string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

על סגנון שמזכיר מועל יד

אחרי שהזדעזעה מ״מועל היד״ של תאמר נפאר ויוסי צברי, אמרה מירי רגב משהו מטריד הרבה יותר
אלי שמואלי

"כששרים עם יד מורמת בסגנון המזכיר מועל יד, זה מחבר להיסטוריה היהודית שלנו". כך הגיבה שרת התרבות והספורט מירי רגב לקריאתם של של תאמר נפאר ויוסי צברי בשירו של מחמוד דרוויש בטקס חלוקת פרסי אופיר.

ההיסטוריה של המאבק למען זכויות אדם לא נלמדת בישראל, ורובנו לא ידענו עד לשבוע האחרון שהנפת האגרוף הקפוץ בכפפה השחורה היא סמל של התנועה לזכויות האזרח (civil rights movement). מה שראתה רגב על הבמה היה מחווה שבוצעה לראשונה בטקס חלוקת מדליות באולימפיאדת 1968, אז שני שחורים אמריקאים ואוסטרלי לבן אחד עמדו בזמן השמעת המנון ארצות הברית כשידיהם של האמריקאים מונפות בשתיקה, עוטות כפפה שחורה וקפוצה לאגרוף בהזדהות עם מאבק השחורים בארצות הברית למען שוויון זכויות. זוהי אחת מן המחאות הפוליטיות הידועות בתולדות הספורט, ואפשר לומר שזה מתחבר להיסטוריה היהודית – היסטוריה של רדיפות ואפליה, נגדן יצאה התנועה לזכויות האזרח.

מירי רגב היא מן הימין, ואם מישהו מן הימין לא מודע לפרט הזה מן הירושה התרבותית של השמאל, זה נסלח (אם כי, ממי שמתיימרת לייצג איזו חתירה לשוויון, לא היה לגמרי מוגזם לצפות שתדע דבר או שניים על ציוני דרך בהיסטוריה של המאבק לשוויון). לעומת זאת, שני דברים בהתבטאות של רגב הם בלתי-נסלחים. ההשוואה שעשתה בין הצדעת זכויות האדם לשליחת זרוע במועל יד, מהווה הסתה ברורה. יכולה היתה לשאול מישהו מה פשר הנפת היד, לפני ששלחה את הישראלים למגר את הפתרון הסופי שמתכננים להם זמר ראפ ומשורר שחקן. אבל המשפט הבא שלה היה מטלטל הרבה יותר. באותה נשימה, רגב אמרה: "מי שמגדיר עצמו פלסטיני יכול לעבור לגור במקום אחר". וזה הרבה יותר חמור מאי-הכרת פרט אנקדוטלי מן ההיסטוריה של התנועה לזכויות האזרח.

אפשר להטיח ברגב האשמות על ההתבטאות הזאת ולתבוע שתתנצל, כפי שעשה האדם שמינה אותה לתפקיד, באיחור רב ובחוסר טעם, בעקבות סרטון הבחירות שלו, ויש לקוות שתתעורר דרישה ציבורית חד-משמעית להתנצלות. אבל גם אם תתנצל, התפיסות שהולידו את ההתבטאות הזאת לא תעלמנה, ולכן אני מעוניין לפנות אל התפיסות האלה ישירות, ולהפריך אותן.

tamer and yossi
תאמר נפאר ויוסי צברי בטקס פרסי אופיר. זה בסדר מירי, אין סיבה להיבהל

הסיבה לבהלה של רגב מערבים החיים בישראל ומגדירים עצמם פלסטינים, היא הפירוש שלה למילה "פלסטיני". רגב היא יהודייה-ישראלית. ככזאת, היא שייכת לזן מוזר. אצל רוב אומות העולם, שם האומה הוא גם שמה של מדינת הלאום שהאומה הקימה לעצמה. המילה "רוסי" למשל, מציינת גם שייכות לאומה הרוסית (שפה רוסית, תרבות רוסית, מוצא רוסי), וגם שייכות פורמלית למדינת לאום, כלומר אזרחות רוסית. אותה המילה, שתי משמעויות נפרדות. אומה, ולאום. זהות, ואזרחות. כך זה באומות רבות. ואילו אצלנו, היהודים, חל עיוות קטן. לנו יש שם אחד לציון שייכות לאומה שלנו – "יהודי", ושם נפרד לציון שייכות למדינת הלאום שלנו – "ישראלי" (ישראל היתה יכולה להיקרא "יהודה" – הלא אנחנו קרויים יהודים, והאומה שלנו מכונה "יהודית", בגלל שמוצאנו, לכאורה לפחות, בממלכת יהודה. הנסיבות בהן ננטש השם "יהודה" תוארו בעדות מכלי ראשון של הסופר אהרון ראובני). ואולם הפלסטינים אינם שונים ממרבית האומות, והמושג "פלסטיני" לא מציין רק אזרחות במדינת פלסטין, אלא, גם שייכות לאומה הפלסטינית – שפתה, תרבותה, המורשת שלה וההיסטוריה שלה.

בשפה הישראלית של מירי רגב, לא יכולות להיות למילה "פלסטיני" עוד משמעויות חוץ ממדינת לאום ואזרחות פלסטינית, משום שרגב שייכת לזן נדיר של אנשים שהעניקו בתרבות שלהם שתי מילים נפרדות לאומה וללאום שלהם, והם אינם מודעים למציאות של מרבית האנושות, בה אותה המילה – פולני, רוסי, אוגנדי, צ'כי, אתיופי – מציינת שני דברים נפרדים: אומה, ולאום. וכך, כשהפלסטיני בישראל אומר "אני פלסטיני" ומתכוון "אני שייך לאומה הפלסטינית, שורשיי, שפתי, תרבותי וההיסטוריה שלי, הם פלסטינים", רגב וישראלים רבים שומעים "אני שייך למדינת הלאום ששמה פלסטין ואהיה אזרח שלה כשתקום במהרה בימינו – אינשאללה".

כשהפלסטיני בישראל אומר "אני פלסטיני" ומתכוון "אני שייך לאומה הפלסטינית, שורשיי, שפתי, תרבותי וההיסטוריה שלי, הם פלסטינים", רגב וישראלים רבים שומעים "אני שייך למדינת הלאום ששמה פלסטין ואהיה אזרח שלה כשתקום במהרה בימינו – אינשאללה"

אבל פלסטיני זה לא רק מי ששייך למדינת הלאום הפלסטיני. אדם נולד פלסטיני. זאת שפתו, זאת תרבותו, זאת ההיסטוריה שלו. פלסטיני זה לא רק אזרח מדינת פלסטין אלא גם בן עם ואומה. הפלסטינים לא יכולים להפסיק להיות בני העם והאומה שלהם. הם נולדו אליה, והם אוהבים אותה. בדיוק כמו יהודים. לדרוש מכל הפלסטינים בישראל להפסיק להיות פלסטינים או ללכת מכאן, זה משהו בין גירוש ספרד למשלוח למזרח.

רגב התכוונה לומר שהיא מתנגדת לכך שפלסטינים בישראל יראו בעצמם בני מדינת הלאום הפלסטיני, כלומר, אזרחיה העתידיים של מדינת פלסטין שתקום. זה בסדר מירי, אין סיבה להיבהל. תאהבי זאת או לא, כבר יש להם מדינה – ישראל. המדינה הזאת היא גם ארצם ומדינתם של אזרחיה הפלסטינים, היא שלהם לא פחות משהיא שלך. אבל הם פלסטינים – בני העם והאומה הפלסטיניים. הם: פלסטינים-ישראלים. נשמע לך מסובך? סותר? אם לך זה נשמע משונה, תארי לעצמך איך זה להיות מישהו שממש חי את המצב הזה! את יכולה להניח שהרבה יותר מסובך להיות פלסטיני-ישראלי, מאשר להיות מירי רגב שמבולבלת מלהביט בפלסטיני-ישראלי.

הפלסטינים-הישראלים דורשים ממך, רגב, שתכירי במדינת פלסטין – הם לא יכולים לסבול את ההתעללות בבני עמם ובמשפחותיהם מעבר לקו הירוק ותובעים, בצדק, הכרה ישראלית במדינת הלאום של האומה הפלסטינית ששמה פלסטין, בה יוכלו בני האומה הפלסטינית לחיות חופשיים בארצם. מצד שני, הרוב המוחץ של הפלסטינים-הישראלים לא מצפה להיות פלסטינים במובן של אזרחי מדינת פלסטין שתחליף את ישראל, ומה שהם דורשים הוא שוויון אזרחי מלא במדינתם – ישראל. זה מה שסימלה הצדעת זכויות האדם שהיית עדה לה.

קבלי את הפלסטינים-הישראלים, המכונים גם "ערביי 48", "ערבים-ישראלים", ו"הערבים", כפי שהם – פלסטינים-ישראלים שרוצים להיות אזרחים שווים במדינתם, מדינה השייכת גם להם ולא רק לך. אין לך ברירה אלא לקבל את זה. כי לדרוש ממי שלא שייך לאומה שלך אבל כן שייך ללאום שלך "לגור במקום אחר", ובכן, זאת בדיוק התוכנית הראשונה של זה שחיבב את מועל היד.

הכותב הוא סופר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מ

    מסכימה עם הרוב- מירי רגב היא גזענית מסיתה ובורה, אין לי רבע מילה טובה להגיד עליה.
    מה שכן- לאום פלסטיני? לא בדיוק…. יש לאום ערבי. השפה היא ערבית, התרבות והמסורת הן ערביות. אפשר להגיד ערביי ישראל או פלסטינים בהקשר גיאוגרפי, ומותר לאדם להגדיר עצמו איך שמתחשק לו, אבל זה לא בדיוק לאום.

  2. דןש

    הבלבול נובע מהגדרת הלאום והדת באותו השם. קיים עם ישראל, כפי שמופיע במקורות וקיימת הדת היהודית, שחלק מעם ישראל מאמין בא, מקיים את חוקיה ( במלואן או בחלקן ). הגיע הזמן שיפרידו בין הגדרות אלו – בין הלאום לדת, כמוהו גם בין הדת למדינה.
    מירי רגב ואחרים מתוך "בורות" או רצון רע "מתבלבלים" בהגדרת העם הפלסטינאי. העם הפלסטינאי אינו מוגבל לחיות במדינת פלאסטין – כמו שלא כל עם ישראל חי במדינת ישראל ואף תומך בה מבחוץ. זכותם של הפלסטינאים אזרחי מדינת ישראל לתמוך ולעודד הקמתה של מדינת פלאסטין ויחד עם זאת להשאר אזרחים טובים ונאמנים למדינת ישראל.
    הגיעה הזמן שהשרה הנכבדה ומי שחושב כמוה, יעשה "מהפך" מחשבתי ויבין זאת.