string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הדמוקרטיה הפטישיסטית של שטרנהל

רוב האזרחים אינם נהנים מהבטחת השוויון הדמוקרטי, אבל ליברל כמו זאב שטרנהל מבחין בזאת רק כאשר פוגעים במוסדות הפורמליים. כל עוד לא מעבירים חוקי גזע או חוקים אנטי דמוקרטיים, המוסדות הדמוקרטים יכולים להמשיך ולהפלות את רוב האזרחים
כפיר כהןכפיר כהן

כפיר כהן (הירוחמי) הוא בעל תואר דוקטור לספרות השוואתית מאוניברסיטת ברקלי. עבודתו עוסקת בקשר בין קפיטליזם, פוליטיקה ותרבות. חובב מד"ב ושוויון

1.
זאב שטרנהל, כמו אחרים, מודאג, ובצדק מסוים, מהאיום של הימין על הדמוקרטיה הישראלית, אותה הוא מכנה "ליברלית". טענתו הרחבה היא שאירועים היסטוריים – כמו עליית הפאשיזם באירופה – הם תוצר של מאבק בין אידיאולוגיות. מתוך כך הוא גוזר את טענתו הצרה יותר שעלינו להבין את התגברות הימין בישראל כנצחון התפיסה השמרנית, הפרטיקולרית, על התפיסת הנאורנית, האוניברסלית, של ה"שמאל". למרות שלא ברור בדיוק את מי שטרנהל מכנה "שמאל", התבוסה האידיאולוגית של "שמאל" זה לא החלה עם שורת החוקים שנחקקה לאחרונה, אלא לאחר מלחמת 1967. הוא כותב:

אי היכולת להעמיד חלופה לתפישת העליונות של הזכויות ההיסטוריות [של היהודים] על פני הזכויות האוניברסליות [של כל עם ובהם הפלסטינים] היא הסיבה העיקרית לשיתוק האינטלקטואלי והמוסרי שאחז בשמאל למחרת מלחמת ששת הימים.

הוא ממשיך וקושר, אמנם באופן מטושטש, בין הכישלון האידיאולוגי הזה של ה"שמאל" לבין התבוסה של מפלגת העבודה בבחירות 1977. ומוסיף:

בתוך זמן קצר מצא את עצמו הימין בעמדת כוח, כי גם בצמרת העבודה – מגולדה מאיר ועד יעקב חזן מהשומר הצעיר, שלא לדבר על יגאל אלון וחבריו מהקיבוץ המאוחד והסופרים מהוועד למען ארץ ישראל השלמה – לא היה קיים עם פלסטיני. הכרה זו בעליונות ההיסטוריה על פני הזכויות הטבעיות — זכויות האדם — הביאה, בהדרגה, תחילה לחיסולו האינטלקטואלי של השמאל ובהמשך גם לחיסולו הפוליטי.

עוד אחזור לסיבת תבוסתה של מפלגת העבודה, אך כרגע חשוב לציין שמדבריו של שטרנהל משתמע, לפחות ברשימה זו, שלפני מלחמת 1967 היה בישראל שמאל והתקיימה דמוקרטיה ליברלית. אבל מקריאה ברשימה אחרת של שטרנהל, עולה שכבר מהיווסדה התנועה הציונית לא אימצה למעשה את הפילוסופיה הליברלית: הנה כך הוא כותב ברשימה ב"הארץ" לפני פחות משנה:

מתחילת פעילותה נשאה התנועה הלאומית היהודית את המאפיינים הבסיסיים של אזור מוצאה במרכז אירופה ובמזרח אירופה: זהות לאומית שבטית, שעוצבה על ידי היסטוריה, תרבות, דת ושפה. זהות שבה היחיד אינו מגדיר את עצמו, אלא מוגדר על ידי ההיסטוריה. למושג "אזרחות", שבו נאחזה הלאומיות במערב, לא היתה שום משמעות בגליציה, באוקראינה או ברוסיה הלבנה. כך גם ביחס ליהודים: ציונים יכלו לחדול מקיום מצוות ולהתנתק מן הדת במובן של אמונה מטאפיסית, אבל לא יכלו לנתק את הקשר ההיסטורי ואת הזהות ההיסטורית שהדת עמדה במרכזם. […]

משהוקמה המדינה, התנהלותה היתה המשך ישיר לתקופה הקודמת, ולא קו פרשת מים ותחילה של תקופה חדשה. זו היתה חולשתה הגדולה של ישראל, וזהו אחד ממקורות החולי שלנו עד היום. ואמנם, קהילת כלל "האזרחים", שכללה בהכרח את הערבים שנותרו בגבולות המדינה, נתפשה כנחותה אלף מונים מהקהילה הלאומית והדתית של היהודים […]  השיטה הדמוקרטית הישראלית לא מנעה ממייסדי המדינה להחזיק את הערבים תחת ממשל צבאי ולשלול את זכויות האדם שלהם עד 1966. לא היה לכך שום צורך ביטחוני, אלא רק צורך פסיכולוגי: מצד אחד ללמד את הערבים מי הם אדוני הארץ, ומצד אחר להמשיך לקיים את מצב החירום של ימי היישוב.

גולדה מאיר ויגאל אלון בשדה"ת בן גוריון, 1969. צילום: משה מילנר, לע"מ
גולדה מאיר ויגאל אלון בשדה"ת בן גוריון, 1969. אין עם פלסטיני. צילום: משה מילנר, לע"מ

לפני שאמשיך אציין כאן, אם כך, שה"שבטיות" והעוינות לדמוקרטיה הליברלית שהיום איכשהו מזוהות עם הימין, עם הדת ולא פעם עם המזרחים, הן אינהרנטיות לציונות ולגופים מסוימים שאף מכנים עצמם "שמאל." זאת אומרת, שמרגע היוולדה עד היום, הציונות תמיד היתה שבטית, לא רציונלית ופרטיקולרית. כמי שמכיר היטב את ההיסטוריה של הציונות, שטרנהל יודע שמאז 1933, והתחזקות מפא"י בקונגרס הציוני, הציונות ולאחר מכן מדינת ישראל היתה תנועה/מדינה של מפלגה אחת ששלטה ללא עוררין בכלכלה, בצבא, בחינוך, באקדמיה ובבתי המשפט – לא שונה בהרבה מאותן מדינות סמכותניות באירופה או בארצות אחרות שלכאורה ישראל נבדלה מהן עד ערב חקיקת חוק העמותות וכיוצא בזה.

מרגע היוולדה עד היום, הציונות תמיד היתה שבטית, לא רציונלית ופרטיקולרית. כמי שמכיר היטב את ההיסטוריה של הציונות, שטרנהל יודע שהציונות ולאחר מכן מדינת ישראל הייתה תנועה/מדינה של מפלגה אחת ששלטה ללא עוררין בכלכלה, בצבא, בחינוך, באקדמיה ובבתי המשפט – לא שונה בהרבה מאותן מדינות סמכותניות באירופה שלכאורה ישראל נבדלה מהן עד ערב חקיקת חוק העמותות

מה שעולה מדבריו של שטרנהל ברשימה מוקדמת זו הוא שישראל מעולם לא היתה ליברלית.

2.
אם ישראל מעולם לא הייתה ליברלית, מה מתרחש בימים אלו? מהם התהליכים החדשים המאיימים על הדמוקרטיה הישראלית? על מנת לשמוע את צליל פעמוני האזהרה, יש להבין כיצד ממשיג שטרנהל את האיום. כליברל, שטרנהל מבין את הדמוקרטיה דרך המוסדות הפורמליים שלה: הפרדת רשויות, תקשורת עצמאית, חופש אקדמי, עצמאות בית המשפט העליון, שוויון כלפי החוק של כל האזרחים, בחירות חופשיות וכיו״ב. אם כך, פגיעה בדמוקרטיה משמעה פגיעה במוסדות ובזכויות הפורמליות. מה שחדש היום הוא אם כך הפגיעה של המדינה במוסדות הדמוקרטיים עצמם, למשל, הגבלת חופש הביטוי, הצרת צעדיו של בית המשפט העליון, חוק הצהרת אמונים וכיוצא באלה.

במקום הזה שטרנהל גם מנסח מי הוא השמאל כיום. מחד הוא מבקר את האינטלקטואלים (מרצים ועיתונאים) שמיישרים קו עם השלטון, ומנגד הוא משבח את עמותות השמאל:

האופוזיציה האמיתית היום אלה הם עמותות השמאל וארגוני זכויות האדם וזאת הסיבה שהימין רודף אותם בארסיות כזו, רודף אותם עד חורמה מפני שהם חושפים את אופיו האמיתי של השלטון, אופיו המאפיונרי, אופיו האלים בשטחים ואופיו כהורס הסדר הדמוקרטי בישראל עצמה.

חשוב להזכיר ולהדגיש כאן ששטרנהל יודע ולא ממעיט מערך העובדה שאין דמוקרטיה בשטחים מ-1967 ושאפילו ללא השלטון הצבאי, האזרחים הפלסטינים עדיין אינם נהנים משלטון דמוקרטי. העובדה שכבר זמן רב ישנן הפרות משמעותיות של הדמוקרטיה מחזקת את המשמעות העמוקה שמעניק שטרנהל לפגיעה במוסדות הדמוקרטים עצמם. הכשל בתפיסה הזו מתחיל להתברר כאשר הופכים את סדר העניינים ונוכחים לדעת ששטרנהל מאמין שהדמוקרטיה והשוויון אכן קיימים כאשר מוסדות אלו לא מאוימים.

זאב שטרנהל בעצרת התמיכה שהתקיימה ליד ביתו אחרי ניסיון ההתנקשות בו, 2.10.2008. צילום: עידו קינן (cc-by-sa)
זאב שטרנהל בעצרת התמיכה שהתקיימה ליד ביתו אחרי ניסיון ההתנקשות בו, 2.10.2008. צילום: עידו קינן, cc-by-sa

לדוגמה, כאשר מעבירים חוק המאפשר לתושבים למנוע מאזרחים (ראו: ערבים) לבנות בית ביישוב מסוים בגלל "אי התאמה של המועמד למרקם החברתי של היישוב", הדמוקרטיה נפגעת משום שהשוויון הפורמלי של האזרחים מופר. השוויון הפורמלי גוזר שלכל אזרח זכות לרכוש בית היכן שיחפוץ, נקרא לזה "חופש הקניין". אין ספק. עכשיו ניקח דוגמה אחרת ונשאל כיצד עלינו להבין את אותם אזרחים אשר משכורתם מונעת מהם לגור, נניח, בתל אביב או בעומר או למעשה בכל עיר שהנדל"ן בה יקר. החוק הפורמלי אומר שזכותם לגור היכן שירצו, ואין שום חוק בספר החוקים המונע מהם זאת ולמרות זאת הם אינם יכולים לגור היכן שירצו. פתאום מתגלה כאן מציאות אחרת לגמרי הזקוקה לניסוח: למרות שאין חוק פורמלי המונע מאזרחים את "חופש הקניין", בפועל הם מנועים מלממש אותו; למרות שאין אף כוח ישיר (לדוגמא ועדת תושבים) המונע מהם בכוח את חופש הקניין, מתקיים כוח עקיף העושה זאת.

אנחנו כל כך רגילים לחשוב שאי שוויון זה (הנוגע למיליוני בני אדם) הוא טבעי, עד כדי כך שאנחנו כלל לא חושבים שהוא פוגע בדמוקרטיה ובעקרון החופש. ייתכן ויאמרו כאן שאני לא מדייק, וש"חופש הקניין" צריך להיות מנוסח כך: "לכל אזרח זכות לגור היכן שירצה כל עוד ידו משגת". לא רע. המשמעות בפועל היא כזו: "לכל אזרח זכות לגור היכן שירצה כל עוד הוא עשיר". במה שונה המשפט הזה מהמשפט הבא: "לכל אזרח זכות לגור היכן שירצה כל עוד הוא יהודי"? מדוע המשפט הראשון נשמע הגיוני מאוד והשני מעלה בנו מחשבות על פשיזם וסוף העולם?

"לכל אזרח זכות לגור היכן שירצה כל עוד הוא עשיר". במה שונה המשפט הזה מהמשפט הבא: "לכל אזרח זכות לגור היכן שירצה כל עוד הוא יהודי"? מדוע המשפט הראשון נשמע הגיוני מאוד והשני מעלה בנו מחשבות על פשיזם וסוף העולם?

בואו נבחן דוגמאות אחרות. בדמוקרטיה לכל האזרחים יש גישה שווה לחינוך, כאשר בפועל 50% מבני ה-17 בישראל לא מסיימים תיכון. בדמוקרטיה, האוניברסיטה פתוחה לכולם כאשר בפועל (אם אינני טועה) רבע או שליש מהתושבים בלבד הם בעלי תואר ראשון. בדמוקרטיה ניתן שכר שווה על עבודה שווה, אבל בפועל גברים מרוויחים יותר מנשים באותן עבודות. אפשר להמשיך עד אין סוף, העקרון ברור.

3.
מהו הכשל הבסיסי בתפיסתו של שטרנהל ושל ליברלים אחרים? ננסח שוב את הכשל באופן שבו מצאנו אותו: בפועל, רוב האזרחים אינם נהנים מהבטחת השוויון הדמוקרטי, אבל הליברל מבחין בזאת רק כאשר פוגעים במוסדות הפורמליים. כל עוד לא מעבירים חוקי גזע או חוקים אנטי דמוקרטיים, המוסדות הדמוקרטיים יכולים להמשיך ולהפלות את האזרחים בפועל. בכדי להמחיש את הכשל אתן דוגמה מרחבית: עבור הליברל הדמוקרטיה לא חייבת להתקיים בכל המרחב הפוליטי אלא רק באותם מקומות מיוחסים (הכנסת, בית המשפט, עיתונות) המגלמים אותה באופן אלגורי כביכול.

הדמוקרטיה כמו מתכנסת אל מקומות מיוחסים אלו והם הופכים להיות מייצגי הרוח הדמוקרטית. ההשוואה לדת הנוצרית מתבקשת. האל או רוח הקודש אינם מתקיימים סתם כך במרחב, אלא מתגשמים בהיכלים הקדושים או בגופו של הכומר ממש. ולכן בעוד אנחנו פוגעים באזרח סתם, לא פגענו באל, אבל כאשר הורסים כנסייה, רוח הקודש היא זו שנפגעת. לליברל – חובב הנאורות – יש אם כן תפיסה פטישיסטית ופגאנית של דמוקרטיה.¹ כמו שראינו, אצל הליברל ניכר אורך רוח כאשר מדובר בהפליה בפועל, אבל הוא זועק שהעולם נגמר רק כאשר פוגעים בפטיש של הדמוקרטיה. המסקנה כאן היא לא שמוסדות הדמוקרטיה לא מאוימים – השאלה היא מדוע הליברל לא מבין שסכנה כזו מתקיימת בכל יום, שעה-שעה עבור רוב האזרחים?

בסתיו 2012, איימה המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) בראשות השר גדעון סער לסגור את המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון, בה מלמדים 11 מרצים. בשיח הציבורי, הטענה הייתה שהמל"ג משתמשת בהעדר הפלורליזם המחקרי במחלקה כמסווה לרדיפה פוליטית של כמה מהמרצים אשר עבודתם נתפסת כשמאלנית או פוסט-ציונית. ישראל געשה. מאמרים ורשימות שטפו את העיתונים והאינטרנט. עצומה בינלאומית גייסה אינטלקטואלים מרחבי העולם שטענו שהממשלה מסכנת את החופש האקדמי ואת הדמוקרטיה עצמה. הנה ציטוט מדבריו של הפילוסוף עדי אופיר:

אצל הליברל ניכר אורך רוח כאשר מדובר בהפליה בפועל, אבל הוא זועק שהעולם נגמר רק כאשר פוגעים בפטיש של הדמוקרטיה. המסקנה כאן היא לא שמוסדות הדמוקרטיה לא מאוימים – השאלה היא מדוע הליברל לא מבין שסכנה כזו מתקיימת בכל יום, שעה-שעה עבור רוב האזרחים?

בהתערבותה הבוטה בהתנהלות האקדמית של אוניברסיטת בן גוריון, מפרה המועצה להשכלה גבוהה לא רק את כתב הסמכות שלה לפי חוק המל"ג אלא את עצם העיקרון של חופש אקדמי. לשום מחלקה אין חובה לתת ייצוג, וודאי לא ייצוג שווה, לכל הגישות המחקריות. בדיוק כשם שאסור לכפות על חוקרים גישה מחקרית מסוימת, אסור לכפות גישה כזאת על מחלקות… ראוי שמחלקות ייבדלו זו מזו בגישות המחקריות שלהן, בדגשים השונים שהם מעניקים להיסטוריה ותיאוריה, למדידה ולהשוואה. המועצה להשכלה גבוהה אינה אמורה להתערב בנושאים אלה. […]

אם תתקבל ההחלטה למנוע מהמחלקה לפוליטיקה וממשל לפתוח רישום לקורסים שלה, בשנה הבאה ייפתח הפתח לעיצוב תוכניות הלימודים באוניברסיטאות בישראל בידי פוליטיקאים והאקדמאים המשרתים לידם ומזדהים עם דרכם הפוליטית. זה קרה בהרבה משטרים אפלים. זה עלול לקרות גם אצלנו.

זה רגע קריטי לעתיד ההשכלה הגבוהה בישראל. אנשי הסגל בכל האוניברסיטאות צריכים להתגייס כדי למנוע את סגירת המחלקה לפוליטיקה וממשל. עלינו לתבוע מהנהלות האוניברסיטאות שלנו לא להפקיר את אוניברסיטת בן גוריון לבדה במערכה ולהנהיג יחד את המאבק בהצעת ההחלטה הנואלת הזאת. צריך להבהיר שמועצה להשכלה גבוהה שתאשר את ההצעה תאבד את הלגיטימיות האקדמית שלה בארץ ובחו"ל, באופן שיפגע אנושות באקדמיה הישראלית. צריך להבהיר שזאת שבירת כלים ביחסים בין השלטון לאקדמיה והיא תחייב נקיטת צעדים שהולמים את המצב החדש – מניתוק מגע עם המל"ג ועד השבתה של מערכת ההשכלה הגבוהה כולה.

כפי שהסברתי קודם, הפילוסוף תופס את 11 המרצים במחלקה כמייצגים לא רק את החופש האקדמי עצמו, אלא גם את אפשרות הדמוקרטיה ולכן פגיעה בהם היא פגיעה בדמוקרטיה ובחופש האקדמי. המבנה האלגורי מחזיק כאן. בנוסף, הפילוסוף תופס את הרגע הזה, כשטרנהל, כמצב חירום, המחייב גיוס מלא של האוכלוסיה האקדמית והיערכות לשביתה כללית. כמו כן אנחנו רואים שהפילוסוף רואה בפלורליזם אקדמי דבר הכרחי לחופש אקדמי והוא טוען שאין לכפות באופן ישיר גישות אקדמיות. שוב אנחנו רואים שעינו של הליברל נשואה לדיכוי המופיע במישרין בכוח הגלוי של המדינה.

confession
בעוד אנחנו פוגעים באזרח סתם, לא פגענו באל, אבל כאשר הורסים כנסייה, רוח הקודש היא זו שנפגעת. צילום: cc by Hernán Piñera

נעבור עכשיו לדוגמה הנגדית שתאפשר לנו לראות את מגבלות העמדה הליברלית. בישראל כידוע לא כולם יכולים להתקבל לאוניברסיטה. לפי מחקרי מרכז אדווה, כפי שציינתי לעיל, רק 50% מבני ה-17 מסיימים בגרות ורק שליש אם אינני טועה מתקבל לאקדמיה, כאשר מספר המסיימים נמוך יותר. מה הקשר בין המקרים? אנסח זאת כך: בעוד החופש האקדמי של 11 מרצים בסכנה, למיליוני בני אדם אין את החופש להיות באקדמיה. בעוד הפגיעה בחופש האקדמי של 11 אקדמאיים מסכנת את הרוח הדמוקרטית, פגיעה המחייבת שבירת כלים ושביתה כללית, ההדרה של מיליוני בני אדם מהאוניברסיטה איננה נתפסת כלל כמסכנת את הדמוקרטיה ואיננה דורשת שום פעולה פוליטית. בעוד הפגיעה ב-11 מרצים מופיעה במרחב הציבורי כדיכוי של כוח ישיר, הדיכוי של מיליוני בני אדם שאינם יכולים להכנס לאוניברסיטה מופיע ככוח נעלם ומיסתורי. נזכיר כאן, כבדרך אגב, שבעוד הפילוסוף מחייב את הפלורליזם האקדמי, הרי שלפי המחקר של נינה תורן מ-2008 90% מן הסגל האקדמי האוניברסיטאי בישראל הם אשכנזים, 9% הם מזרחים ו-1% הם ערבים, ורק 27% הם נשים. גם כאן, העדר הפלורליזם נובע מסיבה נעלמת ולא מצריך פעולה פוליטית או הכרזה על מצב חירום.

4.
אותו כוח מיסתורי, שאיננו מופיע בספר החוקים, אך נמצא בכל מקום, ומשפיע על כל ספירה הוא כמובן המאבק החברתי הממשי, רוצה לומר הסדר הקפיטליסטי, שאת כוחו המכונן שטרנהל וה"שמאל" הליברלי חייבים להדחיק. המאבק החברתי הזה, איננו מתקיים במקביל לדמוקרטיה הפורמלית, כאילו ישנו כאן עולם מדע בדיוני של עולמות מקבילים, אלא הוא מתנה מראש את גבולות הדמוקרטיה הפורמלית, בדיוק באותו האופן שעבור קאנט הקטגוריות של המחשבה מתנות מראש את אופן התפיסה של העולם, ועבור פרויד הלא מודע מתנה את המודע.

בכדי לקשור את כל הקצוות יחדיו נחזור לבחירות 1977. על פי שטרנהל, מפלגת העבודה הפסידה בבחירות ההיסטוריות האלו כי היא לא הכירה בעם הפלסטיני. זהו טיעון משונה. הרי גם הימין לא הכיר בעם הפלסטיני והציבור בחר בימין, זאת אומרת בעמדה לא להכיר בעם הפלסטיני. מדוע אם כך שהציבור לא יבחר במפלגת העבודה בה בחר במשך שלושים שנה ברציפות? הטיעון היותר מקובל כמובן הוא שהמזרחים – בהם מפלגת העבודה נהגה באורח לא דמוקרטי כאזרחים שווי זכויות אלא כיצורים נחותים שיש לחנך מחדש ולכלוא בעיירות פיתוח – החליטו למרוד באדון שמתעמר בהם. קרי, הדיכוי המעמדי והגזעני של מזרחים ולא-אשכנזים – אותה מציאות ממשית ששטרנהל מתעלם ממנה – שבה והשפיעה על הסדר הדמוקרטי, שאת תוצאותיו אנחנו חיים היום. בניגוד למס השפתיים בדבר ההכרה בדיכוי המזרחי, ההתעלמות מדיכוי זה ומדיכוי הכלכלי של רוב האוכלוסיה ממשיכה גם כיום. כך כתב שטרנהל לפני שנתיים:

בין שלל הבעיות העומדות בפני ישראל, שתיים הן קיומיות ובהן תלוי עתיד המדינה: שאלת זכויות האדם והבעיה הפלסטינית. את כל יתר הבעיות, כמו יוקר המחיה והפערים החברתיים, עם כל חשיבותן, יהיה אפשר לנסות לפתור גם בעתיד.

ההיררכיה בין עוול אחד לאחר, בין עוול אוניברסלי, עולמי, כזה שמצטלם טוב, לבין עוול מקומי, ולא זוהר במיוחד, ממשיכה לעוות את תפישת המציאות של ה"שמאל" וחושפת את אופיו הפרטיקולרי, הלא-נאורני והמאכזב. למען הסר ספק, הבחירה בליכוד כמובן לא שיפרה את מצבם של המזרחים, ולכן את הבחירה הזו יש להבין לא מתוך אהבת הימין – הרי כבר אמרנו שבמשך שלושים שנה נתנו המזרחים את קולם למפא"י/מפלגת העבודה. הבחירה בליכוד נובעת מתוך הגבלות המאבק החברתי הממשי המונע ומדכא הקמת מפלגות ואורח חיים המעוגן בשוויון ממשי בין האזרחים. גם לשמאל הליברלי יש אינטרס לשבור התארגנויות כאלו, מכיוון שאלו יחסלו פעם אחת ולתמיד את מעמד היתר שלו.

והנה לבסוף אחד העניינים שתפיסתו הליברלית של שטרנהל לא מסוגלת להמשיג: המערכת הפוליטית והכלכלית, זו הבנויה באופן עקרוני על אי שוויון מעמדי וגזעי, מגבילה את האפשרויות הפוליטיות של רוב האזרחים. מכאן לא רק שעבור רוב האזרחים במדינה האפשרות הליברלית היא דכאנית לא פחות מהאפשרות הסמכותנתית של הימין, אלא גם שישנה מציאות ישראלית מורכבת הרבה יותר שאיננה ניתנת לרדוקציה להיסטוריה הפוליטית של ימין ושמאל. מציאות זו מנועה מלקבל ביטוי פוליטי הולם במערכת ולכן מוצאת את ביטויה באופן מותק.

המערכת הפוליטית והכלכלית, זו הבנויה באופן עקרוני על אי שוויון מעמדי וגזעי, מגבילה את האפשרויות הפוליטיות של רוב האזרחים. מכאן לא רק שעבור רוב האזרחים במדינה האפשרות הליברלית היא דכאנית לא פחות מהאפשרות הסמכותנתית של הימין, אלא גם שישנה מציאות ישראלית מורכבת הרבה יותר שאיננה ניתנת לרדוקציה להיסטוריה הפוליטית של ימין ושמאל

דו"ח ועדת ביטון, למשל, חייב לאמץ את צורת המדינה בכדי לייצג את השאלה המזרחית בתוך הסדר הפורמלי של הדמוקרטיה. התפיסה המקובלת היום היא שהרב תרבותיות (הסמוכה אל הפוסט ציונות והפוסטקולוניאליזם הישראלי) דוחה את האוניברסליות המופשטת של המדינה ומבקשת לקדם במקומה את הזהות הפרטיקולריות של הזהויות השונות. לכאורה צעדנו צעד קדימה, אבל למעשה נשארנו באותו ציר מופשט ופורמלי, שכן ההמשגה הן של החברה כבנויה מפסיפס תרבותי, והן של המזרחי כאזרח בעל תרבות בפסיפס זה, מניחה כבר את השוויון הפורמלי בין כל הזהויות ומתכחשת לכוחות הכלכליים והפוליטיים היוצרים את אי השוויון הממשי ביניהם.

כבר כתבתי כאן שההתקה מציר אי השוויון (בעולם הממשי) אל ציר השוויון הפורמלי הוא סימן ההיכר של העבד שכבר ויתר לאדון בכדי לשמור על חייו, וכעת אוסיף שהתקה זו מאפשרת לראות את הדמיון בין הליברל הנאור לבין הליברל הרב תרבותי. למרות ההבדלים ה"תהומיים" ביניהם – זה מאמין באוניברסליות מופשטת וזה מאמין בפרטיקולריות – שניהם מחייבים את השוויון הפורמלי שאיננו קיים בפועל. שני הפרויקטים – הן הליברלי והן הרב תרבותי –  הם פרויקטים לאומיים  המבקשים אחדות מופשטת ובתוך כך מתכחשים להבדלים הממשיים של המציאות הישראלית.

¹ המעוניינים לקרוא עוד על תפיסה זו של דמוקרטיה, מוזמנים לעיין בביקורת של מרקס על תורת המדינה של הגל.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דרור

    מאמר מעניין ומדויק. אכן השטרנהלים של העולם אינם מעוניינים בשוויון אמיתי. הם מעוניינים ברעיון, כפי שהוא מיוצג במוסדות הפורמאליים. הם אוהבים לשבת בדירקטוריונים של עמותות ולדבר גבוהה – גבוהה, תוך כדי שהם דואגים אחד לשני באקדמיה, בעסקים ועוד.
    השינוי לא יבוא מהם.
    דרך אגב, לצערי, גם רבים מהרעיונות המובעים חדשות לבקרים באתר העוקץ, מקורם באותם מקומות. כל שיח הזהויות הוא כזה. מנותק, לא רלוונטי, ומשמר מצב.

  2. אלי

    טוב לקרוא אותך כאן שוב

  3. חתול תעלול

    "הבחירה בליכוד נובעת מתוך הגבלות המאבק החברתי הממשי המונע ומדכא הקמת מפלגות ואורח חיים המעוגן בשוויון ממשי בין האזרחים." כן, ההגבלה העיקרית היא הגזענות השל הפרולטריון, תכונה אוניברסלית שלו. המזרחים יכלו להצביע למפלגה הקומוניסטית, לא בקיא לחלוטין בהיסטוריה הזאת אבל שמעתי שלשם הלכו חברי הפנתרים השחורים ולא לליכוד, אל תמעיט בכישלון של מלחמת יום כיפור כגורם שהוביל לניצחון הליכוד.

  4. נעה באסל

    אחד הטורים המעניינים והחשובים שקראתי, וחבל שחלקו מנוסח כמו עבודת סמינריון במדעי הרוח (להמחשה: "מותק" אינה מילה בעברית מדוברת, ופסקת הסיום חסרת משמעות מחוץ לבניין גילמן)

  5. א

    לפי ההגיון הזה יש בישראל כ 8 מיליון אנשים שלא הגיעו לאולימפיאדה אז הם מודרים. או 8 מיליון שרוצים לגור ברוטשילד אבל מכיון שהמדינה לא בונה שם 8 מיליון דירות אז הם מודרים. לפי זה אי אפשר להביא שום דבר לארץ כי שיר צריך להביא אותו במכפלה של 8 מיליון. הבאת דגם חדש של מרצדס אז חייבים לתת אותו לכולם (אפילו לכאילו שאין להם רשיון כי הם מודרים). אם ניקח את ההגיון לקיצוניות אז מכיוון שיש תינוקות שמתים בלידה אז כדי שהם לא יהיו מודרים משאר האוכלוסיה צריך מעכשיו להרוג את כל התינוקות כדי שהכל יהיה שווה בשווה.

    1. כפיר כהן

      א, תמיד אפשר להגחיך את משאלת השוויון. העמדה הזו משרתת נהדר את עסקני האי-שוויון, שטוענים שאי השוויון טבוע באדם, ואין מה לעשות. עד המאה ה-19, אנשים חשבו למשל שלפתוח בתי ספר לכלל הציבור זו הגזמה פרועה – לשלוח מיליוני אנשים לבית ספר מי שמע על שטות כזו. ומי שלא מסוגל להכנס לבית ספר הוא מודר? מה פתאום. כך גם עם נשים ועם שחורים. אין ספק שלחשוב על שוויון ברצינות זה קשה, אבל צריך להתחיל.

      ההגיון שאתה מציע לא נגזר מעקרון השוויון שדנתי בו בחיבור. אולמפידה, לאחר שמניחים בצד את עניין הנסיבות החברתיות המבדילות בין גוף וגוף, היא תחרות שבאופן עקרוני מסננת אנשים על פי עקרון החזק מנצח. אנחנו מקבלים את העקרון הזה כשאנחנו נכנסים לתחרות. זו המשמעות של תחרות. לא כך זכויות בחברה דמוקרטית. הזכות לבית איננה תחרות ולא צריכה להיות כזו, אבל זה בדיוק מה שקפיטליסטים עושים, הם הופכים כל עניין לתחרות, כאילו שקורת גגג שווה ערך לקפיצה לגובה. אתה רוצה לחיות בעולם כזה, תבורך.

      שאלת רכב היוקרה: זו שאלה חשובה. בחברה שבה מתנהל דיון על חלוקת משאבים (כזה שהתנהל כאן פעם גם אם באופן עקום) השאלה לא תהיה למי יש או אין מרצדס. השאלה תהיה האם החברה – ככלל – מוכנה לעבוד כך וכך שעות על מנת שיהיה לנו מרצדס. מה שיקבע למי יש או אין מרצדס יהיה כמות העבודה העודפת שצריך בכדי לקנות מכונית כזו. אם תשאל אנשים אם הם מוכנים לעבוד 1000 שעות יותר בכדי לנהוג ברכב כזה, או להנות מאלף שעות חופש בשנה, לפי דעתי הרוב יבחרו באופציה השניה.

      רוטשילד: שתי עניינים יש כאן:

      א. אם החברה בנויה על אי שוויון עקרוני כך שעשירים יכולים לגור בשכונה יפה והעניים חייבים לגור בשכונות עוני, אז התשובה חיובית, מי שלא יכול לגור בשכונה יפה מודר ואת זה צריך לתקן.

      תאמר כאן: אבל גם אם באופן עקרוני כולם יוכלו לגור ברוטשילד הרי אין מקום. מה נעשה?

      ב. הסיבה שאנשים רוצים לגור בשכונה מסוימת קשורה בדרך כלל לתעדוף של שכונה זו על פני שכונות אחרות, וגם זו תוצאה של מערכת אי שוויונית. מכיוון ש"מקום" הוא עניין מוגבל, על החברה לתקצב באופן שווה שכונות כאלו, כך שיהיה נעים לחיות גם ברוטשילד וגם בשפירא.

      ג. בסופו של דבר יש גם הבדלים גיאוגרפים – מי יגור ליד הים, מי יגור בהרים, איפה שיש בריזה, מי יגור בדרום החם. אין ספק שלא צריך לשנות את הנוף בכדי ליצור שוויון אז אפשר, נניח, לקבל את הפער הזה ולבנות שיטת פיצויים, או לחלופין, להחליט שהמגורים ליד הים ניתנים על בסיס סבב, נניח חמש שנים לכל משפחה. אפשר לחשוב על כל מיני פתרונות.

      אני לא אשיב לעניין התינוקות כי אתה לוקח את השיחה למקומות מופרכים.

      1. א

        א. ניקח לדוגמא את "החופש להיות באקדמיה". אתה בטח מבין שהאקדמיה היא סוג של מסננת כדי לקבוע מי בעיל יכולות טובות יותר כדי לבצע משימות מסויימות כמו שתחרויות ספורט קובעות למי יש יותר סיכוי להביא מדליה ובשני המיקים המטרה היא לא לאפשר חוויה אלא יש לזה גם מטרה ואם 100 אחוז מהאוכלוסיה תלך לאקדמיה אפשר כבר היום לסגור אותה. האם היית רוצה שאדם עם IQ 80 יבנה לך את הגשר שעליו תנהג או הבית שבו תחיה, או לנתח אותך? זה מגוחך בכלל לכתוב את זה (למרות שכמובן עדיף לתעדף צרכים של 8 מיליון איש על פני 11 מרצים). האם אנחנו נצטרך לבנות פקולטות שמאפשרות למאה אחוז מהאנשים ללמוד כל מקצוע? אולי כולם ירצו להיות רק מהנדסי מחשבים? או רופאים? ומי ילמד אותם כי גם שם חייב להיות שיוויון ואז כל התלמידים גם חייבים להיות מרצים כי אחרת יש אפליה.
        ב. איך בכלל אפשר לפצות על נוף, איזור מחיה, שכונות? האם אתה רוצה שכל הבתים במדינה יראו בדיוק אותו דבר? האם אתה חושב שזה דבר טוב? כל השכונות זהות? האם מישהו יוכל וירצה בכלל להשקיע מעל למינימום הנדרש? האם בכלל לחיים יהיה טעם אם הכל אותו דבר ואין שום דרך לשפר את החיים?

        1. חתול תעלול

          איזה מין ילדות הייתה לך, אתה לא זוכר איך כשהייתה קטן עשיתם מדורה בל"ג בעומר אבל איכשהו לא כולם התעקשו לעשות את אותה משימה? ילדים עשו מעל המינימום כול עוד הם רצו יותר מהמינימום. ולגבי הנוף? רק לאנשים בחברה קפיטליסטית יש "נוף" או "סביבה" לכול השאר יש עולם, לדייגים הערבים בג'סר א זרקא אין נוף או סביבה, יש להם עולם.

        2. ליכודניק

          "חופש להיות באקדמיה" אין פירושו שהפקיד ממח' הגבייה בעיריה יהפוך למהנדס אזרחי או רופא (כושל, בדוגמא שלך)-בשביל זה צריך מבנה כלכלי אחר לגמרי. פירושו בסה"כ שהוא יהיה אקדמאי; ושהוא יוכל להתמודד על קידום לראשות המחלקה עם חברו, שכן הגיע להיות אקדמאי- לא בגלל שהוא חרוץ ונבון יותר, אלא פשוט כי נולד בשכונה הנכונה ולכן הלך לתיכון הנכון והתקבל בקלות לאוניברסיטה הציבורית.

          קרא מחדש את המאמר- הוא לא מדבר על איזו זכות אוניברסלית להשכלה גבוהה, אלא על העובדה הפשוטה והברורה שמערכת ההשכלה (הציבורית, נזכיר) מהווה בפועל כלי לאפליה על רקע כלכלי.

        3. כפיר כהן

          בהמשך לדבריו של "ליכודניק", בחברה שוויונית יש לאפשר לכלל האוכלוסיה זמן ללמוד באוניברסיטה ולא להפוך את עניין הלימודים לתחרות על מספר הכסאות הפנויים, בדיוק באותו האופן שכולם הולכים לבית הספר. גם פעם חשבו שזה רעיון מגוחך. ה"סינון" נובע מהשוק, מהרצון לווסת את המשכורות והתחרות. הבעיה שכולם ירצו להיות רופאים או מדענים היא בעיית-שווא, מכיוון שכל מקצוע דורש עבודה מסוג אחר וחיים שונים ויש אנשים שיעדיפו זאת ויש אנשים שלא. הלוואי והבעיה הייתה שיש יותר מדי רופאים.

          אני לא חושב שנובע מדבריי שאני חושב שכולם צריכים לגור באותו הבית, הרי בדיוק להיפך, אני מתחיל מהנקודה בה אנשים ירצו דברים שונים. אין קשר אמיתי בין שוויון לאחידות. להיפך, מה שהופך את העולם לסטנדרנטי הוא בדיוק הסדר הקפיטליסטי, שחייב לייצר אחידות בכדי למקסם רווחים ולהפחית הוצאות.

      2. חתול תעלול

        כפיר כביכול אינו ליברל אבל הוא נופל תחת מה שהמחברים בלינק המצורף מכנים ליברליזם אקזיסטנציאלי.

        Wherever the classical conception of politics prevails,
        prevails the same impotence in front of the
        disaster. That this impotence is widely distributed
        between a variety of eventually reconcilable identities
        does not make the slightest difference. The
        anarchist from the fa, the council communist, the
        Trotskyist from attac and the Republican Congressman
        start from the same amputation, propagate
        the same desert.
        Politics, for them, is what is settled, said, done,
        decided between men. The assembly that gathers
        them all, that gathers all human beings in abstraction
        from their respective worlds, forms the ideal political
        circumstance. The economy, the economic
        sphere, ensues logically: as a necessary and impossible
        management of all that was left at the door
        of the assembly, of all that was constituted, thus,
        as non-political and so becomes subsequently: family,
        business, private life, leisure, passions, culture,
        etc.
        That is how the classical definition of politics
        spreads the desert: by abstracting humans from
        their worlds, by disconnecting them from the
        network of things, habits, words, fetishes, affects,
        places, solidarities that make up their world, their
        sensible world, and that gives them their specific
        substance.
        Classical politics is the glorious stagecraft of bodies
        without worlds. But the theatrical assembly
        of political individualities cannot mask the desert
        that it is. There is no human society separated from
        the sum of beings. There is a plurality of worlds.
        Of worlds that are all the more real because they
        are shared. And that coexist.
        The political, in truth, is the play between the different
        worlds, the alliance between those that are
        compatible and the confrontation between those
        that are irreconcilable.
        Therefore we say that the central political fact
        of the last thirty years went unnoticed. Because
        it took place at such a deep level of reality that
        it cannot be considered as “political” without bringing
        about a revolution in the very notion of the
        political. Because this level of reality is also the
        one where the division is elaborated between what
        is regarded as real and what is not. This central
        fact is the triumph of existential liberalism. The
        fact that it is now considered natural for everyone
        to relate to the world on the basis of his own
        distinct life. That life consists in a series of choices,
        good or bad. That each one can be defined by a set
        of qualities, of properties, that make him or her, by
        their variable weighting, a sole and irrepla­ceable
        being. That the idea of the contract adequately
        epitomises the relations of commitment between
        individuals, and the idea of respect epitomises all
        virtue. That language is only a tool to come to an
        understanding.
        That the world is composed on the one hand of
        things to manage and on the other of an ocean
        of atomic individuals. Which in turn have an unfortunate
        tendency to turn into things, by letting
        themselves get managed.

        http://bloom0101.org/wp-content/uploads/2015/02/ENGcall2.pdf

        1. כפיר כהן

          חתול, כל מה שנאמר כאן, נכתב כבר על ידי מרקס באמצע המאה ה19. אין כאן כל חדש. האקזיטנציאליסט הליברלי הוא שטרנהל וחבריו לא אני. מדבריי לא עולה שאני מאמין בבחירה אישית של אינדיבידואלים. להפך, אני מאמין ביכולת של קבוצות של אנשים לברוא את עולמם מתוך הנסיבות שבפניהם הם ניצבים. כשאני מדבר על כך שאנשים ירצו לגור במקומות שונים, אני כבר מניח את הכינון של חברה שוויונית שתצטרך להתמודד עם צרכים ותשוקות לא שוות, גם אם החברה עצמה שוויונית. הציטוט שלך מתקיים בעולם בו חברה כזו עדיין לא נוצרה.

          בנוגע לעולמות של הערבים בג'סר א-זרקא – זוהי אכן נקודה חשובה ורומנטית הנובעת מנקודת מבטו של הסוביקט הקפיטליסטי, זה שאין לו עולם ומביט בערגה ל"עולם" הדייגים הנטוע בטבע. התשוקה לחזור ל"עולם" היא סוג של משאלה לחזור לעבר הלא-קפיטליסטי ובתוך כך להתכחש לכל הטוב שהגיע עם הקפיטליזם, לדוגמא העובדה, שאנחנו לא חייבים לעבוד כל כך הרבה זמן בשביל חתיכת דג ויש לנו יותר זמן פנוי. הכשל בתפיסת הקפיטליזם הוא בדמוניזציה שלו – דבר שמרקס בפירוש לא תמך בו – והתעקש על שני הצדדים של התהליך הזה. הבעיה היא בחלוקת העבודה ובניצול של הטבע ולא באובדן הרומנטי של ה"עולם." מה גם שאני די בטוח שהדייג יעריך לגור במקום בו יש בריזה ולא במקום בו השמש קופחת מבלי שיצטרך למושג ה"נוף".

          בנוגע לל"ג בעומר – כן, אין ספק שיש תשוקות שונות, ובעולם שבו החברה מקדמת את עקרון השוויון והחופש, יהיה אפשר לבחור בין מה חייבים לעשות ומה לא חייבים לעשות. הטענה שאני מניח עולם שבו כולם עושים את אותו הדבר לא נובעת מדברי.

          1. חזי

            אני לא רואה מה הבעיה. חלק מהילדים במדורה לא הוזמנו כי יש להם חצ'קונים, חלק לא הוזמנו כי הם לא גרים בשכונה הנכונה. אפליה היא אפליה, ואפליה זה טוב.

      3. דפנה

        גם אתה, כפיר, לוקח את השיחה למקומות מופרכים. למשל….. "סבב מגורים כל חמש שנים…. "
        למה כל חמש שנים? לי לא נשארו מספיק שנים כדי שאספיק לממש את זכותי לגור על שפת הים אם הסבב הוא כל חמש שנים. אני דורשת סבב כל דקותיים. [ואם חמש שנים, אז אני רוצה להיות הראשונה].
        אה. וגם חמש שנים בפנטהאוז, חמש שנים בקומה שמתחת לפנטהאוז, ויש עוד, אבל כאמור החיים קצרים. וגם היריעה תקצר מלהכיל את רשימת כל הדרישות שלי למימוש השוויון המוחלט.

  6. זיו

    למור ולכפיר

    מור, אל הטענה שלך, לפיה: "היסוד לשויון כלכלי הוא שויון בפני החוק", יש התייחסות יפה של מלקולם אקס. על המאבק של מרטין לותר קינג לבטל את האיסור הגזעני לשחורים להכנס למסעדות שבהם אוכלים לבנים הוא הגיב באירוניה ובלעג – מה יועיל לאח השחור אם יאפשרו לו להכנס למסעדה של הלבנים? הרי אין לו ממילא כסף כדי לשלם עבור הארוחה.

    כפיר, לא זו בלבד, ששטרנהל הוא לא אוייב, הוא אישית אדם אמיץ מאד ומחוייב מאד לעשות טוב. אין הרבה אנשים טובים כמוהו. עם זאת, אני מסכים עם כל מה שכתבת וגם חייב לשבח אותך על האופן שבו ניסחת יפה את הביקורת כלפי הליברליזם של שטרנהל ודומיו, שאצלי מעורר כעס רב, בעיקר מהסיבות אותן מנית.

    1. כפיר כהן

      אני מסכים, זיו. אני קורא את מאמריו ומקשיב לראיונות שהוא נותן מדי פעם ויש בו כנות פוליטית די נדירה. ולכן כל כך חסר המרכיב החברתי בתפיסה שלו.

  7. חזי

    כלומר, מי שמתויג כ"שמאלני" זוכה לפריבילגיות על מי שמתויג כ"ימני" (נגיד בנסיעות לחו"ל מטעם עמותות גרמניות). חוסר שוויון מהותי שצריך לבוא על תיקונו.

  8. יוסי אוחנה

    בניגוד לכמה מרצים אחרים, פרופ' שטרנהל היה ממוריי האהובים באוניברסיטה, איש עדין ונחמד ברמה האישית.
    אבל היה לו דבר משותף אחד עם האחרים, חוסר נכונות להקשיב ולהבין את העניין המזרחי. הייתי כבר די בשל בנושא (הרבה בזכות ד"ר ג'ונתן סיימונס שהבליח כמרצה עולה מאנגליה בקורס "פוסטמודרניזם", ונבעט מהר לפני שיקלקל את כל הנוער), וניסיתי לשוחח עם שטרנהל, אבל הוא ביטל את העניין כשולי.

    1. יוסי אוחנה

      ותודה רבה על המאמר החשוב והמצוין.

  9. עינת סולניק

    כפיר כהן, ניסיון חביב שיכול לשכנע את אלה מבין קוראיך שאינם מבינים בליברליזם. חוסר הדיוק שלך באשר למונח 'ליברל' – ככל שמתייחס למונח בכללותו ולא רק לשטרנהל עצמו, (את זה לא הצחתי להבין אז מניחה שהכתיבה הכללית מתייחסת לרעיון הכללי) – הוא על גבול המביך. ואתן דוגמה אחת מייצגת: הליברליזם של המחצית השניה של המאה העשרים זנח, בחלקו הבלתי מבוטל, את התמה המרכזית של הנאורות, של מוניזם, והבלבול שאתה עורך בין שני המונחים, כאילו הם שזורים זה בזה בקשר בל ינותק, מעיד על חוסר שליטה במאטריה. יש עוד כמה דוגמאות שקצרה היריעה מלפרט לגביהן. הקיצר, עדיף שכל אחד יכתוב על מה שהוא באמת מבין בו, ודאי כשמדובר בנושאים רגישים כמו ליברליזם בישראל, שהכתיבה עליהם עלולה להטות דעת קהל שלא בצדק לכיוון זה או אחר.

    1. כפיר כהן

      עינת, מעבר לנפנוף בהגדרות מופשטות כאילו פוליטיקה היא סוג של מילון מונחים, כל מה שעולה מן התגובה שלך הוא בוז, המאפיין של האינפנטליות שלא מסוגלת להתמודד עם העולם. אני אשמח אם תפרטי כי כך כולם יוכלו ללמוד משהו.

  10. סתם מישהו

    אני מסכים עם המאמר, ורוצה להוסיף ולחדד משהו.

    דבר ראשון, שוויון במוסדות לימודים להשכלה גבוהה, הכוונה היא לא שכולם ילמדו בוודאות, אלא שלכולם תיהיה יכולת כלכלית ללמוד. יש הרבה אנשים מבריקים שמוותרים על השכלה גבוהה כי הם פשוט לא מחזיקים מעמד עם הלחץ הכלכלי. ויש כאלה שכן מתחילים ללמוד ונושרים בגלל בעיות פיננסיות ולחץ כרוני. אם יש אזרח במדינה שלא מקבל השכלה גבוהה רק בגלל מעמד סוציואקונומי נמוך – המדינה היא כבר לא קפיטליסטית, אלא אוליגרכית.

    דבר שני, יש פה עוד אפליה, והיא יותר חמורה בעיניי – מישהו שם למעלה החליט, שלימודי אומנות זה לא לפריפריה. שיש לבנות חומת סין מסביב לאומנות ישראלית, ולא לתת להתקרב לאנשים ששונים מאלה ששולטים בה. והשינוי הזה הוא לאו דווקא דעות פוליטיות או מוצא – זה יותר עיר מגורים, סגנון לבוש, סגנון דיבור. זאת אומרת, הם מהר מאוד קולטים שאתה לא אחד מהם, ושום דבר לא יעזור לך – אתה שונה.

    אני כבר לא מדבר על זה, שעקרון האמנות זה להיות מגוונת, ושאפשר לראות בבירור איך מדרגים בעולם את האומנות הישראלית בגלל החוסר גיוון הזה… מה שמעצבן פה, שהליברלים טוענים שהם מקבלים את כולם בזרועות פתוחים, אבל יחד עם זאת מציבים לך גבולות. רוצה לגור בתל אביב? אין בעיה. אבל אל תכנס לנו לאומנות.

    ועוד משהו נוסף, שזה גם חלק מהבעיה – מי החליט שאומנות צריכה להזדאות עם שמאל? נמעס לי להתחזות לשמאלני ולהמנע מלדבר על נושאים פוליטים, רק כדי שלא ישנאו אותי בעבודה. תמיד הטרידה אותי השאלה הזאת – מה אם אלה שאני עובד איתם, גם מתחזים לשמאלנים בדיוק כמוני?