט כמשל) ולתרבותו כדי שהתקשורת הכל אשכנזית של ישראל תתרכז ב"פרוטקציה למזרחים" במקום בכסף הרב שנשפך להתנחלויות כולל מותרות למתנחלי הימין הפשיסטי. התקשורת אכן ממלאה את יעודה במשחק הזה. היא תפרסם כל הישג של "אנשי הרנסנס" (שהוא בעצם פיצוי חלקי מאוד) כדי להציג את זה כאבסורד (לשיטתם) שבעיקרון החלוקה השוויונית של תקציבי התרבות. כך למשל הם מבליטים בכל מהדורות החדשות ובמשך ימים כי כל תלמידי ישראל יאלצו לבקר בקברי צדיקים (בתור הישג למזרחים) – גם לאחר מספר הכחשות של יוזמי הרפורמה. ברור גם שכאשר מנהיגי הימין ישיגו את מטרתם, לא תהיה להם שום עכבה בהמשכת קיפוח המזרחים בתקציבים ובחלוקת משאבים ובכלל.
    השימוש של בפעילי הרנסנס המזרחי כשגרירים הוא בעייתי בעיני, כי בטווח הארוך הוא לא עוזר למאבק המזרחי לשוויון. מחד, הם מדברים בחו"ל על רב תרבותיות בישראל (שעדיין לא התקרבנו אליה), ומאידך בתקשורת הפנים ישראלית הם ממעטים לדבר על קיפוח המזרחים ומעדיפים לדברר את קיפוח החרדים, הרוסים, הערבים, החד הוריות והזרים. בכך הם משדרים לכל העולם ולישראלים כי בישראל כבר אין גזענות נגד המזרחים והאתיופים. כך מושגת המטרה האמתית של מנהיגי הימין (ממש כמו של ה"שמאל" הישראלי).
    המחברת מבקרת ואולי בצדק יחסי את שליחי התרבות המזרחית על שתיקתם בנושאי זכות השיבה, BDS והמדינה האחת. לא ראיתי/שמעתי אף נציג של ציבור מקופח כלשהו וגם לא של הBDS שמדברר את קיפוח המזרחים במדינת ישראל. נציגי כל קבוצה מקופחת (כגון: הלהט"בים, הפלסטינים, החרדים, חד הורית) מדבררים רק את עצמם בלבד – מדוע המזרחים צריכים להכפיף את עצמם למאבקים אחרים? הגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה הזאת.

    1. סמדר לביא

      לאביבי שלומות
      כהרגלך – אתה חד, קצר וקולע. תודה על הדיאלוג שלך עם החלק הקצר (והלא מייצג, בעצם), של אחרית הדבר למהדורה ב' של "עטופות בדגל ישראל." המעניין הוא, שתת הפרק לפניו עוסק במפעל ההתנחלויות כטרנספר מזרחי וכתחליף ל"שיקום שכונות."
      מסכימה עם הביקורת שלך על המטרה של הימין להחליש מרכזים של כוח פוליטי-כלכלי מזרחי ע"י זריקת כמה עצמות תרבותיות עתרבותיות לאליטה האינטלקטואלית המזרחית. זאת כדי להמשיך בשקט במהלך הפוליטי האיזורי של הנירמול המוחלט של "כמה שפחות לא יהודים, כמה שיותר קרקעות יהודיות בין הירדן לים התיכון". לשם אני חותרת כשאני מדברת על התימחור מחדש של הנכסים הרב תרבותיים במצב מימשלי של חד-לאומיות אתנית. מסכימה גם עם הניתוח שלך את משלוח אושיות הרנסנס התרבותי לאירופה – צפון אמריקה בתור טקטיקת הסברה שלמעשה מחפה על הגזענות המימסדית בישראל (למרות שאותם פעילי תרבות דווקא מדבררים גזענות זו באמצעים פואטיים).
      בנוגע לנקודה שאתה מעלה על ההכפפה של המאבק המזרחי למאבקים אחרים – כל עוד אין עיסוק בסוגייה הגדולה של הקיום של ישראל במרחב האיזורי – שהיא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כל המאבקים של הקבוצות המוכפפות שאתה מונה לא יכולים להיות אפקטיביים. התזה של הספר שלי, "עטופות בדגל ישראל", היא שבצורה מאוד מוזרה של תיזמון, כשהמאבקים הללו מתחילים לשאת פרי, פורצת לה מלחמה, קורה פיגוע, יש "מבצע", ואז המאבקים הללו משתתקים מול האחדות הלאומית הנדרשת במצב חירום שכזה. כך שאם מצב החירום המתמשך הזה לא יבוא על פתרונו, המאבקים המזרחים ימשיכו להיות סוג של "נחום תקום". ה"נחום" הזה לא הביא לשינוי חברתי ארוך טווח. תמיד כשקורה משהו טוב הוא מקבל "צו 8".
      נ.ב.: בכל פעם שאני רואה אותך ב"העוקץ" אני נזכרת איך אבירי "היהודים הערבים" של גולת ניו יורק כתבו בזמנו ב"העוקץ" שאתה הוא למעשה אני בשם בדוי. ומחייכת לי מול המסך.

      1. ג. אביבי

        זיו, סמדר – אחיי למאבק, שמחתי לתגובתכם.
        תמיד ישנה אפשרות שהמאבק הפלסטיני יתמשך עשרות וגם מאות שנים ללא שינוי. האם בשל כך המאבק המזרחי צריך לבטל את עצמו? להשלים עם הנחיתות הכפויה הזאת? האם לאפשר למדינה לאיין בשקט את המזרחים?
        מאחר ואין לדעת את העתיד של המאבק המזרח תיכוני ובו זה שבישראל – ואפילו בטווח הקרוב – צריך להניח מספר תסריטים אפשריים לגבי העתיד ולבחון את השפעתם על המזרחים בישראל.
        אפשרות ראשונה – התמשכות ארוכת טווח של המדינה הציונית: במקרה זה הכפפת המאבק המזרחי לפלסטיני פירושו המעשי הוא חניקתו והמשך דיכוי המזרחים עד התאיינותם בישראל– רווח נקי לממסד ולאליטות הגזעניות של מדינת הצלבנים האשכנזית. בטווח הארוך, אם וכאשר הממסד ירגיש שאין כבר סכנה קיומית (כלומר שאין כבר צורך בבשר תותחים), הוא יבצע מניפולציות שיגרמו להגירת רוב המזרחים מכאן – הגשמת הציונות האשכנזית. זה יתאפשר להם אם למזרחים לא יהיה כוח ייצוגי שנאבק על זכויותיהם.
        אפשרות סבירה אחרת: המדינה הציונית, כתוצאה מלחצים פנימיים והמשך המאבק הפלסטיני נאלצת לעשות מספר ויתורים. ויתורים כגון: הגדלת הנוכחות של פלסטינים במוסדות השלטון, המשפט, המרכזים הכלכליים ובמערכות התרבות והחינוך של ישראל. במקרה הזה כל הפשרות או רובן הגדול יהיו על חשבון המזרחים (בהנחה שהמזרחים לא יאבקו על זכויותיהם) ושאר המוחלשים בארץ. הממסד האשכנזי ישתמש ביעילות רבה במזרחים כאמצעי תשלום – הם יהיו ראשוני המסולקים מכל המשרות והעמדות ובאחוזים גדולים בהרבה מאלה של האשכנזים. ייתכנו גם העברות שטחים עירוניים להקלת מצוקת הדיור אצל הפלסטינים אזרחי ישראל – אלה יהיו בעיקר ע"ח המזרחים (ביישובי הפריפריה, בשכונות המעמד הנמוך, באזורי שיפוט) ובודאי לא בבועות ה"צפוניות".
        ייתכן גם שהממסד הישראלי יגיע למעין הסכם שביתת נשק עם המאבק הפלסטיני (שמן הסתם תהיה זמנית) בעזרת מדינות האזור. הסכם שעל פיו (בין השאר) ישראל תפצה על הרכוש הנטוש של הפלסטינים שהוגלו מכאן ב48 – על ידי הרכוש היהודי המוחרם בארצות כגון מצרים, עיראק, לוב, סוריה וכו' של היהודים מגורשי 48 – 57 משם. כלומר כל הפיצוי יהיה על גבם של המזרחים.זאת אם לא יהיה מאבק מזרחי בלתי תלוי.
        אפשרות נוספת: כמו שתי מדינות הצלבנים הקודמות, להן נמצא פתרון בנוסח סלאח א-דין, ביבראס, ובני קלאון , גם למדינת הצלבנים הזאת יגיע ה"ביבראס/קלאון" שלה. הפלסטינים אז יתרכזו בשיקום של כל בני עמם על חשבון מי שמזוהה עם שרידי מדינת הצלבנים. רוב הקורבנות יהיו מזרחים, שכן מי שמאורגן יותר אתנית ומי שקרוב יותר לממסד הציוני יוכל לצאת בזמן ולהציל את רוב רכושו.
        מכאן, שבהעדר מאבק מזרחי בר-קיימא – בלתי תלוי הדואג בעיקר למזרחים – לא רק שלמזרחים לא תהיה תקומה מעמדית ולא שוויון – אלא גם קיומם מאוד לא בטוח. לפלסטינים יש מאבק ממושך ואמתי נגד הממסד המדכא, לכן העתיד שלהם בכל מקרה טוב יותר ממה שצפוי למזרחים בהעדר מאבק בלתי תלוי.
        מה עושים כנגד ה"אחדות" המלחמתית וצו-8? אין מנוס מהכנסת כמה שיותר מזרחים לשיח הזה, לחשוף כמה שיותר מזרחים לאופי האמתי של פרויקט הציונות האשכנזית, ולצורך בקיום ברית עם אחינו הפלסטינים.

      2. ג. אביבי

        בקשר לנ.ב.,
        סמדר יקירתי,
        מי שהחליט שאביבי הוא סמדר היה אחד מתוך הקבוצה שתיארת. כשכתבתי לא פעם שאנשי השיח המזרחי הוותיק החמיצו את העיקר, הן בדבקות בעקרון ה"יהודי ערבי" והן בכך שהרבו להשמיץ פעילים מזרחים (וכל זה ע"ח דיון במאבק לשוויון), תמיד ראיתי מול עיני את אותו האחד ואת ההתנפלות שלו עלייך. לצערי הוא לא היחיד. הנ"ל אכן יחצן את עצמו, הירבה לכתוב על הנושאים האקדמאים שבהתמחותו (שלא קשורים למאבק המזרחי) ומיעט ככל האפשר לדון במאבק המזרחי לשינוי או לשוויון. אותו אחד פרסם כבר פעמיים מאמר נגד הרב עוזי משולם ז"ל שהקריב את חיו למען חשיפת פשעי חטיפת התינוקות התימנים/מזרחים. אני טוען שעד תחילת השיח המזרחי החדש ב2015 רוב ההישגים לטובת ציבור המזרחים נעשו בעיקר ע"י מזרחים לא רדיקליים ובעיקר לא מאותה קבוצה.

    2. זיו

      אביבי ידידי,
      יש הרבה צדק בטענה שלך, לפיה הסמול האשכנזי משתמש ב"כיבוש" על מנת להשתיק ולהכשיל את הדיון בסוגיה המזרחית. הנבלים הגדולים יותר בסמול האשכנזי הזה (כדוגמת יוסי גורביץ') אפילו משסים את המזרחים בערבים, ובכך מנסים להלבין את גזענותם שלהם (הן כלפי המזרחים והן כלפי הערבים). עם זאת, סמדר צודקת, שאי אפשר לדבר על העניין המזרחי מבלי לדבר על הפיל הענק שבחדר, שאלמלא כן, תמיד אכן תבוא איזה מלחמה, או איזה מבצע, וכולם שוב יתעטפו בדגל ישראל ויאללה בלאגן, מזיינים את הערבים. אין ברירה. מוכרחים לשלב בין הדברים, אבל את הגלאונים והגורביצ'ים צריך להשאיר בחוץ ולהמציא סדר יום אחר.

      כוכבי שמש תמיד ידע לנסח את הדברים טוב ומדוייק. לפני כשנה הוא הזכיר שוב את מה שאמרו הפנתרים כבר לפני 40 שנה: ""לא יהיה שוויון ולא יהיה סיכוי למזרחים כל עוד יש כיבוש ויש מאבק לאומי, ומצד שני המאבק הלאומי לא יסתיים כל עוד המזרחים נמצאים בתחתית הסולם ולמעשה מהווים מנוף אנטי-ערבי".

      בידידות רבה,
      זיו

      1. עידו לם

        לא נמאס לך זיו להיות שטותניק, מין נפש חופשיה שמפנטז על הבלים לא רציונליים?
        לתשובתך אודה.

        1. זיו

          שלום עידו
          מאחר והתגובות שלי פה מאד נדירות, ולהבנתי, אופיין שונה מהתאור שלך, אשיב לך בשמחה אם תואיל להבהיר לי את כוונתך.
          בברכה,
          זיו

      2. סמדר לביא

        אביבי יקר – אני מסכימה עם זיו, שמסכים עמי. אי אפשר לנהל את המאבק המזרחי ללא עיסוק בפוליטיקה האיזורית. זה שהיום העיסוק ב"סכסוך" הוא טריטוריה אשכנזית לא אומר שהרוב האזרחי המזרחי צריך לעסוק רק ב"חברתי." ה"חברתי" לא ייפתר ללא ה"מדיני." ה"סכסוך" הוא טריטוריה אשכנזית היות שהוא מדוברר באנגלית בחו"ל, ומביא עמו תקציבים נאים. זה נושא סקסי שממשיך לצבור פופולאריות. יש מתאם בין רמת ההשכלה של א/נשים באמריקה הצפונית והלטינית ובמערב אירופה לבין התמיכה של המשכילים/ות במאבק הפלסטיני. תמיכה זו מרדדת את כל הישראלים היהודים ל"רעים" ואת כל הפלסטינים ל"טובים". אחת מהבעיות של המאבק המזרחי בחו"ל היא שהוא תדירות מתואר שם כמו איזה סכסוך פנימי בין שכונה של לבנים עשירים לשכונה של שחורים עניים, ואז החו"לניקים אומרים, שהם לא רוצים להתערב בפוליטיקה הפנימית של ישראל. בלי תמיכה מחו"ל אי אפשר לעשות הרבה בארץ. לא רק בגלל התקציבים, אלא בגלל הגושפנקה שתמיכה מצפון אמריקה – מערב אירופה גורמת למתן שטח בתקשורת הבינ"ל. קולוניאליזם ברוורס. מאידך, בכל שנות פעילותי החברתית בארץ אמרתי, שהציבור המזרחי לא ייזדהה עם הסבל הפלסטיני אלא אם כן יגיע לתובנות דרך ההיסטוריה שלו עצמו אל מול הציונות האשכנזית. זה דורש עבודת שטח גדולה של פעילים/ות. ההיסטוריה הנלמדת היום היא שטיפת מוח אולטרה – לאומית, עם או בלי וועדת ארז ביטון.

        1. ג. אביבי

          סמדר,
          מסכים אתך ועם זיו שה"חברתי" לא ייפתר (במובן של שוויון מלא) ללא המדיני, אבל ה"מדיני" ללא גיבוי ה"חברתי" יהיה חסר שורשים וסיכוים. הסדר הנכון לדעתי הוא להתחיל במאבק ה"חברתי" / "תרבותי"(עם או בלי ועדת ביטון) ועליו לבנות את השאר בשלבים. השלב הבא הוא המאבק "המדיני" להשגת תמיכה בעולם, במקביל לו מאבק נגד ההדרה במוסדות ההשכלה הגבוהה, במוסדות כלכליים ובמערכת המשפטית, אח"כ העדפה מתקנת (עם הפלסטינים והאתיופים). לבסוף, עם אחינו הפלסטינים, להשיג שותפות מלאה מול האשכנזים/סלאבים בכל מוקדי הכוח של המדינה.
          חוסר ההבנה בחו"ל את הבעיה המזרחית הוא קודם כל כי אין למאבק הזה נציגים/דוברים בחו"ל (כולל האקדמאים המזרחים בחו"ל). אין לו נציגים בעיקר כי אין מאבק כזה. הציבור המזרחי יגיע להזדהות עם הפלסטינים, ככל שהמאבק המזרחי יתרחב, בהנחה שמוביליו לא תקועים בנאמנות עיוורת לפוליטיקה הציונית.