• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

לואיזיאנה, ואדי סאליב, נתניה: על אלימות משטרתית וצדק

כשמתבוננים על אלימות משטרתית בשנה האחרונה נגד אפרו-אמריקאים בארה״ב ויוצאי אתיופיה בישראל מגלים שהרבה קרה, אבל מעט השתנה. ההתבוננות אחורה מכריחה אותנו גם להביט קדימה ולשאול מה השלב הבא במאבק

לפני כשנה וחצי כתבתי באתר זה על יונתן היילו ויוסף סלמסה ז"ל, בניסיון למקם את התנהלות המשטרה ומערכת המשפט במקרים שלהם על הציר שבין פרגוסון, נתניה ובילעין. כל הנתונים (אלימות משטרתית ללא ענישה, כמות מעצרים והרשעות ביחס לשאר האוכלוסיה, פערים בהשכלה ובהכנסה ועוד) מצביעים על כך שאין הבדל של ממש בין יחס המשטרה והרשויות לגברים לא-לבנים בארצות הברית ובישראל. גם כאן וגם שם הם תמיד התוקף והפושע ולא הקורבן או עובר האורח התמים.

בזמן שעבר מאז כתיבת הרשימה הרבה קרה אך מעט השתנה, אם בכלל. נכון לכתיבת שורות אלו, רק במהלך 2016 עד כה נרצחו בארצות הברית בידי שוטרים יותר ממאה גברים שחורים. כל מי שחשב שהנושא מאחורינו הוכה בהלם כאשר גל המחאה הלא-אלימה שמובילה תנועת Black Lives Matter יצא משליטה בשבועות האחרונים, ונכון לכתיבת שורות אלה שמונה שוטרים נרצחו ביריות בבאטון רוג' ובדאלאס. הרשת געשה מהסרטונים שהראו בזמן אמת את השוטרים שירו באלטון סטרלינג בלואיזיאנה ובפילאנדו קסטיל במינסוטה. גם בבולטימור התקיימו הפגנות סוערות מאז נרצח פרדי גריי באפריל בשנה שעברה, בעיקר סביב משפטי השוטרים שגרמו למותו (שלושה מתוכם זוכו בינתיים, כצפוי, מכל ההאשמות החמורות, דבר שכנראה יצית מחדש את המהומות גם שם). 

מצבה של הקהילה השחורה בישראל נראה אולי פחות דרמטי בהשוואה לאירועים האלה, ואף "זכה" לאידיאליזציה בנאומו של ביבי באפריקה (ועוד על כך דיברה לילך וולך), אך למי שעדיין זוכרים את ההפגנות ההמוניות שפרצו בתל אביב לפני כשנה בעקבות הסרטון של דמאס פיקדה, את אברה מנגיסטו ואת יוסף סלמסה ז"ל ברור שגם כאן – זוהי רק ההתחלה.

בני משפחתו של סלמסה, שהגישו תלונה על ההשפלה והעינויים שסבל יוסף ז"ל בתחנת המשטרה של זכרון יעקב על לא עוול בכפו, ולאחר מכן חוו איומים יומיומיים עד מותו הלוט בערפל לפני כשנתיים, הם ממובילי המאבק. במקביל, לצד החשיפה הרבה (יחסית) והמבורכת לה זכו לאחרונה סיפורו של יוסף והמחאה שהחלה בעקבותיו, האלימות המשטרתית נמשכת אפילו בהפגנות שהם מארגנים נגד התנהלות המשטרה, שמצידה ממשיכה להגן על השוטרים המעורבים בפרשה. בנצ'יאמלק (בנצ'י) סלמסה, זועקת את דמי אחיה ברחבי הרשת החברתית, ברחובות ובמדיה, ולאחרונה אף בכנסת (ראו אותה מטה בכנס "שנה למחאת יוצאי אתיופיה" שיזם דב חנין) – אך מאז החליטה מח"ש לסגור את התיק, האמת על החודשים האחרונים בחייו של יוסף ז"ל נראית רחוקה מתמיד.

בני משפחתו ומוקיריו של יונתן היילו, לעומת זאת, זכו בסוף חודש מאי למעט תקווה. לאחר מאבק ממושך של פעילים (בהובלת ספיר סלוצקר-עמראן, כרמן אלמקייס, ברק כהן ואחרים) וערעור בעליון, הקל בית המשפט בחומרת ההאשמות, וקבע את המובן מאליו – הגנה עצמית אינה רצח. אל גילוי הדעת של מומחים לבריאות הנפש, שקרא להתייחס אל יונתן כנפגע טראומה מינית, בחרו השופטים לא להתייחס. כזכור, יונתן הרג אדם בשם ירון איילין, שכבר אנס וסחט אותו בעבר, כאשר עמד להיאנס על ידו בפעם השלישית. ובכל זאת, רק לאחר לחץ ציבורי, ערעור בעליון ושש שנים בבית הסוהר, הכיר בית המשפט בכך שיונתן לא תכנן לפגוש את איילין, שהנסיבות שבהן הרג אותו הן חריגות, והעונש ה"מופחת" שנגזר עליו (עשרים שנים) קוצר לשתיים עשרה שנים. מכיוון שיונתן כבר ריצה מחצית מעונש זה, והוא עומד בפני ניכוי שליש, יש סיכוי שישתחרר בעוד כשנתיים. בתום המשפט הודיע עורך דינו אלון אייזנברג כי למרות קיצור העונש והכרה בנסיבות המיוחדות, לא יפסיק לפעול עד שתינתן ליונתן חנינה מוחלטת.

br
באטון רוג', יולי 2016. השנה הרגה המשטרה בארה״ב יותר ממאה שחורים

לעומת התמיכה היחסית במאבקים אלו, עדיין נותר המאבק למען שחרורו של אברה מנגיסטו, תושב אשקלון שנמצא יותר משנתיים וחצי בשבי חמאס, מחוץ לסקאלה כמעט (יחד איתו נלקח כנראה שבוי נוסף, ישראלי-בדואי ששמו אינו ידוע). מעטים עוסקים בו ומשתדלים להזכיר שהוא עדיין שם. בדבריהם הם מזכירים פעמים רבות את גלעד שליט ואת הלחץ הציבורי העצום שהופעל למען שחרורו, ואכן ההשוואה צורמת. משפחתו הפגינה בחודש שעבר מול בית ראש הממשלה בדרישה לכלול את שחרורו כתנאי להסכם עם טורקיה, אך כמו ״חגיגות״ השנה להפגנות ההמוניות בתל אביב, לא דובר על כך מספיק מחוץ לקבוצה הסגורה של פעילי המאבק.

התעמרות הרשויות והתעלמותו של הציבור הרחב מהדיכוי האלים והקשה של יוצאי אתיופיה עשויים לגרום להסלמה במחאתם, ומה שמתרחש מעבר לאוקיינוס רק מלבה את האש. ללא תמיכה, מחאת הקהילה האתיופית עשויה להפוך אלימה, כפי שקרה כבר בעבר בארץ. בדיוק כך התנהלה המחאה המזרחית בשלושת העשורים הראשונים של המדינה, שגם שאבה כמובן השראה ממאבק השחורים לזכויות האזרח בארצות הברית ובעיקר מתנועת "הפנתרים השחורים"

התעמרות הרשויות והתעלמותו של הציבור הרחב מהדיכוי האלים והקשה של יוצאי אתיופיה עשויים לגרום להסלמה במחאתם, ומה שמתרחש מעבר לאוקיינוס רק מלבה את האש. במצב הנוכחי, חשוב לגייס תמיכה במאבקים שהזכרתי בציבור הרחב, מתוך הבנה שללא תמיכה זו מחאת הקהילה האתיופית עשויה להפוך אלימה, כפי שקרה כבר בעבר בארץ. בדיוק כך התנהלה המחאה המזרחית בשלושת העשורים הראשונים של המדינה, שגם היא שאבה כמובן השראה ממאבק השחורים לזכויות האזרח בארצות הברית ובעיקר מתנועת "הפנתרים השחורים" האמריקאית. בניגוד לרוב המחקרים שנעשו עד עתה על ההיסטוריה של המאבק המזרחי בישראל, טוען בריאן רובי בספר The Mizrahi Era of Rebellion (הוצאת אוניברסיטת סירקיוז, 2016) כי המאבק המזרחי החל כמעט מיד עם הגעתם של יהודי ארצות האסלאם למעברות, ולא באירועי ואדי סאליב בשנת 1959. הפרט שהוא שם עליו דגש הוא זה: הרשות שמונתה על ידי המדינה כאחראית על קליטתם של העולים המזרחים היתה המשטרה, ולא משרד הקליטה או הסוכנות. השוטרים היו בכל מקום במעברה, השגיחו ובחנו כל מי ומה שנראה להם חשוד. באמצעות בדיקת חומרים משטרתיים שלא נבחנו קודם, ומסמכים במגוון שפות של הקהילות במעברות, הצליח רובי להוכיח רצף של אירועי התנגדות קטנים ומקומיים, שהחלו כאמור כמעט עם הגעתם למעברות ועד אירועי ואדי סאליב. המשותף לכל האירועים: הם הוצתו על ידי הטרדה ואלימות מצד המשטרה כלפי העולים מארצות האסלאם.

שיטור היתר בשכונות בהן ישנו ריכוז של בני העדה האתיופית והתעמרות הרשויות בהם מזכירים מאד את התיאורים האלה. ההפגנות ההמונית בתל אביב, שפרצו בעקבות הסרטון של דמאס פיקדה ומותו של יוסף סלמסה, מזכירות במידה מסוימת את אירועי ואדי סאליב, שהחלו כידוע כאשר שוטר ירה בסבל עקיבא אלקריף, והתפשטו ברחבי הארץ לאחר שהמשטרה ניסתה לדכא את המהומות באיזור. אם ההשוואה נכונה, ההפגנות ההמוניות בתל אביב היו רק יריית הפתיחה של מחאה זו, שתלך ותתגבר. השאלה רק מה יהיה השלב הבא – מרד מאורגן ואלים נגד החוק בסגנון תנועת הפנתרים המזרחית? התנגדות מיליטנטית בסגנון תנועת הפנתרים האמריקאית או "אומת האסלאם"? סביר כי ישנן כמה תשובות לשאלה זו.

מי ייתן וישכון שלום בינינו, כל יושבי הארץ הזו בני שם יפת וחם, הצמא ירווה והרעב ישבע והאבל ינוחם.    

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.