string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

לפמיניזם בישראל חסרות מילים רעננות

אנחנו יוצאות למועדונים ופותחות פרופילים באפליקציות סטוצים אך במקביל, בזירת השיח, נתקענו עם טיעונים מיושנים לגבי סקס ואלימות מינית. הגיע זמנו של הפמיניזם להתעדכן ולאמץ לחיקו בין היתר את מחשבת הסקס-פוזיטיב. ואולי כדאי להתחיל בהבנה שמה שרע לי לא בהכרח רע גם לאחרת
רוני גרוס

"אין אישה בעולם שהיתה רוצה שגבר יתנהג אליה ככה", "אני לא מכירה אף אחת שהיתה רוצה שגבר יגיד לה דבר כזה", "אין סיכוי שיש מישהי שמעוניינת ביחס כזה". כבר זמן מה שאני עדה לשימוש בטיעונים האלה על ידי נשים פמיניסטיות, בפרט בדיונים בסוגיות שנויות במחלוקת ביחסים בין גברים לנשים. הסיבה לשימוש בטיעונים מסוג זה היא ברורה: אפשר לחסל כך ברגע דיון עם פוטנציאל פגיעה גבוה. הבעיה היא שמדובר בטיעונים גרועים במיוחד, שלא רק שאינם מקדמים את הדיון בהטרדות מיניות, הטרדות על רקע מגדרי, אונס, וחופש מיני לנשים – אלא שיש בכוחם לעשות לא מעט נזק.

התחלתי לשים לב לשימוש הרווח בטיעוני "אין אף אישה בעולם שהיתה רוצה שגבר יתנהג אליה כך" סביב פרשת אלנבי 40 שבאה עלינו לרעה בשנה שעברה. לאחרונה עלה לכותרות מקרה קשה נוסף שהתרחש במועדון, של צעירה שנאנסה בשירותים בכוח, אבל הפרשה משנה שעברה היא זו שנחקקה בזיכרון הציבורי, בעיקר מכיוון שהיתה סבוכה בהרבה ממקרי אלימות מינית רבים שהופכים למוקדי דיון ציבוריים.

הפרשה הסבה מצוקה לנשים שמובילות חלק ניכר מהדיונים הפמיניסטיים בחברה הישראלית, מכיוון שהרבה מהרטוריקה הפמיניסטית ששימשה אותנו לאורך השנים התפוצצה לנו בפנים; מורכבות הפרשה פשוט לא אפשרה לאף אחד/ת לחתום את הדיון בכמה טיעונים פשוטים ומוכנים מראש, והוויכוחים בתקשורת ובפייסבוק הפכו לשדה קרב מדמם.

התחושה הרווחת הייתה שאם לאחר שנים של ניסיונות להסביר סוגיות פמיניסטיות בסיסיות בכל דרך אפשרית – בתקיפות, בהומור, באמצעות מאמרים ארוכים ואקדמיים, באמצעות פוסטים קצרים ומתומצתים, דרך קומיקס, סרטונים, ואפילו דרך השוואות למצבי חיים המוכרים לכולם (הדוגמאות בלינקים הן רק קצה הקרחון) – אנחנו שוב ושוב מוצאות את עצמנו באותו דיון בסיסי של "נו למה ציפית כשיצאת לבד בלילה לאלנבי 40?" אז מה, לעזאזל, אנחנו אמורות לעשות אחרת?

אבל האמת היא שהכישלון הוא שלנו, לפחות באופן חלקי. אחת הסיבות לכך שהפרשה הפכה למקור בלתי נדלה של אפשרויות להטיל בתנועה הפמיניסטית רפש, היא שלא הצלחנו לייצר סביב המקרה דיון מקיף וישר מספיק במיניות נשית. הרבה התפספס שם בדרך. הרבה נשים חכמות ומבריקות התקשו לעמוד בפרץ השנאה שהופנה כלפיהן, ופנו למחוזות של שימוש בטיעונים לא מספיק טובים, ובוודאי שלא תקפים. טיעוני ה"אין אף אישה בעולם ש…"

בין אלנבי 40 לטינדר

תופעות רבות אליהן נדרש הפמיניזם הישראלי נדרש לאורך השנים בהצלחה מסוימת, משתכללות כל העת ולובשות פנים חדשות שהכלים הישנים מתקשים להתמודד איתם. או במילים אחרות: טינדר. ואלנבי 40. והקשר שבין שני המרחבים האלה, שבאופן מוצהר חרתו על דגלם סקס בין גברים לנשים, והרבה ממנו.

מפחיד לקשור בין מקרה קיצוני וקשה כמו זה שקרה באלנבי 40 לבין אפליקציית היכרויות. מפחיד אותי בכלל לנסות לגעת במקרה הטראומטי הזה שוב, שכן מדובר בלא פחות מקו פרשת המים, שמפרידה בין תקופה בה כלים מסוימים שעמדו לרשות התנועה הפמיניסטית מיצו במידה רבה את הדיון באונס והטרדות מיניות, לבין תקופה בה ניכר שבר ברור בשיח הפמיניסטי – הן זה המתקיים בין נשים פמיניסטיות לבין עצמן, והן זה המתקיים בין פמיניסטיות לכלל הציבור.

tinder
הפמיניזם נדרש לפנים חדשות שהכלים הישנים מתקשים להתמודד איתם. או במילים אחרות: טינדר

אבל מה שהתפספס בדיונים על אלנבי 40, ממשיך ללוות אותנו גם עכשיו, בדיונים על אונס והטרדות במרחבים שונים בהן נשים משתתפות, ולכן חשוב לחזור ולדון במקרה. מה גם שהבקלאש עומד תמיד לפתחנו, ובא לשכונה בחור חדש, כמו טינדר. ובעוד דיונים על הטרדות במקום העבודה, בתחבורה הציבורית, במוסדות להשכלה גבוהה ואפילו בצה"ל, זוכים לטיפול פמיניסטי מוצלח שעונה על הצרכים שבשטח, יש מרחבים שמבלבלים אותנו ותופסים אותנו לא מוכנות: המרחבים האלה הם המקומות אליהם אנחנו הולכות כדי לעשות סקס, ושם, הכל מתחיל להסתבך.

אנחנו יוצאות למועדונים ופותחות פרופילים באפליקציות שמטרתן לספק לנו סטוצים תוך שאנחנו מכירות את הסכנות ומודעות להן היטב. אנחנו מגיעות – למועדון, לטינדר – כי אלה הם החיים שלנו: אם אנחנו רוצות לבטא את המיניות שלנו באופן בו מועדונים ואפליקציות מזמנים לנו, ההנאה תמיד מותנית בסכנה. תמיד. אנחנו חייבות לצעוד על החבל הדק מנשוא של הנאה שיכולה להסתיים באסון; להשתכר במועדון בדרום העיר או לתת לגבר זר שהתכתבת איתו במשך כמה דקות את כתובת הדירה שלך – כל הנשים שאני מכירה עושות את הדברים האלה או עשו אותם בשלבים שונים בחייהן.

הגיע הזמן שנפסיק להכחיש או להצטדק ביחס לזה. נשים עדיין מתביישות להגיד: אני רוצה (גם/רק) סטוצים ועל כן אני הולכת למקומות מהסוג הזה. הבושה המלווה את הבחירה הזו כרוכה בכך שאלו מרחבים מסוכנים במיוחד, בהם כוחות הפטריארכיה עובדים שעות נוספות. מה לזה ולחופש מיני? מה לזה ולאפשרות ליהנות?

אבל האפשרות הזו בכל זאת קיימת, ומיליוני הנשים שבוחרות לפעול במרחבים האלה הן ההוכחה לכך. כשקורים שם מקרים שעוברים את הגבול בין הנאה הדדית שמתקיימת בהסכמה לבין פגיעה מינית, אנחנו עדיין לא יודעות לנסח את האמביוולנטיות האינהרנטית שאומרת: גם וגם. גם סקס וגם לא-אונס. גם מיניות שאינה מתבטאת במסגרת של מונוגמיה ואינטימיות וגם לא-הטרדה. גם רצון וגם אי-רצון.

צעדת השרמוטות בבואנוס איירס, 2014. צילום: cc by Santiago Sito
צעדת השרמוטות בבואנוס איירס, 2014. צילום: cc by-Santiago Sito

לא אונס ולא לא-אונס

אחרי סבב התגובות הציבוריות הראשוניות לאלנבי 40, שהסתמכו על מידע חלקי ביותר, נשים פמיניסטיות רבות נאלצו לנטוש את הנחרצות שבה טענו שמדובר באונס. אני עד היום סבורה שאיני יכולה להכריע ולא מאמינה שאצליח. הבחורה שהיתה שם על הבר באותו לילה סיפרה גרסאות שונות למקרה ולבסוף טענה שלא היה אונס. האם אנחנו מאמינות לה? ייתכן שלא, אבל קשה להתעלם מהצהרה שכזו. בתוספת עדויות נוספות שהגיעו מאנשים שהיו במקום, קשה היה להגיד שחד משמעית מדובר באונס. ועל כן, גם מי שנקטה בקו הזה, נאלצה לשנות גרסה, או לכל הפחות לבצע בה התאמות.

אבל אם לא היה אונס, אז מה כן? בעיה. שכן, למעט א/נשים ספורים, לא שמעתי מישהי/ו שבאמת היו מוכנים לומר שהיה מדובר במקרה של מיניות משוחררת והנאה הדדית שמפאת השמרנות קיבלו יח"צ גרוע (יש הטוענים זאת, כמובן, אבל מדובר במיעוט שדבק בעמדה הזו כמעט תמיד ובכל מצב). אם ככה, לא אונס, אבל גם לא עוד לילה סטנדרטי של סקס בסבבה. לאור כל זאת, עולה הצורך בניסוח של קוד אתי חברתי, כזה שיבהיר לגברים מדוע יש טעם לפגם לזיין אישה על בר לעיני כל.

הטיעון שאין אף אישה בעולם שהיתה יכולה לרצות בזה נולד מהצורך הנואש למתוח קו ברור במקרים לגביהם החקיקה ובתי המשפט לא מספקים מענה מלא, מקרים בהם ההתנהגות המופגנת לא לגמרי נופלת בקטגוריות הרחבות של נורמות התנהגות בין גברים לנשים במרחב הציבורי. טיעונים פופולריים דומים שמופנים כלפי גברים הם, "האם היית רוצה שאמא שלך או אחותך יזכו ליחס כזה?" כאשר התשובה המתבקשת אמורה להיות: כמובן שלא.

הטיעון שאין אף אישה בעולם שהיתה יכולה לרצות בזה נולד מהצורך הנואש למתוח קו ברור במקרים לגביהם החקיקה ובתי המשפט לא מספקים מענה מלא, מקרים בהם ההתנהגות המופגנת לא לגמרי נופלת בקטגוריות הרחבות של נורמות התנהגות בין גברים לנשים במרחב הציבורי. טיעונים פופולריים דומים שמופנים כלפי גברים הם, "האם היית רוצה שאמא שלך או אחותך יזכו ליחס כזה?" כאשר התשובה המתבקשת אמורה להיות: כמובן שלא

אבל מדובר בטיעונים שמפספסים את הדיון לחלוטין. הם מניחים שיש קו ברור בו רצון נגמר ואי-רצון מתחיל באופן קטגורי ושהקו הזה זהה אצל כל הנשים כולן. מדובר בכלי רטורי חמקמק, והוא בעייתי במיוחד כשנשים לעתים עושות בו שימוש שהן רוצות לדון במצבי חיים שהן לעולם לא יחוו בעצמן: זנות ופונדקאות הן דוגמאות רווחות. הפנטזיה הפמיניסטית על קהילת נשים חזקה – בה רצונותיהן של הנשים אינם מוכתבים על ידי טראומות מיניות או כסף – דוחקת הצידה דיון תכליתי בשאלה כיצד ניתן לשמור על נשים כל עוד אנחנו לא חיות באוטופיה הזו.

הטיעונים האלה גם יכולים להיות מופנים נגדנו בכל רגע נתון. הקו יכול לזוז לפי הצורך של המשתמש בו. היום אני אגיד שאין אף אישה בעולם שיכולה לרצות להזדיין בשירותים של מועדון לילה (שכן, אני לא רוצה בזה), ומחר מישהו יגיד: אין אף אישה בעולם שיכולה לרצות לעשות סקס עם גבר שהיא הכירה באפליקציה, ומחרתיים, מישהם יגידו: אין אף אישה בעולם שיכולה לרצות לרכוש השכלה גבוהה או להשתכר שכר שווה לגברים.

אני פוחדת מההתפתחות של שימוש בטיעונים כאלה – שנשלפים כנשק יום הדין – כדי לנסות להסביר מדוע מצבים מיניים הם פוגעניים כלפי נשים, טיעונים שהם בבחינת "מכת המחץ שלאחריה אין עוד מקום לדיון". עוד אין לנו אף דרך להוכיח שבכל העולם כולו אין ולו אישה אחת שהיתה רוצה לעבור את מה שעברה הבחורה באלנבי 40, והנה עובדה שעשויה להמם אנשים מסוימים: ככל הנראה יש לפחות אישה אחת שהיתה רוצה בכך. צריך לזכור שרצון מהסוג הזה איננו בעיה: אם נחזור לזנות, הפמיניזם הישראלי כבר הצליח לנסח לעצמו באופן מספק למדי מדוע אפשר ואף צריך להתנגד לזנות, וזאת מבלי שנגיד לאף אישה בזנות שבחירתה לעסוק בכך (אם היא טוענת שזוהי בחירתה) איננה אמיתית. אמנם הוויכוח הציבורי ניטש והמאמצים להסביר את העמדה הפמיניסטית הרווחת – בעד חוק הפללת הצרכן – עדיין נמשכים, אבל בדיון הפמיניסטי השתכללו טיעונים רחבים ומשכנעים.

צילומסך מהאתר של כוהנת הסקס הגדולה, אנני ספרינקל
צילומסך מהאתר של כוהנת הסקס הגדולה, אנני ספרינקל

דרוש: דיבור חדש

האם העובדה שלא מצאנו עדיין דרך להתמודד עם מקרים סבוכים שכאלה, אומרת שהם לגיטימיים? התשובה היא, חד משמעית לא. אבל האם משום שלא מצאנו עדיין טיעונים טובים ומוצלחים מספיק להסביר את עמדותינו ולהתנגד נחרצות לפגיעה מינית בנשים עלינו להשתמש בטיעונים לא תקפים? התשובה היא גם לא. שימוש בטיעונים כאלה מזיק לדיון וגורם לנו להתחמק מעבודה קשה – קשה מאוד – של פיתוח מחשבות ורעיונות פמיניסטיים במחוזות בהם כף הרגל הפמיניסטית טרם דרכה.

הפמיניזם הישראלי לא אימץ לחיקו לאורך השנים תפיסות של סקס-פוזיטיב (פרו-סקס), ונדמה שהגיע הזמן לערוך היכרות עם מושגים מהעולם ההגותי הזה, שהתפתח עוד בשנות השמונים בקרב הוגות פמיניסטיות מרכזיות. המושג סקס-פוזיטיב יכול להרתיע אם מבינים אותו לא נכון, אבל בארה"ב, למשל, מדובר בחלק חשוב – אם כי עדיין שולי – בשיח הפמיניסטי, וישנן נשים מוכרות פועלות כבר שנים להכניס את הדיבור על מיניות בריאה ומגוונת לדיבור הפמיניסטי. בנוסף, לא מספיק להסתמך על חוויות אישיות בלבד ולהסיק שמה שלא טוב לי, בהכרח לא טוב לאחרת, ולא מספיק להשתמש בכלים המשפטיים שכבר עומדים לרשותנו ושבאמצעותם ניתן למצות את הדין רק במקרים מסוימים מאוד.

צעדת שרמוטות בטמפה. צילום: cc by-juxtapose^esopatxuj
צעדת שרמוטות בטמפה. צילום: cc by-juxtapose^esopatxuj

אנחנו צריכות לייצר עמדות חדשות ולהיות פתוחות יותר להכיל חוויות של מיניות נשית שלא תמיד מסתדרות עם התפיסות שדבקנו בהן עד היום. לצד זאת, אסור להבין את הבקשה הזו כפשוטה: אין מדובר בהכשרה של כל סיטואציה מינית עם פוטנציאל פוגעני באשר היא. זה בדיוק המצב המסובך בו אנחנו מוצאות את עצמנו. יוזמה כמו לילה טוב, שהוקמה על ידי נשים שלוקחות חלק פעיל בחיי הלילה בישראל והפועלת לצמצום תופעת ההטרדות המיניות בחיי הלילה, צועדת בדרך שטרם נסללה. הנשים שמובילות את היוזמה צריכות להתמודד עם שאלות קשות: איך נשמור על נשים במקומות בהם מיניות מוחצנת וסקס הם חלק בלתי נפרד מהאווירה? כיצד להציב גבולות במרחבים בהם כולם מבקשים רק לפרוץ גבולות?

אני מאמינה ביכולתנו לעלות לשלב הבא, ולהתאים את הדיבור הפמיניסטי הרחב והנגיש שאנחנו מתעקשות עליו למצבים שמכילים בתוכם מורכבות גדולה וסתירות רבות. אסור לנו לרגע לחשוב שהציבור לא מוכן למורכבות הזו, כי אז נתחיל להאמין שגם אנחנו לא מוכנות לכך. והאמת היא, שאנחנו לגמרי מוכנות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שי גרינשפון

    הטיעונים אשר "סותמים את הפה" וקוטעים כל דיון אינם "תקלה" אלא נועדו לכך ממש : לסתום את הפה. כל פעם שאני שם את נפשי בכפי ומתערב בדיון בהשתתפות פמיניסטיות אני נתקל בהערות כגון : שתוק, זכר לבן הגמוני, מה גבר כבר יכול להבין בנושא, כל מה שתכתוב זו הסגברה, כל מה שתכתוב יהיה ביטוי לאגו גברי. הבת שלי בת ה-20 הציעה לי לא פעם לוותר – כי אותם דברים שהיא הייתה כותבת לא היו זוכים לתגובות כאלה. חלק מהפמיניסטיות הרדיקליות וויתרו מזמן על דיון ציבורי ושכנוע ( לפחות של גברים, אך גם של חלק ניכר מהנשים) ועוסקות בהחדרה כוחנית של נורמות שנראות להן כנכונות וקידום הצעות חוק שיכפו נורמות אלה על כולם, תוך ברית מוזרה עם דתיים.

  2. עידו לם

    לפמיניזם חסר מוסר או היגיון או יושר מינימלי.

  3. דןש

    מה הקשר בין אלימות אונס ומעשים פלילים, הפוגעים גם בגברים, לבין פמיניזם ?

  4. דני

    הבעיה שאת מתארת היא הרבה מעבר לשיח על מין, וגולשת לנסיון לעצב נורמות חברתיות. מאבק לשויון הוא חשוב וחיובי. מאבק להשתלטות וכפייה של נורמות פוריטניות הוא ענין כוחני נטו, שמבחינתי מצריך התנגדות כמו כל תופעה טוטליטרית אחרת. אני לא רואה הבדל בין מישהו שינסה לכפות עלי אורח חיים דתי בניגוד לרצוני, לבין איזה אורית קמיר שתשטוף לי את המוח ותסתום לי את הפה עם התפיסות המעוותות שלה לגבי הטרדה מינית למשל. חלק גדול מהפמיניזם העכשווי הוא שלילי וכוחני ומוסרני במידה דוחה. הדוגמה של אלנבי 40 היא מצוינת, כי אני בטוח שחלק גדול מהמפגינות שם היו שמחות אם גברים שקיימו יחסי מין עם הבחורה שם נכנסים לכלא, למרות שלא אנסו אותה לפי שום הגדרה משפטית קיימת. זו דוגמה לעיוות בחשיבה שלהן, שמוזנת משנאה.

  5. דן

    מאמר מעניין
    רק מה שנעדר ממנו, ומופיע גם באופן מאוד ברור בתגובה של שי גרינשפון, הוא חוסר הסימטריות בין גברים לנשים. אי אפשר להתייחס לשיח בין גבר לאישה, כזהה לזה שבין אישה לאישה.
    יחסי הכוח הרי מתבטאים לא רק באלנבי 40 על הבר אלא בעיקר ביכולת לומר באופן תקיף דבר שייחשב כבעל משמעות בחברה שלנו. הקול של נשים לא שווה לקול של גברים. ולכן "סתימת הפיות" הפמינסטית אינה סתימת פיות כשהיא נעשית מול גברים, אלא מאבק ביחסי כוח שלפני הכל לא מאפשרים לנשים להישמע.
    ולכן, אגב, כאשר מציגים לגברים את ההקבלה של "היית רוצה שיעישו את זה לאחותך או לאמא שלך" מפספסים את הנקודה כי משאירים את יחסי הכוח על כנם. במקום זאת השאלה שצריך לשאול גבר "היא האם היית רוצה שכמה גברים יזיינו אותך על הבר" – איימתו של כל גבר סטרייט. אימה שמשלבת לא רק את האקט המיני, וההומופוביות אלא גם את האקט הכוחני – שהוא תמצית הדיכוי אותו קשה לגברים לקבל.

    לגבי נשים, הכותבת צודקת יש מקום לשיח חדש, ובעיקר למחשבה ודיון.
    אבל מעטים הגברים שיכולים להיות קשובים לשיח כזה, ובעיקר מעטים הגברים שיכולים לוותר על הכוח שלהם גם בתוך שיח כזה, או על הכוח שלהם בכלל.

    ולכן שי אנחנו הגברים צריכים לזכור שיש לנו קודם כל הרבה מה להוכיח, לעמוד לצדם של נשים, ובעיקר לוותר על הפריבלגיות שלנו, אם אנחנו רוצים שה"פמיניסטיות" (כשאתה כותב את זה, זה נשמע כמו מפלצות- למה אתה כל כך מפחד?) יקשיבו למה שיש לנו לומר.
    אנחנו בסופו של דבר המדכאים בסיפור הזה, לא המסכנים!

    1. דני

      אתה קורבן של שטיפת מוח בהחלט מרשימה. לנשים בהחלט כן יש את האפשרות לומר בחברה היום דברים תקיפים ובעלי משמעות כמו שאתה מגדיר את זה, לפחות בחברה הישראלית-יהודית חילונית, והן גם עושות את זה. וסתימת פיות היא סתימת פיות, גם אם היא נעשית תחת כסות אידיאולוגית כזו או אחרת (היא תמיד נעשית תחת כסות אידיאולוגית). הרעיון שלגברים אין אפשרות להביע עמדה לגבי נושאים שקשורים ליחסי גברים ונשים, הוא בעיני רעיון עיוועים, פסול מוסרית וגם טפשי. גם הרעיון שנשים מדוכאות על ידי גברים הוא היום בגדר דוגמה, שזמנה עבר. בנוגע לאלנבי 40, השורה התחתונה היתה שהפרקליטות החליטה שלאא היה שם אונס. אין לי שום ספק שאם היה להם בסיסו ואפילו רעוע להגיש כתבי אישום על אונס, הם היו עושים את זה, אז ההחלטה שלהם מדברת בעד עצמה.

    2. Gil Rosen

      שתי הערות קצרות-

      1. טיעון רע לא הופך לטיעון טוב רק בגלל שהוא נטען מפי אישה ולא גבר, וכל הסיסמאות בדבר ״חוסר סימטריה״ אינן אלא ניסיון לעשות קיצור דרך כאשר הטיעון הוא רע.

      2. התיקון לדוגמא על הסטרייטים שציינת ממש אינה נכונה- ההקבלה צריכה להיות לגבר הומו. האם הוא יהיה מוכן להיות שם על הבר ולהיחדר על ידי מספר גברים? התשובה למרבה המבוכה שלך היא חד משמעית כן, ואתה מוזמן לברלין כדי להיווכח בכך. משמע, הטיעון שלך הוא אכן סקס נגטיב פר אקסלנס (או שגם פה תנסה להתחמק מטיעון ענייני על ידי קשקושי חוסר הסימטריה??)

  6. נתן

    לא ברור אם את מבינה איזה נזק את גורמת כשאת מקשרת במאמר אחד בין האונס באלנבי 40 לבין "להכניס את הדיבור על מיניות בריאה ומגוונת לדיבור".

    1. בוריס

      אפילו הבחורה שחוותה את האירוע לא מגדירה אותו כאונס, אבל אתה כנראה יודע יותר טוב…

  7. יוסףה מקיטון

    מממ… רק גברים מגיבים למאמר הזה?

    כיוון מחשבה מעניין: בקהילה הלהט"בית הרבה יותר מקובל לחשוב – ולחיות – סקס פוזיטיב. יש לנו כמעט משחר ההסטוריה הקהילתית שלנו מוסדות שמוקדשים אך ורק למציאת פרטנרים לסקס, עם תשלום, בלי תשלום, בין נשים, בין גברים, בין לא-נשים-ולא גברים ועוד. יכול להיות שנוכל לתרום מנסיוננו לדיון, למרות שכמובן, גם בקהילה הלהט"בית יש תקיפות מיניות, אונס, הטרדות ועוד מרעין בישין, אבל לפחות יש גם נסיון בהתמודדות עם אלה בסביבה סקס פוזיטיבית. המועדון "הרוגטקה" (זצ"ל) סיפק בזמנו דוגמא יפה להתמודדות כזו, וזו לא הדוגמא היחידה.

    1. דני

      מענין, אבל דוקא לא מעט לסביות נוטות להיות מאד סקס נגטיב, בכל מה שקשור למין בין גברים לנשים. אולי זה בגלל סוג של ניגוד ענינים, הן רוצות את כל הנשים לעצמן…

  8. Moshe Moshe

    "הפמיניזם הישראלי כבר הצליח לנסח לעצמו באופן מספק למדי מדוע אפשר ואף צריך להתנגד לזנות". אשמח לשמוע את הניסוח