• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

ועדת ביטון: לחשוב מחוץ לפריזמה הציונית

דו״ח ועדת ביטון אמנם רחוק מלהיות מושלם, אך ההצעה המהפכנית שבו מבקשת לחלץ אותנו מהבלעדיות של הסיפר הציוני קלאסי-אירופוצנטרי ולחשוב מחדש על זהות והיסטוריה. זוהי הצעה שעשויה להועיל לכולנו ולייצר דיאלוג ממשי בין קבוצות על עבר, הווה ועתיד

דו"ח ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך הוא מסמך עמוס שהיו לו שותפים רבים, הציע מגוון של הצעות בתחומים שונים ועורר מרבצם שדים רדומים של מי שחשו מאוימים, שהרי העצמה של אחד היא, לכאורה, החלשה של האחר במשחקי סכום האפס שהורגלנו להם. אבל לפחות בחלק ממסקנותיה-הצעותיה מציעה הוועדה חשיבה מחודשת על זהות והיסטוריה שאולי עשויה להועיל לכולם, שכן היא פותחת אפשרויות חדשות לשיח על זהויות ושייכות, בדומה לתהליכים המתחוללים במקומות שונים בעולם. שיח זה איננו רק מעצים קבוצה ספציפית, אלא מאפשר דיאלוג ממשי בין קבוצות על עבר, הווה ועתיד. את החשיבה הזו על זהות נפרדת ומשותפת, שאפשר לחלץ מהדו"ח, נדרש יהיה להרחיב לעוד קבוצות, כמו האזרחים הפלסטינים, למרות שאלה לא היו חלק מהמנדט של הועדה.

אפשר היה לכתוב טוב יותר את הדו"ח ועל הדו"ח. חלקיו השונים אינם מתחברים תמיד למקשה אחת, סגנונית ותכנית. ישנן חזרות רבות, יש מקומות שההרחבה בהם מייגעת וכאלה בהם דווקא חסרה הנמקה, וניכר שכתבו אותו אנשים שונים בפרק זמן מוגבל. חבל, כי חלק מהאמירות המשמעותיות הולכות לאיבוד או מאבדות מכוחן. נראה, וזה כבר נאמר לפניי, שגם חלק ממי שכתבו על הדו"ח לא טרחו לקרוא את כולו. כך לדוגמא "קברי הצדיקים" שעוררו סערה מופיעים פעם אחת ולא ברורה חשיבותם או הנמקתם. באיזה צדיקים מדובר? מה מטרת הביקור? כך או כך, במדינה בה קברים משמשים לכל כך הרבה מטרות פוליטיות-חברתיות (אגב, כמו במדינות רבות אחרות), קשה לראות מה ההתרגשות הגדולה סביב העניין.

בצדק מבקשת הוועדה לעגן את הדיון במשאבים, שכן בלעדיהם יהיו המלצותיה אות מתה. קשה לראות הקמה של פקולטה למורשת יהדות ספרד, מה גם שלחייב תלמידים ללמוד קורסים בנושא עלול לגרום יותר נזק מאשר תועלת. את הנסיגה במספרי הקורסים בשנים האחרונות אפשר לקשור כמובן להידרדרות המתמשכת במדעי הרוח בכלל, כך שרפורמה תצטרך להיות חלק מתהליך רחב יותר של שינוי, שבתקווה לא יהפוך את הנושא לנישה אקדמית שולית, החיה על רצונם הטוב של פקידים ותורמים. באותו אופן, מי שקורא את החלק בדו"ח העוסק בלימודי הספרות בבית הספר עלול להתרשם שהתלמידים יוצאים עמוסים בעגנון, גרוסמן ואחרים, ושכל מה שנדרש הוא לפנות מקום לספרות ספרדית או מזרחית. בפועל, כל הורה למתבגר המכיר את לימודי הספרות בתיכון יודע שהמטען דל עד מאד ונדחק לטובת מתמטיקה, אנגלית ושאר המקצועות המועדפים. גם כאן, בלי רפורמה מקיפה קשה לראות מה יהיה האפקט של הכנסה לתוכנית של כותב או כותבת, טובים וראויים ככל שיהיו, על העצמת מורשת יהדות ספרד.

החלק המעניין של הדו"ח לטעמי עוסק בזהות או בנרטיב ההיסטורי ובמקומה של יהדות ספרד. בנוגע לציבור התלמידים המסורתיים טוענים מחברי הדו"ח כי: 

"אינו מתקבל בטבעיות לא בחינוך הממלכתי ולא בחינוך הממלכתי דתי. הציבור המסורתי מייצג עמדה שאינה עומדת בהלימה עם האידיאולוגיות הדומיננטיות בשני הזרמים. גם בממלכתי וגם בממ"ד אין התייחסות מספקת לקהילות המוצא של התלמידים המסורתיים, אין די היכרות עם המורשת היהודית שלהם ואין מודעות מספקת לזהותם היהודית, הם נוכחים-נעלמים בשני הזרמים".

ההצעה המהפכנית של הדו"ח מאפשרת ללמוד את ההיסטוריה של יהודי ספרד מתוך נקודת המבט שלה עצמה, מתוך נקודות מבט אחרות ומתוך התייחסות לאירועים הקורים במקומות אחרים בעולם, המשפיעים על העולם הלא-מערבי אך אינם מעצבים אותו בדמותו. במבנה הזה, בו השואה איננה משמשת להצדקות כאלה ואחרות או ככלי ניגוח, גם ההיסטוריה מקבלת פרופורציות

להיעדרות הזו מציע הדו"ח, אולי מבלי שהתכוון, שתי תשובות ושני קולות. בקריאה אחת, שהופיעה באמצעי התקשורת, נראה שיש כאן ניסיון למקם את הנרטיב הספרדי (מזרחי?) בתוך זה הציוני. כך, אלקלעי מול הרצל, ניסים בכר מול אליעזר בן יהודה או, להבדיל, שואת יהודי אירופה מול שואת יהודי צפון אפריקה. כלומר – מבקשים להרחיב מעט את הנרטיב ולכלול בתוכו גם את יהדות ספרד. הנרטיב הזה משתלב היטב בתוך השיח הרפובליקני של חובות וזכויות, בבחינת, תרומה המצדיקה שוויון; מתוך הדו"ח:

"יש לכתוב פרקים המדגישים את תרומת יהדות ספרד והמזרח למדינת ישראל למן הקמתה ועד היום ולעגן את התרומות הללו בהקשר עכשווי: בהתיישבות, בביטחון, בפוליטיקה וכד', כגון מחלקת המתסערבים… ולהאיר אירועים ודמויות מופת".

אבל, לצד הקריאה הזו המבקשת להשתלב, שהיא, ככזו, שמרנית למדי ואולי גם מביסה את עצמה, ישנה קריאה נוספת, מעניינת יותר ובעלת פוטנציאל גדול יותר לריבוי של נרטיבים ולדיאלוג.

ההצעה המהפכנית יותר של הדו"ח מבקשת לחלץ את ההיסטוריוגרפיה ולימוד ההיסטוריה מה"בלעדיות של הסיפר הציוני קלאסי-אירופוצנטרי" ולהציג "מִגוון דעות כמִגוון הנרטיבים הרווחים על אודות ההיסטוריה של יהודי ספרד והמזרח והאזור בכלל תוך הצגה מאוזנת, הכלה והשוואה עם נרטיבים נוספים". כך, אפשר ללמוד את ההיסטוריה של יהודי ספרד מתוך נקודת המבט שלה עצמה, מתוך נקודות מבט אחרות ומתוך התייחסות לאירועים הקורים במקומות אחרים בעולם, המשפיעים על העולם הלא-מערבי אך אינם מעצבים אותו בדמותו. במבנה הזה, בו השואה איננה משמשת להצדקות כאלה ואחרות או ככלי ניגוח, גם ההיסטוריה מקבלת פרופורציות ואולי הופכת גם פחות מאיימת:

"למשל, בלימוד השואה, אין ספק שתיאור השתלשלות האירועים צריך להתמקד ביהדות אשכנז. ועם זה צריך לתאר גם את שנעשה בצפון אפריקה ולבחור בחלק מהעדויות סיפורים אישיים מסלוניקי ומקהילות ספרדיות אחרות, תוך הקפדה על שמירת הפרופורציות ההיסטוריות ביחס בין אירופה לבין צפון אפריקה".

כך, גם נסיעה של תלמידים לצפון אפריקה עשויה דווקא לתת פרספקטיבה חדשה לא רק על גלות, אלא גם על הפוטנציאל ליחסים בין יהודים וערבים בהווה ובעתיד, מבלי להידחק לרומנטיזציה של העבר או לגישת העולם-כולו-נגדנו. הציונות אינה הפריזמה דרכה תילמד ההיסטוריה של יהדות ספרד, גם מבלי לוותר על תרומתם. הוועדה כותבת:

"הציונות תלבש כאן אופי שונה […] הציונות לא נוצרה על ידי יהודי ארצות האסלאם, ובראשיתה היא לא נועדה לתת להם פתרון, גם לא נראה היה שהם זקוקים לפתרון. יהודים אלה אינם מנהיגים אותה אלא רק מאמצים אותה, והיא ממלאת תפקיד אמביוולנטי בעיצוב גורלם – לא רק הצלה ומקום מקלט, כמו ביחס ליהודי אירופה, אלא גורם שגם מערער את מעמדם וגם מציע להם מקלט".

"חתונה יהודית במרוקו", אז'ן דלקרואה, 1839
"חתונה יהודית במרוקו", אז'ן דלקרואה, 1839

מושגים כמו קולוניאליזם, לאומיות (ערבית ויהודית), אנטישמיות, עקירה והגירה מקבלים משמעות חדשה דרך הנרטיב (או הנרטיבים) של יהדות ספרד, ומעשירים את הדיון על המושגים האלה. שוב, כותבת הוועדה:

"גם ההגירה של היהודים מארצות האסלאם שונה מזו של יהודי אירופה בנסיבותיה ובמניעיה וגם הקליטה שלהם במדינת ישראל שונה מזו של עולי אירופה. צריך לבחון את הדברים באופן גלובאלי ולשקול שימוש במונח 'הגירה' לצד עלייה ואפילו לתת את הדעת לתופעות של 'ירידה' מן הארץ כתוצאה מן המפגש עם כור ההיתוך הישראלי".

לימוד ההיסטוריה היהודית, הישראלית ואפילו הציונית מחוץ לנרטיב השגור, נעשה כבר שנים רבות במסגרות אקדמיות ואפילו בחלק מהתיכונים. הרחבה והכרה עשויות לפתוח פתח להכללתן של קבוצות נוספות, יהודיות ולא יהודיות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אסנת אלון

    נראה כי הבעיה העיקרית בהמלצות לאיזכור אישים ואירועים תומכי ציונות היא ההשוואה לנרטיב הציוני האשכנזי. תגובתיות ונסיון להידמות תמיד מצביעה בעוצמה על הכוח המוביל. יש לבסס נרטיב שאינו מקביל אחד לאחד אלא צופן בתוכו משקל סגולי עוצמתי משלו.