string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

מי יעלה בהר: על סרט שמביט בתהום מהפיסגה

״ההר״, סרט הבכורה של יעל קיים, מזמין את הצופים למסע אל ההר המקודש בעולם, מרחב שמפגיש בין ניגודים וגוונים כמו קדושה וטומאה, מוות וגאולה, יופי וכיעור. אך הוא תובע מהם לא להסתחרר מאוויר-הפסגות המשכר ומהילת הקדושה המיסטית, אלא להביט עמוק אל תהום הבדידות והעליבות האנושית
אבישלום שילוח

א.

סרט הבכורה המדובר של יעל קיים, ״ההר״, המוקרן כעת בישראל לאחר סבב הקרנות וזכיות בפסטיבלים בינלאומיים וביניהם הקרנה מיוחדת במוזיאון ה-MOMA בניו יורק, מעורר דיון ער בין מבקרי ומבקרות הקולנוע. באופן לא מפתיע ובהתאם לרוחות הנושבות בזירה התרבותית בשנים האחרונות, הדיון, המתמקד בעיקר בפמיניזם ומגדר, מגלה בורות לגבי מושא הסרט והרקע התרבותי ממנו הוא צומח; ובעיניי מחמיץ את השיח העיקרי והביקורת האמנותית על ה'צורתא-דשמעתתא' של היצירה הקולנועית החשובה הזו, המצולמת בצורה אסתטית מרהיבה ומתכתבת עם המיסטיקה היהודית וההגות המודרנית. זהו סרט אינטלגנטי, הדורש תשומת לב וסבלנות, אך הוא בהחלט שווה את זה.

ההחמצה בולטת יותר לאור העובדה, שמלבד האיכות הקולנועית של ״ההר״, הוא מצטרף לתופעה שאפשר לכנותה 'הגל החדש של הקולנוע הישראלי', שהחל בשנים האחרונות לעסוק בשאלת האל והתיאולוגיה הדתית, מזווית מבט יהודית-ישראלית (באיחור אופנתי כמובן, שהרי הקולנוע בניגוד לשאר האמנויות נולד במאה ש'יצאה בשאלה', ולא בכדי השאלה המרכזית שהעסיקה את הבמאים המרכזיים בתולדות הקולנוע הייתה שאלת קיומו של האל והתעמתות עם התיאולוגיה הדתית וסמליה).

אולי הבורות לגבי מושא הסרט והרקע התרבותי שלו וההתמקדות של מרבית הביקורות בלוקיישן, תוך כדי פספוס הסיפור האנושי הגלום בתוכו ואי-הבנה למשמעותו הדתית-מיתולוגית, מספר לנו (כמו שלימדנו אוסקר ווילד – הטובה שבביקורות היא מעין אוטוביוגרפיה) את כישלונה של הציונות הישראלית – שחתרה לכינון מדינה יהודית תוך כדי זניחת העבר הגלותי ובשימת דגש על גאולת האדמה והמרחב הגיאוגרפי, ומשכך נגררה לסכסוך עקוב-מדם עם שכניה; במקום להתמקד בכינון תרבות ישראלית מודרנית אך שאינה מתעלמת מעברה התרבותי-היסטורי, וככזאת – שואפת לכונן שיח פורה ואנושי עם שכניה. זה אולי מסביר איך למשל אורי קליין, המבקר אנין הטעם של ״הארץ״, מגלה הערכה לכשרונה של הבמאית אך מגלה חוסר הבנה מוחלט למשמעות הסרט עצמו, או יאיר רווה, מבקר הקולנוע של 'ידיעות אחרונות' ששאל פעם איפה נעלם האלוהים מהקולנוע הישראלי, אבל מפספס לגמרי את הסרט של קיים.

ב.

״ההר״ מזמין את הצופה למסע אל ההר המקודש בעולם, מרחב הטרוטופי שמאגד ומפגיש ניגודים וגוונים כמו קדושה וטומאה, מוות וגאולה, יופי וכיעור; אך תובע ממנו לא להסתחרר מאוויר-הפסגות המשכר, מהילת הקדושה המיסטית המרחפת מעל ומעבר; אלא להביט עמוק גם למטה, אל תהום הבדידות והעליבות האנושית. העלילה אמנם מתרחשת בבית משפחתי השוכן על הר הזיתים, המקום המקודש הנושא בחובו בשורה אוטופית על פי מסורת עתיקה, אך הסיפור האמיתי הוא דווקא על חוסר-מקום, על תלישות כאובה של גיבורת הסיפור, שמרגישה מנוכרת גם בביתה שלה, ומוצאת נחמה והזדהות דווקא בחברתם של חסרי-הבית, אנשי שוליים וזונות, שאי-המקום הוא מרחב חייהם הטבעי.

הדיון על ״ההר״ מתמקד בעיקר בפמיניזם ומגדר, ומפספס את ההתכתבות של הסרט עם המיסטיקה היהודית וההגות המודרנית. ההתמקדות של מרבית הביקורות בלוקיישן, תוך כדי פספוס הסיפור האנושי הגלום בסרט ואי-הבנה למשמעותו הדתית-מיתולוגית, מספר
לנו  את כישלונה של
הציונות הישראלית

זהו סיפורה של צביה, אשה דתית המתגוררת עם בעלה ראובן וילדיה בהר הזיתים, על מנת לשמר נוכחות יהודית במקום. בעוד בעלה ראובן המשמש כמגיד-שיעור שקוע בעולמו התורני ונעדר לרוב מהבית, צביה משמשת כאם ועקרת בית בתפקיד מלא, מבשלת ולרוב מרגישה בודדה. היא כמהה ליחס מבעלה, לאינטימיות ולחום, אך ביניהם פעורה תהום של ניכור. ראובן מתחמק מלקיים איתה יחסי מין עקב היותה בלתי נחשקת בעיניו, והיא מצידה מתחילה לחפש מפלט ונחמה לקיומה מחוץ לכותלי הבית, ומתחילה לשוטט בין הקברים. היא משוחחת עם הפועל הערבי, פוגשת קוריאני שתרגם שיר של זלדה, ועם הזמן אף מתחילה להציץ אל העולם האפל המתרחש בחסות החשיכה בהר הזיתים, עולם של זנות ונרקומנים.

בצורה מוזרה, צביה מתחילה להביא בלילות לזונות ולסרסוריהם סיר עם אוכל מבושל מביתה. באחת הפעמים, היא פוגשת את מירי, זונה עלובת-חיים, שלועגת לה על שגעונה ומוזריותה, ואף מנחשת את הסיבה למנהגה המוזר – היותה בלתי נחשקת על ידי בעלה. צביה פורצת בבכי, ושותה ערק עכור יחד עם מירי.

ג.

הבחירה בלוקיישן המרכזי, הר הזיתים בירושלים, אתר הטעון במשמעות מיסטית-דתית-היסטורית, כמו גם הבחירה במשפחה דתית כדמויות המרכזיות בעלילה, מרמזות ללא ספק על הפן הדתי כנקודת המוצא של הסרט. אך לפני כן, מלבד הסמליות הדתית של ההר, ראוי להבחין במשמעות של בית הקברות.

פוקו, בהרצאה שנשא לפני ארכיטקטים בשנת 1967, תיאר את בית הקברות כמרחב של הטרוטופיה, מרחב שהוא כאן אך גם איננו כאן, מקום שמייצג הפכים, נקודת מפגש בין החיים והמתים, מרחב של העדר ונוכחות המשתקפים זה בזה. אבריאל בר לבב הרחיב בתארו את המתח בין שתי מגמות בתרבות היהודית ביחס לבית הקברות, כמקום קדוש ומרכזי הזוכה ליחס של כבוד מחד, וכמקום טמא ושולי המביא לרתיעה מאידך. במסורת היהודית, בית הקברות הוא מקום שבו שוכנים מלבד המתים גם המשוגעים, השדים והרוחות; אך הוא גם שער אל השמים, מקום שראוי בו להתפלל.

״ההר״. במסורת היהודית, בית הקברות הוא מקום שבו שוכנים מלבד המתים גם המשוגעים, השדים והרוחות, אך הוא גם שער אל השמים
״ההר״. במסורת היהודית, בית הקברות הוא מקום שבו שוכנים מלבד המתים גם המשוגעים, השדים והרוחות, אך הוא גם שער אל השמים

הרמב"ם מתנגד בתוקף למנהג ההשתטחות על בתי הקברות (הלכות אבל ד,ד) ובאבות דרבי אליעזר אחד התנאים לקבלת התואר 'חבר' הוא להימנע מביקור בבית הקברות מחמת הטומאה השורה בו. בית הקברות הוא מקום המאפשר לחטוא בחסות החשיכה והשוליות ממרכז החיים העירוני, אך הוא גם מקום שבו הגופניות החושנית יכולה לעבור טרנספורמציה לרוח ולאידאה, כסיפור המובא בספר 'ראשית חכמה' מרבי אליהו די וידאש, ממקובלי צפת במאה הט"ז, משמו של רבי יצחק דמן עכו, מקובל מהמאה הי"ג שעלה לארץ מספרד, על אותו יושב קרנות שחשק בבת המלך שעלתה מהרחצה, והיא אמרה לו שיחכה לה בבית הקברות. בעודו מצפה לה וחושק בה במחשבתו בבית הקברות, אט אט דימוי יופיה החושני הפך לדימוי אידיאת היופי המופשט, ואותו יושב קרנות הפך לחסיד קדוש עד שהגיעו לקבל את ברכתו ממרחקים (לסיפור אף מקורות סופיים ובודהיסטיים).

בית הקברות בהר הזיתים טומן בחובו ניגודיות הטרוטופית חדה יותר משאר בתי הקברות. כבית קברות הוא מסמל מחד את סופיות החיים, את החלל הריק והדממה שבמוות, אך לפי המסורת הוא משמש גם כמקום שממנו תצא בשורה וגאולה לעולם, כאשר ייבקע ההר ומעין מים חיים מקודש הקודשים יפרוץ ממנו.

ד.

״ההר״ מציע בפני הצופה הצצה אל אותו מרחב הטרוטופי, שהינו השתקפות מייצגת של מלוא גווני החיים. הוא מציג קן משפחתי של הורים וילדים, המכנים את ביתם בהומור שחור 'פינת-החי', לצד השקט הקודר העוטף את שורותיו הלבנות של בית הקברות. ההר הוא נקודת מפגש של פסיפס אנושי צבעוני, עליו אינם חלים חוקי החברה. אל מול ההילה של ההר המקודש והנוף שבאופק סביבו, נחשפים שוליה של החברה, זונות ונרקומנים כמו גם תייר דרום-קוריאני, פועל ערבי, ושתי נשים חרדיות מהקהילה החסידית של בעלזא בתל אביב.

אבל זירת ההתרחשות ההטרוטופית האמיתית בסרט היא בכלל אצל צביה. אותה עקרת-בית צנועה וחסודה, שמטפחת את ילדיה ומבשלת להם ארוחות, מכניסה אורחים בחיוך ובסבר פנים יפות, מתגלה כאשה בודדה ואבודה שחווה ניכור מבעלה, והופכת אט אט לסהרורית, כאילו נכנסה בה רוח. מביתה החמים היא מוצאת מפלט דווקא בחברתם של הזונות והנרקומנים, אבל אפילו מירי הזונה מטיחה בה שהיא משוגעת. היא אולי גרה באחד המקומות האסטרטגיים והמקודשים בעולם, אבל היא עצמה – חסרת מקום. אפילו בביתה הקט, אינה מוצאת נחמה. כאשר צביה פוסעת ברחבי ירושלים ופוגשת חברה, היא מחייכת ומשחקת כרגיל. היא אינה מרגישה בנוח לשתף אותה במצוקתה, לשפוך את לבה לפניה. במרחב החברתי היא משחקת לפי הכללים. דווקא בחברתה של מירי, זונה אומללה וגסת-רוח, במרחב שהינו מחוץ לספקטרום הנורמטיבי, במקום שבו שווים כולם אל מול מלאך המוות, שם היא מרגישה בנוח לבכות.

אפשרות קיומה של קהילת בעלזא החרדית בלב תל אביב החילונית, מעורר השתאות אצל צביה. אולי היא מרגישה קצת כמוהם, במובן של חיים במרחב זר, כאמא שמגדלת בית וילדים במרכזו של אתר קבורה. האם אכן אפשר למצוא מקום ובית במרחב שהינו זר ומנוכר? מה שהיא לא יודעת, הוא שגם קהילת בעלזא בתל אביב אינה ממש פורחת, אלא יותר שריד לימי קדם שעברו וחלפו.

ההר
מתוך ״ההר״. צביה מוצאת מפלט דווקא בחברתם של הזונות והנרקומנים, אבל אפילו מירי הזונה מטיחה בה שהיא משוגעת. היא אולי גרה באחד המקומות האסטרטגיים והמקודשים בעולם, אבל היא עצמה – חסרת מקום

ה.

המסורת העתיקה אודות סגולתו המיסטית של ההר, כמקום שאינו רק משמש כאתר קבורה למתים, אלא ממנו תיפתח הגאולה, נמסרת בסרט דווקא על ידי קול ילדותי בשעת לימוד עם האב. המיסטיקה יכולה לפעמים להצדיק פשעים ואף רצח בשם הדת (ראו ערך 'ברוך הגבר' של הרב יצחק גינזבורג), אבל יש בתמימות הילדותית משהו קסום שממוסס את הנפיצות הרגישה של אגדות טעונות מעין אלה ומביע תקווה אופטימית לשינוי, בדומה למה שאמר פעם בראיון הבמאי האיטלקי ג'וזפה טורנטורה, שהרבה להציב ילדים במוקד העלילה ברבים מסרטיו ("סינמה פרדיסו" "באריה" ועוד):

"אני חושב שנקודת המבט שלי, כשהיא מגיעה מהחלק הילדותי שבי, היא תמיד טובה יותר מנקודת המבט שלי כמבוגר. ילד לפעמים מסתפק בכך שדברים מסוימים פשוט אינם מוסברים ואינם מובנים, המבוגר לעומתו לא ייכנע לכך. לילדים אין אולי עדיין היכולת להגן על עצמם מפני העולם ולשנות את המציאות, אבל הם לא פוסלים את האפשרות שייתכן שינוי. כשאתה גדל אתה מתחיל להבין שלא תמיד מה שהמצאנו לעצמנו כדי לשפר את העולם הצליח. לפעמים נכשלנו".

הגאולה נוכחת ב״ההר״ כמובן, אם כי בעקיפין, מבצבצת מבין השיטין. לאט לאט, נפרשות גישות שונות ומנוגדות לאידיאת הגאולה בין האב לאם. הם חיים אמנם בבית אחד, באותו הר מקודש שממנו תבוא בשורה לעולם, אך בעוד מבטו של ראובן, המגיד-שיעור הנערץ, צופה למעלה-למעלה, לאיזשהו אידיאה נעלה ורבת-יופי, מבטה של האם, צביה, מושפל מטה-מטה אל שולי החיים והמציאות האפורה, הכאובה וחסרת הפנים. האב עטוף טלית ותפילין ומתפלל, או כותב חידושי-תורה לאור מנורת הלילה; בעוד האם מעשנת עם זונה או מכינה אוכל לילדיה, ומוצאת נחמה בשירי זלדה.

גאולה, הבת הבכורה, היפה והמחוננת, זוכה ליחס מיוחד מצד ראובן, שנהנה ללמוד איתה ואהבתו המועדפת אליה ניכרת בעליל. הוא מגן עליה על השתמטותה מעזרה לאם בעבודות הבית, ומאשים את צביה ביחס לא מבין ומכיל כלפיה. הוא גם מעדיף לחמוק מנוכחות בבית ועיסוק בצרכיו השוטפים, למטרת קודש של כתיבת חידושי-תורה או למען לימוד תורה לאסירים בבית הכלא. צביה לעומתו, המרגישה לא-נחשקת וחסרת יופי, המתמודדת עם מציאות החיים הקשה של ניהול בית וגידול ילדים, תוך כדי בדידות תהומית וניכור, מוצאת את נחמתה דווקא בפינה האפלה של ההר, באנושיות אמפתית בצורת הגשת סיר אוכל חם ומזין לאלה שהחיים והחברה דחפו לשוליים עקב כיעורם ושפלותם. עם גאולה בתה הבכורה היא אינה מסתדרת, אבל דווקא עם מירי הפרוצה, שקשה שלא לזהות בה את מריה המגדלית מהברית החדשה, היא כן מוצאת שפה משותפת.

ו.

זהו אינו רק סיפור על גאולה, אלא גם, ואולי בעיקר, סיפור על חורבן הבית. דווקא מבעד להר המקודש והילת הגאולה המרחפת מעל הנוף נפרשת מלוא העליבות והבדידות האנושית, וקן משפחתי שאמור להיות בית חם ואוהב מתגלה כזירה של ניכור, כאב ומצוקה. יתרה מכך, נדמה כי עילת החורבן היא דווקא השאיפה לגאולה עילאית שגדולה מהחיים, גאולה שנכרכת באידיאה מופשטת ונעלית של דת, יופי וחכמה; אך היא אינה מודעת ליופי שבתוך הכיעור, מתנכרת לפני-האדם שמעבר לעליבות, וחסרת חיבור ריאלי לקרקעיתה של מציאות-החיים. ״ההר״ מספר את מיתוס הגאולה שתפציע ממרום הר הזיתים המקודש, אך הוא מכוון אותנו להביט דווקא לעמק, לתהום-התחתית, לגלות רגישות למה שנדמה כמכוער או פשוט מדי; כי דווקא משם ייצאו המים.

אבישלום שילוח גדל והתחנך בישיבת לוצערן בשוייץ, מחבר הספר "שושנת העמקים", למד קולנוע בסם שפיגל וכיום עובד על סרט הביכורים שלו. הפוסט הזה פורסם בבלוג שלו

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות