string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

לפני שארז ביטון זכה לחיבוק הממלכתי

מהסצינות בסרט "ציפור בין יבשות" שצולם בשנות ה-90 מנשבת אפשרות קיום של שוליים שאינם רק נקודת מוצא להשגת מקום מזרחי לגיטימי במיינסטרים הישראלי. רעי חגי על הסרט לקראת הקרנתו החגיגית בסינמטק בסוף השבוע, הקרנה שממנה יעדיף גיבור הסרט להיעדר
רעי חגי

ההבדל בין גיבור הסרט התיעודי ״ציפור בין יבשות״ המשורר ארז ביטון לבין צופיו, הוא היכולת לראות. יניב טל שיצר את הסרט יחדיו עם אלי חכים, הגיע לביטון מתוך עניינו בחוויית העיוורון. הוא עבד כנהגו האישי של ביטון במשך שנתיים בסוף שנות התשעים, ומתוך היחסים שנרקמו ביניהם נולד הסרט. בחלקו הראשון של הסרט, תשוקתו הבוערת של ביטון לראות מתוך העיוורון, מתווכת לצופים הרואים דרך תשוקה אחרת: זו של האהבה המוחמצת או הבלתי אפשרית. טל החל לעבוד כנהגו של ביטון לאחר פרידה שוברת לב. במהלך הנסיעות, ביטון וטל מדברים ביניהם על הנשים שנראות לרגעים חמקמקים מבעד לחלון הוולוו האפורה: ״תחשוב על מה הן עושות בלילה במיטה, דמיין קצת״, ביטון אומר מהמושב האחורי, ״מה קרה לה בין 22:00 ל-6:00, מי חלמה, מה חלמה, אם חיבקה, חיבקו אותה״.

אולם הפער בין המשורר העיוור לצופים הרואים, כפי שזה מתברר בהמשך, נותר כשבר שלא ניתן לאחות בכזאת פשטות. המבט הגברי והמחפצן המופנה מתוך המכונית הנוסעת או הכמיהה לבעלות עליו, לא באמת מצליחים לגשר על הפער. ההבדלים בחוויית הקליטה החושית שבין העיוורון לראייה וההשלכות הפוליטיות של הבדלים אלו, נוכחים במיוחד באחת הסצנות בסרט. בסצנה זו, מתוך החוויה והזיכרון של ביטון כמשורר שאינו רואה – אך בהחלט שומע – פורצת אופציה תרבותית ופוליטית מרתקת שלא נוכחת מספיק בשיח המזרחי: אופציה של ברית מזרחית-אתיופית.

לפני שאתאר סצנה זו, שצולמה לפני יותר מ-15 שנים, חשוב לי למקם אותה בהקשר העכשווי. בסוף שנות התשעים, בשונה מהיום, ביטון לא היה חתן פרס ישראל וגם לא יושב הראש של ועדה ממלכתית. ״ציפור בין יבשות״ מציג את ביטון כמשורר וכפעיל פוליטי שטרם זכה לחיבוק חם מהממסד הישראלי. חוץ ממחשבותיו האינטימיות על הקשר שבין תשוקה לראייה ואהבה בלתי אפשרית, הסרט חושף את ביטון ברגעי תבוסתו בפריימריס של מפלגת העבודה בסוף שנות התשעים (לאחר התמודדות שלא צלחה גם בפריימריס 1996). ביטון, אם כן, אינו מופיע בסרט כדמות הממלכתית שהוא רוצה להיות. זו היא, ככל הנראה, הסיבה לכך שהוא בחר שלא להגיע להקרנת הסרט, שתערך בצהרי יום שישי ה-2 לספטמבר בסינמטק תל אביב.

אחת הסצנות בסרט מתעדת את ביטון כשהוא מגיע לביקור ב״בית חינוך עיוורים״ בירושלים. שם העביר ביטון את ילדותו לאחר שנפצע בעיניו מפצצה שמצא בשדה בעיר הולדתו לוד. ביטון יושב על המדרגות יחדיו עם חבר ילדות שלו מבית חינוך עיוורים ועם נער אתיופי דייר הבית. לשאלתו של ביטון, הנער מספר כי התעוור מבלי שהרגיש כל כאב בעיניו, בפתאומיות, לאחר שקם משנת צהריים, בזמן שהוריו היו בעבודה. בשלב זה, רק הצופים הרואים מודעים לזהותו האתיופית של הנער. ביטון, בגלל עיוורונו, לא יכול להבחין בצבע העור של מי שבמחיצתו הוא נמצא.

ארז ביטון ואבי סולומון
ארז ביטון ואבי סולומון בבית חינוך לעיוורים, ירושלים. הקצב האפריקאי הנקלט דרך האזניים יוצר קשר בין זה עם העור החום ובין זה עם העור השחור

השלושה יושבים על המדרגות בבית חינוך עיוורים, ומילותיו של ביטון המשרטטות זיכרונות ילדות של שמיעה נעטפות בהד המסדרון הריק: ״ואנחנו ילדים בבית חינוך עיוורים בירושלים מצמידים לחי לדלת זכוכית לשמוע את נגינת הנבל… ״. ביטון מספר על התפקיד המכונן של בית חינוך עיוורים בחייו. שם החל לכתוב וגיבש את זהותו כמשורר. בעוד ביטון וחברו מניחים יד על כתפו של הנער ומובלים על ידיו במסדרון, ביטון מספר על הקושי שחווה בקבלת הגדרתו כ״ילד עיוור״, ובהבנה המצמררת שאי-הראייה אינה זמנית אלא עניין ״סופי, הגדרת מצב״.

החווייה המזרחית שביטון מייצג כאן, בדומה לכמה משיריו המתארים מרחבים יהודיים-ערביים, מבינה שהשוליים אינם רק נקודת מוצא ממנה יש לחתור להשגת מקום מזרחי לגיטימי במיינסטרים הישראלי. חווית שוליים מזרחית זו, במקום זאת, יודעת שהשוליים – אזורי הספר החברתיים והתרבותיים – הם גם מקום בו יכולים להתרחש חיבורים ובריתות

בשונה מהצופים, שכאמור, כבר הבחינו בבירור בזהותו האתיופית של הנער, עבור ביטון, זהותו של הנער מתגלה רק כאשר השלושה מגיעים לחדר המוזיקה. הנער מתופף במערכת תופים. ביטון מאזין לו, ואומר: ״רואים שיש לך קצב בדם. ההורים שלך מאפריקה?״. הנער בתגובה: ״אני אתיופי״, וביטון מסביר: ״אהה זה לא מקרה… אני מצפון אפריקה. יש לי בזיכרונות שלי את הדודה שלי מהכפר, שהיתה מתופפת על תופי תם תם…״. לאחר מכן, נשמע ביטון מקריא מתוך שירו ״חתונה מרוקאית״, המתאר את כפות ידיה הקמורות של דודתו המכה בתופים. ברקע, השלושה מתופפים יחדיו על תופי היד הפזורים בחדר.

החווייה המזרחית שביטון מייצג בסצינה שתיארתי, בדומה לכמה משיריו המתארים מרחבים יהודיים-ערביים, מבינה שהשוליים אינם רק נקודת מוצא ממנה יש לחתור להשגת מקום מזרחי לגיטימי במיינסטרים הישראלי. חווית שוליים מזרחית זו, במקום זאת, יודעת שהשוליים – אזורי הספר החברתיים והתרבותיים – הם גם מקום בו יכולים להתרחש חיבורים ובריתות. הזיקה המזרחית-אתיופית שהסצנה רומזת עליה אינה תוצר של העיניים והאפשרות לראות. נהפוך הוא: המבט, זה שבתחילת הסרט היה אמצעי להחפצה, מופיע בהמשכו של הסרט כאיום בלתי ממומש לחשיפת צבע העור כגורם מבחין ומבדל. הקצב האפריקאי הנקלט דרך האזניים, לעומת זאת, יוצר קשר בין זה עם העור החום ובין זה עם העור השחור. קשר הנובע מהקצב המעורר ומנכיח עבר וזיכרונות ממולדת משותפת לשניהם: אפריקה.

דברים אלו נכתבים מתוך הערכה אינסופית שאני רוחש לביטון, כמשורר פוליטי שהפיק קצב ושפה שהדהדו ויהדהדו את זיכרונותיי ורחשי לבי העמוקים ביותר. אך כיום, ביטון מכהן בראשות ועדה שספק אם יישום המלצותיה יובילו להנכחת נרטיב מזרחי-אוניברסלי. נרטיב שזוכר שחווית השוליים המזרחית היא הזדמנות לחשיפת גורלות משותפים, ועל בסיסם, כינון בריתות תרבותיות ופוליטיות. גורלות ובריתות אלו, יובילו לעיצוב שדה תרבותי שנותן מקום שווה לנרטיב המזרחי, לצד כלל החוויות והנרטיבים שנמחקו או שנדחקו לשוליים על-ידי הציונות הדומיננטית: האתיופי, הפלסטיני, האשכנזי-גלותי ועוד. השוליים הם, למעשה, רחבים מספיק. הם יכולים להכיל קיום תרבותי שלם, שאינו מתבוסס בשאיפותיו להגיע למרכז, ושהוא מקור להתנגדות ולעונג גם יחד. דווקא בימים אלה, כשביטון, על-פניו, נעטף בחום על-ידי הציונות הדומיננטית, אסור לשכוח את הפוטנציאל המזרחי-אוניברסלי הקיים בחוויתו ובפואטיקה שלו.

הקרנה חד-פעמית של ״ציפור בין יבשות״ תערך בסינמטק תל אביב ביום שישי ה-2 לספטמבר 2016 בשעה 13:15 (כניסה חופשית). לאחר ההקרנה תתקיים הופעה של שלמה בר ולאחריה אירוע הקראת שירה בהשתתפות סיגלית בנאי, נוית בראל ושלומי חתוכה ופאנל בהנחיית ערן חכים, בהשתתפות דר׳ מירב אלוש לברון, אורטל בן-דיין, דר׳ דניאל בן-סימון ושלומי חתוכה

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות