string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הזכות לא לראות: הסערה סביב הציור של איילת שקד

הדיון על הציור המצונזר של איילת שקד חושף כיצד התביעה ״לראות הכל״ בשם ״החופש״ נעשית על גבו של הגוף הנשי הממשי שנמצא אי שם מאחורי הציור, ומכשירה אלימות מגדרית כתרבות
סיון רג'ואן שטאנג

חוקרת מיניות מגדר וגזע בתרבות חזותית, מרצה בשנקר, ספיר וסמינר הקיבוצים

בימים האחרונים נשמעו אנשי רוח ואמנות קורעים קריעה על כניסתה של הפוליטיקה אל שדה האמנות, לאחר שצפו בדימויים של ציור מצונזר של איילת שקד בעירום מרצדים על מגוון מסכי ביתם. אחד המגיבים לפרשה בפייסבוק אף צירף תמונה של הפסל "Train Mechanical" של האמן פול מקארת'י, ובו נראה ג'ורג' בוש מצמיד את אזור חלציו אל אחוריו של חזיר. באמצעות השוואה זו ביקש המגיב לציין שקיימים תקדימים בזירת האמנות הבינלאומית, שבהם אמנים יצרו דימויים שעשו שימוש במין והשפלה לטובת מהלך תרבותי של התנגחות פוליטית.

אולם ההשוואה בין הציור של הסטודנט ים עמרני במכללת שנקר לבין הפסל של מקארת׳י עיוורת להבדלים המגדריים בין השניים, ושייכת לאותה מסורת מחשבתית העיוורת ליחסי כוח. פרויד, למשל, טען שלמרות דחיקתם של ממדים שונים בדחף המין אל מחוץ לגבולות המיניות הנורמטיבית, בחירת אובייקט מיני מושפל היא שכיחה דווקא. גם הוא אינו מתעכב על יחסי הכוח הכרוכים בהבנייתה של הבחירה הזאת: גברים מפירים את האיסור החברתי ומפנימים תפיסה של חופש אפשרויות לעיסוק בפעילות מינית באמצעות מושאים מושפלים – נשים ממעמד נמוך או נשים בזנות. אם כן, ההבדל בין שני המקרים הוא בכך שמקארת'י הפך את יחסי הכוח המגדריים הנורמטיביים, ואילו הציור של שקד דווקא שימר אותם.

בשנת 1972 יצר חוקר תולדות האמנות ג'ון ברג'ר מהפכה במחשבה על סוגיית העירום הנשי והגברי בתולדות אמנות המערב, בסדרת הטלוויזיה שלו "Ways of Seeing" ובספר שהפך אבן פינה בלימודי האמנויות הפלסטיות והתרבות החזותית במערב. ברג'ר פנה אל ז'אנר הציורים של נשים בלי בגדים (וגברים עם מכחולים) ברנסנס והבחין בין "עירום" (גוף בלי בגדים) ו"ערטול" (ייצוג שלו), כקטגוריות שמסמנות שתי צורות של חוויה מינית פוטנציאלית, עצמית וחיצונית – בה הגוף הופך אובייקט לחוויה מינית של גוף אחר, גם אם הוא אינו מכיר בכך. ברג'ר טוען למעשה שז'אנר ציורי העירום ברנסנס הניח את היסודות לתרבות החזותית האלימה והסקסיסטית של ימינו, שבה "עירום" אינו אלא "ערטול" שהמוענים והנמענים שלו הם גברים, ושאין לו דבר עם מיניות נחווית של נשים.

השיח סביב הציור של שקד עבר מהר מאד מדיון בשאלת העירום לדיון בשאלות של צנזורה והגבלת חופש הביטוי –  בעקבות ההחלטה של נשיאת שנקר, יולי תמיר, לצנזרו ערב התערוכה. אני מסרבת לקבל את הדילוג הזה. אני לא יכולה לנתק את הופעתו של הדיון הזה מהופעתו של הדימוי שעורר אותו. דווקא העבודה הזאת, הספציפית, היא זו שיצרה את התנאים להופעת הדרמה, והיא אינה יותר או פחות "טובה" בעיני מעבודות אחרות בהיסטוריה של אמנות המערב, של נשים ללא בגדים שצוירו על ידי גברים עם בגדים ועם מכחולים שעוררו שאלות דומות. להגיד שהעבודה הזאת היא "לא טובה" או "כן טובה" זה להישאר במסגרת אותו שיח פנים דיסציפלינארי (שעל גבולותיו המצונזרים איש אינו מדבר), שמתהדר בנוצות של חופש אך כבול בשלשלאות למערך אלים מבחינה סימבולית של שלל שומרי סף וצנזורים העורכים סלקציה לא רק ביחס לדימויים, אלא גם ביחס לגופים שנושאים אותם ושיצרו אותם (למשל ההשלכות הפוליטיות של הדרת אמניות מזרחיות מזירת האמנות בישראל, לכך התייחסתי במקום אחר).  

השיח סביב הציור של שקד עבר מהר מאד מדיון בשאלת העירום לדיון בשאלות של צנזורה והגבלת חופש הביטוי –  בעקבות ההחלטה של נשיאת שנקר, יולי תמיר, לצנזרו ערב התערוכה. אני מסרבת לקבל את הדילוג הזה. אני לא יכולה לנתק את הופעתו של הדיון הזה מהופעתו של הדימוי שעורר אותו

הדיון בשאלת ה"צנזורה" שמתקיים בימים אלה ברשתות החברתיות ובעיתונות מתייחס למושג זה בהקשרו התרבותי הצר – משהו בסגנון, התעוררו אזרחי העולם החדש! האח הגדול קם מקברו ומרים את ראשו ועלינו לפקוח בעצמנו את עינינו ולפקח עליו! זהו דיון שמתנסח במונחי מסורת הליברליזם והנאורות, שבמרכזו האדם החושב. מה זה חושב, חושב מלא. על מה? על אין סוף הזכויות שמגיעות לו. אבל מיהו ה"אדם" הזה? בזמן שעל זכויותיו הוא דואג לחשוב, הוא גם דואג לשכוח ולהשכיח את מי שישלמו את מחירן, על מי צריך לדרוך ואת מי צריך למעוך כדי לאחוז בזכות לכל ה"חופש" הזה לראות, לראות הכל.

משהם מסורבים, יוצאים בעלי הפריבילגיות במתקפה עטופה ברטוריקה ליברלית כנגד, רחמנא לצלן, "הצנזורית משנקר" (כותרת מאמר המערכת של ״הארץ״ מאתמול); בפעולתם זו הם מבקשים לייצב מחדש את התנאים להופעתה של אלימות מגדרית כתרבות. התביעה לראות מניחה שמה שמבקשים לראות הוא תרבות, גם אם תרבות קלוקלת. כי על תרבות אפשר לדבר, לדון, לשאת ולתת על גבולותיה ועל הלגיטימיות שלה. אלימות, לעומת זאת, מציינת את גבולות התרבות ואל לה להופיע, כיוון שהיא מאיימת על קיומה. וכך, במסגרת השיח הנוכחי, ומאחר שבתרבות עסקינן, אפשר לשאת טיעונים נאורים ומופשטים על "חופש הביטוי" ו"צנזורה", ששוב הופכים לטבעי את הסדר הקיים שבו אלימות היא תרבות ויש להגן על התנאים המאפשרים את הופעתה. על גבו של הגוף הקונקרטי, הממשי, הפגיע, האנושי והחי שנמצא אי שם 'מאחורי' הציור, גופה של אשה, ניתן להתעלות אל עבר דיונים בשאלות אוניברסליות הקשורות ל"חופש" (שלנו לדכא את החופש של אחרים/ות).

התביעה לראות, המניחה כי הדימוי הוא תוצר של תרבות, גררה הופעה חוזרת ונשנית שלו באתרי חדשות, ברשתות החברתיות ובעיתונות וגברה על התביעה לכסות, המניחה כי הדימוי הוא תוצר של אלימות. לצד התביעה לראות הכל, אני מבקשת להציב את התביעה להפסיק לראות, ולו לרגע, את מה שאנחנו רואות למעשה כל הזמן – דימויים של אלימות מגדרית – ולסמן את הדיון הנוכחי באמצעות ציור אחר. הציור ״במקווה״, של בוגרת שנקר נוספת, האמנית יוצאת-אתיופיה נירית טקלה, מתמקם באותה זירה שבה התמקם הציור הקודם. גם כאן נעשה שימוש בסוג של עירום נשי אבל הפעם את עמדת הצייר תופסת אשה ואת עמדת ה"מודל" תופסת בנות הקהילה שלה, איתן היא מזדהה.

טקלה
נירית טקלה, ״במקווה״

התוצאה היא דימוי שחושף את המונופול חוצה הזירות הזה, של פוליטיקה מודרנית של תצוגה, מיניות והשפלה, ככלי לייצוב סדר פוליטי פטריארכלי, במקרה הזה סדר לאומי מגדרי וגזעי. הציור מתאר את הסיטואציה אליה נקלעו נשים יוצאות אתיופיה, שכאשר אולצו לעבור גיור הוטל עליהן לעמוד כמודלים פאסיביים, חשופות מול רבנים שבאו "להכשיר" אותן לצרכיהם באמצעות המבט שלהם. טקלה מציגה את הפן האלים של דרך הראייה הגברית המסורתית, עליה הצביע ברג'ר, המבוססת על פעולתו של מבט סוקר, המתפקד ככלי למדידת ערכו של האובייקט. אולם לצד סימון דרכיי ראייה אלה, המבוססים על הפנמה של תפיסה לפיה הדחף לראות הוא זכות אנושית בסיסית, מציבה האמנית אופן ראייה נוסף, המבוסס לא על זכות אלא על אחריות ביחס לנשים ממשיות שהעניקו לה את הרשות לעצב להן דימוי.

הציור הזה צויר בזכות במובן שבו פעולת המבט של האמנית זכתה בהכרה מצד הנשים איתן נפגשה. ובאותו הרגע הן הפכו מאובייקט הנתון למבטם של גברים לסובייקט המישיר מבט אליהם, ותובע את כבודן.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ג. ע.

    האם הכותבת מתפרנסת מידיה של יולי תמיר ותקציבו של אברהמסון? זה חיוני להבנת הטקסט הנפתל.

  2. בימבה

    גם לטעמי יש בציור פן לא מכבד ואני מסכימה עם החלטתה של נשיאת שנקר להסירו. יחד עם זאת אני חושבת שהאופי הפורנוגרפי של הציור גדל והתעצם לאור כל ההתעסקות סביבו.
    מזכיר לי את דליפת צילומי העירום של פרזנטורית פיטנס ואת המקרה בבר באלנבי.
    האם הדיון הזה יגרום לאנשים לרצות להחשף פחות לעירום ולעירום נשי בפרט?
    ועוד משהו – זה יכול 'להצטייר' גם כמהלך שיווקי

    1. נתן

      כל מה שאת אומר עומד בניגוד לעובדה שהוחלט לכסות את הפנים בסרט שחור ולא את הגוף.
      אם ערום נשי הוא בעיה למה לא כיסו את הגוף וכיסו את הפנים של אילת שקד?

      1. סיון רג'ואן שטאנג

        אני מסכימה לחלוטין ש"כיסוי" ראשה של הדמות הפך את העניין לגרוע הרבה יותר. התייחסה לכך אחת הביקורות. ואכן, מדוע אם כן לא כיסו את הגוף ואת הראש השאירו? יפה אמרת.

        1. א

          זאת הייתה החלטה של התלמיד הפרובוקטור, עד כמה שהבנתי.
          וכנראה שזה היה מכוון.

  3. דני

    העיוורון המכוון או לא מכוון של כותבת המאמר הזה די מדהים. היתלות בשמות גבוהים כמו פרויד, וקצת פחות גבוהים כמו ברגר, או ביטוי מפתח כמו "פריווילגי", לא מוסיף דבר. הנסיון לראות כל ציור עירום של אשה שצויר ע"י גבר כביטוי ל"אלימות מגדרית" הינו אדיוטי. גם ההתעלמות מהחשיבות של עקרון כמו חופש הביטוי והמחשבה, או ההמעטה בערכו, עצובים למדי. קשה להתיחס קונקרטית לטעונים של הכותבת, כי הם פשטניים וסתמיים מדי. כל תולדות האמנות זה דבר רע (למעט ציורים של נשים על ידי נשים?)? ציור בעירום של אשה על ידי גבר הוא בהכרח אקט של השפלה? האחזות בחופש הביטוי היא סתם עקרון "ליברלי" שנועד לאכוף מערכות יחסי כוח קיימות? את רצינית? את מתיימרת להיות אדם חושב, או סוג של מכונת תעמולה חד ממדית שרואה רק שחור או רק לבן? את באמת מאמינה שזה נכון למנוע מאנשים לצייר כאוות נפשם? את באמת חושבת שצריך להכפיף אמנות לתפיסה שלך לגבי הטוב הפוליטי? אין לי בעיה עם ביקורת אידיאולוגית, אבל בסופו של דבר החופש לחשוב וליצור כולל גם את החופש לומר את מה שנראה לי או לך כשטויות, או כדברים מעליבים ומשפילים וגסים. מי שרוצה לקחת לעצמו מונופול על החוכמה ועל מה מותר ומה אסור להגיד, צריך להבין שזו דרך להרוס את השיח החופשי, וליצור בסופו של דבר מנגנונים טוטליטריים ברמה כזו או אחרת.

    1. ירמיהו

      אני אגיב ל- "דני". אני מבקש לגנות את פוסט הגסויות הזה. הכותב מתלהם במילים כמו "אידיוטי" מטיל ספק שהכותבת היא אדם חושב או מכונת תעמולה. מדובר בעוד כותב שהוא חלק מהתופעה הבזויה של התלהמות ברשת האינטרנט שרבים וטובים יוצאים בצדק נגדה.

      אירוני הדבר שגולש המתלונן על מונופול על החכמה מחלק ציונים על חכמה. מכנה דברים שהיא כותבת כ- "אידיוטים". אפשר לומר שזה ניסיון לקחת מונופול על החכמה. מי שמו לחלק ציונים על תבונתם של אחרים? ואם הוא חושב שמוצדק לחלק ציונים למה הוא מתנגד שאחרים עושים זאת לדעתו?

      אירוני הדבר שגולש המתלונן על מונופול על החכמה מטיל ספק האם הכותבת היא אדם חושב. אם אסור לקחת מונופול על החכמה מי שמו להטיל ספק שהיא אדם חושב? אם מוצדק לומר שאני אדם חושב ואחרים לא, למה לא מוצדק להחליט שציורים שאני חושב שלא ראוי לפרסם אותם לא יתפרסמו כי אני צודק והאחרים לא?

      למה אישה שחושבת שצריך להגביל כאן את חופש הביטוי היא לא אדם חושב אלא מכונת תעמולה? רק מפני שהגבר לא מסכים איתה? אבל גם אחרים לא מסכימים איתו. באותה מידה אפשר לומר, אתה רציני? אתה באמת חושב שלא מוצדק להגביל את חופש הביטוי? תגיד, אתה אדם חושב או מכונת תעמולה בעד חופש הביטוי? פשוט מדהים.
      הגבר הזה יכול לקבל תדהמה וזה בסדר מצידי אבל אני באמת טוען שנכון למנוע מבני אדם לפרסם ציורים כאוות נפשם. יחד עם זאת אני רואה את עצמי כאדם חושב ולא כמכונת תעמולה.

      אגב, הכותב טועה כאשר הוא מייחס לכותבת למנוע מלצייר ציורים. הטענה אינה שיש בעיה לצייר ציורים כאלה יש בעיה לפרסם אותם ולהציג אותם בתערוכה. אבל אם הצייר מעוניין לצייר מבלי לפרסם הוא יכול לעשות זאת כאוות נפשו.

      אני מכיר בחופש הביטוי כזכות מזכויות האדם, בכלל זה חופש הביטוי האמנותי, אלא שחופש הביטוי אינו זכות מוחלטת אלא זכות מוגבלת. זו אינה זכות האדם היחידה שקיימת. בנוסף לחופש הביטוי קיימת גם הזכות לכבוד האדם. חופש הביטוי יכול להתנגש, להיות בקונפליקט עם זכות אחרת כגון הזכות לכבוד האדם ואז צריך לבצע איזון בין זכויות וחופש הביטוי לא בהכרח גובר.

      לא ברור למה הכותב נדהם כל כך שאנשים לא רואים את חופש הביטוי כזכות היחידה שקיימת או שהיא בהכרח גוברת על כל זכות מתנגשת. כפי שיש חופש ביטוי יש גם כבוד האדם ופרסום הציור הזה פוגע בכבוד האדם.

      לכן, לא מוצדק לפרסם ציורים ללא מגבלה מפני שפרסום יכול לפגוע בכבוד האדם.
      הכותבת לא לוקחת מונופול על החכמה במובן זה שההגבלה שהיא טוענת לה אינה בשל כך שהציור "לא חכם" אלא שהציור פוגעני.

      הכותב לא מאמין שהכותבת באמת מכפיפה את האמנות לתפישת הטוב הפוליטי. אבל גם הכותב עצמו מכפיף פרקטיקות לתפישות הטוב הפוליטי שלו. תפישת הטוב הפוליטי של הכותב היא שחופש הביטוי הוא או הזכות היחידה שיש להכיר בה או לא היחידה, אבל היא גוברת על כבוד האדם. בכך הכותב מכפיף את רווחת בני האדם שייפגעו בכבודם מהציורים, לתפישת הטוב הפוליטי שלו בזכות חופש הביטוי. למה הוא חושב שתפישת הטוב הפוליטי בזכות חופש הביטוי עדיפה על תפישת הטוב הפוליטי בזכות כבוד האדם?
      הדבר לא יהרוס את השיח החופשי אלא יגביל אותו. מצד שני שיח חופשי מדי הפוגע בכבוד האדם יהרוס את איכות השיח ובעקבות פרישת נפגעים מהשיח יהרוס גם את השיח עצמו ואת רווחת המשתתפים בו.

      למשל, יש חוק איסור לשון הרע מאז 1965. חוק זה מטרתו להגביל את השיח החופשי. האם הכותב נדהם כרוני עקב כך שחוק כזה קיים? אם החוק הזה חוקק ע"י מכונות תעמולה ולא אנשים חושבים אני אשמח להצטרף לחברתם.

      אין בכך טוטליטריות כי דמוקרטיה היא לא אנרכיה. בדמוקרטיה יש חוקים וחוקים הם בהגדרה אקט כופה ומגביל. בדמוקרטיה יש הגבלות על החופש ועל החירות. למשל החוקים הפליליים והעבירות הפליליות מגבילות את החופש לבצע עבירות.

      מי שמחליט לחוקק חוק שאוסר על בני אדם לרצוח, לגנוב, לאנוס גם הוא לוקח מונופול על החכמה כי הוא מחליט מה מותר ומה אסור לבני אדם לעשות? אם לא, אז למה הדבר שונה לגבי פרסום ציורים מטעמי פגיעה בכבוד האדם?

      בדמוקרטיה ליברלית יש הגנה על זכויות אדם, ובין השאר גם חופש הביטוי, אבל גם כבוד האדם. לכן, אין כאן סתירה לדמוקרטיה ליברלית.

      1. דני

        היות וחילקת לי ציונים אני ארשה לעצמי לחלק גם לך ציונים אם כי בעדינות. אפשר לצמצם את כל המלל הארכני שלך למשפט אחד, שאומר שאם ביטוי פוגע במישהו, מותר לצנזר אותו. אני חולק על זה לחלוטין. העובדה שמישהו נפגע מביטוי היא לא עילה לשלול את הביטוי. תמיד יהיה מישהו או קבוצה כלשהי שיפגעו מביטוי. השיח החופשי בחברה כולל גם העלבות,שטויות וגסויות. לפעמים ניסוח וולגרי כולל גם אמת, ולפעמים הוא רק וולגרי ואדיוטי. אבל זה עדיין לא עילה לאסור עליו בחוק. בהסתכלות קצת יותר מעמיקה, עדיף לחיות בחברה שמתירה גם טמטום וגסות, מאשר באחת שאוסרת עליהם. וכמובן תמיד ישנו הויכוח מה זה טמטום ומה זו גסות. יצירות אמנות גדולות הוגדרו בשעתן כפורנוגרפיה, ומרבים בארץ נמנעה האפשרות לראות את הביטלס בזמן אמת, כי זה היה עלול לקלקל את הנוער. ובודאי שציור עירום סתמי הוא במילא לא פגיעה "בכבוד האדם", וגם פגיעות בכבוד האדם כשלעצמן, הן לא עילה לשלול פרסום. דרך אגב, גם חוק איסור לשון הרע לא מהווה בסיס למעט במקרים נדירים שבנדירים לאיסור פרסום (אני רק מכיר רק אחד כזה בכמה עשרות השנים האחרונות), אלא רק לקבלת פיצוי בגין הפרסום. במקרה כאן הציור טריויאלי לחלוטין ואני לא רואה בו שום פגיעה בשום כבוד של אף אחת, אבל זאת לא הנקודה. הסיכון והנזק שנגרמים לחברה כתוצאה מסתימת פיות מסיבות כאלו או אחרות הוא הרבה יותר חמור מהסיכון שבפרסום שטויות או דברים פוגעניים. הכוונות של אנשים כמו כותבת המאמר אולי חיוביות, אבל הגישה הצנזוריאלית לדעתי מסוכנת ושלילית, שלא לדבר על זה שהיא מצביעה על תפיסה פשטנית ורדודה של כבוד האדם. ציור עירום הוא לא פגיעה בכבוד. יש איסורים בחוק הפלילי על פרסומים מסויימים, כמו למשל הסתה לרצח, ואפשרויות לקבל פיצוי על פרסומים פוגעניים כמו בחוק איסור לשון הרע, וזה די והותר. וכן, לדעתי בלי חופש ביטוי שהוא גם חופש המחשבה בעצם או החופש לחלוק את מחשבותיך עם אחרים אין משטר דמוקרטי ואין חופש בכלל, כך שבמובן מסוים, זו אכן זכות על, ומי שלא מבין את זה, לעניות דעתי, לא מבין הרבה באופן כללי. וזו זכות שתאורטית לפחות קיימת באופן שווה לכולם, לחנין זועבי ולברוך מרזל, לרב לוינשטיין ולאחרון הפעילים הלהטבי"ם, וכך הלאה. לא הייתי ממליץ על סתימת פיות, בטח לא באתר כמו העוקץ, שמן הסתם עלול להיות בין הראשונים שיסתמו את פיות הכותבים בו, אם תפיסות צנזוריאליות למיניהן יהפכו לנורמה.

        1. ירמיהו

          לא טענתי וזו לא עמדתי שכל פעם שביטוי פוגע במישהו, אז מוצדק לצנזר אותו. הטענה הזאת גם לא נובעת מדברי. טענתי שפגיעה במקרים מסוימים יכולה להצדיק צנזורה, אבל לא טענתי שבכל מקרה של פגיעה מוצדקת צנזורה.

          אני מבחין בין סוגים של פגיעות. לא כל פגיעה היא פגיעה בכבוד האדם. אם אני שומע בחדשות שמעלים את התקציב להתנחלויות, אז אני נפגע. אבל, לא מדובר בפגיעה בכבודי. מדובר בפגיעה מסוג תסכול או כעס. פגיעה בכבוד היא השפלה. לא כל פגיעה היא השפלה.

          גם לגבי פגיעה בכבוד האדם אני לא טוען שבכל מקרה מוצדקת צנזורה. שאלה נוספת היא מהו הערך של הביטוי שטוענים להצדקת צינזורו ומה חשיבותו.

          אני לא רואה סכנה של מדרון חלקלק הפוגע בחופש הביטוי. שנים רבות רווחת התפיסה שחופש הביטוי אינו זכות מוחלטת, שנים רבות רווחת התפיסה שיש דבר כזה לשון הרע או פגיעה בפרטיות שלפעמים גוברים על חופש הביטוי ועד כה לא ראינו אפקט דומינו לקריסת חופש הביטוי. הגישה של איזונים ובמקרה אחד גובר חופש הביטוי ובמקרה שני גוברת זכות אחרת. אף אחד לא מציע איסורים גורפים על כל פגיעה שהיא. יש ויכוחים נקודתיים על ביטוי זה או אחר ואם גוברת דעת המצנזרים במקרה מסוים מכאן לא נובע שכל חופש הביטוי בסכנה.

          מצד שני כבוד האדם הוא ערך חשוב מפני שהרגשה של השפלה יכולה לפגוע בבריאות הנפשית של אדם או שזו פגיעה משמעותית ברווחתו הנפשית.

          בסופו של דבר גם חופש הביטוי חשוב לרווחה הנפשית של בני אדם. מצד שני יש ביטויים שפוגעים ברווחה הנפשית. אם הרווחה הנפשית היא זו שמעניינת אותנו, אז לקדם את הרווחה הנפשית ע"י חופש ביטוי ומצד שני לפגוע בה ע"י חופש הביטוי הפוגעני יגרום לסתירה פנימית. יד אחת מקדמת את הרווחה הנפשית ע"י חופש ביטוי ויד שנייה פוגעת ברווחה הנפשית ע"י פגיעה בכבוד האדם.

          לכן, עלינו להכיר בכך שגם חופש הביטוי וגם כבוד האדם שניהם הם אמצעים לרווחה נפשית. לתת משקל יתר לחופש הביטוי ומשקל חסר לכבוד האדם יפגע באותה רווחה נפשית באמצעות הפגיעה בכבוד. לכן, עלינו לאזן ביניהם.

          לגבי חוק איסור לשון הרע שכמעט לא מנוצל לצורך מניעת פרסום מראש- אני מעריך שבית משפט לא היה מאפשר הפצת תמונות עירום ומסתפק רק בפיצוי לנפגעות. לגבי תמונות עירום כן הייתה מניעת פרסום. ציור עירום הוא פחות מצילום עירום, אך לא בהרבה רחוק ממנו.

          המסר הפוגעני בציור הזה היה מסר של השפלת אישה ע"י הצגתה כעירומה. עירום כפוי בתרבות שלנו נחשב דבר משפיל. אם היו מצלמים אותה עירומה נגד רצונה הדבר היה נחשב כהשפלה ופגיעה בכבוד. במקרה כזה אני מעריך שהייתה גם צנזורה ולא רק הטלת פיצויים כלומר איסור הפצת תצלומי עירום.

          גם צילום זו אמנות. אם צלם היה אומר שהחופש האמנותי שלו הוא לצלם נשים עירומות ללא הסכמתן? האם גם כאן חופש האמנות והביטוי היה גובר על כבוד האדם?

          ציור פחות משפיל מצילום. אבל, גם ציור של אישה ספציפית עירומה הוא בעל פוטנציאל סביר להשפיל את אותה אישה. יש קשר הדוק בתרבות שלנו בין עירום לבין ביזוי. פרסום הציור מפעיל קודים תרבותיים של קשר בין עירום לביזוי. יש גם קשר בין ביזוי למין. הרי חלק ניכר מהקללות והנאצות הן בעלות תוכן מיני הנוגע לאיברים מוצנעים.

          ודאי שציור עירום לכשעצמו לא פוגע בכבוד האדם. אילו היה מדובר בציור של אישה שלא מזוהה עם אינדיבידואלית ריאלית לא הייתה כל בעיה בעירום. העירום אינו פסול כשלעצמו. הפסול כאן הוא שמדובר באיילת שקד עירומה ולא בסתם אישה בלתי מסוימת עירומה.

          כמו כן הפסול הוא שמדובר בציור ללא הסכמתה בעירום כפוי. אילו איילת שקד הייתה מציירת את עצמה עירומה, או שהייתה נותנת את הסכמתה לציור הזה, גם לא היה בכך פסול כי הדבר היה בהסכמתה.

          כמו כן, איזו מחשבה צונזרה כאן? האם אלמלא הציור הזה בני אדם לא העלו בדעתם שאפשר לצייר את אילת שקד עירומה? איזה הפסד של רעיון ומחשבה נגרם לציבור כך שהצייר לא יכול לשתף את הציבור ברעיון שלו?

          1. דני

            צילום נתפס כמתעד מציאות קיימת, ולכן כ"שייך" יותר לאוביקט המצולם, להבדיל מציור. לכן גם בצילום יכול להיות יותר משקל לטענות לפיהן הצילום נחזה כצילום אמיתי של האובייקט המצולם, ולכן "שייך" לו במובן מסויים, ולכן נדרשת הסכמת האובייקט לפרסום, מה שלא כך לגבי ציור שלא מתיימר לתיעוד. הנקודה העיקרית לדעתי, היא שתיראה את הויכוח בינינו. אתה חושב שציור עירום של אשה ספציפית ומוכרת מהווה פגיעה בכבוד האדם, המגיעה לרמה המצדיקה איסור פרסום, ושעירום בכלל נתפס כמשהו מבזה. אני חושב שאין כאן שום פגיעה בכבוד האדם, כי עירום אינו דבר שלילי, ושבכל מקרה, ובפרט בהתחשב בכך שמדובר בדמות ציבורית, גם אם יש כאן פגיעה מסויימת בכבודה, משקל חופש הביטוי גובר עליה. אם מקבלים את העמדה שאסור לפרסם ציורים כאלה, סותמים בעצם את הגולל על הויכוח הזה. מקבלים עמדה אחת, שהיא בבירור שנויה במחלוקת, וסותמים את הפה לאנשים שמביעים עמדה אחרת, שגם היא שנויה במחלוקת אבל לגיטימית לא פחות. בכך מחסלים את הויכוח הציבורי לגבי המשמעות של עירום, מטילים הגבלה על החופש האמנותי, ונותנים לגיטימציה להשתקת וצמצום טווח הביקורת על אנשי ציבור, כי זה צריך להעשות מעכשיו בדרכים שלא פוגעות ב"כבודם", סטייל סאדאם חוסיין ושות'. אני פשוט חושב שעירום ומין זה דברים מרכזיים בתרבות האנושית ובטבע האדם, לכן לא צריך לצנזר ביטויים אמנותיים שקשורים לזה, ושבאופן כללי, המשקל והחשיבות של חופש הביטוי הם באמת קריטיים לחופש בכלל, וההסטוריה מלאה בדוגמאות לזה, הן בכלל והן בהסטוריה של האמנות, ולכן צריך להמנע כמה שיותר מפגיעה בהם. איסורים על הבעת דעות צריכים להשאר בדין הפלילי, ביחס לדברים קיצוניים כמו הסתה לרצח וכו', כי אחרת המחיר עלול להיות כבד. אתה רוצה שמירי רגב תתחיל להגיד לך איך לדבר ואיך לחשוב ומה מותר לך לפרסם ומה לא? למה לעצור רק ביולי תמיר? אתה פותח ככה תיבת פנדורה, ולכן עדיף לתת לאנשים חופש חשיבה ויצירה מלא, גם אם הם שוביניסטים וגזענים או שמאלנים מעצבנים, ואפילו אם בא להם לצלם את עצמם בוידאו מחרבנים על הדגל. שיבושם להם. כאן בכל מקרה, האיזון לדעתי נוטה בבירור לטובת המנעות מצינזור. פה באו להרוג זבוב עם תותח. לקחו ציור קיטשי למדי ותמים שאלמלא הרעש מסביב היה נחשף אולי כמה מאות אנשים שטורחים להגיע לתערוכות סטודנטיאליות, ולמרבה הגיחוך דוקא הצנזורים נתנו לו חשיפה כלל ארצית בהקפים שמעט מאד יצירות אמנות מקבלות. בקיצור, כמו שאמר וולטר, פחות או יותר, אני חולק עליך וחושב שרעיונות צנזוריאלים מסוכנים לחופש שלי אישית, אבל מה לעשות, זכותך להביע אותם.

          2. ירמיהו

            אם אתה מסכים לצנזור תצלום בעירום גם כשהוא אמנות הצילום, משמעות הדבר שאתה חושב שהערך שבהפצת רעיונות ומידע לציבור שבתצלום עירום לא עד כדי כך חשוב כמו לא לפרסם משהו ששיך למצולם. הרי אם ערך המידע הציבורי היה עד כדי כך חשוב אז הוא היה אמור לדחות את שיקול הפרסום של דבר מה השייך לאדם.

            אני סבור שבשל שיקול דומה-ערך חשיבות פרסום המידע שבציור [ולא רק תצלום] עירום של שקד הוא לא עד כדי כך חשוב כדי לפגוע בכבוד האדם [ולא רק ערך האוטונומיה] .

            כלומר, אתה מסכים שערך האוטונומיה גובר על חופש הצילום האמנותי. אני טוען, שאין טעם לחשוב שכבוד האדם פחות חשוב מאוטונומיה. אם אוטונומיה גוברת על חופש הביטוי בצילום, למה שכבוד האדם לא יגבר? כמו כן, ציור לא מאוד רחוק מצילום לעניין כבוד האדם ומייד ארחיב.

            הנימוק לאיסור פרסום תצלום ללא הסכמת המצולם שהוא הנימוק שהתצלום שייך לו [אני קורא לכך טיעון האוטונומיה] הוא רק אחד הנימוקים. נימוק נוסף הוא הנימוק של הטיעון מכבוד האדם ואיסור הביזוי וההשפלה.

            חוק הגנת הפרטיות נותן ביטוי לשני הנימוקים האלה:

            סעיף 2(3) אוסר על צילום אדם ברשות היחיד-זהו איסור הפגיעה בזכות לאוטונומיה אישית.

            סעיף 2(4) אוסר על "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" זהו איסור הפגיעה בכבוד האדם.

            יושם לב, שכאשר התצלום עלול להשפילו או לבזותו, האיסור חל הן בצילום ברשות היחיד והן בצילום ברשות הרבים.

            כאשר הצילום ללא הסכמת המצולם, אבל הוא לא עלול לבזותו או להשפילו-האיסור חל רק ברשות היחיד ולא ברשות הרבים היות וההנחה היא שכאשר אדם מופיע באופן מסוים ברשות הרבים הוא מסכים שהציבור יראה אותו בצורה בה הוא מופיע.

            אם צילום עלול לבזות את המצולם מעבר לעצם העובדה שהצילום אינו רצוני, אין טעם לחשוב שציור לא יכול לבזות. כל העניין בציור שהוא יכול לבצע חיקוי של המציאות הריאלית [חיקוי של תכנים שיכולים להיות מצולמים] כך שאם המציאות הריאלית יכולה לבזות בצילום, אז גם ציור יכול לבזות ע"י חיקוי של המציאות המבזה.

            ייתכן שאסכים איתך שעירום אינו דבר שלילי, אבל הנקודה אינה האם הוא לכשעצמו דבר שלילי באופן אובייקטיבי, אלא האם הוא נתפס בתרבות כדבר שלילי כתפיסה בין-סובייקטיבית [לא סובייקטיבית, אלא אינטר-סובייקטיבית].

            אני סבור ששום דבר אינו משפיל לכשעצמו. דברים משפילים בזכות העובדה שהם נתפסים כמשפילים ע"י הקוד התרבותי. אולם, מרגע שהם נתפסים כמשפילים, ההשפלה היא אמיתית מבחינה פסיכולוגית. יש לכך תוצאות במישור הנפשי הריאלי.

            עירום כאמור אינו נתפס כמשפיל בכל הקשר שהוא. הוא נתפס כמשפיל בהקשר שהוא כפוי ואינו וולונטארי. אחרת, גם הפשטת אדם נגד רצונו והותרתו בעירום קבל עם ועדה לא תהיה משפילה והעבירה בהפשטה כללית תהיה זהה לעבירה שבה רק השרוול של החולצה הופשל נגד רצונו ונחשף עור היד של האדם. כלומר עבירה של תקיפה רגילה ללא החומרה המיוחדת שבחשיפת איברים אינטימיים.

            העירום בתרבותנו נתפש כקשור לבושה. עובדה שבני אדם נוהגים להופיע בציבור [ולא רק בציבור] כשהם לבושים ואף קיים איסור פלילי להופיע בעירום בציבור.

            אם מקבלים את העובדה שאסור לפרסם ציורים כאלה בכך לא נסתם הגולל על הויכוח כי האיסור הוא לפרסם את הציור ואין איסור להמשיך לטעון ולהטיף בעד פרסום ציורים כאלה. גם אם ייאסר פרסום ציור כזה, עדיין הצייר ולמעשה כל אדם אחר, יוכלו להמשיך ולטעון בעד הפרסום. בכך הויכוח לא הסתיים.

            נכון שמבחינת איסור הפרסום יש כאן הכרעה כופה לא לפרסם את הציור בניגוד לדעת מצדדי הפרסום. אבל, באותה מידה גם הכרעה כן לפרסם את הציור היא הכרעה כופה כלפי מי שחושב שצריך לצנזר. מה שלא תהיה ההחלטה היא תיכפה על אלה שאינם מסכימים להחלטה.

            לעניין המשקל של חופש הביטוי אני מסכים שהוא קריטי ברמה המופשטת. אם לא יהיה בכלל חופש ביטוי זה יהיה נורא. אבל, מכאן לא נובעת חשיבות דומה לחופש הביטוי בכל מקרה קונקרטי וספציפי. אפשר ללא סתירה לטעון שברמת המאקרו חופש הביטוי חשוב מאוד, אבל ברמת מיקרו ספציפית, ביטוי מסוים הוא לא כל כך חשוב [לאור נסיבות המקרה המסוים] או שהוא יחסית, במקרה הספציפי, פחות חשוב מכבוד האדם.

            גם כבוד האדם ברמת המאקרו הוא קריטי אפילו לחיי אדם. יש בני אדם שהתאבדו בגלל כבוד לרבות בשל פרסומים משפילים. כבר נאמר "מוות וחיים ביד לשון ואהביה יאכל פריה" [משלי, יח, כא]

            הפגיעה עקב צנזור ציור כזה אינה שקולה לפגיעה שבצנזור תיאוריה מדעית או צנזור המצאה של פיתוח תרופה לריפוי מחלה קשה.

            באופן כללי יש הבדל בחשיבות בין צנזור רעיונות שמובעים באופן ישיר, באופן מילולי לבין צנזור ציור כזה. כאשר מצנזרים ציור כזה, איזה רעיון צונזר כאן שהאנושות לא תיחשף אליו? המעבר מצנזור ציור כזה לצנזור של רעיונות ומחשבות הוא רחוק.

            טענה נוספת היא שאם השיח הציבורי יכלול ביטויים הפוגעים בכבוד האדם אז לא רק כבוד האדם ייפגע, אלא גם חופש הביטוי עצמו. צנזורה יכולה להיות גם צנזורה עצמית. בני אדם מסוימים ידירו את לשונם משיח תוקפני ופוגעני. הם יחששו להביע את מחשבותיהם ורעיונותיהם מחשש מתגובה שתפגע בכבודם. אין זה רצוי שבני אדם ירסנו את מחשבותיהם בשל חשש מפגיעה בכבודם.

            לכן, גם למען חופש הביטוי עצמו רצוי לרסן אותו מפני כבוד הזולת.

            לגבי חרבון על הדגל-זו לא פגיעה בכבוד האדם, אלא פגיעה ברגשות. פגיעה ברגשות היא ערך יותר חלש מפגיעה בכבוד האדם. כאן, אני מסכים שצנזורה היא יותר בעייתית לפחות כאשר הטעם לצנזורה הוא פגיעה ברגשות.

            הדברים המיוחסים לוולטיר היו בהקשר של צנזורה בשל חוסר הסכמה: "אינני מסכים לאף מילה שלך אבל אני אהרג על זכותך לפרסם אותם". אבל, כאן הטעם לצנזורה אינו חוסר הסכמה. המצב הוא לא כזה שהצייר הביע רעיון ואני לא מסכים עם הרעיון לכן אני טוען לצנזורה. אני אפילו לא יודע איזה רעיון מובע בציור הזה. אילו שקד הייתה מזמינה ציור של עצמה בעירום לא הייתה לי התנגדות למרות שהציור הוא אותו ציור. הדברים המיוחסים לוולטיר נגעו לצנזורה בשל אי הסכמה עם התוכן. כאן הבעיה היא לא אי הסכמה עם התוכן, אלא התוצאות הפסיכולוגיות של הפרסום.

    2. א

      דני, אתה גם מדבר הרבה על לאסור דברים מסוימים בחוק וכמה זה מסוכן, למרות שלא דובר פה על מצב כזה. נראה שכל הטיעונים שלך מסתכמים באיזשהו מידרון חלקלק דימיוני ולא רלוונטי.
      הם כולם בנויים כך: " כולם בנויים כ "אם מצנזרים ציור..סדאם חוסיין…תיבת פנדורה.. סוף העולם יגיע!!!!!"
      זה מגוחך.
      זה גם לחלוטין לא רלוונטי.
      כל מה שקרה זה שבית ספר לא רצה להציג יצירה מסוימת של תלמיד. מה לא בסדר פה? זאת בוודאי זכותו של בית הספר. גם אם לא מסכימים עם ההחלטה של בית הספר זאת החלטה סבירה ומנומקת, לא מדובר בהחלטה דרקונית.
      על מה כל ההיסטריה?

  4. אלי

    מירי רגב היא כפרה כי היא מזרחית ושקד היא אחות כי היא ממין נקבה, אחלה….

  5. גילי סיטון

    בעיניי הכתבה חשובה ורלוונטית עד לנקודה של ההשוואה בין הציורים. ההשוואה בין הציורים אינה נכונה מכמה בחינות. הציורים צוירו על ידי שני אנשים ממגדר שונה, ממוצא שונה, ועם כוונה שונה. זה שבשניהם מופיעה דמות נשית ושניהם צוירו תחת כנפיו של אותו מוסד לא אומר שאפשר לייצר ביניהם השוואה. הם רחוקים מדי מבחינה תמתית, מבחינה פוליטית, ומבחינת הדימוי הנשי. האחד "הדבקת" ראש של אישיות מרכזית וחזקה בפוליטיקה לגוף אישה עירומה אקראית, אשה לבנה שנהפכה להיבריד בידי גבר ישראלי צעיר. האשה יושבת בפוזיציה נינוחה ומלאת בטחון וראשה הועתק מצילום מפורסם של השרה, כאשר היא מישירה מבט אל הצלם/צייר. השני צויר על ידי אשה אתיופית שהיא חלק מקבוצת נשים מוחלשת בתוך קבוצה שהיא מוחלשת באופן כללי ומציגה אשה אשר נוגעת/מסתירה את איברי המין שלה,מסתירה את אחיותיה/חברותיה והיא מפנה את ראשה מן הציירת (והמבט של הרבנים), משפילה אותו חלקית אל הרצפה והיא נטולת עיניים כלומר חסרת מבט. אם הציור של עמרני הוא טעם רע, "תרבות קלוקלת" או לא זה כבר עניין סובייקטיבי. הציור אינו חף מסקסיזם ומיזוגניה אך השיח על נושאים אלו אינו נעלם אלא רק הוצל (כי השיח כפי שציינת קיים ומתקיים כל הזמן במסגרת המבט הגברי על האובייקט הנשי) בידי שיח שהוא דחוף ומסוכן יותר בעיניי לימים אלו והוא היצירה תחת עינה הבוחנת של הצנזורה שלצערי הולך ותופס תאוצה בדמות צנזור ספרים בתכניות הלימוד, תכניות רדיו על משוררים ועוד. בתור סטודנטית לאמנות בעבר ובהווה וגם בתור אישה אני מוצאת את זה בעייתי מאוד. עם זאת מעריכה את הכתבה החשובה והרלוונטית ששוב מעמידה במרכז את הנושא החשוב הזה ומנוסחת באופן רהוט ומעניין.

  6. Henry Levy

    אם רצה האמן להעלות אל התודעה את השאלה האם נכון הוא שאישה תוכל למצוץ בלילה ולחוקק ביום, הרי שעשה עבודה טובה. שרת המשפטים היא רק דמות מקרית בעניין זה, אבל דווקא היא מעבירה היטב את המסר.
    כשג'ורג' בוש מצמיד את אזור חלציו אל אחוריו של חזיר (מקארת'י), עולה אותה השאלה בדיוק. האמנות מציפה אל התודעה שאלות שרוב הציבור מדחיק בחרדה: האמנם זכאים בני אדם, בשר ודם כמונו, לשלוט במאות המיליונים שאנחנו ולנווט אותנו גם אל מותנו? אל הרס עתידנו ועתיד ילדינו (בעניין השרה שקד), האם יש באנשים כאלה, הנכנעים לגחמות הנמוכות ביותר שבתאוות הבשרים את הגדולה המתחייבת ממעמדם?
    התשובה היא- לרוב, לא. דעו, אומר האמן, שיודעת גם יודעת השרה שקד להטיח נאצות כגון "יא מזדיין בתחת", יודעת למצוץ, להתהפך ולשמש כזונה בכל עת שפנויה לה, ואילו אך נחשפה כך פעם אחת בציבור היה נבעטת לתחתית המדרגה. כיוון שהדחקתם, ציבור בוחרים יקר, הרי היא שרת המשפטים.
    הציבור יודע יפה יפה לבחור את העגבניות הטובות ביותר למאכל מתוך הערימה שבשוק, אך אינו מפשפש בבואו לבחור במנהיגיו. את זה מצייר האמן.
    אין כאן שום התייחסות לגופה של אישה דווקא, ושום גזענות או אלימות מגדרית. כל אלה, כיופי וככיעור- בעיני המתבונן הם.

  7. אורן לם

    אני יכול להסתפק בתשובה לאקונית – ראי כל התגובות בהמשך שרובן ככולן רואות את הפירכות במאמר שבנדון. אוסיף שחוויתך הסובייקטיבית אינה בעלת משקל יותר משלי והעובדה שאני חולק עליך במישור זה אינה מעלה ואינה מורידה. להשכלתך הכללית קראי את מאמרה של גליה יהב בהארץ היום באותו עניין.