string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

טול קורה, נפתלי: מעבר לגירוש יהודי ארצות האסלאם

״היהודים *גורשו בכוח* מארצות ערב ומהיום תלמידי ישראל יכירו זאת״, קבע שר החינוך, תוך התכת כל ההיסטוריות כולן אל תוך נרטיב ציוני אחד ובו היהודים תמיד נרדפו בכל מקום על ידי כולם. אבל הסיפור, כרגיל, מורכב יותר. הקהילות משיבות לבנט – פרויקט מיוחד, חלק א׳
העוקץ

הקריאה שהשמיע לאחרונה שר החינוך נפתלי בנט להכרה ב״גירוש יהודי ארצות האסלאם" ממדינות המקור שלהם, כחלק מקמפיין שעיקרו מבורך ועניינו תיקון העוול ההיסטורי בו נשמטה כליל ההיסטוריה של קהילות אלו מהציבוריות הישראלית, היא קריאה שטעות ביסודה. שר החינוך בחר מבין המלצותיה של ועדת ביטון את אלה שתואמות את עמדותיו הפוליטיות ואת תפיסת ההיסטוריה שלו ולפיה היהודים תמיד נרדפו בכל מקום על ידי כולם. בדף הפייסבוק שלו התבשרנו שמעתה ילדי ישראל ילמדו שיהודי ארצות ערב גורשו בכוח.

התגובות מיהרו לבוא. חלקן שיבחו אותו ואחד אף הזכיר את גירוש מַוְזַע בתימן 1679 ה'ת"ם וכינה אותה שואת התימנים. בנט השיב לו: ״לא הכרתי. תודה מתן. חשוב ממש.״ אבל מתגובות אחרות שאמרו, למשל: ״לא היה גירוש ממרוקו. מלך מרוקו הציל את יהודי מרוקו מהצורר הנאצי. המוסד שילם למלך על כל יהודי שעזב את מרוקו,״ או שהיהודים ממרוקו עלו לישראל מאהבת ציון ושאסון התימנים התרחש דווקא כאן בארץ ישראל ולא בתימן ב-48׳, בנט התעלם.

תפיסתו הציונית-אירופאית של בנט מבקשת כנראה לחזק את המהלך היהודי-בדלני כמנוע מרכזי ביחס שבין ישראל למדינות המזרח התיכון, וחותרת למסגור סיפוריהן של קהילות שונות לכדי נרטיב כללי אחד, שמחזק את הטיעון היהודי-לאומי. ואולי, כפי שטוענים מבקריו, באמצעות הסימטריה הנוצרת לכאורה, הסיפור מחדש יאזן את החשבון הציוני-פלסטיני עם החשבון של היהודים יוצאי ארצות האסלאם עם מדינות המקור שלהם, תוך הסטת תשומת הלב ממערכת היחסים המורכבת בין יהודי ארצות האסלאם לציונות המודרנית. אם עד כה מערכת החינוך התעלמה מההיסטוריה של יהודי ארצות ערב והאסלאם (ראו ״9 מתוך 400״) ומחיקת ההיסטוריה הזו היתה פאסיבית, הרי שכעת ההיסטוריה הזו תימחק באופן אקטיבי על ידי צמצומה לכלל חריץ התבוננות צר במיוחד.

המהלך הזה מסוכן פי כמה, וכדי להתנגד לו אנחנו מביאות בפרויקט המיוחד ״הקהילות משיבות לבנט״ קולות המייצגים קהילות שונות והמעמידים דברים על דיוקם. זהו חלקו הראשון של הפרויקט, ובהמשך השבוע יעלו חלקים נוספים – עקבו אחר דף הפיסבוק שלנו.

*

יהדות מרוקו רפאל בלולו

מעבר לחוסר הנאמנות למורכבות ההיסטורית, בנט גורם עוול למערכת היחסים המורכבת והעשירה בין היהודים לערבים במרחב – הן ברמה הפרטית והן ברמה השלטונית שעברה, כמו יתר העולם, טלטלה משמעותית במחצית הראשונה של המאה העשרים. קשה כמובן בכמה פסקאות לגולל את הסתירות וההתרחשויות המקבילות והכרונולוגיות, אבל אולי שווה לומר בהכללה שדין ההיסטוריה של יהדות תימן אינו כזה של יהדות מרוקו וזה אינו כזה של יהדות עיראק וכן הלאה, ואין שום אפשרות לומר שכלל היהודים גורשו ממדינות המקור שלהם. למעשה, מלבד מצרים שגירשה את יהודיה, לא גורשו יהודי מדינות ערב בצורה רשמית ומוסדרת (וגם הגירוש היהודי במצרים נעשה בהקשר בו גורשו תחת עליית הלאומיות המצרית כל "הזרים" לטובת המצרים המקוריים).

לגבי מרוקו, המצב אחר. זוהי הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האיסלאם, שבשיאה נעה בין 250 ל-300 אלף יהודים והיוותה כ-20%-15% מהקהילה הכללית. בהכללה, היהודים המרוקאים נחשבו כבני המקום היות שחלקם התגוררו במרוקו עוד לפני הכיבוש הערבי וחלקם מצאו בו מחסה ובית כאשר עזבו את אירופה בצל הבחירה להישאר ולהתנצר או לשמור על היהדות ולעזוב משטר נוצרי שהחליף את השלטון המוסלמי, שתחתיו שגשגו היהודים ותרמו לתרבות היהודית הכללית תרומה מכובדת.

יחד עם זאת, גם ההיסטוריה היהודית במרוקו הייתה רצופה מתחים ומערכת היחסים עם השלטונות או עם הכוחות הקוראים תיגר על השלטונות לא הייתה תמיד פשוטה, ואכן לפעמים הם נפגעו על ידי כוחות מאורגנים. כשבנט מבקש לדבר על ההיסטוריה הזו, אסור לו לקחת את הפרוגרמה האירופאית ולהחיל אותה על החיים במרוקו או במדינות איסלאם אחרות, היות שניתן לטעון כי פעמים רבות האלימות שחוו היהודים לא הייתה תוצר ישיר של אנטישמיות כפי שאנחנו מכירים אותה כחלק מהאתוס הישראלי, אלא תולדה של משחקי כוח בהובלת כוחות פוליטיים שהשתמשו ביהודים כבני חסות. כך, לדוגמה, כשכוח פוליטי חדש רצה לערער על הסולטאן, הוא דרש פעמים רבות לאסוף כספי מיסים כדי לבנות את כוחו ועשה זאת באמצעות קהילות אזוריות – יהודיות ומוסלמיות. אם אלו לא שיתפו איתו פעולה מתוך נאמנות לשלטון הקיים – הוא פגע בהם ולעתים באכזריות.

יהודי רבאט
צעירים יהודים ברבאט, שנה לא ידועה

בכל מקרה, אי אפשר לצבוע את ההיסטוריה הזו בצבע אחד בלבד – היהודים במרוקו היו מעורבים בתרבות, בדת, בכלכלה ויותר מכל בחיי היומיום כשהיו פרושים לאורכה ולרוחבה בקרב קהילות מעורבות. גם אם הדתות השונות שמרו על צביונן ואפיוניהן, ניתן לראות חיים משותפים בהם הזינו בני ובנות הקהילות השונות אלה את אלה ותרמו אלה לאלה בכל היבט. למרבה הצער, ההיסטוריה של יהודי מרוקו ושל יהודי ארצות האסלאם סובלת מבעיה חמורה של תיעוד, אבל אפילו ההיסטוריה שבעל פה, לפני שהיא מתנגשת עם ההיסטוריה הלאומית-יהודית המודרנית, יודעת לספר על חיים משותפים ברמה היומיומית הבנאלית, כזו שאין בה מתח ואלימות. צריך גם לקחת בחשבון את עליית הלאומנות הערבית יחד עם עליית הלאומנות היהודית כמרכיב שהשפיע בצורה חריפה על התודעה האזורית וכמובן את מלחמת העולם השנייה והשואה שהדאיגה מאד את יהודי מרוקו ולמעשה הייתה גורם השפעה מכריע בכניסת הציונות המודרנית למדינות אלו.

אסור לבנט לקחת את הפרוגרמה האירופאית ולהחיל אותה על החיים במרוקו או במדינות איסלאם אחרות, היות שניתן לטעון כי פעמים רבות האלימות שחוו היהודים לא הייתה תוצר ישיר של אנטישמיות כפי שאנחנו מכירים אותה כחלק מהאתוס הישראלי, אלא תולדה של משחקי כוח בהובלת כוחות פוליטיים שהשתמשו ביהודים כבני חסות

מחד ובהכללה – היהודים המרוקאים דחו את הציונות המודרנית או לפחות לא גילו בה עניין של ממש עד הבשורות הקשות באירופה שיצרו הזדהות, חרדה ושותפות גורל מסוימת ומצד שני חיזקו את העניין של הארגונים היהודים האירופאיים והאמריקאיים ביהדות זו שנתפסה בעיניהם כזניחה. דבר נוסף שבנט לא יקדם כנראה מתוך אינטרס פוליטי, הוא האופן בו בתחילת שנות החמישים החלה ישראל הצעירה לאבד יהודים לטובת הגירה שלילית וכתוצאה מהרצח באירופה לא נותרו יהודים שיהגרו אליה. וכאן, אפילו מתוך חוסר ברירה, החלו לפעול הארגוניים הציוניים על מנת להביא יהודים לישראל. בשלב זה הציונות כבר אחזה ביהודי מרוקו ופעלה על רובם בעיקר על בסיס דתי – השיבה לירושלים וגאולת ציון.

הנה דברים שאמר בן-גוריון בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות בשנת 1943, שמהם ניתן ללמוד על הצורך של הציונות להתפשט אל מדינות אלו כדי להמשיך ולהתקיים:

עכשיו עלינו ללכת לשורה של ארצות, שתימן היא המשובחת ביניהן גם מבחינה פועלית וגם מבחינה ציונית, אף כי הבדלים בין ארץ לארץ. והאופי המיוחד של היהודים בארצות אלו הוא זה, שהם רחוקים מעבודה מאשר יהדות פולין אחרי מלחמת-העולם הקודמת. יחסם לעבודה – כיחסנו לפני שלושה דורות, כאל דבר של ביזיון. נחוצה עבודה חינוכית אינטנסיבית מאד כדי להביאם לחיי עבודה. ומבחינה ציונית – זוהי יהדות ערבית, העם שבתוכו היא יושבת הוא מתנגדנו… היהודים שם משועבדים… חינוכם של היהודים האלה לשנים-שלושה יסודות אלמנטריים קשה מאשר פולין ורומניה. לא קשה ללמדם להשתמש בנשק אבל ללמדם גאון יהודי ואומץ יהודי יותר קשה מאשר את יהודי פולין, כי הם יותר מוכים ומושפלים.

ניתן לראות פה קו מהותי שעובר בין בן-גוריון לבין בנט והוא המקום בו שניהם מחילים את נקודת המבט הבדלנית-אירופאית שלהם על יהודי ארצות האסלאם (וזה מבלי להיכנס בכלל לעמדה הפטרונית והגזענית שכרוכה בנקודת המבט הזו). בנט, כמו בן גוריון, לא רק שמעוול כלפי יהודים מסורתיים שהיסטורית ראו בירושלים את גאולתם ולמעשה טרום החלוקה הלאומית הקפידו להגיע לירושלים ולערים הקדושות, ולא רק שהוא עושה עוול לתנועות הציונות שהוא רוצה ביקרן כאשר הוא מבטל את העשייה המקומית שלהן במרוקו ובמדינות המגרב האחרות, אלא שהוא גם מייצר איבה וגבול ואף משכתב באופן אינסטרומנטלי את ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם על מנת להצדיק פוליטיקה מקומית צרת אופקים ובת זמננו.

אסיים באנקדוטה עקרונית שאולי ניתן ממנה ללמוד משהו על היחס של הערבים במרוקו ליהודים: כאשר קמה מדינת ישראל והחלו גלי ההגירה הגדולים, נוצר דיון ציבורי ער בחברה המרוקאית בין הלאומנים המרוקאים לבין הלאומנים הערבים לגבי הסיבה בגינה אסור לתת ליהודים לעזוב. המרוקאים טענו שזו תהיה אבידה טרגית לעם המרוקאי ש"בשר מבשרו" יעזור את החברה והמדינה ואסור למרוקאים לוותר על מרוקאים "איכותיים" שכאלו, ואילו הלאומנים הערבים, שהסכימו עקרונית עם התפיסה של הלאומנים המרוקאים, דחו את עזיבת היהודים לפלשתינה מכיוון שהעזיבה שלהם תחזק את היישוב הציוני ותחליש את היישוב הערבי. כך שאפילו בעניין זה בנט מפספס. אם תיקון אמיתי מבקש בנט, עליו לדרוש את המורכבות במלואה – ללמד את אהבת ציון הגדולה של יהודים אלו, את הנטיעה הגדולה שלהם בתרבות המרוקאית-ערבית ואת היחסים החמים והמתוחים ששררו במשך מאות ויותר שנים של חיים יהודים מלאים באזור כמו את הטראומה והפצע שהכאיבה הציונות המודרנית ליהודים תמימים רבים.

*

יהדות תימן רפי שובלי

בזמן הכרזת המדינה, כחצי מיהודי תימן באותו זמן כבר ישבו בארץ ישראל והיוו כ-8% מהיישוב היהודי בארץ. לשיעור כזה של 50% מכלל הקהילה אין מקבילה בשום תפוצה אחרת. השאלה בדבר נסיבות עלייתם של התימנים לארץ ישראל מתחלקת לשניים: העלייה שלפני קום המדינה ועליית החצי השני של הקהילה, מיד לאחר הקמתה.

הגורמים לעלייה שהחלה מסוף המאה התשע עשרה היו בראש וראשונה כלכליים. יהודי תימן עסקו בכל המלאכות הזעירות בתחום המתכת, הקדרות, האריגה, הצורפות, הרקמה וכיו״ב, וכן בתחום המסחר. הבריטים, שהשתלטו על דרום תימן (1832-1967), ובמיוחד התורכים, אשר שלטו על חלקים מתימן הצפונית (1872 -1905), הכניסו לתימן מוצרים תעשייתיים מודרניים אשר יצרו ליהודים תחרות ובעיית פרנסה. לא מקרה הוא, שבשנת 1881 החלה עליית יהודים לארץ ישראל (לפני הביל"ויים). זו הייתה למעשה תנועה מאזור אחד של האימפריה העותומאנית לאזור אחר. כמו בכל עניין אחר, נמצאה גם משמעות דתית למעשה העלייה, ולמרות שהיא החלה בשנת תרמ"א נמצא הפסוק משיר השירים "אמרתי אעלה בתמר" (שיר השירים ז', ט') לתיאור משמעותה הדתית של העלייה (רמז לשנת תרמ"ב). סיבות נוספות לעלייה היו המשך הגזירות הישנות שהיו עוד לפני בוא התורכים כגון ניקוי בתי השימוש הציבוריים ואיסלום היתומים, וכן גזירות חדשות מתקופת התורכים כמו חובת היהודים לטחון קמח עבור הצבא התורכי ולשאת את פצועי הצבא על אלונקות (1876), אובדן האוטונומיה השיפוטית של היהודים בענייני ממונות והשחיטות והצורך הגובר לשלם שוחד לשלטון התורכי, שפגעו במיוחד ביהודי צנעא.

מיד לאחר קום המדינה, התימנים היו הקבוצה המזרחית הראשונה שהגיעה לישראל בשני גלים בשנים 1948-1951 ומנתה כ-51,000 עולים – רובם מתימן הצפונית ומיעוטם מתימן הדרומית כולל עדן, ג'בוטי ואתיופיה. הגורמים לעלייה זו היו אי יציבות פנימית לאחר רצח האימאם יחיא בפברואר 1948. יחיא, שהיה טוב ליהודים והגן עליהם, הוחלף בבנו אחמד שלא המשיך את אביו במובן זה. האירועים הפוליטיים הביאו להתערערות הביטחון האישי במדינה, במיוחד של היהודים. בצנעא היו מקרה ביזה, עלילת דם, מעצר המנהיגות ושחרורה תמורת כופר גבוה והרעת היחס ליהודים בעקבות מה שקרה בארץ ישראל זירזו את החלטת היהודים לעזוב. בעדן היו פרעות עם הרוגים ופצועים. עזיבת המנהיגות הארצית והמקומית יצרה מצב של עלייה של כמעט של מאה אחוזים לישראל מכל מחוזות תימן הצפונית. גם העובדה שכמעט בכל משפחה היו מי שעלו לארץ קודם לכן הקלה על ההחלטה לעזוב.

מחנה עדן, 1949. צילום: אלדן דוד / לע״מ
מחנה עדן, 1949. צילום: אלדן דוד / לע״מ

ככלל, לפני קום המדינה, היהודים הכפריים שהיו הרוב הגדול בתימן חיו בדרך כלל בשלום וביחסים טובים עם שכניהם. הרדיפות והדיכוי היו מנת חלקם של היהודים בערים הגדולות ובעיקר בצנעא. הכרזת המדינה יצרה מצב בעייתי אשר תרם ליציאה מתימן. יהודי תימן לא גורשו מהמדינה באופן מאורגן ולמעשה היה אף צורך לשכנע את האימאם אחמד להתיר להם לצאת. צירוף הנסיבות שתוארו לעיל גרם ליציאה. יהודי תימן הגיעו בכוחות עצמם לעדן, שם פגשו את נציגי התנועה הציונית. אף אחד לא הביא אותם או הציל אותם. למעשה, התנועה הציונית לא הייתה קיימת בתימן פנימה אלא ישבה באזור השליטה הבריטי בעדן.

יהודי תימן לא גורשו מהמדינה באופן מאורגן ולמעשה היה אף צורך לשכנע את האימאם אחמד להתיר להם לצאת. הם הגיעו בכוחות עצמם לעדן, שם פגשו את נציגי התנועה הציונית. אף אחד לא הביא אותם או הציל אותם. למעשה, התנועה הציונית לא הייתה קיימת בתימן פנימה אלא ישבה באזור השליטה הבריטי בעדן

במבט לאחור, נדמה לי כי השאלה החשובה אינה כיצד להדגיש את הסבל והדיכוי בתימן כי אם איך נהגו התנועה הציונית ומדינת ישראל ביהודי תימן. הסבל שנגרם להם מידי התנועה הציונית ועל ידי מדינת ישראל עולה על זה אשר חוו בתימן. סדרה של פשעים נגד האנושות שעלייה זו חוותה כוללת את גניבת חפצי התרבות שלה, כתבי היד שלה, הבגדים המסורתיים, הכסף הזהב התכשיטים והדובדבן בקצפת הקליטה – חטיפות הילדים – לא מותירים מקום לספק בנקודה זו.

יוזמת 'יום יהודי ארצות ערב', אשר להבנתי נועד לדון בפשעי ארצות ערב כנגד יהודיהם וגירושם משם, מבקשת ליצור סימטריה בין מה שקרה לפלסטינים במלחמת העצמאות לבין מה שקרה לקהילות היהודיות בארצות ערב – במטרה לשלוח את הפלסטינים לבקש פיצוי על חשבון אובדן רכושם ממדינות ערב ובכך לקזז את הרכוש היהודי שנשאר שם. אם זה המצב, מן הדין שיהודי ערב יקבלו את כל הרכוש הפלסטיני הנטוש לידיהם. במקום לגרש את תושבי גבעת עמל, כפר שלם, עין כרם, ליפתא ומקומות רבים נוספים, על המדינה להעביר לרשותם קרקעות נוספות על אלה שיש להם. כמו כן, אם רוצים להנציח את הסבל ואת גירוש יהודי ערב, חובה לכלול ביום זה את גירוש תימני כנרת בידי המוסדות הציוניים וקבוצת כנרת ואת גירוש תימני תוחלת בידי כפר חב"ד ומדינת ישראל ועוד מקרי גירוש רבים נוספים. אשמח להמציא רשימת גירושים רלוונטיים למשרד החינוך.

אסור להשאיר בידי משרד החינוך את תכניו של יום זה. על כל הארגונים המזרחים להתגייס ולקיים פעילות ביום זה ולהפוך אותו ליום של היסטוריה מלמטה בו הקהילות זוכרות את ההיסטוריה שלהן כך שלא משרד החינוך יקבע מה נזכור ומה נשכח.

*

יהדות סוריה אבי דבאח

לפני כמה חודשים הוזמנתי להעיד בפני ועדת ביטון על הסרט שאני מביים בנושא הקהילה החלבית ותעלומת כתר ארם-צובא: התנ"ך העתיק והיקר שנשמר ע"י הקהילה במשך מאות שנים. היססתי מעט אם ללכת ולתרום את חלקי לוועדה שכונסה על ידי השר בנט, מתוך חשש שהתכנים המגוונים שיעלו בדו"ח הוועדה יסוננו בידי השר ואנשיו למען נרטיב חד-מימדי, המגויס למטרה פוליטית צרה. והנה השר בנט אכן עמד בציפיות, והכריז כי גירוש יהודי ערב ושיבתם לארץ הוא "הסיפור השלם" העולה מדו"ח ועדת ביטון. בנט יודע כי כדי לעוות את התמונה לרצונו, הוא חייב להשתמש באמת. אבל לא כל האמת. 

בפרעות שהתרחשו בעיר חלבּ בשלושת הימים לאחר הכרזת המדינה ב-29 בנובמבר 1947, נשרפו עשרות בתי כנסת, ספרי תורה הועלו באש וחנויות נבזזו. המונים התפרעו ברחובות, אך לא היו פגיעות בנפש. הצבא הסורי כיוון את גובה הלהבות – התיר ואף עודד את ההתפרעויות, אך גם מנע את הפיכתם לפוגרום ורצח. אירועים כואבים אלה סימנו את השבר הגדול של הקהילה, והניעו רבים מתושביה, בעיקר המבוססים או הצעירים, לעזוב את סוריה. היהודים לא גורשו – להיפך: יציאתם מהמדינה נאסרה, והיא הפכה לכלא מסוכן עבורם. אך נתיבי ההברחות הידועים החלו להתמלא במשפחות שחצו את הגבול הצפוני ללבנון ולטורקיה. חלקם הגיעו לארץ, אך רבים מהם יצאו מבירות אל "המושבות" החלביות ברחבי העולם.

Ketubah_from_Syria2
כתובה סורית
מרבית היהודים החלבים לא ראו בשיבה לארץ את הפתרון למשבר שפקד אותם. במקום זאת הם היגרו אל ה"מושבות" החלביות שהתבססו כבר מתחילת המאה העשרים בניו יורק, בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. קהילות חזקות, אמידות ומגובשות מאד, השומרות עד היום על המנהגים והמסורת של חלב

על פי ויקיפדיה, הגיעו לישראל רק 3,000 מתוך כ-25,000 מיהודי חלב שעזבו את העיר בתקופה שלאחר הפרעות. כלומר, מרבית היהודים החלבים לא ראו בשיבה לארץ את הפתרון למשבר שפקד אותם. במקום זאת הם היגרו אל ה"מושבות" החלביות שהתבססו כבר מתחילת המאה העשרים בניו יורק, בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. בקהילות אלו נקלטו ב-1948 רבים מבני הקהילה שהאדמה בערה מתחת לרגליהם. קהילות חזקות, אמידות ומגובשות מאד, השומרות עד היום על המנהגים והמסורת של חלב, ובעיקר על קשרי קהילה ומשפחה חזקים.

לאלו שכן בחרו להגיע לכאן, וחשבו שישראל היא המקום הבטוח והנכון עבורם, חיכתה ההשפלה והניכוס התרבותי והכלכלי מצד הממסד, כפי שבא לידי ביטוי חריף גם בפרשת הכתר. על הכאב הזה השר בנט מעדיף לא להתעכב, את ההתנגשות הכואבת עם התרבות השלטת בארץ שנות החמישים,  מעדיף בנט להעלים מהסיפור.  אבל אם רוצים להציג את הסיפור השלם של קהילות המזרח, כדאי להפסיק להכחיש ולהעלים חלקים חשובים מהסיפור גם אם אינם משרתים את תפיסתו של השר.

*
המשך יבוא!

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אור פיטוסי

    טוב נו, כרגיל שוכחים פרטים קטנים ושוליים, בדרך ליצור אידיליה מושלמת ולסמן את הציונות כאויב. אין לי באמת כח להתפלמס איתכם. אני מביא כאן כמה הערות קטנות ועובדות שהושכחו או סולפו, על מנת לאזן את הפמפלט שלכם.

    מרוקו: המלך הגן או לא הגן. עובדה שיהודים ממרוקו נשלחו למחנות ריכוז בעידוד הצרפתים והערבים. ממליץ לך לקרוא את הספר בין צלב הקרס לסהרה. מעבר לכך, אם היה טוב במרוקו במלה"ע השנייה והמלך הגן עליהם – למה הם דורשים גם פיצוים והכרה בהם כניצולי שואה ? מה עם הפרעות באוג'דה וג'ראדה שהדיון בהן נטחן עד דק ופרעות התריתל ?
    תימן: שובלי, מרוב האובססיה לסמן את הציונות כאויב, שכחת את גזירת היתומים של יחיא מגן היהודים שהצגת כאן. פרעות עדן ב 1947 ? ואם כל כך היה טוב, למה יהודי עדן עזבו (ולא רק לישראל) בשנות ה – 60 ? .
    סוריה: ממתי ויקיפדיה היא מדד או מקור לדיון היסטורי רציני ומעמיק? אבל ניחא, אפילו להעתיק כמו שצריך אתה לא יודע. זה מה שכתוב בערך חאלב, תת סעיף קהילה יהודית בויקיפדיה, נכון ליום ב' 26.09.2016, שעה 14:00

    "… עם החלטת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל, פתחו הערבים בחלב במהומות נגד יהודים. המהומות נמשכו יום בודד, ועוצמתן בעיר לא הייתה קשה כבמקומות אחרים, ככל הנראה בשל הפסיפס האתני של אוכלוסיית העיר. בתי הכנסת בחלב הועלו באש, אך לא נגרמה פגיעה בנפש בשל כך שהיהודים הסתגרו בבתיהם במשך שלושה ימים. יהודי העיר החלו לעוזבה. כמחצית מהמהגרים עלו לארץ ישראל, והיתר היגרו לקהילות יוצאי חלב ברחבי העולם. אולם מגבלות שהטילו השלטונות הסוריים על העזיבה, לא אפשרו לכל יהודי העיר לעזוב…"

  2. זוהרה

    כתבה חשובה ומעניינת מאוד! מסלפים את ההיסטוריה שלנו המזרחים מקדמה דנא

  3. בתיה קכיספין

    לי צרמה מאד העובדה שמישהו החליט בעבור יהדות תימן מה ייכנס ולמה להסטורייה הנלמדת בבתי הספר , מה עוד שבקרב יהדות תימן היו עולים מאזורים שונים עם אורח חיים ותרבות שונה לחלוטין כמו גם גדולי דור שונים שאסור שמורשתם תישכח. לי אישית צר מאד על הנחלת מורשת ציונית של דמות כזאת ואחרת שפעלה בחוסר מוסריות, על חשבון מורשת אבי שהיה דמות ציבורית שביצעה בו זמנית את כלל השליחויות הציבוריות של כל הרבנים שפועלים כיום, ובנוסף לכך היה גם דמות מיישבת, דמות זו על כל מעלותיה ותרומתה חוותה גם את פרשת חטיפת ילדי תימן.

  4. דני

    היה פשוט נפלא במזה"ת, זה ידוע. הערבים המוסלמים היו נורא נחמדים ושחטו אותנו די מעט בהשוואה לאירופים, וגם קיפחו והפלו אותנו באופן רשמי בצורה יחסית מתונה לזו של האירופים. היה כיף, מוי כיף. והיום זה בכלל יכול להיות נורא נחמד, עם דעא"ש ואל קעידה ואסאד וסיסי וכל החבר'ה הטובים בחגיגה בלתי פוסקת ממש. ומה הקטע עם נקיון השירותים הציבוריים בתימן, זה ממש טאצ' יחודי. ועכשיו ברצינות, באותה מידה שאשכנזי שמורשת משפחתו בחור נידח בשטאטל כזה או אחר נשמע פאטתי כשהוא מכריז על עצמו כנצר לתרבות האירופית המפוארת, ככה גם מזרחי שמהלל את תור הזהב במזה"ת הוא פאתטי לא פחות. דפקו אותנו באירופה, ודפקו אותנו במזה"ת, ואל תשלו את עצמכם בענין, אם היתה להם הזדמנות לדפוק אותנו היום שוב, באירופה או במזה"ת, היו עושים את זה, בכיף.

  5. סמולן

    חביירים, מיסגור העבודה המעניינת שאתם עושים כאן, בפרוייקט הזה, כ"קהילות משיבות לבנט", הוא סוג של בעיה. מדובר כנראה בבדיחה, היות וברור לכולם.ן שלא הקהילות משיבות לבנט, אלא קומץ פעילים מתודלקים אידיאולוגית. לא מדובר גם בדיוק בתשובה, אלא בפעולה מהפכנית, כלומר מניעה מבנט לקושש קולות אוהדים בקרב האינטליגנציה המזרחית, או איך שלא קוראים לזה. רוצה לומר, הבעיה היא לא בחוסר העובדתיות של בנט, אלא דווקא בכך שהנרטיב הזה נתפס לא רע בקהילות. היות וכל זאת ברור גם מהירח, הכותרת פועלת כשקר כלשהו. עדיף היה לכתוב "העוקץ נגד בנט". סתם, בשם התיעוד העצמי המדוייק. ואם באמת מדובר בקהילות, אפשר לקבל קצת נתונים? כמה מיוצאי סוריה חותמים על הטקסט שלמעלה, או בקרב כמה נעשה סקר מבוקר? שוב, לא יותר מאשר ביקורת עצמית. טלו קורה מבין עיניכם, ויהיה בסדר.

    1. שאול סלע

      תגובה לסמולן 27092016

      אני מאשים את סמולן במשך שנים בהצדקת פשע ציוני אשכנזי נגד מזרחים שהתבטא בכך שבעוד שיהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה הופנו ישירות לחולון ורמת אביב ,בעוד שהיהודים שהגיעו יחד איתם מצפון אפריקה הופנו לפריפריה.

      הטיעון של סמולן היה שההחלטה של הסוכנות היתה מוצדקת משום שמדובר בניצולי שואה

      גם אם הטיעון של סמולן בנוגע להיות היהודים שהגיעו בעליית גומולקה היה נכון, אסור היה לפשע הזה להתרחש.

      הטיעון של סמולן בפרוש לא היה נכון, בדקתי את הדברים עם ד"ר אבי פיקאר והוא אמר בפרוש בדף הפייסבוק שלו שהיתה אפליה ממוסדת לטובת היהודים שהגיעו בעליית גומולקה , ושהיהודים שהגיעו בעליית גומולקה לא היו ניצולי שואה.

      יש לי סימוכין לכל דבר

      בנוסף להצדקת פשע ציוני אשכנזי נגד מזרחים,סמולן לא הבין מה המהומה על כך ששרפו את ספרי הברית החדשה

      דעו לכם שסמולן הוא גזען אשכנזי שתמך בדיכוי מזרחים וכך יש להתייחס אליו

      1. סמולן

        1. מה שטענתי היה שלניצולי השואה הגיע יחס מועדף. לא ברור לי על מה מסתמך רפי פיקאר, ומנין הגיע למסקנה שהיהודים שחיו בפולין אחרי המלחמה לא כללו ניצולי שואה במספרים משמעותיים. אבל, הוא חוקר ממש מעולה. יכול להיות שהוא מכיר טוב יותר את הנתונים, ואם כן – תרשום – אני מוותר מיד על טענותי בנוגע לעליית גומולקה (או ראשיתה: אנחנו מדברים על מדיניות בשנת 1956, הציטוט המפורסם של ברגינסקי, goo.gl/EVnzzW. טענתי שבעולם האנטי-מתקרבן של המפאיניקים, לא היה ניתן לדבר על העדפה מפצה כפי שאנו מדברים כיום).

        2. אם יהודי המזרח חיו חיי שלווה והרמוניה (ככתוב למעלה), בניגוד ליהודי פולין, הרי שבכל זאת אפשר לחשוב על לגיטימיות של העדפה מתקנת.

        3. די להתרגש מהמימד הסמלי. ומה גם שהוא לא בדיוק חוזר על עצמו כל יום. אז עוזי אהרון, סגן ראש עיריית אור יהודה (ש"ס) החליט לצאת ניקולאס דונין לפני שמונה שנים. בעידן האינטרנט, ספרים באמת לא בוערים.

        4. בלי קשר, הברית החדשה מכילה כמובן כמה מהפסגות הגבוהות של האנושות.

        1. סמולן

          אופס, *אבי* פיקאר

        2. שאול סלע

          לפי תשובתו של סמולן הוא אכן גזען אשכנזי שלא מזוהה בשמו וככזה הוא טרול ומשום שהוא לא מזוהה בשמו כפי שנאמר פעמים רבות הוא אכן חלאה. צריכה להיות יותר מחוצפה להיכנס לאתר כמו העוקץ ולהצדיק את הפשעים נגד מזרחים

  6. דןש

    אין תגובה – כמה פעמים ניתן לקבול על היחס הגרוע לו זכו עולי המזרח. כל העולים וילידי הארץ זכו לאותו הדבר . המדינה הייתה בחיתוליה, מתאוששת ממלחמה נוראה שעמדה לכלותה. לא היה מה לתת וכל אחד התקדם ( או קפא על מקומו ) בעשר אצבעותיו, ביוזמתו ובתושיתו אם הייתה לו.

  7. שאול סלע

    מעניינים גם דבריו של ההיסטוריון יגאל בן נון שתקף את דוח ביטון וזכה למתקפה מצד חבריה

    ..]יהדות מרוקו לא היתה צפוייה לשום סכנה בהשוואה לכל קהילה יהודית בעולם. לא אני אומר את זה כהיסטוריון לאחר מעשה אלא ראש השליחים עצמו, שלמה יחזקאלי שדיווח אלא זו המסקנה אליה הגיעו ראשי המוסד, הסוכנות וכל הגורמים המטפלים. לא במקרה שלח ראש השליחים במרוקו לממונים עליו דוחות בהם כתב שאין שום צורך בהתארגנות להגנה עצמית ושיהדות מרוקו חייה את תור הזהב שלה אחרי עזיבת הצרפתית ושילוב צעירים יהודים בראש כל משרדי הממשלה כולל הביטחון ובראש חברות ציבוריות וכלכליות רבות. למה לקטוע את זה באופן מלאכותי ולא בצורה הרמונית. יתר על כן גם ההורים אשמים. זה מה שטענו הקצין ימין כנען ודניאל בן סימון. יחד עם זאת אני לא יכול לפתור מאחריות נציגים רשמיים של המדינה שיש להם אחריות ציבורית על פעולותיהם. במקרה זה הם פעלו ברשעות מכיוון שידעו שהם גורמים עוול לילדים ולהוריהם ולא היתה להם שום סיבה מוצדקת לבצע בצורה שיטתית מבצעי ״עליית נוער״. נוער זה לא היה צפוי לשום סכנה ומצבו הבטחוני, כלכלי, תרבותי, חינוכי היה לאין ערוך טוב יותר במרוקו של שנות ה-60 וה-70 מאשר בארץ במיתון ובאבטלה בארץ. יתר על כן השליחים ושולחיהם ידען היטב שבין כה וכה במוקדם או במאוחר כל המשפחות יעזבו בקצב שלהן.
    יגאל בן-נון 21:20 06/06/16[..]

    http://www.haaretz.co.il/misc/iphone-article/.premium-1.2963919

  8. פריץ היקה הצפונבוני

    ,,כל העולם נגדנו׳׳ וכמובן העולם האסלאמי-ערבי זה סילוף בלתי מסבל של ההיסטוריה . כידוע תחת השלטון האסלאמי מאמיני,,הדתות השמימיות׳׳ יהדות ונצרות זכאים להגנת השלטון האיסלמי בכפוף להגבלות. בהחלט לא שויון זכויות מבית היוצר של הנאורות האירופית .אבל לפחות לפני המלצות האו׳׳מ ב1947 לחלוקת פלסטינה(א׳׳י) למעט הפרהוד בבגדד שגם תוצרת התקוממות אוהדי נאצים נגד השלטוןבחסות בריטית, לא היו שום רדיפות לאורך זמן ובהיקף כפי שהיו באירופה הנוצרית למן מסעי הצלב. באיראן האיסלמית שע׳׳י ההסתה הימנית הושותה עם גרמניה הנאצית יש קהילה יהודית מוכרת ואף חבר פרלמנט מטעמה. את זה שעשראל תמכה במשטר השאה רודף עמו (כולל המיזם הגרעיני שלו) כבר שכחנו.

  9. מנדרינה

    נראה לי שהמוסלמים לא הודאגו במיוחד מפני הכוונות לאסלם אחרים, ותעיד על כך מפת העולם. המסקנות שלכם הן שכל עוד היהודים הם מיעוט של כמה אחוזים, הם בסדר בארצות האסלאם. אני רואה שכולכם תקווה שהערבים יסבלו אותנו כשנהיה מיעוט כאן.

  10. אלי אמינוב

    בסיכום של רפי שובלי על יהדות תימן, חסר החלק החשוב ביחסי הציונים ויהודי תימן – ייבוא יהודי תימן ככוח עבודה זול כדי לסלק את הפועל הערבי משוק העבודה. התנועה הציונית,שהייתה מתחילתה תנועה קולוניאלית אירופית לא חשבה כמעט כלל על יהודי המזרח כחומר המתאים ליצירת אומה אירופית חדשה במזרח הערבי. במשך חמישים השנים הראשונות לפעילותה, החליטה רק פעם אחת לייבא יהודים מזרחיים (תימנים) ככוח עבודה זול. הסיבה לכך הייתה כפי שמספר ההיסטוריון הציוני אלכס ביין "הצורך לשמור על רמת חיים גבוהה יחסית של היהודי האירופי". בספרו "תולדות ההתיישבות הציונית" הוא קובע, כי "יש צורך לסייע בידי הפועל היהודי, שיהא ביכולתו על אף דרגת חייו הגבוהה יותר לעמוד בהתחרות עם הפלח הערבי". לכן, מספר א. ביין, (עמ'96), כי "הנציגות של התנועה הציונית בארץ ביקשה מד"ר טהון לחבר תזכיר בנושא. התזכיר הוכן באוקטובר 1908, והוא קובע: " משני מקורות יכול וצריך לבוא החומר האנושי העובד: א) מתוך הנוער הציוני בארצות הגולה ובעיקר ברוסיה , ב) מתוך יהודי המזרח מחוסרי האמצעים, העומדים עדיין על מדרגה תרבותית אחת עם הפלאחים".
    את הסיבה לחלוקת "החומר האנושי" לשני סוגים מסביר אלכס ביין תוך ציטוט מהתזכיר: "האוכלוסייה היהודית בא"י (היהודים שחיו בפלסטין לפני הציונות,א.א.) עומדת רובה ככולה על דרגה תרבותית וכלכלית נמוכה מאד… אם יש ברצוננו לפעול לשם חיזוקם של יהודי ארץ ישראל היהודים האשכנזים – ספק הוא אם מוכשרים הם לעבודה אחרת חוץ מן המלאכה בעיר. כנגד זה יש מקום ליהודי המזרח ובעיקר לתימנים ולפרסים בעבודה חקלאית, מתוך שהם מסתפקים במועט. אפשר להשוות יהודים אלה אל הערבים ומבחינה זו מסוגלים הם גם להתחרות עימהם". בהמשך התזכיר נכתב: "אילו יכולנו להביא לידי כך, שמשפחות תימניות ישתקעו במושבות בקביעות, נשיג גם זאת שהנשים והנערות יוכלו לעבוד במשק הבית, במקום הערביות העסוקות עכשיו כמשרתות, כמעט בכל משפחה של קולוניסטים בשכר גבוה." (עמ' 98). למטרה זו שינה השליח הציוני וורשבסקי את שמו ליבניאלי ונסע בשליחות לתימן.