string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

עווינו, פשענו, עצמנו את עינינו ברחובות התחנה המרכזית

ברחובות של נוה שאנן מתרחשים תדיר אחד מהפשעים החמורים נגד האנושות, וזה לא סוד גדול. אז לפני שמדברים על הצעת החוק המצוינת להפללת צרכני המין, אולי כדאי לשאול מדוע בעצם אין אכיפה של החוק הקיים נגד סרסרות • יום הכיפורים תשע״ז

נהג המונית גיחך ולחץ על הכפתור שנועל אוטומטית את הדלתות. הוא נראה משועשע, סך הכול פגש אותי לפני שלוש דקות וכבר נאלץ להיכלא איתי במצב של היסטריה מתפתחת בתוך הסקודה שלו. הוא בוודאי לא תיאר לעצמו שנסיעה לילית קצרה בדרום העיר, במהלכה החליט על דעת עצמו 'לחסוך שני רמזורים' תוביל את הנוסעת שלו ואותו להיתקע באיזור מוכה אסון.

רגע של היסח דעת ופתאום אני מוצאת את עצמי ברחובות הארורים האלה. השעה 23:15 ונראה שהעסקים פורחים. תנועה ערה על המדרכות, העיניים שלי מתבייתות על נרקומנית שנראית בחשיכת המאורות בת 70, יודעת שהיא צעירה הרבה יותר. אולי אפילו צעירה ממני. היא משוחחת עם בחור צעיר שעומד כמה מטרים ממנה, אני לא רוצה להסתכל, אבל הכביש חסום, אורות של ניידות משטרה מרצדים ושוטרת מנהלת משא ומתן עם איזה בחור צעיר שהמכונית שלו חוסמת את הכביש.

הבחור צעיר, אולי בשנות העשרים המאוחרות לחייו. הוא יוצא מהרכב המפואר שלו לבקשת השוטרת, עכשיו אני מזהה את הסמל, אלפא רומיאו מבהיקה בעיצוב עתידני, שנחתה כאן הרגע ממדינת כל עשיריה. הוא נעמד קוממיות מול השוטרת ואני רואה ידיים מתנופפות, מה יש לו ברכבו המורם מעם לעשות כאן, סיכוי סביר שלא עבר כאן כדי לחסוך שני רמזורים.

האורות הכחולים אדומים מסנוורים אותי, נהג המונית מתעצבן ופולט קללה. ליד הנרקומנית דלת נפתחת ושני גברים יוצאים מהאור, מותירים מאחור שתי נשים בלבוש מינימלי, אני מסבה את המבט. מאחורינו קצרי רוח מתחילים לצפור. עוברות כמה דקות, יותר מדי דקות, ואני לא לחוצה מהמונה הדופק אלא ממה שאופף אותי, מבעד לחלונות המוגפים נשמעות צעקות, שני גברים על המדרכה מתווכחים, התוכן לא נהיר, אבל גם כאן ידיים מונפות. הנרקומנית מתיישבת שעונה על הקיר, אני לא רוצה להסתכל. נזכרת בלילה הראשון שבו ראיתי מישהי מזריקה, באחת המשמרות בדירת המקלט לנשים בזנות. תיכף עולה הריח ההוא בנחיריים, ריח של הרבה מאוד סיגריות, של צער הגוף, של ריקבון. נזכרת איך הייתי חוזרת הביתה מהמשמרות האלה מרוקנת, טסה להתקלח, מסתבנת שוב ושוב, חופפת את הראש שוב ושוב, הולכת לישון עם קציר סיפורי הזוועה שאספתי באותו ערב.

השוטרת מורה לצעיר להחנות את הרכב בצד. הוא נבלע בתוך האלפא רומיאו שלו ותוך שניות מעמיד אותה בצמוד למדרכה. מטר מהרכב שלו עומדים הגברים המתווכחים. השיירה מתחילה להתפזר ותוך כדי נסיעה הנהג פולט קללה ועל פנינו חולפים ריבועים מוארים נוספים בתוך העלטה, עוד בני אדם, גברים, נשים, הכול בתנועה אבל במרחב הזה התפקידים קבועים ונייחים. להפתעתי נראות בצומת עוד שתי ניידות, ממש אחת בכל פאת רחוב. על הניידת שאנחנו חולפים כעת על פניה שעונים שוטרת ושוטר, מצחקים.

למה יש כאן כל כך הרבה ניידות בעצם, כדי להסדיר את התנועה? אנחנו נוהרים משם אל מתחת לאדמה ותיכף נעלה בלה-גרדיה וכהרף אני בבית. הקרבה של שכונת המגורים שלי לשאול הזה כמעט מביכה, מרחק של כמה רחובות. אבל השדרות המפונפנות על שם הברון רוטשילד בתל אביב הרי לא פחות קרובות לשטח ההפקר הזה, למצבור הרחובות המטונף, זרוע האלימות והסמים הזה. מה עושות שם כל הניידות?

באופן הכי בוטה, כתצלום עומק של התודעה החברתית המתחזקת את מכבסות המלים והאמונה ואחראית לחפצון הקיצוני של נשים בתעשיית המין, עומדים נציגי אכיפת החוק ברחובות בהם הפרת החוק ניכרת גם לעיני עיוורים, ולא נוקפים אצבע. סליחה, הם מסדירים את התנועה. כאן אין דירה דיסקרטית שצריך לאתר. כל עובר אורח יכול לראות את הנשים בזנות ואת סבלותיהן ולדעת שיש להן סרסורים

הזנות בישראל הרי ממוסדת זה מכבר באופן לא פורמלי. העובדה ששוטרים לא פוקדים את "מכוני העיסוי", מועדוני ה"חשפנות" ו"הדירות הדיסקרטיות", המשגשגים בסתר לכאורה בטבורן של כל הערים הגדולות בישראל ושאת פרטיהם ניתן על נקלה למצוא באינטרנט או בעלוני פרסום, המחולקים חינם לכל דורש, מטרידה כתופעה של אכיפת חוק קלוקלת, שהרי החוק בישראל אוסר על סרסרות. למרות שהתודעה הציבורית התעוררה לאחרונה בעקבות התאבדותה של ג'סיקה בירקון 98 והודות לפעילות נמרצת של נשים אמיצות ביניהן רעות גיא, טלי קורל מייסדת העמוד When he pays והעיתונאית ורד לי בהארץ, המצב בשטח לא השתנה במאום. יש ביקוש, יש סרסרות, יש זנות.

אבל הנה, באופן הכי בוטה, כתצלום עומק של התודעה החברתית המתחזקת את מכבסות המלים והאמונה ואחראית לחפצון הקיצוני של נשים, נערות וילדות בתעשיית המין, עומדים נציגי אכיפת החוק ברחובות האלה בהם הפרת החוק ניכרת גם לעיני עיוורים, ולא נוקפים אצבע. סליחה, הם מסדירים את התנועה. כאן אין דירה דיסקרטית שצריך לאתר ולבצע מעקבים. כל עובר אורח שנקלע במקרה יכול לראות את הנשים בזנות ואת סבלותיהן ולדעת שיש להן מה שמכונה בעגת הרחוב "ספונסרים". מה שקורה ברחובות האלה, בכל שעות היממה, איננו בגדר סוד טמיר ונעלם. אז עוד לפני שמדברים על הצעת החוק הראויה והמוצדקת להפללת צרכני המין, מה צריך לקרות כדי שהחוק הקיים ייאכף?

אני לא תמימה, ברור לי שההסדר הזה פועל כך במשך שנים וללא הפרעה, כי לנהנים ממנו יש אינטרס לשמר אותו, והמשטרה אינה יוצאת דופן בהקשר הזה. דקה לפני יום כיפור, אם לחשוב על עוולות חברתיים שכולנו צריכים להרכין ראש ולהצטער על שאיננו עושים די כדי למגר אותם (יש הרבה, לדאבון הלב), אני חושבת על ההסדר הנוח הזה שצריך להימחות מן העולם, על הרחובות המוכים שלא אאחל לאף אחת להיקלע אליהם באישון ליל או להיות מוסללת אליהן בעבותות של שעבוד ועל דירות נוצצות מאלה, מקומות בהם מתרחשים תדיר אחד מהפשעים החמורים נגד האנושות.

אני חושבת על נ', שכמו בפרוטוקול שרבים מדי מסרבים להכיר בו, ספגה אימי התעללות כילדה כך ש"בחירתה" ב"מקצוע" הזנות נצרבה על גופה עוד בשחר נעוריה. אני נזכרת במעמד הקשה שבו נתנה לי לשמור את הכסף שעשתה בחוץ, היא הוציאה אותו מהתחתונים. אני לוקחת אותו בלי אומר ואז מבטיחה לשמור. אני חושבת על א' שהמשיכה לקוות שהבת שנלקחה ממנה לאימוץ עוד תחזור אליה ועל ס' שבאיזשהו שלב התחילה לטעון שחרף שנות הזנות המרות והארוכות, הצליחה לשמור על בתוליה. אני חושבת על אלפי המעמדים של ניצול ושנאה והתעלמות ואי ראיית הזולת  שמתרחשים בכל זמן, בכל מקום, ועל הפיצול שלופת את תודעת הציבור בין הנשים הטובות והראויות לבין אלה הנתפסות כמותרות לכל אדם. אני חושבת על המאמץ העצום שנדרש מאיתנו כדי לא להפנות את המבט, כדי להכיר במה שאנחנו מעוללים וכדי לא לאבד תקווה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. נתן

    אז מה את מציעה?

    1. יוסףה מקיטון

      כמו נחליאלי שתמיד בא בסתיו, בסופה של כל כתבה פמיניסטית צץ לו הגבר שכותב "מה את מציעה". מונע שלא במודע מאיזו חרדה עתיקה ממנו ומאיתנו, שמא מאחורי ההזמנה של הכותבת להזדהות, להשתהות רגע, לחלוק איתה את החוויה, לספוג וללמוד, יש איזו הצעה שתפחית כזית מהפריבילגיות של מגדרו הגאה. חרד מהתוצאות העלולות לבצבץ לו רק יענה להזמנה ויראה לרגע את מה שמנסים כל כך שלא נראה: את הסבל, האונס, העוני, ההתמכרות לסם, המוות, האלימות. חוסר הנוחות לעמוד מול כל אלה הוא שמפעיל את הפחד שמפעיל את האמירה האדנותית, חסרת הסבלנות, השחצנית: אז מה את מציעה?

      ובכן, אני לא הכותבת (המוכשרת והרגישה!) אז אני מציעה הצעה משלי: תשהה רגע את הפחד, והקפיצה להצעות כאלה ואחרות (שאגב, אפשר למצוא בכתבה – אני מצאתי שתיים) ותנסה שנייה, רק שנייה, להיות פה איתה, להסתכל דרך עיניה. זה מה שאני מציעה.

    2. יונית נעמן

      הי נתן, מה שאני מציעה זה שהמדינה תיקח אחריות כוללת על התופעה הזו ותפצח במהלך חינוכי כולל מהגיל הרך כך שילדים וילדות יזכו לחינוך מגדרי בדגש על שוויון. כל זה צריך להיות מלווה בקמפיינים לציבור הרחב – זה שכבר גמר להתחנך במוסדות – כמו שעשו בזמנו לחגורות בטיחות, כמו שעושים מדי פעם למטרות כאלה ואחרות. מהלך כזה צריך להקדים את החוק, אחרת לא יהיה לחוק שום סיכוי להיות מיושם בהצלחה. כשהציבור בישראל יבין שזנות היא לא בחירה ושאסור באיסור חמור לעשות שימוש אינסטרומנטלי בגופה של אחרת למטרות כאלה או אחרות, כשההבנה הזו תחלחל לכל השכבות החברתיות, אז אפשר יהיה להעביר פה חוקים. כרגע, כשמתייחסים לזנות כאל תופעה "סקסית" או כאל עניין נחוץ ביותר לגברים או אפילו כאל תופעה לא רצויה שאין מה לעשות נגדה, כי זה "המקצוע העתיק ביותר בעולם" – יש עבודה חברתית רבה לעשות, ברמת התודעה. זה מה שאני מציעה, בקיצור נמרץ…

      1. נתן

        תודה על התשובה. לדעתי מדובר בחלומות באספמיה , ובכל מקרה אני לא רואה איפה זה הצליח.

        1. דפנה

          ומה אתה מציע, נתן? אני בטוחה שהמצב הקיים רע גם בעיניך.