• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

אל תדחו את הקינה, הקשיבו לבלוז

ללא ביקורת על ישראל, אנחנו חוזרים ונופלים בדיוק לתוך פחי האנטישמיות והפשיזם שהביאו ליצירתה. עלינו להקשיב לקולות הדיאספוריים, ולא להניח חומה רגשית ופוליטית בשם ה"פטריוטיזם" שהוא בעצם המשך של דיכוי בדרכים אחרות. מתי שמואלוף מצטרף לשיח על ברלין
מתי שמואלוף

משורר וסופר. ב-2014 ראה אור "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת זמורה-ביתן. עובד על רומן ראשון

מהדיון הער שנערך לאחרונה על ישראלים בברלין נעדר במידה מסוימת המרכיב התרבותי הדיאספורי העצמאי. דווקא בימים אלו אני מוצא שמתקיימת שיחה עמוקה, רגשית ומרתקת בין התפוצה לבין מדינת המוצא; בין זהות מדומיינת של מולדת, לבין זהות מדומיינת של תרבות זרה. בברלין צומחת תרבות עברית אלטרנטיבית, עצמאית, מגוונת, רבת קולות. למשל, בעת האחרונה יצאו לאור שני כתבי-עת עבריים בברלין: כתב-העת הדו-לשוני "אביב" בעריכת האנו האנושטיין ואיתמר גוב, וכתב-העת "מכאן ואילך" המוקדש לעברית דיאספורית בעריכת טל חבר חיבובסקי. אלו מצטרפים למגזין הוותיק יחסית "שפיץ" בעריכת טל אלון ולמוסדות המתפתחים כמו הספרייה העברית והספרייה הציבורית בברלין ועוד.

התרבות הדיאספורית מתעוררת גם בתוך ישראל, כמו למשל בספרו של איתמר אורלב "בנדיט" שנוסע לפולין או בספרו של תומר גרדי שנכתב בגרמנית שבורה וזכה לתהודה עצומה בימים האחרונים בגרמניה. השיח לא מוגדר באמצעות מיקומם הפיזי של הכותבים אלא על ידי תודעתם, המתעצבת בדיאספוריות. בעידן הגלובלי קשה להתחייב לגבולות הלאומיות, לגבולות השפה ולגבולות שמוכתבים לאזרח בתוך העם שבו הוא יושב.

על כל זה כבר כתבתי בעבר, ובכל זאת אני חש שיש צורך להתעכב על המרכיב התרבותי של הדיאספורה, שהוא רב קולי ומתרחש בו זמנית בכל כך הרבה מקומות, שהוא הרבה יותר גדול מברלין. ברלין היא עיר אסטרטגית בגלל ההיסטוריה הייחודית שלה. בנוסף, התרבות הדיאספורית מבקרת פעמים רבות את ישראל, מתוכה ומבחוצה לה. הניסיון לחסום את התרבות הזאת הוא חומה רגשית ופוליטית בפני קולות ישראלים – חומה שמצטרפת לחומות אחרות שישראל מניחה בתוך המזרח התיכון.

ישראל מלכתחילה ניסתה לסגור את עצמה בפני הגלות, ועל כן, דווקא בימים שבהם המידע לא עוצר, המרכיב התרבותי מאתגר את המושג של חיסול הגולה. המרכיב הרגשי, שמבקש להתנכר לקולות שמקוננים, מזכיר גם את הדרך שבה משתיקים מזרחים ופלסטינים בישראל ואומרים להם שהם בכיינים ונגועים בנהי ה'אכלו לי שתו לי'. במקום לדחות את הקינה, הקשיבו לבלוז, הוא לא מגיע משומקום. בנוסף, ישראל היא מדינת הגירה, שרוב אזרחיה היגרו לתוכה, בעיקר בשל בעיות של אזרחות במדינות מחוצה לה.

הגיליון הראשון של 'מכאן ואילך' בעריכת טל חבר חיבובסקי
הגיליון הראשון של 'מכאן ואילך' בעריכת טל חבר חיבובסקי

במשך השנים ישראלים רבים היגרו החוצה בשל בעיות פוליטיות, חברתיות, אתניות, מגדריות ומיניות, שהמדינה יצרה ולא לקחה עליהן אחריות. בין היתר מזרחים שהיגרו לארה"ב, פליטים פלסטינים שנזרקו החוצה לכל מדינות העולם, אזרחים הפלסטינים שמרגישים לעתים יותר טוב כזרים במדינות זרות, מאשר זרים במולדתם. הניסיון לדחות את ההקשבה לביקורת על ישראל, היא הצטרפות לזרם מיליטנטי, גברי, של קו ה-HASBARA הישראלית. האנטישמיות והפשיזם יצרו את ישראל, אך ללא ביקורת, אנחנו חוזרים ונופלים בדיוק לתוך המרכיבים האלו. עלינו להקשיב לקולות הדיאספוריים, ולא להציב חומה רגשית ופוליטית העשויה מפטריוטיזם, שהוא בעצם המשכו של דיכוי בדרכים אחרות.

הפרדוקס הוא שבזמן שישראל סוגרת את גבולותיה לתפוצה, היא גם מנכסת את יצירותיה. לדוגמא, במקביל לכך שגבולות פרס ספיר נסגרו בפני כותבים שחיים מחוץ לישראל, מדינת ישראל לוקחת מונופול על היצירתיות היהודית מחוצה לישראל כפי שניתן לראות בניכוס כתבי קפקא בידי הספרייה הלאומית

הפרדוקס הוא שבזמן שישראל סוגרת את גבולותיה לתפוצה, היא גם מנכסת את יצירותיה. לדוגמא, במקביל לכך שגבולות פרס ספיר נסגרו בפני כותבים שחיים מחוץ לישראל (וקולות מגוונים קוראים להפניית הגב במדינה אחת, אל יצירה יהודית, עברית וישראלית במדינה אחרת), מדינת ישראל לוקחת מונופול על היצירתיות היהודית מחוצה לישראל כפי שניתן לראות בניכוס כתבי קפקא בידי הספרייה הלאומית. למעשה, אני סבור כי בעשור השני של שנות האלפיים מתרבים הקולות בישראל המבקשים לסגור את הדלת בפני יצירת עברית, יהודית וישראלית מחוץ לגבולות הפיזיים של ישראל, דווקא לנוכח השפע הדיאספורי הזה. התגובה הקיצונית הזאת מזכירה לי ניאו-שמרנות שאנו רואים בעיקר בתנועות פונדמנטליסטיות המסתגרות בתוך הלוקאלי ויוצאות נגד הגלובליזציה והתנועה של המידע, ונגד זהויות שהן קוסמופוליטיות בהכרח.

אבל את ההשפעה הגדלה של התרבות העברית הדיאספורית לא ניתן בקלות להכחיד, והדחייה הזאת דווקא מחזקת אותה. הקשחת הגבול הרעיוני בין ישראל לבין התפוצות גורמת, מצד אחד להבנה עמוקה יותר בתפוצות שישנו צורך בעצמאות ובריבונות של יצירה, ומצד שני ישנו סירוב עיקש לוותר על דיאלוג שמטרתו התגברות על הגבולות הקשיחים. האם ניתן באמת ליצור גבולות מדומיינים בין יצירה עברית, יהודית וישראלית, בעידן האינטרנט? מה שמקסים בעיניי הוא שלכל תגובה שמרנית שכזאת, יש תגובה רדיקלית יותר של אנשים, שמבינים שיצירתם הרבה יותר גדולה מהדמיון הצר של הפוליטיקאים של התרבות.

והפרדוקס מונח כך לפתחינו, ככל שינסו להקשיח את גבולות התרבות, כך התרבות תתרבה ותיעשה יצירתית יותר ותאתגר כל עמדה שמרנית שכזאת לכדי היווצרות מבנים דיאספוריים קוסמופוליטיים, עצמאיים ומורכבים יותר. במקביל, אם נפנה דווקא בכיוון השני, ונפתח את הגבולות ליצירות בשפות אחרות, ממקומות אחרים, נוכל להיות בתוך הזרם היצירתי הלא פוסק, ונוכל ללמוד פנימה והחוצה, מה קורה מחוץ לתודעת הלאום.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דני

    בסופו של דבר אדם שיוצר בעברית צריך לדעתי, גם אם אחרי הפסקות של כמה שנים טובות בחו"ל לפתיחת הראש והעשרה תרבותית שהן קריטיות ליוצר ישראלי, לחיות בישראל, אם היצירה חשובה לו. אחרת, הוא בהדרגה יתנתק מהתרבות, ומה שיותר גרוע, מהשפה. אחרי הרבה שנים של חיים בחו"ל, השפה מאבדת מהטבעיות ומהזרימה שלה, כי פשוט נעשה בה הרבה פחות שימוש ונחשפים הרבה פחות לדיבור של אחרים בה. מי שהשפה היא המדיום שלו, מתחיל להיות קצת כמו דג מחוץ למים. לכל זה אין שום קשר לאידיאולוגיה וליחס למדינה וכו', זה פשוט תוצר עובדתי של החיים בחו"ל. תמיד אפשר להביא דוגמאות של דוברי עברית שהמשיכו לכתוב בעברית בחו"ל וכו', אבל סה"כ נראה לי שכמו שספורטאי שמפסיק להתאמן יאבד כושר, כך גם משורר שמפסיק לחיות מוקף בשפה שלו ומבלי לדבר בה הרבה או לשמוע אותה הרבה, יאבד כושר. ולגבי פעילות תרבותית בעברית במדינות זרות, אל תשלה את עצמך, מספר דוברי העברית בגרמניה הוא זניח מדי בכדי לקיים שם פעילות ממשית, והקהל לזה שם הוא אפסי. זו פעילות בתוך קהילת הגירה קטנטנה, בלי שום עתיד (הילדים של המהגרים מן הסתם כבר לא יתענינו במיוחד בשירה עברית, אם כבר אז בגרמנית). כך זה גם בקהילות גדולות בהרבה כמו הקהילה הישראלית בארה"ב. וקהל דוברי העברית בארץ – ומה לעשות וישראל היא הקהילה המשמעותית היחידה בעולם של דוברי עברית – לא יושב ומחכה למה שנכתב בבטאון בברלין, ויותר יעניין אותו (אם בכלל) לרוב לקרוא מה שנכתב כאן שישקף יותר את ההוויה שלו. אל תספר לעצמך סיפורים, יוצר בעברית שפועל בחו"ל דן את עצמו כמעט תמיד למרגינליזציה מוחלטת, הן ביחס למה שנוצר בתרבות בישראל, והן ביחס למה שקורה במדינה אליה היגר. אם כבר, לך עד הסוף, סטייל נבוקוב, אמץ שפה חדשה וכתוב בה, אבל זה כמובן סיפור אחר לגמרי, עם קשיים משמעותיים מאד משלו. ודרך אגב, אני אומר את כל זה לא מתוך איזו התנגדות אידיאולוגית (למרות שתיזת הדיאספורה שלך לא ממש משכנעת אותי – רוב היצירה המשמעותית בעברית בכל מדיום נוצרת בישראל ולא מחוצה לה, אם כי כמובן שאין שום בסיס לשלול מה שנוצר מחוץ לישראל), אלא פשוט בנסיון להאיר את הבעייתיות היצירתית הרצינית שעלולה להתעורר במצב שאתה מתאר.

  2. א

    למה אתה כותב הסברה באנגלית?
    האם זה סוג של מילת קוד?
    לא הבחנתי בשום סגירות ליצירות דיאספוריות. הבחנתי בתופעה של פוצים שעברו לברלין, כותבים שטויות ושקרים על כל מיני דברים ותופעות ישראליות שמעולם לא נתקלתי בהן בחיי היום יום שלי ומתארים את כל התופעות האלו במילות קוד והסברים סתומים.
    והעיקר- מלאים בעצמם, מתנשאים ומייחסים לעצמם אין סוף הישגים ותכונות נעלות- רק בגלל שהם בברלין (לא מזמן פורסם פה מאמר של אחד שחושב שהוא השיג הישג פוליטי אדיר בישראל בעצם זה שהוא היגר לברלין, כותב המאמר חושב שמדובר בהישג ספרותי).
    זה פשוט מדהים להיתקל כל פעם מחדש במאמר כזה. מדהים שאף פעם לא ראיתי מהגרים אחרים מישראל כותבים ככה. גם לא מהגרים לניו יורק, למרות הפטריוטיות והיוהרה האמריקאית המפורסמת, למרות שזאת ארץ נהדרת למצליחינים ומסבירת פנים ליהודים, למרות שניו יורק נוצצת וברלין קצת מזרח אירופאית, אפורה וקודרת. למרות שברלין היא יעד הרבה פחות נחשק להגירה.
    מה זה התופעה ההזויה זאת?
    אתם אמיתיים?
    האם זה נגרם מהניתוק שלכם מישראל, והחיים בתוך הגטו של ה"יוצרים הדיאספוריים" בברלין. בגלל שאין לכם מושג מה קורה בישראל, ובגלל כל האגדות והמעשיות שאתם מספרים אחד לשני אתם פשוט משתכנעים בהם.
    קשה לי להאמין שאתם באמת מייצגים את המהגרים לברלין, כנראה שישנה קבוצה של מהגרים שלמעשה לא חיים בברלין אלא חיים בתוך בסרט פרי דמיונם.

    1. דפנה

      א, כמה שאת/אתה צודק/ת. הכל נכון, ובתמצית, אכן מדובר בחבורת פוצים.