string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

מי לפס הייצור ומי להנהגה?

לחץ להרחיב את שורות החינוך המקצועי ניכר בישראל, אך נדרשת רפורמה נרחבת במערכות רבות על מנת שהחינוך הזה יוביל את בוגריו להצלחה מעשית. על הדו"ח החדש של מרכז אדוה "לקראת שנת הלימודים 2016/2017: איפה החצי השני? בני הנוער שאינם זכאים לתעודת בגרות"
יוסי דהאןיוסי דהאן

מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של "החטיבה לזכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל

מתוך הדו"ח:

התשובה השנייה לשאלה "איפה החצי השני" היא שבחלק גדול מהיישובים הקטנים ומעוטי המשאבים, כדוגמת עיירות הפיתוח, הרשות המקומית מוסרת את הפעלה בית הספר התיכון המקומי לידי רשתות ניהול חיצוניות שהתמחותן ההיסטורית היא בחינוך מקצועי.

נתונים לגבי שתי הרשתות הגדולות, אורט ועמל, מעלים כי ב-2014, אורט הפעילה סך של 99 בתי ספר, כאשר ב-38 מתוכם היה מסלול עיוני, ב-58 – מסלול טכנולוגי וב-72 – מסלול מקצועי. כך גם ברשת עמל, שהפעילה 60 בתי ספר, שב-21 מהם היו מסלולים עיוניים, ב-9 מסלולים טכנולוגיים וב-33 מסלולים מקצועיים (בשתי הרשתות, מדובר בבתי ספר שבפיקוח משרד החינוך ומשרד הכלכלה).

71% מכלל בתי הספר של שתי הרשתות המקצועיות הגדולות – אורט ועמל – ממוקמים ביישובים בעלי דירוג חברתי-כלכלי נמוך: 35 ביישובים ערביים, 43 בעיירות פיתוח ו-35 נוספים ביישובים המדורגים באשכולות חברתיים-כלכליים 1 עד 5. ואילו ביישובים המבוססים, במידה שישנם בתי ספר מקצועיים, הם ממוקמים בדרך כלל בשכונות "דרומיות". במסלולים המקצועיים, להוציא המסלול ההנדסי, שיעורי הזכאות לתעודת בגרות נמוכים בהשוואה למסלולים העיוניים.

בישראל מורגש בשנים האחרונות לחץ להרחיב את החינוך המקצועי. הלחץ מתמיה למדי שכן שיעור הלומדים בנתיבים הטכנולוגיים עמד ב-2014 על כ-40%, שיעור שאינו נופל מהממוצע בארצות אירופה המערבית.

נראה כי הלחץ להרחיב את שורות החינוך המקצועי משקף לאו דווקא צורך בבוגרים נוספים אלא חתירה לחינוך מקצועי אחר – למשל, החינוך המקצועי בגרמניה. בישראל, החינוך המקצועי (להוציא המסלול ההנדסי) הוא קטגוריה שיורית, שמשמעה כי הלומדים/ות בו הם אלה שנמצאו בלתי מתאימים ללימודים במסלול העיוני. בחלק גדול מן המסלולים המקצועיים הלימודים הם ברמה נמוכה מזו של המסלולים העיוניים, הבוגרים אינם מקבלים הסמכה מקצועית המוכרת על ידי המעסיקים והתלמידים מסיימים את לימודיהם כשהם חסרי ניסיון מקצועי מעשי. כפי שנאמר במסמך של ארגון ה-OECD, הבוגרים מחזיקים בידיהם תעודה שבמקרים רבים אינה מובילה לשום מקום.

בגרמניה, לעומת זאת, יש מסורת רבת שנים של לימודים מלווים בהכשרה מעשית במפעלים הנבחרים על ידי הממשלה. החניכים מקבלים שכר ועבור רבים מהם מסלול ההכשרה המעשית הוא פתח להעסקה קבועה במפעל בתום הלימודים. תנאי ההעסקה והשכר מכוסים על ידי הסכמים קיבוציים ותנאי ההכרה והתעודה בסוף המסלול נקבעים בשיתוף המעסיקים והאיגודים המקצועיים. בסוף המסלול פתוחה בפני הבוגרים הדרך למכללה טכנולוגית ולאחר השלמות אף לאוניברסיטה.

בישראל מורגש בשנים האחרונות לחץ להרחיב את החינוך המקצועי. הלחץ מתמיה למדי שכן שיעור הלומדים בנתיבים הטכנולוגיים עמד ב-2014 על כ-40%, שיעור שאינו נופל מהממוצע בארצות אירופה המערבית

אם לכך מכוונים הלוחצים להרחבת שורות החינוך המקצועי בישראל, הרי שמה שנדרש הוא לא הרחבה של המסלולים המקצועיים הקיימים אלא רפורמה רחבה ביותר במספר מערכות: רמת הלימודים בבתי הספר, מנגנוני הפיקוח של משרד החינוך, חקיקת העבודה, מערכת השכר, שיתוף הפעולה שבין המעסיקים ובין האיגודים המקצועיים ועוד.

אלא שלפני שפותחים במהלך רחב שכזה, מן הראוי לשאול האם זה הכיוון שבו רוצה החברה הישראלית ללכת. האם ראוי הוא שכבר בגיל צעיר – סוף חטיבת הביניים – נמשיך להפריד בין בני/ות הנוער, מי להנהגה, לפיקוד ולמחקר ומי לפס הייצור ולמקצועות השירות? האם אין זה הגיוני יותר להעניק לכל בני/ות הנוער השכלה כללית רחבה, כולל תואר אקדמי ראשון, ורק לאחר מכן לפרוס בפניהם אפשרויות מקצועיות שונות?

לקריאת הדו"ח המלא של מרכז אדוה, שכתבו שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס ונוגה דגן-בוזגלו

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דןש

    חסרים במדינת ישראל בעלי מקצוע מעולים בתחומים רבים. היום הגישה הממסדית יוצרת מצב שללמוד המקצוע מופנים כאלו ו/או ניתנת הכשרה חסרה המונעת מיצירת בעלי מקצוע מעולים. בית הספר חייב לתת אפשרות לכל תלמיד להגיע לשיאו. מערכת השעות חייבת לכלול לימודי ליבה, לימודים כללים ולמודי מקצוע ספציפי על פי דרישת ויכולת התלמיד.
    כל תלמיד צריך לשאוף לקבלת תעודת בגרות מלאה, בין אם היא עיונית ובין אם היא מקצועית. מי שמגלה קשיים המערכת חייבת לעזור לו וגם לאפשר לו לעשות תעודת בגרות חלקית והשלמה מאוחרת יותר. כל תעודת בגרות חייבת לתת אפשרות ללימודים גבוהים בכל נושא על פי קריטריוני קבלה שיאפשרו זאת.

  2. חגית רבה

    יובל, מה שאתה מפספס זה את יכולת הבחירה. לתלמיד ולהוריו לפחות לדעתי צריכה להיות אפשרות לבחור. הוא יוכל לבחור ללמוד איך להיות בעל מקצוע מוכשר, או שהוא יוכל לבחור ללכת ללמוד באקדמיה. אבל זו חייבת להיות בחירה שלו. ברגע שמסלילים אותו בתחילת דרכו הרי כופים עליו הר כגיגת ונוטלים ממהו את זכות הבחירה. דרך אגב אפשר גם לשלב לימוד מקצועי עם לימוד עיוני .

  3. ליכודניק

    אני חושש שהדיון "תיכון מקצועי או עיוני" הוא אנכרוניזם.

    – מצד אחד, ישראל נמצאת בצמרת העולמית בשיעור בעלי תואר ראשון (כ-50%, שניה רק לקנדה). ממילא, השכלה עיונית ואף אקדמית היא הנורמל ולא פתח לאיזו אליטה. לדעתי, המשק אינו זקוק לעוד 10% מהאוכלוסיה שיהיו בעלי תואר ראשון בגיאוגרפיה ופסיכולוגיה (נניח) במקום לסיים תיכון מקצועי; גם כך יש אקדמאים רבים בתחומי החברה והרוח שמרוויחים קרוב לבעלי צווארון כחול.

    אם כבר, יש פער גדול בתוך החינוך העיוני; בין מי שיילמד בתיכון טוב, יקבל בגרות טובה ויתקבל לאוניברסיטה (ציבורית) טובה- ויסיים עם קשרים וסטטוס,
    לחברו שלמד בתיכון פחות טוב, יקבל בגרות בינונית, יילמד במכללה, ויתחיל את הקריירה שלו בנחיתות.

    – מצד שני, הן "בעלי המקצוע" והן "האקדמאים" צפויים כיום להחליף מקומות עבודה ותפקידים: מעבר לידע עצמו, הם יצטרכו יכולת עבודה בקבוצה, ביקורת, תקשורת, לימוד עצמי, אנגלית- מה שכמעט ולא נלמד, לא בתיכון (עיוני ומקצועי) ואף לא בתואר ראשון.

    השאלה האמיתית היא,

    1. ליכודניק

      - המשך שנשמט משום מה מהודעתי המקורית-

      השאלה האמיתית היא, כיצד מקנים את היכולות האלו וכיצד מודדים אותן; איני בטוח שהתואר "עיוני" או "מקצועי" יהיה מדד טוב; גם בתיכונים עיוניים מעולים לומדים "רק אם החומר למבחן", מה שבפועל מעודד את התלמיד לא ללמוד ביקורת, עיבוד וסינון מידע.