string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מחאה של מזרחים תמיד תיחשב לאלימות

ספר האזרחות החדש ממסגר את מחאתם כ״אלימות על רקע *תחושה* של קיפוח עדתי״, אז הרמנו טלפון לשלושה פנתרים שחורים שיזכירו לכולנו מה טבעו האמיתי של המאבק שלהם
העוקץ

וככה נכתב באחד הפרקים בספר האזרחות החדש, ״להיות אזרחים בישראל״:

עבריינות ממניעים אידיאולוגיים – אלימות פוליטית

אלימות פוליטית היא שימוש בכוח על ידי יחיד או קבוצה, כדי להשיג מטרות פוליטיות כמו השפעה או הגנה על השלטון, מחאה נגד השלטון או מאבק נגד קבוצה אחרת שיש לה עוצמה חברתית ופוליטית.

אלימות פוליטית עלולה להתחיל באלימות מילולית, דרך הפגנות ומחאות ללא רישיון, עימות פיזי עם כוחות הביטחון, פגיעה ברכוש, מכות, גרימת נזקים גופניים ופציעה ולהגיע עד לרצח. בחלק מן המקרים, האלימות הפוליטית מטרתה הפחדה של מתנגדים או אוייבים, ואז היא מהווה פעילות טרור.

ביטויים לאלימות פוליטית בחברה הישראלית

אלימות על רקע השסע הלאומי, כפי שהתבצעה ב"יום האדמה" ובאירועי אוקטובר 2000 על ידי ערבים כלפי יהודים (אך מנגד ועדת אור מצאה כי גם המשטרה הפעילה בתגובה אלימות מופרזת, בחלק מהמקרים, ונהרגו 13 אזרחים ערבים), ובפעולות המכונות "תג מחיר" ורצח הנער מוחמד אבו-חדיר משנת 2014 שהתבצעו בידי יהודים כלפי ערבים.

אלימות על רקע אידיאולוגי-פוליטי, כגון רצח אמיל גרינצווייג ב-1983 בהפגנת שלום עכשיו ורצח ראש הממשלה יצחק רבין.

אלימות על רקע תחושה של קיפוח עדתי, לדוגמא: אירועי ואדי סאליב בשנות החמישים והפגנות הפנתרים השחורים בשנות השבעים.

אלימות על רקע השסע הדתי, כגון יידו יאבנים על מכוניות שנוסעות בשבת ורצח הנערה שירה בנקי במצעד הגאווה בשנת 2015.

תחושה? (אולי זה הדמיון המזרחי המפורסם) עבריינות?? ככה יכירו ילדי ישראל את אחד האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של המאבק המזרחי והחברתי בישראל? (שלא לדבר על מסגור רצח שירה בנקי כאלימות על רקע דתי, והעובדה שאלימות מן הצד הימני של המפה זוכה לשם התואר הנחשק אידיאולוגי-פוליטי – אבל זה כבר עניין אחר). צלצלנו לשלושה פנתרים שחורים, שלא הופתעו לשמוע את החדשות ומיהרו להעמיד דברים על דיוקם.

ראובן אברג'ל:

על מנת שהנוער יוכל לעשות איזון בין הדברים, צריך להכניס את האלימות השלטונית שמשום מה חסרה בתיאור הזה. האלימות של השלטון היא אלימות במשיכת קולמוס. יושבים אנשים מעונבים בחדרים מקוררים ובמשיכת קולמוס מחסלים מאה אלף אנשים בתואנה של טיפול בגזזת; במשיכת קולמוס מכריזים מלחמה על משהו שמכריזים עליו כעל אויב ושולחים אנשים למות. זו אלימות שקטה שלא נתפסת כעבריינית, אבל היא למעשה הרבה הרבה יותר אלימה.

ההגדרה הזו יוצאת נגד קבוצת אנשים שביקשו להגן על זכויותיהם ובעצם חותרת נגד הדמוקרטיה – כי הדמוקרטיה מבקשת מאנשים לקחת אחריות במקום בו אין אחריות. זה לא מפתיע אותי. המערכת הפוליטית פעלה ופועלת מיום הקמת המדינה ועד היום תוך פגיעה בקבוצות של אנשים על לא עוול בכפם, רק משום שהם משתייכים לקבוצה מסוימת. לראיה, לפני שבאו קבוצות אלה לכאן, בשנת 1949, נעשה מסע הכפשה של דמוניזציה ודה-לגיטימציה לקבוצת אנשים שטרם הגיעה למדינת ישראל באמצעות פרסומים מכוונים ועל ידי שכירי עט, כגון אריה גלבלום ודומיו. הכפשות גזעניות אלה נמשכו מאז ועד היום. המתגזענים כנגד יהודי המזרח והבלקן מקבלים מעת לעת פרסים מאותו שלטון שמעודד את הגזענות. לאותם אזרחים לא נותר אלא להתגונן למול האלימות הפוליטית העדתית האשכנזית כלפי עדות המזרח.

ראובן אברג׳ל: ״הפנתרים השחורים, דור שני של מזרחים נרדפים, שלוש שנים לאחר הכיבוש, מצאו את עצמם נטולי זכויות וחסרי כל, נרדפים על ידי השלטון על לא עוול בכפם, והדרך היחידה שעמדה בפניהם הייתה לצאת אל הרחוב ולהשמיע את קולם״

בתור פנתר שחור, כבר אז הבנתי שאני חי במרחב עברייני שמנוהל על ידי כנופיות של יהודים ממזרח אירופה, שיש להם שותפים בארה"ב בתמיכה ובמתן גיבוי. ארגונים כמו אייפ"ק אוספים את האתנן של מחיר הדיכוי שלנו ומחלקים אותו ביניהם.

הפנתרים השחורים, דור שני של מזרחים נרדפים, שלוש שנים לאחר הכיבוש, מצאו את עצמם נטולי זכויות וחסרי כל, נרדפים על ידי השלטון על לא עוול בכפם, והדרך היחידה שעמדה בפניהם הייתה לצאת אל הרחוב ולהשמיע את קולם. על פי הפרסומים של משרד החינוך, המערכת הפוליטית מעודדת את האלימות השלטונית ומצדיקה את האלימות שלה כלפי האזרחים, וכשאזרח מוציא את הסיפור שלו החוצה הוא הופך לאויב שצריך ללמוד אותו בבית הספר כאויב.

צ'רלי ביטון:

מאז קום המדינה, כל פעם שמזרחים מפגינים יוצרים להם דימוי של מפלצות. אנחנו פושעים, אנחנו עבריינים, מתפרעים, עושים מהומות, האשכנזים, לעומת זאת – הם מוחים, עבורם יש מושג של מחאה. לוואדי סאליב קראו "פרעות" ועלינו, הפנתרים, היו אומרים "מתפרעים" או כל דבר שהוא יותר קרוב לז׳רגון הפלילי, במקום להתייחס למה שאנחנו תובעים, לכיוון אליו אנחנו מכוונים את הדברים, להבנה כנגד מה יוצאת המחאה שלנו.

יש בישראל שני סוגים של התייחסות לשני סוגים של אוכלוסיות: אשכנזים ומזרחים. אנחנו לא מקובלים על הממסד ונאבקים בו, ומן הצד השני יש אשכנזים נחמדים, וגם אם הם כועסים על הממסד – הם עושים את זה בעדינות יתירה. גם אם הם יכעסו או ישברו את הכלים, היחס אליהם תמיד יהיה יותר סובלני.

הפגנת הפנתרים השחורים בתל אביב, 1974. צילום: יעקב סער / לע״מ
הפגנת הפנתרים השחורים בתל אביב, 1974. צילום: יעקב סער / לע״מ
הפגנת הפנתרים השחורים בתל אביב, 1973. צילום: משה מילנר / לע״מ
הפגנת הפנתרים השחורים בתל אביב, 1973. צילום: משה מילנר / לע״מ

כוכבי שמש:

ההגדרה הזאת היא קשקוש מוחלט. למאבק של הפנתרים אי אפשר לתת הגדרות, שום הגדרה לא תתאים לו. אבל הכותבים של הספר הזה עשו שטות, כי הם מחזירים אותנו אחורה. אני לא יודע מה הם רוצים, שנתחיל עוד הפעם את המאבק? תקופת הפנתרים הייתה ונגמרה אבל הכותרת של הימים ההם היא לא עבריינות ולא אלימות, אלא "מאבק חברתי שלא הסתיים עוד". זו הנקודה החשובה שכדאי לציין: המאבק הזה לא מוצה עד תומו. אי השוויון הזועק שבעטיו יצאנו לרחוב עדיין קיים. להגדיר אותנו כעבריינים זה בעצם לשים את כל האשמה על מי שמבקש לתקן ולמחות כנגד עוול. איפה הממסד בהגדרות שלהם? איפה אי השוויון? העוול? זו לא עבריינות?

כוכבי שמש: ״אני לא יודע מה הם רוצים, שנתחיל עוד הפעם את המאבק? תקופת הפנתרים נגמרה, אבל הכותרת של הימים ההם היא לא עבריינות ולא אלימות, אלא ׳מאבק חברתי שלא הסתיים עוד׳״

גם בימינו מתקיימים כל מיני מאבקים חברתיים, שהם בהרבה מובנים התולדה של המאבק ההוא, אבי המאבקים. ההגדרה הזו פשוט מטופשת. אין להגדרה הזו שום שייכות למציאות. המאבק של הפנתרים היה מאבק על לחם, מאבק על זכויות, מאבק על שוויון ונגד הדרה ואפליה. להכתיר אותו כעבריינות זה במקרה הטוב רשלנות של כותבים ובמקרה הרע – המשכה הישיר של אותה גזענות.

2014-06-24_194215

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחמן חיים

    מי שכתבו הגדרות אלה בספר הם פשוט בורים, תועמלנים שאין להם מושג על משמעות הדמוקרטיה האמיתית. האלימות היא פעולות של הממסד/השלטון המחוקק חוקים גזעניים, שבטיים, ומסיתה קבוצות אוכלוסייה זו בזו.
    האלימות הממסדית היא הרבה יותר קשה כי היא מתבססת על עמדת הכוח, בגלל שהיא יכולה, ולא בגלל שהיא צודקת.
    אני מנסה שנים להביא לשקיפות של הפעולות הכספיות (הגניבות הכספיות לכאורה) בתקציבי המחקר ברשויות המחקר באוניברסיטאות, ובין כעשרת אלפי חברי הסגל, יש לי 5 עד 6 תומכים; זאת כמובן בושה לנשיאי האוניברסיטאות וחרפה למערכת האקדמית בישראל; אך זאת דוגמה, בעבור הקוראים, לאלימות השכבה השלטת הקוראת לעצמה 'אליטא', ומכתיבה בספרי לימוד על 'אזרחות', מהי אלימות פוליטית, ואף גוררת אותה למחוזות הזויים של טרור.

  2. דני

    קצת מוזר למה פנתרים ותיקים כל כך מתרגזים כשקוראים למה שהם עשו בזמנו אלימות פוליטית. בתור מהפכנים וותיקים, גם אם לשעבר, הייתי מצפה מהם לחשוב שאין שום דבר רע בהכרח באלימות פוליטית. שישאלו את לנין מה לו יש להגיד בענין.

  3. סמולן

    כאשכנזי גמור, היה מועיל לשמוע נתונים. על מה בדיוק מדובר? מה היקף וסוג האלימות בהפגנות הפנתרים. כי באופן די מפליא, כל (!) הקטיגוריות האחרות מתארות בבירור את עובדות האלימות המוגדרות בהן, וטוענות שיש לה סיבה לא תחושתית.

    כלומר, אם היה כתוב שאלימות על רקע תחושת קיפוח עדתי היא, למשל, השלכת אבנים ובקבוקי תבערה על שוטרים בהפגנת הפנתרים בככר ציון ב 18 במאי 1971, הייתה, לפחות, הקבלה מסוימת באפיונים. ואת אותו דבר ניתן לומר גם על נוכחות ה"תחושה" באלימות: כל האחרות נובעות מדבר מה קיים, כמו "שסע לאומי", שלא לומר קונפליקט מדמם וידוע. לא תחושה שלו, אלא הדבר עצמו. המזרחים, כפרה עליהם, אוחזים באלימות בגלל תחושות, ולא ברור מה הם עושים.

    ה"לא ברור" חשוב להפליא. כי האלימות הפנתרית ב 18 במאי 71 יוחסה על ידי יעקב אלבז להסתה מצפנית, כלומר קומוניסטית. במקביל, נטען שיעקב אלבז, בשבתו כסוכן פרובוקטור של משטרת ישראל, היה בעצמו מקור ההקצנה לאלימות. יוצא, אם נשים לרגע לב, מדובר בשתי תזות שונות לגמרי. האחת עוסקת במאבק הסובייטי להכנעת החצופים שניצחו את בני חסותם באופן מרהיב כל כך (מצפן = קומוניזם = הנחיה ממוסקבה). השניה עוסקת במפלגת שלטון מבוהלת המפעילה את המשטרה כדי להפליל ראשי תנועה אזרחית תקינה. אף אחת מהן, התזות, לא עוסקת באלימות שמקורותיה קשורים לעדתיות. הם קשורים לסובייטים או לגולדה. ואת כל הניתוחים האלו אי אפשר לעשות בלי שספר האזרחות ידייק קצת יותר.

  4. הלוחש לשקרנים

    אין יותר תוכעס לייקר מהפעילים המזרחים העלק חתרנים, חתרנים? מקסימום חנפנים, רוצים לחפש אנשים אמיצים? לכו לשוברי שתיקה ולא לפודלים של מירי רגב. הממסד מחפש את המקופחות דמיקולו של המזרחיםולא סתם, הוא יודע שהם קנויים ועבדים עד לשד נשמתם.

  5. ג. אביבי

    אכן הייתה אלימות בהפגנות הפנתרים. היא תמיד יוזמה מצידה של משטרת הדיכוי של גולדה ושות'. אם פנתרים שהפגינו השליכו בקבוקים וירקות לעבר השוטרים, זה היה תמיד תגובה על התנפלות השוטרים, בעיקר של שוטרים רכובים על סוסים שהרבו להכות באלות שלהם את המפגינים ועוברי אורח.
    כשהמפגינים שמרו על משמעת ולא נגררו אחר המשטרה, דאגה המשטרה להשתמש בפרובוקטורים שתולים בין המפגינים, כדי להשתלח ביתר אלימות נגד המפגינים. העיתונות הציונית האשכנזית תמיד הציגה זאת כאלימות של המזרחים ו"מתינות" של השוטרים.

  6. נעה

    מי כתב את הספר הזה?
    הקטע המצוטט באמת משם? אולי "הוצאו דברים מהקשרם"? זה מהספר הרשמי או מאיזה טיוטה?
    מאיפה נלקחו כל המושגים? למשל, "אלימות על רקע השסע הדתי" – מה זה?
    מי המציא את "סולם האלימות" שמופיע שם? ("עלולה להתחיל"). לפי הסולם הזה ההסתה ה"מילולית" נגד רבין חמורה פחות ממחאה ללא רשיון. (הצורך לרשיון כדי למחות הוא בעצמו סוג של אלימות פוליטית).
    הקטע הקצר המצוטט פה מעורר הרבה תמיהות, כולל האיוולת על "תחושת קיפוח עדתי", שמשתלבת ברמה הכללית של ה"ניתוח" הבלתי מלומד.
    (כל החוכמה המופלאה הזאת היא מהספר לתלמידים או ממדריך למורה?)

  7. דןש

    תגובות לתגובות – מספיק עם הבכיינות וההכאה על חטא
    אכן, מי שבאו מבריה״מ או מפולין? היו בחלקם עלובי החיים. עניים מרודים ובחלקם בעלי השכלה אקדמאית. כולם הגיעו ללא כל – רכושם (אם היה להם) נבזז, נהרס או הוחרם. הם קבלו קליטה זהה. החל מריסוסים ועד למעברות, אוהלים וצריפונים. אלא שלהם הייתה יוזמה וכל עבודה נראתה להם כמכובדת. ככה הלכו והתקדמו בשלבי החיים – בעמל וביזע.

    איך נוצרו פערים כל כך גדולים באוכלוסיה בין המרכז לפריפריה. הממשלה הנבחרת, במדיניותה הכלכלית-חברתית, היא הפוגעת במדינת ישראל ובמשק הישראלי ויוצרת את הפערים. הממשלה שאינה דואגת לכלל האוכלוסייה ובאופן שוויוני ובמיוחד לחולייה החלשה שבה, לחיים בפריפריה, בכדי להשוות את רמתם, כחלק בלתי נפרד מהעם. ממשלה היוצרת מצב של ההעברת משאבים והזדמנויות לעשירי הארץ במקום חלוקה שוויונית – חייבת לפנות את מקומה. אז מדוע בבחירות ממשיכים הפריפריות לבחור את אותן הממשלות – כמו עבד נרצע, שאינו מוכן לעזוב את אדונו הרשע.

  8. יוספה לוי

    אז למה העוקץ ממשיך בדיוק באותו קו ומשתף פעולה עם האשכנזים שקוראים לפעילי דרום תל אביב (מזרחים ברובם המוחלט) אלימים וגזענים?