string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

האשליה של כלכלת השלום מבית פרס

המושגים חזון ומורשת שבו והוזכרו בשבוע האחרון אבל הלקח הגדול שלא דובר הוא האשליה שכלכלת השוק תביא בכנפיה את השלום, ושהשלום יכול להיות מנותק מזכויות וצדק לישראלים ולפלסטינים. על המזרח התיכון החדש של שמעון פרס, שהתממש בעיקר עבור האליטות הכלכליות
גיא בן-פורת

פרופ' בן פורת מלמד במחלקה למינהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן גוריון בנגב

את הלוויה של שמעון פרס אפשר לתאר כאירוע גלובלי, תיאור המתאים למי שהיה אולי הראשון לזהות כאן את הגלובליזציה ולהמריא על גביה לחזון שביקש לחבר בין כלכלת שוק, דמוקרטיה ושלום – תוך דילוג על שאלות ארציות יותר של צדק וזכויות כלכליות ופוליטיות. ״מזרח תיכון חדש״ היה ביטוי לשינויים הגלובליים שהתחוללו בראשית שנות התשעים, לתקווה שעוררו לסדר עולמי חדש אחרי נפילת ברית המועצות, לאמונה שהסכסוכים הבלתי פתירים לכאורה, על ריבונות לשליטה, ניתנים כעת לפתרון בעולם בו גבולות מיטשטשים למול כוחות כלכליים. אבל בה בעת, ברוח התקופה, גם להתעלמות מצדדיה האחרים של הגלובליזציה ולתנועות הנגדיות שתעורר.

בראשית שנות התשעים קשה היה להתעלם מהגלובליזציה. עיתונאים ואקדמאיים דיברו בהתלהבות או בביקורתיות על עולם שמשתנה לנגד עיניהם, על מהפכה חסרת תקדים המוחקת גבולות ומעצבת מחדש את מפת העולם. האינטרנט, נפילת חומות ברית המועצות, ההיי-טק, המסחר הגלובלי ואפילו ההמבורגר היו כולם חלק ממה שתואר כ״כפר גלובלי״. סכסוכים לאומיים ומחלוקות טריטוריאליות נראו לרגע כשריד אנכרוניסטי בעולם החדש בו כלכלה המכתיבה סדר יום רציונלי מחליפה את הפוליטיקה הישנה והמסוכסכת. ההפרטה של הכלכלה, כמו גם של הזהות והזיכרון, הייתה אמורה לאפשר לכל אחד להגשים את עצמו – משוחרר ממגבלות וכבלים של גבולות לאומיים. עולם של הזדמנויות חדשות עמד בפתח.

לא בכדי דיברו השבוע מנהיגי עולם על התפקיד שמילא פרס בתהליכים שהתחוללו כאן רק לפני קצת יותר משני עשורים. חזון המזרח התיכון החדש והאיש שיצר אותו היו חלק מהליברליזם הגלובלי והאופטימיות שהקרין, שדרש לא רק לראות את העולם כמו שהוא, אלא כמו שהוא יכול להיות וגם יהיה. את המזרח התיכון הישן, המסוכסך, השקוע במאבקים דתיים, לאומיים וטריטוריאליים, הסביר פרס, יחליף מרחב חדש, חסר גבולות המחובר לעולם המתחדש. במקום מאבקים, שפיכות דמים וסכסוכי סכום-אפס בהם רווח של אחד הוא על חשבון השני, שיתוף פעולה כלכלי המיטיב עם כולם וצמיחה כלכלית המחלחלת למטה ומשנה סדרי עדיפויות יקבעו סדר יום חדש. הבעיות הארציות של צדק וזכויות כלכליות ופוליטיות והשאלות של הגבולות העתידיים, ההתנחלויות והפליטים הפכו לרגע משניות.

המזרח התיכון החדש, כחזון כלכלי ופוליטי, נועד להיות הדאוס-אקס-מכינה שיאפשר לישראל ושכנותיה להתגבר על משקעים וטראומות ועל אי ההסכמות העמוקות שאינן מאפשרות לאזור להתפתח. במזרח התיכון החדש, כמו באירופה המתאחדת, ייעלמו כל אלה, כמו גם העוני, השנאה והמשטרים הדכאניים, לטובת ההגיון הכלכלי ועימו הפיתוח הטכנולוגי, הצמיחה שתיטיב עם כולם וההשתלבות בעולם הגלובלי.

״אם המלחמה היא מקור המצוקה של האזור, הפתרון היחיד הוא השלום. בנוסף להשלכות הכלכליות הישירות של השלום, מגוון גדול של הזדמנויות יוצאות דופן ייפתחו בפנינו…
״עם היווצרותם של הסדרי כלכלה ומסחר חדשים, האם יכול המזרח התיכון להרשות לעצמו להישאר בשוליים? המעבר מכלכלה של מלחמה לכלכלה של שלום יצרה מציאות חדשה עבור המזרח התיכון. יש לנו עניין אמיתי לנצל את ההזדמנויות העומדות בפנינו כדי להעלות את רמת החיים עבור האזור, המדינות שלנו והאזרחים שלנו״.
(מתוך The New Middle East, עמ׳ 46, תרגום שלי)

שמעון פרס וחזון המזרח התיכון החדש הפכו למותג גלובלי מוכר, אך בו בזמן לא היכו שורש ממשי כאן באזור, למעט בקרב האליטות הכלכליות שמיהרו לאמץ אותו אל חיקם. הליברליזם של פרס אמנם דיבר, ואולי גם התכוון, על שלום ואחוות עמים, אבל אלה היו נטועים ברציונאליות כלכלית וטלאולוגיה שהפכה את השלום לכמעט מובן מאליו ואת שאלות הצדק, העכשווי וההיסטורי, להערת שוליים בתוך התהליכים הגדולים בהן היו לכאורה מקופלות. החזון הזה, כאמור, התאים ככפפה ליד לרוח התקופה: תחושת הניצחון של הליברליזם הדמוקרטי והקפיטליזם של קץ ההיסטוריה, בו השתלבות בסדר העולמי החדש הייתה מחויבת מציאות. עיתונאי ה״ניו יורק טיימס״ תומס פרידמן היה אופטימי במיוחד בתחילת תהליך השלום: ״ישראל תהיה קטר ההיי-טק שימשוך אתו את ירדן והפלסטינים. סימנס כבר הצטרפה לחברה ישראלית, סימנס מערכות תקשורת ליד חיפה, מהנדסים של סימנס ברמאללה ומטה סימנס בגרמניה. זו רק ההתחלה״.

דנים ב״תוכנית הייצוב״, 1985. צילום: יעקב סער / לע״מ
דנים ב״תוכנית הייצוב״, 1985. צילום: יעקב סער / לע״מ

עבור פרס, המזרח התיכון החדש היה המשכה הכמעט ישיר של התוכנית הכלכלית לייצוב המשק בשנת 1985, במסגרתה יחד עם כלכלנים ליברליים יישם תוכנית של הפרטה נרחבת ואימוץ העקרונות של כלכלת השוק. חמש שנים מאוחר יותר, פגש הליברליזם הכלכלי את חזון השלום ואת התפיסה הרציונלית-מקצועית שיובילו אותם. שיתוף פעולה כלכלי, גרס החזון, יוביל להבנות פוליטיות, התמתנות ונכונות לפשרה, והפשרות בתורן ימשיכו ויקדמו את שיתוף הפעולה הכלכלי. כך, במעין תנועה ספירלית של צמיחה כלכלית ותבונה פוליטית, נתקדם אל המזרח התיכון החדש – שכן בעולם הגלובלי ההולך ומתרקם, מאבקים לאומיים טריטוריאליים יימוגו אל מול היגיון כלכלי. בנאום שנשא בוושינגטון בשנת 2000, כאשר חזון המזרח התיכון עצמו כבר נמוג, הסביר פרס את ההיגיון הליברלי המנחה את החזון:

״בעולם התחולל תהליך שינוי, אבולוציה מכלכלה של אדמה לכלכלה של מוחות… ברגע שאומה משנה את המיקוד מהאדמה אל המוח, גבולות הופכים לא רלוונטיים. למוחות אין גבולות, הם אינם מכירים בגבולות. למעשה, ממשלות הופכות להיות לא רלוונטיות לחברות מודרניות, הן קטנות מדי להתמודד עם האתגרים הגדולים. הכלכלה העולמית מתנהלת ללא ממשלות… חברות רב-לאומיות הפכו חשובות יותר ממשלות, שווקים הפכו חשובים יותר מאשר מדינות״.

עבור פרס, המזרח התיכון החדש היה המשכה הכמעט ישיר של התוכנית הכלכלית לייצוב המשק בשנת 1985, במסגרתה יחד עם כלכלנים ליברליים יישם תוכנית של הפרטה נרחבת ואימוץ העקרונות של כלכלת השוק. חמש שנים מאוחר יותר, פגש הליברליזם הכלכלי את חזון השלום ואת התפיסה הרציונלית-מקצועית
שיובילו אותם

התהליך המדיני והסכמי אוסלו היו במידה רבה רחוקים מחזון המזרח התיכון החדש. היו אלה הסכמים טריטוריאליים, נוקדניים בין פוליטיקאים ועמים שרצו דברים שונים והיה להם אמון מועט זה בזה. נסיגות וקביעת גבולות, חלוקה לשטחי איי, בי וסי, ודיונים מתמשכים על כל דונם ושעל שהבהירו שהטריטוריה והשליטה בה נותרו משמעותיים. אבלברקע הדברים עמד חלום המזרח התיכון החדש. ראשית, ייתכן וברוח החזון הליברלי וההחלטה לדחות את הדיון בסוגיות הליבה (התנחלויות, ירושלים ופליטים) ולהתמקד בתהליכים הדרגתיים נשענה גם על התקווה שהשינויים הכלכליים הצפויים ישנו סדרי עדיפויות, יהפכו אויבים לשותפים ובהתאמה את סוגיות הליבה לפתירות. שנית, וחשוב יותר, חזון המזרח התיכון החדש אכן התממש, אבל בעיקר עבור האליטות הישראליות ושותפיהן: ישראל באותם השנים אכן צמחה כלכלית, נפתחה אל העולם ושינתה פניה. שווקים חדשים, שותפויות ומיזוגים בינלאומיים וחברות רב-לאומיות שהתמקמו כאן. אפילו מקדונלד׳ס, סמל הגלובליזציה, הגיעה לכאן, ובמקרה או שלא במקרה, בניצוחו של אחד ממייסדי שלום עכשיו.

תהליך השלום התנהל לא רק בחדרי המשא ומתן בהם נידונו סידורי בטחון וחלוקת שטחים, אלא גם מחוצה להם, בפורום הכלכלי בדאבוס, בוועידות מפוארות, ובמסעות מתוקשרים של פוליטיקאים ואנשי עסקים לחתימה על הסכמים חדשים. במקומות אלה נראה היה שמעל למציאות הטריטוריאלית של הסדרים ביטחוניים והמשך ההתנחלויות נוצרת מציאות אחרת של הסכמות ושיתופי פעולה בין אליטות המיטיבות לראות את העתיד ויודעות להתעלות מעל הבעיות המקומיות. הקהילה העסקית לא רק יידעה להעריך את המתווה החדש שחיבר בין השלום לכלכלת השוק, אלא גם לקחה בו חלק פעיל. קל היה לאנשי העסקים להתחבר למפלגת העבודה, בזכות קשרים ישנים והעובדה שהמפלגה, ברוח הזמן, אימצה את כלכלת השוק. עבור הקהילה העסקית, מה שהחל בתכנית הכלכלית של 1985 צריך היה להמשיך בתהליך השלום שיוציא את ישראל מבידוד מדיני ויפתח בפניה שווקים והזדמנויות. קהילת העסקים אימצה את רטוריקת חזון ה״מזרח התיכון החדש״ והפכה למשווקת של הקשר שבין שלום וצמיחה כלכלית ושל ההזדמנות שאסור לישראל להחמיץ, כמו שהיטיב להסביר דני גילרמן, אז נשיא איגוד לשכות המסחר:

״ישראל יכולה להפוך להיות עוד מדינה… או שהיא יכולה להיות המרכז האסטרטגי והלוגיסטי של האזור כולו… כמו סינגפור או הונג-קונג מזרח תיכונית בה חברות רב-לאומיות ממקמות את משרדיהן הראשיים… אנחנו מדברים כאן על כלכלה שונה לגמרי… ישראל צריכה לפעול מהר כדי להסתגל או שהזדמנות כלכלית חד-פעמית זו תיעלם ונוכל רק לומר ׳היינו יכולים׳״.
(דני גילרמן, הודעה לעיתונות 31.8.93)

פחות מעשור לקח למציאות לטפוח על פני הליברלים וחזונותיהם. הגלובליזציה לא שיטחה את העולם לכדי כפר גלובלי ואת קץ ההיסטוריה החליפו תחזיות חדשות על מלחמות ציביליזציות ומציאות מוכרת של סכסוכים מדממים סביב שאלות ישנות של ריבונות וזכויות. אנשים עושים היסטוריה, כתב לפני הרבה שנים מרקס, אבל לא בתנאים שהם בחרו. סופו (הזמני?) של המזרח התיכון החדש מוכר לעייפה: פיגועים ותגובות לפיגועים, משאים ומתנים שלא צלחו, רצח רבין וכמובן בחירות 1996. גילרמן ואחרים עוד הספיקו להזהיר את הציבור הישראלי שאם לא ייבחר פרס ולא יימשך תהליך השלום – אסון כלכלי ופוליטי ייפול עלינו. הבוחר הישראלי, כזכור, לא השתכנע, גם לא הציבור הפלסטיני. המזרח התיכון החדש הפך משל ושנינה לנאיביות פוליטית.

לאחר הענקת פרס נובל לשלום, אוסלו, 1994. צילום: יעקב סער / לע״מ
לאחר הענקת פרס נובל לשלום, אוסלו, 1994. צילום: יעקב סער / לע״מ
קריסתו של חזון המזרח התיכון החדש, כמו לידתו, שזורים בתהליכים הגלובליים. שתי הנחות שגויות עמדו ביסודו: שהכפר הגלובלי הוא שאיפה אוניברסלית ושההשתתפות בו פתוחה בפני כולם. הראשונה נטתה להמעיט בחשיבות הזהויות המקומיות והאיום של תהליכי הגלובליזציה עליהן, והשנייה, בפערים הכלכליים שהלכו והתרחבו עם הצמיחה ופתיחת הגבולות

אבל קריסתו של חזון המזרח התיכון החדש, כמו לידתו, שזורים בתהליכים הגלובליים. שתי הנחות שגויות עמדו ביסודו: שהכפר הגלובלי הוא שאיפה אוניברסלית ושההשתתפות בו פתוחה בפני כולם. הראשונה, ברוח קץ ההיסטוריה, נטתה להמעיט בחשיבות הזהויות המקומיות והאיום של תהליכי הגלובליזציה עליהן, והשנייה, בפערים הכלכליים שהלכו והתרחבו עם הצמיחה ופתיחת הגבולות. ההיסטוריון הכלכלי קרל פולני (Polanyi), בהתייחסו לעידן הליברלי של ראשית המאה הקודמת, קרא לזה ה״תנועה הכפולה״: כלכלת השוק ההופכת יותר ויותר דברים לסחורות ומנתקת אותם מהקשרן החברתי אינה יכולה לשמר את עצמה לאורך זמן, שכן החברה מגיבה בתנועה נגדית. תהליכי הליברליזציה המערערים את הסדר הקיים מולידים תגובה נגדית של מי שעולמם מתערער וחשים מאוימים. פונדמנטליזם וטרור דתי ובחירה באלה המבטיחים להחזיר עטרה ליושנה, זהות לאומית או ביטחון הם התגובה לחזון הגלובלי של מי שאינם רוצים או יכולים לקחת בו חלק. כך, עבור מי שחיו בפריפריה הישראלית ועבור הפלסטינים בשטחים, חזון המזרח התיכון החדש היה רחוק כמו דאבוס. המציאות הביטחונית, האלימות והפערים הכלכליים, לעומת זאת, היו ונותרו מוחשיים בהחלט.

גם אחרי שתהליך אוסלו קרס לסבבים חדשים של אלימות, הכרזות ש״אין פרטנר״ ובניית חומה, נמשכו היוזמות הכלכליות והמדיניות והמפגשים (שכונו לעתים בלעג ״תעשיית השלום״), אבל המומנטום של המזרח התיכון החדש כבר נעלם. המילה חזון הוזכרה הרבה בשבוע האחרון, כמו גם המורשת שנותרה. אבל הלקח הגדול שלא דובר השבוע הוא האשליה שכלכלת השוק תביא בכנפיה את השלום, ושהשלום יכול להיות מנותק מאותן שאלות ארציות של זכויות וצדק, לישראלים ולפלסטינים. החיבור שטווה פרס, ברוח התקופה, בין כלכלה ושלום לא נעלם כליל אבל התאים עצמו בידי נושאי הדגל החדשים לחזון (?) החדש של ניהול הסכסוך. פיתוח והטבות כלכליות הפכו בשנים האחרונות, במידה מסוימת גם כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל, לא למנוף לשוויון פוליטי, אלא לתחליף לזכויות הפוליטיות-אזרחיות ולפתרון הסכסוך הנדרש כדי להבטיח אותן.

את הליברליזם שחיבר בין כלכלת השוק לשלום של שמעון פרס שנולדה בשנות התשעים המוקדמות, החליפה בעולם וגם כאן השמרנות החדשה (ניאו-קונסרבטיזם) שחיברה בין כלכלת שוק לניציות מדינית. ״אנו מוצאים תקווה במורשת שלו, כפי שמוצא העולם״, הספיד נתניהו את פרס בשבוע שעבר. ועל זה אמר פעם קפקא: ״תקווה, הרבה תקווה, אבל לא בשבילנו״.

-----------------------------
לקריאה נוספת:
Guy Ben-Porat, 2006, Global Liberalism, Local Populism: peace and conflict in Israel/Palestine and
Northern Ireland, Syracuse University Press.
Guy Ben-Porat 2005 ״Same Old Middle East? The New Middle East and the Double Movement״
International Relations, 19 (1):.39-62.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמי

    מאמר חשוב מאד. מדהים איך מי שאמר דברים כה חמורים בגנות המדינה (ראו כאן: http://www.themarker.com/markerweek/1.1992468) נהפך אחרי מותו לפטריוט. האיש שבתור נשיא אמר שהממשלות סיימו את תפקידן וכעת יש לתת לתאגידים למשול בנו.