• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

כשהמודרים מדירים: ועדת ביטון וגבולות המזרחיות

מחוץ לגבולותיה של התרבות והמורשת המזרחית שנכנסה לדו״ח ועדת ביטון נותרו כמה מהקהילות המודרות ביותר בישראל: יהודי בוכרה, גיאורגיה וקווקז. הדבר מעיד לא רק על בעייתיות הדיכוטומיה בין ״מזרחים״ ל״אשכנזים״, אלא גם על הצורך בהכלה ובגישה רב-תרבותית של ממש
חן ברם

האם כל ניסיון לתקן הדרה חייב להוביל להדרה חדשה? דומה שעבור מחברי דו"ח ועדת ביטון התשובה היא חיובית. קריאה של הדו"ח מלמדת כי הוא לא רק בא לתקן את ההתייחסות הלוקה מאד של מערכת החינוך להיסטוריה, התרבות והמורשת של קבוצות 'מזרחיות'. הוא גם קובע, בפועל, כי מורשות מסוימות של קבוצות מזרחיות חשוב שיקבלו מקום מרכזי – תוך שהוא מותיר בשוליים את המורשות של מי שכנראה אינם מזרחים מספיק, או אולי אינם מזרחים 'תקניים'. הדוגמאות הבולטות ביותר, שבהן אתרכז כאן, קשורות ביחס הדו"ח ליהודי גיאורגיה (גרוזיה), יהודי קווקז ויהודי בוכרה.

המלצות עורכי דו"ח ועדת ביטון לא מצאו לנכון לכלול בגופו של הדו"ח עב הכרס ולו פעם אחת התייחסות משמעותית כלשהי להיסטוריה, המורשת והתרבות של יהודי גיאורגיה, יהודי קווקז ויהודי בוכרה. קבוצות אלה נזכרות רק במסמכים שהוגשו לדו"ח בפרק הנספחים.

מאלפת במיוחד הרשימה של אנשי מופת והוגים שאודותם מציעה הועדה ללמד (עמ' 197-207).  ברשימה זו (בת עשרה עמודים!) אין התייחסות אף לדמות אחת מקרב קבוצות אלו, למרות שיש לא מעט דמויות ראויות. נזכיר למשל את הרב דוד באאזוב, מגדולי הרבנים של יהודי גיאורגיה, ובנו, הסופר הרצל באאזוב. סיפורם המופלא ראוי גם ראוי להילמד על ידי כל תלמיד בישראל. אבל את המאסר במחנות (של האב) וההוצאה להורג (של הבן) על ידי הסובייטים השלימה עתה הדרתם על ידי חברי הועדה המלומדים – וזאת אף שיש חומר בנושא, כגון ספרה של פאניה באאזוב (״המצורעים״, עם אחרית דבר מאלפת של פרופ' מיכאל זנד). יש גם שמות רבים אחרים, גם בקרב יהודי גיאורגיה, וגם בקרב יהודי בוכרה, כגון דוד חפץ, חלוץ העליה לא"י במאה התשע עשרה, מלמד ומוציא לאור. בקרב יהודי קווקז אפשר להזכיר למשל את הרב יעקב יצחקי, מנהיג, מלומד וחוקר ומקימה של באר יעקב, את אליה אניסימוב, אתנוגרף ראשון של יהודי קווקז – ואחד מראשוני האתנוגרפים היהודים בכלל, את ד"ר אהרן בנימיני, הרופא הראשון של גימנסיה הרצליה וחלוץ החשיבה על איכות הסביבה בתל אביב, ורבים אחרים.

דוד באאזוב מתוך עיתון ״דבר״ (מאת מקור, שימוש הוגן, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=1067064)
דוד באאזוב מתוך עיתון ״דבר״

גם בתחומים אחרים בהם עסקה הועדה התמונה דומה. כך למשל בתחום היצירה הספרותית. מחברי הדו"ח נתנו מקום של כבוד למשוררי קבוצת ״ערס פואטיקה״ בתוך קטגוריה חדשה של שירת ההגירה (עמ' 81, עמ' 148). אכן היצירה בקבוצה זו ראויה להערכה, אך אין בכך כדי להצדיק הדרתם של מי שאינם נכללים בה. ניקח למשל את אלברט בן יצחק יעקב, משורר יליד קווקז (עלה ב-1993) שהוציא עד כה שישה ספרי שירה שזכו לביקורות חיוביות. בן יעקב מגדיר עצמו כ״משורר עברי״. דומה שאילו היה מדגיש יותר זהות מזרחית, היו גדלים הסיכויים שיינתן מקום גם לשירתו. בשונה ממשוררי ערס פואטיקה, ילידי הארץ, אפשר שבן יעקב נתפס כמי שאינו מתאים לקטגוריה של שירת ההגירה, למרות ששירתו עוסקת גם בחוויית ההגירה. לשון אחר, הוא "סתם" משורר מהגר, העובד כמורה בחינוך המיוחד בבאר שבע ואינו מקושר למנגנונים המאפשרים כניסה לקאנון החדש.

השאלה אינה נוגעת אך ורק לייצוג ולהיעדר הכרה, אף שמדובר בקבוצות המונות יחד בין שלוש מאות לארבע מאות אלף איש.  הסוגיה היא מהותית יותר, זאת מכיוון שבהיסטוריה ובמורשת של קבוצות אלו (השונות מאד זו מזו) יש סוגיות שלהן חשיבות חינוכית, היסטורית ותרבותית רחבה, בהיבט הישראלי והיהודי. למשל, שותפותם של יהודי קווקז ויהודי גיאורגיה בציונות המדינית ממש מראשיתה (לצד הציונות המסורתית וכהמשך לה);  סיפור הקמת שכונת הבוכרים; הפצת ספרות עברית ממנה לרחבי מרכז אסיה; ושמירת הזהות היהודית תחת השלטון הסובייטי. כך גם מאבקן של שמונה עשרה משפחות מסורתיות מגיאורגיה על עליה לישראל בשלהי שנות השישים, שהיה בעל חשיבות מכרעת בפתיחת ״מסך הברזל״ הסובייטי לעליה, ואילו קורותיהם של יהודי קווקז בתקופת השואה חשובות גם להבנת האוניברסליות של השואה ביחס ליהודים בכלל, וגם לדיון ביחסים בין מוסלמים ויהודים תחת השלטון הנאצי. קבוצות אלה גם מערערות על תפיסות היסטוריוגרפיות מסורתיות של "גלותיות" מול "ציונות": ההיסטוריה שלהן משלבת בין קשר עמוק וחזק לארץ ישראל ליחסים קרובים עם העמים שבקרבם ישבו.     

כיצד אם כן יש להבין את היעדר ההתייחסות לקבוצות אלו? אי אפשר לתרץ זאת בהעדר מידע, כיוון שלועדה הוגשו מסמכים מפורטים בנושא. דומה שחברי הועדה לא קראו את המסמכים הללו, אף שצירפו את חלקם לנספחי הדו"ח, בעוד מסמכים אחרים הודרו גם משם. ניתן כמובן להציע הסבר פשוט אחד לכלל התייחסות זו של הועדה: אדם קרוב אצל עצמו. חברי הועדה ייצגו את תחומי מחקריהם ואת זהויותיהם הקבוצתיות, ואילו ההיסטוריה והתרבות של קבוצות אחרות, שחוקרים האמונים על תרבותן לא נכללו בועדה, נותרו בחוץ. מבחינה זו ועדת ביטון מייצגת עוד שלב בתהליך בו פוליטיקת זהויות צרה הופכת לרציונל המכונן. ודוק – זוהי פוליטיקה של זהויות, אך לא פוליטיקה ראויה יותר, של הכרה (recognition). במילים אחרות, השאלה היא האם המטרה היא העמדה במרכז של זהויות מסוימות שקודם נדחקו לשוליים, או שמא פתיחת פתח לחינוך שמאפשר הכרה והכללה.

בית יוסף דוידוף (ממנהיגי קהילת טשקנט) בשכונת הבוכרים בירושלים (מאת zeevveez from Jerusalem, Israel - בית יוסף דוידוף 1914 (1, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=34759867)
בית יוסף דוידוף (ממנהיגי קהילת טשקנט) בשכונת הבוכרים בירושלים. צילום: zeevveez, cc-by-2.0

אבל דומה שביסוד ההדרה הזו עומדות סיבות נוספות, עמוקות יותר, ולא בכדי דווקא קבוצות אלו הן שנותרו בחוץ. גם יהודי גיאורגיה, וגם יהודי קווקז ומרכז אסיה (כל אחת מסיבות שונות!) – הן קבוצות שמערערות על המודל הדיכוטומי שביסודו ניגוד בין ״אשכנזים״ ל״מזרחים״. ההיסטוריה המורכבת שלהן, קשריהן עם קהילות יהודיות שונות (יהודי רוסיה, פרס, טורקיה ועוד), התרבות והזהות הייחודית של כל אחת מהן – שמתכתבת עם אזורים שונים בקווקז ומרכז אסיה (ולא עם ״מזרח״ ערבי או מוסלמי מדומיין) ואף ההשפעות הסובייטיות עליהן (לצד מאבקן בסובייטים) – כל אלה אינם עולים בקנה אחד עם החליפה המזרחית החדשה, גמישה ככל שתהיה, שתפרו חברי הועדה.

שתי תוצאות יש להדרה זו: האחת נוגעת לשאלת היחס של החברה הישראלית לקבוצות גדולות שרוב חבריהן עלו בעשורים האחרונים. השנייה נוגעת למקומה של מערכת החינוך בעיצוב הזהות הישראלית בכלל.

פעילה מרכזית מקרב יוצאי קווקז, שאף השתתפה באחת הפגישות של ועדת ביטון, סיכמה: "בקיצור, זה לא הזיז כלום מבחינתנו". מאחורי זה מסתתר תסכול עמוק של רבים. מתוך תמונה כוללת של קהילות ישראל, עולה כי ההתעלמות מהתרבות, ההיסטוריה והמורשת השונה של יהודי גיאורגיה, קווקז ובוכרה היא קיצונית במיוחד. דווקא לפיכך הציפיות בקרב קהילות אלה מועדת ביטון היו גבוהות במיוחד

מבחינת יוצאי גיאורגיה, יוצאי בוכרה (מרכז אסיה) ועוד יותר מכך יוצאי קווקז, זו חוליה נוספת בהדרה מתמשכת. פעילה מרכזית מקרב יוצאי קווקז, שאף השתתפה באחת הפגישות של הועדה, סיכמה כי "בקיצור, זה לא הזיז כלום מבחינתנו". מאחורי הסיכום הקצר הזה מסתתר תסכול עמוק של רבים. לא אגזים אם אומר כי מתוך תמונה כוללת של קהילות ישראל, עולה כי ההתעלמות מהתרבות, ההיסטוריה והמורשת השונה של יהודי גיאורגיה, קווקז ובוכרה היא קיצונית במיוחד. דווקא לפיכך הציפיות בקרב קהילות אלה מועדת ביטון היו גבוהות במיוחד, ומכאן גם המאמץ הרב שנעשה להציג מסמכים בפניה. לכך כמובן השלכות מעשיות. לדוגמא, יוצאי קווקז היא קבוצה המונה בישראל כ-130,000 איש ואולי יותר, וזאת בלי לכלול את צאצאי העולים שהגיעו בעליות הראשונות. אבל ספק אם גם בבתי הספר ביישובים בהם הם מרוכזים, תלמיד יוצא הקהילה ילמד, גם בעידן שלאחר פרסום הדו"ח ויישום המלצותיו, משהו על קהילתו. יתרה מכך, תהליך ההשתלבות של יוצאי קבוצה זו ביישובי פריפריה רבים היה כרוך במפגש לא קל עם הממסד והסביבה המזרחים. במקרים מסוימים מפגש זה כלל אף גילויי גזענות והסללה של תלמידים, לא פעם על ידי מורים מזרחים. ועדת ביטון, אם כן, עמלה קשה כדי לתקן עוולות ששיאן ביחס לעליות שנות החמישים, אך התעלמה לגמרי מדינמיקה לא פחות בעייתית בשנות השבעים והתשעים.

ובאשר לתמונה הרחבה יותר: המקרה הספציפי מלמד על הבעייתיות שבתפיסה הדיכוטומית ואף הלעומתית שעיצבה לפחות חלק ממסקנות הועדה. לעבודתה של הועדה ולחלק לא מבוטל מהמלצותיה חשיבות רבה, אבל אימוץ לא ביקורתי של הסכמה הדיכוטמית, המייסדת זהות מזרחית חדשה אל מול אשכנזיות הגמונית (המתוארת גם היא כמקשה אחת) הוא בעייתי. חשוב להצביע על הבעייתיות ביחס לתרבויות מזרחיות ולהציע אלטרנטיבות, אבל לא לכרוך זאת בחיזוק דיכוטומיות המביאות מטיבן להדרות חדשות. הכלה והתייחסות למגוון המורשות והתרבויות שצריכות להוות יסוד חזק בבניית עתיד משותף תצליח רק על ידי שילוב של גישה רב תרבותית ואזרחית, כבסיס לשילוב ולהכרה בתרבות ובמורשת של כלל הקבוצות.

ד״ר חן ברם הוא אנתרופולוג, יועץ ארגוני, איש חינוך ופעיל חברתי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יובל

    מאמר חשוב מאוד! קודם כל בגלל עצם ההתעלמות מהקהילות שהוזכרו. מעבר כך הוא, אולי מבלי להתכוון, ממחיש את חוסר התוחלת של פוליטיקת הזהויות.

  2. דני

    המאמר הזה הוא דוגמה להבאה עד אבסורד של פוליטיקת הזהויות. ודרך אגב, למה לא ללכת צעד אחד קדימה ולהתחיל לדבר על הדרה של אינדיבידואלים? למה לא לבחון ספציפית את ההדרה ו/או קיפוח של כל אחד משמונת מיליון אזרחי המדינה? למה להעדיף לבדוק קבוצות כאלו ואחרות על פני בחינה ממוקדת של כל אדם ואדם?

    1. חנן

      דני, נראה שלא הבנת, או שבחרת להתעלם, מהטענה המרכזית של המאמר – שכוונה נגד אותה פוליטיקת זהויות שאתה מלין עליה.

  3. ג. אביבי

    מאמר ראוי.
    אני תמיד מכליל את יהודי סוגדייה (הקווקז, אפגניסטן ומרכז אסיה) כחלק מציבור המזרחים בישראל.
    עד כה השיח המזרחי די התעלם מהם וממורשתם. זו אחת הסיבות שהתנגדתי לערבו-צנטריות של השיח המזרחי. רוב התרבויות האלה קשורות לתרבות האסלאם, אבל גם התרבות הגאורגית (רוב תושבי גורג'יה הם נוצרים) ינקה הרבה מזו של מרכז אסיה, תורכיה ואיראן – תרבות האסלאם. ליהודים שבאים משם יש הרבה משותף עם שאר המזרחים.

  4. עידו לם

    המקפחים המקופחים מקפחים ומזילים דמעות תנין: אז מה אם אנחנו שונאים ערבים וכוס אימא של החילונים האשכנזים אנחנו מקופחיםםםם אתם שומעים? מקופחים!!

  5. חנן שליב

    ד"ר חן ברם רומז בעדינות אך בצדק כי ועדת ביטון פעלה כמעט רק בשם המרחב התרבותי של יוצאי ספרד שהיגרו לארצות ערביות-מגרביות ופה ושם "זרקה כמה עצמות" ליוצאי ערב (סורים,תימנים,עירקים וכ') אחרים.הווה אומר שהמודרים מדירים בעצמם (אולי בבלי דעת) וזה עוד לפני שמתיחסים ליחס הכולל ליהודים האתיופיים ולכל אלה (לא רק ערבים) שאינם יהודים.אמור מעתה שהחברה הישראלית כולה לוקה בהתנשאות ובגזענות כאשר אכן המובילים בראש הינם הותיקים (בעיקר אשכנזים אבל ממש לא רק הבוגדים השמאלנים) ולצידם עולי רוסיה! (ולא חבר המדינות) לדורותיהם אבל גם כל השאר רחוקים מאד מלהיות נקיים מהנגע.

    1. עידו לם

      תיקון: אשכנזים הרבה פחות גזענים מהמזרחים.

  6. יוסי ברנע

    ד"ר חן ברם טועה לכל אורך הניתוח שלו, באשר הבעייתיות המרכזית היא תפיסת הרב תרבותיות היהודית שאינה כלל רלבנטית למדינת לאום דמוקרטית, כפי שאמורה ישראל להיות כמדינת לאום טריטוריאלית עם לאום אזרחי הפתוח לכל אחת דתם או מוצאם האתני. האשכנזים נמנו למעשה על תפיסות שונות, מאורתודוכסיה חרדית, עבור דרך אוטונומיזם על צורותיו, כמו גם דרך הציונות, כמו גם אלו שנקראו: גרמנים, או צרפתים בני דת משה. מה להם ולנו? מהו המאחד את תרבותנו העברית עימם, ובמסגרת איזה לאום משותף?
    זאת השאלה המרכזית, וגם פרופ' חביבה פדיה במאמרה בעיתון הארץ מיום 15.7 מחמיצה נקודה זו. ואגב הקהילה הגרוזינית, הרי זו גם כללה אשכנזים עליהם נמנו למשל האחים וינשל מראשי המפלגה הרביזיוניסטית בארץ.

    1. עידו לם

      האחים וינשל היו יותר רוסים שנולדו בגרוזיה

    2. חן ברם

      ליוסי ברנע,
      אכן – תפיסה אזרחית מכילה שאינה מוגבלת לאתנו לאומיות עדיפה גם בעיני. ואולם השאלה היא לא רק מה האידיאל אלא האם ניתן לשנות במשהו את השיח הקיים במסגרת האילוצים של התפיסות הרווחות הקיימות היום.
      אפשר לטעון, כמוך, שיש לקעקע כל תפיסה אתנית לטובת תפיסה אזרחית משותפת, או לפעול במקביל גם למען זהות אזרחית משותפת, וגם למען זהות רב תרבותית הן בקרב הקולקטיב היהודי והן בקרב זה הערבי-פלסטיני, מתוך הבנה שהגבולות ביניהם מבטאים גם רצון של כל אחת מהקבוצות הללו לשמור את זהותה. דווקא מתוך בטחון בזהות יכולה לצמוח גם תפיסת זהות רחבה יותר שאתה מכוון אליה.

  7. פריץ היקה הצפונבוני

    כתלמיד בשנות ה40 למדנו די הרבה על ספרות תור הזהב הספרדי. ממה שמתעלמים ,,מזרחיים( למעשה ,,מערביים׳׳ כשם המדינה ממנה באו וכך הם גם נקראו בתקופת טרום המדינה. וכך נקראו הערבים המוסלמים שהגרו ממרוקו, התישבו בשכונת המוגרבים בסמוך להר הבית כדי לחון את עפרות החראם-א-שריף ומסג׳יד אל אקצא. למרבה הצער גורשו עם כיבוש העיר העתיקה בברכת הבג׳׳ץ. ובתיהם נהרסו כדי לפנות מקום לככר גדולה ע׳׳י הכותל.הן רוב הפעילים ה,,מיזרחיים׳׳ והן הועדהמתעלמים מהדרת הנשים בעדותיהם שהתבטאה בנישואי בוסר כפויים ומהדרתן מלימודים. ומההפליה והדכוי של הפלסטינים תחת שלטון ישראל. אני כן מקוה שהדו׳׳ח ייתן רוח גבית לתגבור לימודי הערבית. שפתם של היהודים ( אם כי לרוב ב,,יידיש-ערבית׳׳) וגם של כל אותם ענקי הרוח של תור הזהב לאחר מכן כתבו הרבה בערבית.

  8. נעה

    קצת "חדשות בעתיקות" – המזרח לא נולד ולא נוצר במאה ה- 7 לספירה.

    למיטב ידיעתי, אין במערכת החינוך של מדינת ישראל תלמיד אחד שלמד את זה:

    כאנון אל-תאני – טבת

    שבאט – שבט

    אדאר – אדר

    ניסאן – ניסן

    איאר – אייר.

    ח'וזירן = סיוון

    תמוז – תמוז

    אב – אב

    אילול – אלול

    תשרין אל-אוול* = תשרי

    תשרין אל-תאני – חשוון

    כאנון אל-אוול – כסלו

    *תעתיק לא בדוק
    כמו כן כל ה- ב' בטור הימני דגושות.

    1. נעה

      לקוראי ערבית
      דוגמה לטבלה בתגובתי הקודמת
      الثلاثاء، ١٩ يوليو/ تموز ٢٠١٦ | ١٤ شوّال ١٤٣٧
      http://www.alhayat.com/

      מעניין למה לא מצאתי בעיתונות הערבית הישראלית….