• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

ערבים, קחו יהודי לדרך

רועי חייך אליי ואיחל לי טיסה נעימה. המשכתי לפני שיקלוט ששכח לשאול איך קוראים לשכן של סבא רבא שלי. תמלול השיחה עם המאבטח הישראלי ברודוס מעלה שאלה או שתיים על הנפיצות הטמונה ביחסי יהודים-ערבים ועל מקדם הסיכון לעיכוב בשדה
פאדי ח'וריפאדי ח'ורי

עורך דין המתמחה בזכויות אדם וסטודנט לדוקטורט בבית ספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד

לפני כשבוע טסתי לרודוס עם חבריי המהממים, ליהי, מעין, רעות ועידו. במהלך רוב חודשי השנה חמישתנו פזורים ברחבי העולם, ומשנודע לנו שבתקופת הקיץ נהיה בארץ, החלטנו שבטן-גב ביוון יהיה מושלם עבורנו. בעוד שאני מקפיד להחרים את חברות התעופה הישראליות ואף קורא מעל כל במה לחרם צרכני עליהן, נאלצנו לסגור דווקא עם ארקיע על חבילה משתלמת. תיארנו לעצמנו שבשדה התעופה לא יהיה קל ואכן כך היה, אם כי בהשוואה לסיפורי הזוועה שעולים מדי פעם על פרקטיקות הבידוק הביטחוני שננקטות נגד נוסעים ערבים, החוויה שלנו חמורה פחות ועדיין, די משונה בלשון המעטה.

מיד עם כניסתי לנתב״ג פתחתי הקלטה. את הצ׳ק-אין עשינו יום קודם לכן באינטרנט, ולכן ניגשנו מיד לעמדת הבידוק הביטחוני. שם חיכתה לנו בחורה חביבה שביקשה ״דרכונים ובורדינגים״. לאחר מספר שאלות רגילות שבהן תהתה מי ארז מה ולמי ואם יש סכינים או משהו חד בכבודה, היא שאלה מאיפה אנחנו מכירים אחד את השנייה, שהרי יחסי חברות בין יהודים לערבי מעוררים חשד חמור. הסברנו שכולנו ״חברים״. ביקשה עוד תעודות מזהות מעבר לדרכונים והתחילה לקרוא לכל אחד בשמו. ״פאדי?״ אני: ״כן?״ ״תוריד משקפיים בבקשה״. הורדתי ושאלה מאיפה אני בארץ. ״חיפה,״ עניתי. גם את מעין שאלה. לאחר מכן, שאלה באיזו מסגרת הכרנו. ענינו שלמדנו יחד משפטים בחיפה, והסברנו די בפירוט מי ואיפה לומדים עכשיו.

עברנו עוד כמה שאלות פרווה של איפה טסים, האם נשהה ביחד כל הזמן, כמה זמן אנחנו מכירים, באיזה מלון נהיה, והצהירה: ״שנייה אני מתקשרת לאחראי שלי. אנחנו רוצים לעשות את התהליך קל וזריז לכולם״. ליהי: ״מהמם!״. מרחוק אנחנו שומעים את צמד המילים ״אישור חריג״. אני: ״זה לא נשמע מבטיח״ ועידו תוהה אם אנחנו צריכים פשוט ״אישור מיוחד מפאת סקסיות. כי יש מפלס שאסור לעבור בטרמינל…" צחקנו. לאחר כמה דקות חזרה הבודקת עם האישור החריג ושלחה אותנו להמשך הבידוק הרגיל דרך מכונות השיקוף.

מסקנת ביניים: לערבים קל יחסית לצאת מהארץ כל עוד הם מלווים על ידי יהודים. לצערי, חותמת הכשרות שחבריי היהודים נתנו לי בהלוך לא הייתה אפקטיבית בחזור, שכן הפעם, הם בעצמם נאלצו לעבור תהליך בידוק ביטחוני מחמיר יותר, שוב, בגלל העירוב התמוה הזה של יהודים שטסים עם ערבים. בשדה התעופה ברודוס עמדנו בתור לצ׳ק-אין. הטלפון מקליט. המאבטח היווני ביקש מאיתנו לסור הצידה, ביקש שנוציא את הדרכונים ואז לקח אותם והלך.

חזר אליי וביקש ממני תעודה מזהה נוספת. הצגתי את רישיון הנהיגה. טען שאני נראה שונה. טענתי שבתור בנאדם אני משתנה ורעות הסבירה שזה כנראה בזכות חדר הכושר (אני עדיין חושב שזו תוצאה של תהליך ההזדקנות האיטי שאני עובר). אז שאל באנגלית "מה מקור השם?" שאלתי אותו לכוונתו והוא השיב: ״לא יודע, ההורים שלך, מאיפה הם?״ מישראל, עניתי לו. "מה שם ההורים שלך?" יוסף ומרים, השבתי (כנראה לא מספיק קונקלוסיבי). ואז הוא שאל אם שירתתי בצבא. אמרתי שלא. התשובה הזו סיפקה אותו והוא נעלם שוב עם הדרכון, וחזר עם בחור ישראלי.

הבחור: פאדי? אהלן, אני רועי מהביטחון, אפשר להחליף איתך כמה מילים?

אני: כן…

לקח אותי יותר הצידה והפריד אותי מחבריי.

רועי: אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות.

אני: בבקשה.

רועי: איך אתה מבטא את שם המשפחה שלך.

אני: ח׳ורי.

רועי: מה המקור של השם?

אני: מה זאת אומרת?

רועי: מה המקור של השם?

אני: אני לא יודע. שם משפחה.

רועי: ההורים מאיפה?

אני: מהארץ.

רועי: אוקיי, מה השמות של ההורים?

אני: יוסף ומרים.

רועי: אחים יש? מה השמות?

אני: כן, אליאס וג׳וליאנה.

רועי: אוקיי, ו… ומאיפה אתה בארץ?

אני: חיפה.

רועי: שירתת בצבא?

אני: לא.

רועי: למה?

אני: למה?

רועי: למה מה?

אני: למה זו שאלה לגיטימית?

רועי: כי אני מהביטחון ומבחינתי זה שאלה לגיטימית.

אני: כי אני פטור.

בינתיים רועי עונה לשאלה של מאבטח אחר וחזר אליי.

רועי: ו… מאיפה ההורים עלו לארץ. אני: הם לא עלו. כאילו, אבא שלי נולד בארץ ואמא שלי לבנונית במקור. רועי: ועלתה לארץ מלבנון. אני: כן. אחרי שהתחתנו. רועי: זה שם המשפחה של אבא, נכון? אני: של אבא, כן. רועי: אז מאיפה אבא במקור? אני: מהארץ. רועי: וההורים של אבא, מאיפה? אני: מהארץ.

רועי: ו… מאיפה ההורים עלו לארץ.

אני: הם לא עלו. כאילו, אבא שלי נולד בארץ ואמא שלי לבנונית במקור.

רועי: ועלתה לארץ מלבנון.

אני: כן. אחרי שהתחתנו.

רועי: זה שם המשפחה של אבא, נכון?

אני: של אבא, כן.

רועי: אז מאיפה אבא במקור?

אני: מהארץ.

רועי: וההורים של אבא, מאיפה?

אני: מהארץ.

רועי: לא עלו משום מקום?

אני: לא. לא שידוע. אני לא יודע נגיד חמישה דורות אחורה איפה הם היו.

רועי: מה המשמעות של השם פאדי?

אני: זה שם שמופיע בברית החדשה בערבית ונאמר על ישו. אחד שמות התואר שלו, כאילו.

רועי: הבנתי.

פאדי וחברים מרימים ברודוס
פאדי ח׳ורי (במרכז) וחברים מרימים ברודוס.

בינתיים רועי ביקש שאשאר איפה שאני, והלך ליתר חברי הקבוצה והתחיל לשאול אותם ביחד שאלות, לגבי הטיול, מהות הקשר בינינו וכיוצא באלה. אחרי יותר מעשר דקות, חזר אליי.

רועי: פאדי?

אני: כן?

רועי: רק עוד כמה שאלות. הבנתי שאתה לומד בבוסטון?

אני: כן.

רועי: כבר כמה זמן?

אני: שנתיים.

רועי: כל כמה זמן אתה חוזר לארץ?

אני: פעמיים בשנה.

רועי: מה אתה לומד?

אני: דוקטורט במשפטים.

רועי: אה… כמה זמן כבר?

אני: שנתיים.

רועי: לא לא. אבל אתה עושה את הדוקטורט שלך כבר…?

אני: אה. שנה ראשונה הייתי בתואר שני. השנה סיימתי שנה ראשונה בדוקטורט. אז שנה אחת של דוקטורט.

רועי: אה סבבה. עכשיו, את כולם פה מאיפה אתה מכיר?

אני: את ליהי מהשנה שלי בלימודים. מעין ורעות שנה מתחתנו, והכרתי דרך ליהי. ואת עידו הכרתי לפני כמה חודשים, גם דרך ליהי, אבל מכיר אותו די לאחרונה אפשר להגיד.

רועי: הבנתי. אה… ושל מי היה הרעיון לטוס לפה לרודוס?

אני: נראה שליהי זרקה את הרעיון. זה היה סוג של כאילו, מן…

רועי: לפני כמה זמן?

אני: אם אני זוכר נכון, זה היה כאילו לקראת… המ… כשהבנו שכולנו חוזרים לארץ ונהיה באותו מקום לפני איזה חודשיים שלושה… אני לא זוכר בדיוק.

רועי: ו… כמה זמן טיילתם פה ברודוס?

אני: מיום חמישי הגענו.

רועי: ואיפה הייתם?

אני: יום חמישי במלון, יום שישי…

רועי: בכללי, לא…

אני: אה, לינדוס ובעיר העתיקה מרכז העיר…

רועי: טיילתם כל הזמן ביחד?

אני: כן.

רועי: היה איזשהו שלב שהתפצלתם, מישהו הלך למקום אחד ומישהו הלך למקום אחר?

אני: אתמול בלילה למשל, חלק הלכו למסיבה ואני ורעות נשארנו במלון.

רועי: חוץ מזה?

אני: לא זכור לי.

רועי: ומי שילם על הכל?

אני: בסופו של דבר כל אחד שילם את החלק שלו.

רועי: מעולה. פגשתם פה חבר׳ה מקומיים, מישהו שביקש מכם לקחת משהו, נתן לכם להעביר משהו?

אני: לא.

רועי: חבר׳ה יווניים שהייתם איתם בקשר? מישהו שהוא לא ישראלי שפגשתם במהלך הטיול?

אני: לא.

לערבים קל יחסית לצאת מהארץ כל עוד הם מלווים על ידי יהודים. לצערי, חותמת הכשרות שחבריי היהודים נתנו לי בהלוך לא הייתה אפקטיבית בחזור, שכן הפעם, הם בעצמם נאלצו לעבור תהליך בידוק ביטחוני מחמיר יותר, שוב, בגלל העירוב התמוה הזה של יהודים שטסים עם ערבים

רועי: יופי. רק כמה שאלות לגבי המזוודות.

אני: בבקשה.

רועי: כל המזוודות והתיקים פה, למי הם שייכים?

אני: מה שפה שלי.

רועי: מי ארז?

אני: אני.

רועי: מסיום האריזה ועד עכשיו הבנתי שאחד התיקים היו בשמירת חפצים?

אני: כן.

רועי: התיק הזה?

אני: כן.

רועי: השאלה הבאה שלי נוגעת לחשש שמישהו נתן לך משהו שלא היה עליך תמיד שמכיל חומר נפץ. האם קיבלת משהו להעביר לארץ, חבילה, מתנה, מכתב…?

אני: כל מה שפה זה מה שהבאתי אתי מהארץ.

רועי: קנית איזשהו פריט שלא ראית את הדרך או את הצורה…

אני: קניתי כאלה (מצביע על צמיד).

רועי: מעולה. חוץ מזה? קנית עוד משהו פה?

אני: לא.

רועי: נשק או משהו חד יש?

אני: לא.

רועי: יופי. מה שאני רוצה שנעשה, נעבור על המזוודה. תבוא איתי…

אני: יש נרגילה.. לא יודע אם זה נחשב למשהו…

רועי: לא, אין בעיה. כל עוד מדובר בנרגילה שנראית כמו נרגילה.

אני: אתה תזהה אותה כשתראה אותה.

הלכנו הצידה. עמדתי עוד 10 דקות וחיכיתי לו. בא פתח את התיק, פשפש בתוכו, שאל אם אני מזהה את כל מה שיש בו, ועניתי שכן. ולאחר כמה שאלות על חלק מהפריטים שבמזוודה, הצמיד מדבקה עליה שהיא עברה בידוק ושלח אותי לדרכי. לפני העלייה למטוס, נתקלתי ברועי שוב. רועי חייך אליי ואיחל לי טיסה נעימה. המשכתי לפני שיקלוט ששכח לשאול איך קוראים לשכן של סבא רבא שלי.

האמת היא, שגם לליהי, רעות, מעין ועידו פתחו את המזוודות בטענה שהן היו בשמירת חפצים במלון. אחרי שהם הסבירו לרועי שכל שורת האנשים שמחכה לצ׳ק-אין שמרו את המזוודות באותו חלל, הוא הודה להם שלא שיקרו בעניין, כי כולם משקרים.

מוסר ההשכל: ערבים יקרים, טוסו לחו״ל עם יהודים. יהודים יקרים, לעולם אל תחזרו לארץ עם ערבים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. זוהר

    הייתי עם אשתי בכרתים, אנחנו נראים אשכנזים ויש לנו שם משפחה אשכנזי. לכאורה לא הפרופיל שמאבטחים מחפשים ועדיין תשאלו אותנו בחזור וגם לנו פתחו את המזוודות כי הן היו בשמירת חפצים.
    עכשיו אתה רגוע? מי שהשאיר מזוודה ללא השגחה, פותחים לו אותה. זה הנוהל.

  2. גל

    אם אתה דוגל בחרם, למה טסת? נשברת בגלל מבצע?

  3. רותם רפטור

    התיאורים האלה של הגזענות הישראלית המגעילה (בראש ובראשונה כלפי ערבים) – גם כאשר מבצעיה הם אנשים אדיבים לכאורה – הופכת לי את הבטן כל פעם מחדש וגורמת לי להתבייש שוב ושוב ושוב בישראליותי. לעצות הנבונות של פאדי יש להוסיף: לעולם, אבל לעולם! – אל תטוסו בחברת תעופה ישראלית, גם אם זה יעלה לכם קצת יותר. בראש ובראשונה משום שתחסכו מעצמכם את ה"בידוק" המבזה בטיסה חזרה, וגם משום שאין סיבה לתמוך בחברות שמשתפות פעולה עם מנגנון הגזענות הקרוי "ביטחון".

    1. ליכודניק

      אפשר גם להימנע מגזענות בכלל, ולטוס דרך שדות התעופה הנהדרים של איסטנבול ובריסל. שם אין את השחצנות של הביטחון הישראלי, ואין פיגועים. בעצם, רגע..

  4. א

    תמיד חקרו לי היטב ופתחו מזוודות שאולי לא היו בהשגחתי, הריאיון שעשו לך באמת ארוך וחופר מהרגיל.

  5. אלפית

    האפרטהייד בפעולה. בא לבכות, עד מתי

  6. נתן

    מעניין אם אחרי המשמרת, כאשר "רועי מהביטחון" נשאר עם עצמו הוא מבין שהוא אידיוט.

  7. א

    אז אתה מחרים חברות תעופה ישראליות עד שאתה צריך לטוס. כל הכבוד על עמידה על העקרונות.