string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מסרבות להתיישר לפי הטייס האוטומטי

רוב כלי התקשורת הישראליים התעלמו מ"צעדת התקווה" ההמונית של תנועת נשים עושות שלום, שהסתיימה השבוע מול בית ראש הממשלה. השתתפו בה נשים ישראליות ופלסטיניות מכל סוג, גיל, מצב משפחתי, השכלה ומוצא וקראו להסכם מדיני מכבד ומקובל על שני הצדדים, וכן לשילוב נשים בתהליכי קבלת החלטות
ענת סרגוסטי

בעבר הלא כל כך רחוק, חלק משמעותי מהדיון הציבורי עסק בנושא המדיני. נשקלו אופציות, הוצעו פתרונות, היו דיונים ערים. בעבר הלא כל כך רחוק, חלק ניכר מהדיון הציבורי עסק במה שקורה בשטחים, בחברה הפלסטינית, במימשק בין הפלסטינים לישראלים. בעבר הלא כל כך רחוק, חלק ניכר מהדיון הציבורי נשען על מידע שכלי התקשורת המרכזיים היו מביאים לציבור. בעבר הלא כל כך רחוק, כל כלי תקשורת שכיבד את עצמו ואת מאזיניו, צופיו וקוראיו העסיק יותר מכתב/ת אחד שתחום הסיקור שלהם היה מה קורה אצל הפלסטינים. לא ״כתבנו לענייני ערבים״ שתחום הסיקור שלו חולש על מרחב ממרוקו במערב ועד איראן שבמזרח כמו שיש היום.

למעשה, בעבר הלא כל כך רחוק אפילו אני הייתי אחד הכתבים האלה, ותחום הסיקור שלי, תאמינו או לא, היה רצועת עזה, ולצידי היה כתב שתחום הסיקור שלו היה הגדה המערבית ולצידנו היה עוד כתב שתחום הסיקור שלו היה העולם הערבי. במשך כמה שנים הכנו שלושתנו מדי יום – כן מדי יום – כתבות, כל אחד בתחומו. כלומר: לנושא המדיני היה נפח משמעותי בסיקור התקשורתי, ולכן גם בדיון הציבורי.

אבל שנים חלפו, והנושא נזנח כמעט לחלוטין. כיום רק אם נחפור עמוק במעמקי רשת האינטרנט נוכל לדלות מעט מידע על מה שקורה ברחבי הגדה המערבית. הדיווחים על מה שקורה בעזה מרודדים למידע מאוד שטחי אם בכלל. למעשה, כל שיווי המשקל הציבורי השתנה לגמרי. הנושא הכלכלי-חברתי תפס מקום רחב יותר, מעמיק יותר, גדול יותר. אנחנו יכולים לומר בכל רגע נתון מה מחיר הקוטג׳, לתת טבלת מחירים משווה של מוצרי יסוד בין תל אביב, ברלין, לונדון וניו יורק. למדנו לפרטיו את מתווה הגז, אנחנו עוקבים בדאגה אחרי התעצמותן של חברות על חשבון הלקוח הקטן, אנחנו מבינים איך עובדת השיטה שבאמצעותה הבנקים הם הגופים הרווחיים ביותר במשק ועוד.

זה כמובן מבורך. אבל באותה הנשימה אימצנו כמעט בלי התנגדות את הסיסמה שאין פרטנר, או את התפיסה שזה לא הזמן עכשיו למהלכים מדיניים, ורבים מאיתנו נכנעו לאותה אמירה אומללה של ראש הממשלה שנועדנו לנצח לחיות על חרבנו וכדאי שנפנים את זה, וכולנו התכנסנו לתוך בונקר כשסביבנו קירות גבוהים של חרדה, איומים, חששות ופחדים וערעור נפשי וקיומי.

אימצנו כמעט בלי התנגדות את הסיסמה שאין פרטנר, או את התפיסה שזה לא הזמן עכשיו למהלכים מדיניים, ורבים מאיתנו נכנעו לאותה אמירה אומללה של ראש הממשלה שנועדנו לנצח לחיות על חרבנו וכדאי שנפנים את זה, וכולנו התכנסנו לתוך בונקר כשסביבנו קירות גבוהים של חרדה, איומים, חששות ופחדים וערעור נפשי וקיומי

כי המציאות לא יישרה קו עם השינוי בשיח הציבורי. במציאות ממשיכים ליפול קסאמים על יישובי עוטף עזה, ובמציאות התקיים מבצע ״צוק איתן״ שגבה קורבנות רבים משני הצדדים, ובמציאות מתקיימת כאן מערכה שזכתה לכינוי ״אינתיפאדת הסכינים" או ״אינתיפאדת היחידים״. על כן זה נתפס כיומרני במקרה הטוב או נאיבי עד חיוך במקרה הפחות טוב, לחשוב שניתן לשנות את השיח, שניתן להחזיר לסדר היום הציבורי לא רק את הנושא המדיני, אלא בעיקר את התקווה שיכול להיות כאן אחרת. זה נראה בלתי אפשרי כמעט לחשוב שאפשר לפרק את כל החששות, הפחדים, החרדות, התפיסות המקובעות, ובעיקר את התשובות עם סימני הקריאה בסופן.

ובדיוק מהמקום הזה נשמעה לרבים הסיסמה שמאחוריה התייצבו בשבוע שעבר אלפי נשים ישראליות ופלסטיניות קצת מעורפלת ועמומה: ״לא עוצרות עד הסכם מדיני״. זו הסיסמה שמאחוריה צומחת תנועת השטח הגדולה בישראל כיום, תנועת ״נשים עושות שלום״. לוותיקי המאבקים נגד הכיבוש, או בעד סיפוח חלקי מולדת מצטיירת התנועה הזאת בכלל והסיסמה הזאת בפרט כמשהו נחמד, נאיבי, אפילו מאוד לא פוליטי, כמעט כמו הפארודיה על מלכת היופי שנשאלת מה היא מקווה להשיג והיא עונה ״שלום עולמי״.

זה נכון ככל שאנחנו ממשיכים להיות שבויים בפרדיגמות שלאורן הלכנו כל השנים האלה. זה נכון ככל שנכנס למצב הטייס האוטומטי שיורה את התשובות לכל השאלות עוד בטרם נשאלו.
זה הטייס האוטומטי שיש לו רק תשובות. זה הטייס האוטומטי שמייצר את הסרגל שאם לא מתיישרים לפיו, אין זכות דיבור. זה הטייס האוטומטי שמחייב אותנו לומר אם אנחנו בעד או נגד הכיבוש, בעד או נגד ההתנחלויות.

זה הטייס האוטומטי שמחייב אותנו לבחור בין שלום לבין ביטחון, בין הסכם מדיני לבין ביטחון אישי וביטחון המדינה. זה הטייס האוטומטי שכולנו מדקלמים אותו מתוך שינה, כי אנחנו כבר מתוכנתים. זה הטייס האוטומטי שמחלק אותנו לימין ולשמאל, ולעיתים למרכז ולסמול. זה הטייס האוטומטי שמחייב אותנו לבחור צד. זה הטייס האוטומטי שמגדיר אותנו, ומתייג אותנו.

נשים עושות שלום
אחד משיאי הצעדה בקסר אל יאהוד. אלף נשים פלסטיניות הגיעו מכל רחבי הגדה המערבית וצעדו לצידן של כשלושת אלפים נשים ישראליות שהגיעו מכל רחבי ישראל. זה היה מחזה מרגש, שלא נראה כמותו באזור שנים רבות אבל כלי התקשורת המעטים ששידרו משם היו כלי תקשורת ערבים. צילום: ענת סרגוסטי

בשנה הבאה נציין 50 שנה למלחמת ששת הימים. חצי מאה לאותו נצחון מעוטר ומסופר, שהותיר אותנו עם משא כבד שקורע אותנו מאז כחברה. משא שאין דרך להגדיר אותו באופן נייטרלי, ולכן יש לו הגדרות רבות, וכל אחת מההגדרות שנבחר תעיד על השיוך הפוליטי של המגדיר: השטחים הכבושים, השטחים המוחזקים, ארץ ישראל השלמה, הגדה המערבית ורצועת עזה, יהודה ושומרון, השטחים הפלסטינים ועוד. האמריקנים, אגב, ניסחו הגדרה נייטרלית שלא נוקטת עמדה פוליטית: ״השטחים שישראל תפסה ב-1967״.

ומאז קורעת השאלה על אותם חלקי ארץ את החברה הישראלית לשני מחנות (לפחות): ימין ושמאל. פינוי לעומת סיפוח, ארץ ישראל השלמה לעומת מתווה שתי המדינות. ועוד ועוד. והנה, לפני שנתיים, קמו עשרות רבות של נשים מכל רחבי הארץ ואמרו די. זה היה בימים האחרונים של מבצע ״צוק איתן״. זה היה מבצע אחד יותר מדי עבור כל הנשים האלה. הן חשו מצוקה גדולה, ייאוש עמוק, אפיסת כוחות ומתוך המקום הנמוך הזה הן יצאו להתארגנות שזכתה לשם ״נשים עושות שלום״.

זה הטייס האוטומטי שמחייב אותנו לבחור בין שלום לבין ביטחון, בין הסכם מדיני לבין ביטחון אישי וביטחון המדינה. זה הטייס האוטומטי שכולנו מדקלמים אותו מתוך שינה, כי אנחנו כבר מתוכנתים. זה הטייס האוטומטי שמחלק אותנו לימין ולשמאל, ולעיתים למרכז ולסמול. זה הטייס האוטומטי שמחייב אותנו לבחור צד. זה הטייס האוטומטי שמגדיר אותנו, ומתייג אותנו

היו שם נשים שזו הייתה הפעם הראשונה שבה העזו להשמיע את קולן בנושאים של ביטחון ומדיניות, היו שם נשים שמעולם לא יצאו מהבית למען מטרה ציבורית בסדר גודל רחב כל כך. היו שם נשים מאילת, ומיפו, ומאשקלון ומאופקים, וממטולה, ומתל אביב וירושלים. נשים מכל סוג, גיל, מצב משפחתי, השכלה, מוצא.

בשנתיים האחרונות הן חרשו את הארץ. עוד ועוד נשים הצטרפו לתנועה. היא מונה כיום יותר מעשרת אלפים חברות רשומות, ועוד עשרות אלפי תומכות בכל רחבי הארץ. נשים שהחליטו לעשות מעשה, ולפעול ככל יכולתן כדי לשנות את סדר היום הציבורי, כדי להחזיר את הנושא המדיני למרכז השיח, כדי לטעת תקווה שאפשר וצריך לשנות ושזה בידינו. נשים שהסתובבו בארץ, הקרינו את הסרט הדוקומנטרי על נשות ליבריה שהצליחו להביא לסיום מלחמת אזרחים עקובה מדם ומקורבנות, שעשו חוגי בית, עמדו בצמתים. תנועה שכולה מתנדבות.

בשבועות האחרונים יצאה התנועה לצעדה תחת הסיסמה ״צעדת התקווה – לא עוצרות עד הסכם מדיני״. הצעדה החלה במוצאי ראש השנה בראש הנקרה והסתיימה בחול המועד סוכות בעצרת המונים (המוניות) בירושלים, מול בית ראש הממשלה.

״נשים עושות שלום״ היא תנועת שטח אמיתית, שיש לה בסיסים ונציגות ורכזות ופעילות כמעט בכל נקודה על מפת ישראל. אין מרכז ופריפריה. וברוח הפמיניזם זוהי תנועה שטוחה. כולן מנהיגות, כולן שוות, כולן שותפות להחלטות, כולן שותפות לדיונים, לכל אחת יש קול. הדברים האלה באו לידי ביטוי חזק בצעדה שעברה דרך כל כך הרבה יישובים, ערים וכפרים בדרך לירושלים. הרעיון היה שכל אחת תוכל לקחת חלק בצעדה. שגם אם את גרה באום אל-פחם, ואין לך תחבורה ציבורית או דרך להגיע לירושלים, את יכולה להיות חלק מהדבר הגדול הזה. וכך היה. ובכל מקום נערכו עצרות קטנות, שהשתתפו בהן מאות ולעיתים קרובות אלפי אנשים מהאזור. רבים מראשי היישובים והרשויות נתנו לצעדה את ברכת הדרך.

כדי לתת עוד קצת נראות למסע הזה, הגיעה לארץ ליימה גבואי, כלת פרס נובל 2011 מליבריה, שהובילה את סיום מלחמת האזרחים הנוראית במדינה שלה ובאה לארץ במיוחד כדי להשתתף בצעדה.

יימה גבואי מליבריה לצד דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה בעצרת שקיימה הצעדה במטולה. צילום: ענת סרגוסטי
ליימה גבואי כלת פרס נובל 2011 מליבריה, שהובילה את סיום מלחמת האזרחים הנוראית במדינתה ובאה לארץ במיוחד כדי להשתתף בצעדה, לצד דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה בעצרת שקיימה הצעדה במטולה. צילום: ענת סרגוסטי
נשים מתנועת "נשים עושות שלום" מול בית רה"מ. אוקטובר, 2016. צילום: עמוד הפייסבוק
נשים מתנועת "נשים עושות שלום" מול בית רה"מ. אוקטובר, 2016. צילום: עמוד הפייסבוק

אחד השיאים היותר מרגשים של הצעדה היה המסע לשפך הירדן – קאסר אל-יהוד – אותו מקום שבו על פי המסורת היהודית חצו בני ישראל את הירדן ונכנסו לארץ, שבו על פי המסורת הנוצרית טבל יוחנן המטביל את ישו ומאמיניו. זה היה המקום שבו יכלו נשים ישראליות לצעוד ביחד עם נשים פלסטיניות. אלף נשים פלסטיניות הגיעו מכל רחבי הגדה המערבית וצעדו לצידן של כשלושת אלפים נשים ישראליות שהגיעו מכל רחבי ישראל. זה היה מחזה מרגש, שלא נראה כמותו באזור שנים רבות-רבות. אבל כלי התקשורת המעטים ששידרו משם היו כלי תקשורת ערבים. כלי התקשורת הישראלים לא שלחו לשם כתבים, ולא פינוי שעות שידור והתייחסו לאירוע בסלחנות במקרה הטוב, ובהתעלמות במקרה הפחות טוב.

״נשים עושות שלום״ היא תנועת שטח אמיתית, שיש לה בסיסים ונציגות ורכזות ופעילות כמעט בכל נקודה על מפת ישראל. אין מרכז ופריפריה. וברוח הפמיניזם זוהי תנועה שטוחה. כולן מנהיגות, כולן שוות, כולן שותפות להחלטות, כולן שותפות לדיונים, לכל אחת יש קול. הדברים האלה באו לידי ביטוי חזק בצעדה שעברה בכל כך הרבה יישובים בדרך לירושלים

בהרבה מובנים אנחנו נמצאים היום ב״זמן האישה״. הנושא המגדרי תופס מקום משמעותי בסדר היום הציבורי בעולם בכלל וגם בישראל. נשים מעזות להשמיע את קולן. ומהמקום הזה בחרה תנועת ״נשים עושות שלום״ לא להיכנס לתוך הפרדיגמות השחוקות והידועות ולא להציב על המדף עוד פתרון מדיני מסוים. ומהמקום הזה מובילה התנועה שני מסרים עיקריים: הסכם מדיני מכבד ומקובל על שני הצדדים ושילוב נשים בתהליכי קבלת החלטות.

הקריאה להסכם מדיני מכבד היא נסיון לשבור את הפרדיגמות בין תומכי ארץ ישראל השלמה לתומכי שתי המדינות. כי מה שחשוב הוא לא איזה הסכם, אלא שיש הסכם שמקובל על שני הצדדים. ומהמקום הזה קל יותר לנשים להתחבר. תחת הסיסמה הזאת אפשר בקלות רבה יותר להכניס נשים מהשמאל, מהמרכז ומהימין. כל אחת עם תפיסת עולמה, עם מחשבותיה ועם האידיאולוגיה שלה – אבל כולן מאוחדות תחת האמונה העמוקה והדרישה הממוקדת שעל המנהיגים לעשות הכול כדי להגיע להסכם מדיני מכבד, כי רק הוא יביא קץ למלחמות ולמבצעים ורק הוא יעניק את הביטחון שכולנו מחפשים. זה כבר קרה בעבר אפילו אצלנו, שאויבים גדולים הפכו לבעלי ברית – כך היה כשבגין חתם על הסכם שלום עם אנואר סאדאת. זה קרה כאן, זה קרה במקומות אחרים זה יכול לקרות שוב.

הכותבת היא חברה פעילה ב״נשים עושות שלום״

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ליכודניק

    "כי מה שחשוב הוא לא איזה הסכם, אלא שיש הסכם שמקובל על שני הצדדים".
    כאילו יש מרחב הסכמים אפשריים, ורק צריך לבחור אחד וחסל.
    ברק, אולמרט ולבני (אישה, אגב) ניסו למצוא הסכם כזה. לא הצליחו. כניראה שאין.

    מה נשאר? הסכם בשתיקה בין החמאס, הדיקטטור הפלסטיני הלא-נבחר אבו-מאזן, ישראל, ארה"ב, ובמידה פחותה- האיחוד האירופי.

    החמאס לא ימרוד בדיקטטורה של אבו-מאזן ולא יירה (כמעט) מעזה
    אבו מאזן יתמוך בטרור רק בעקיפין (מימון לאסירים, הנצחת שהידים וכו')
    הישראלים לא יקימו התנחלויות חדשות, יאפשרו פעילות אזרחית של החמאס בגדה, לא ייפלשו לעזה, ויספקו לה חשמל, מים ומצרכי יסוד
    ארה"ב תמנע הצעות נגד ישראל במועה"ב ותתרום לאבו-מאזן

    זה ההסכם שנשמר- פחות או יותר- מאז 2007.
    רוצות הסכם אחר, או פשוט יציב יותר? חפשו אינטרס של אחד מהצדדים לעיל.
    לדאבוני, צעדה של 4000 או 40000 נשים תשפיע-אולי- על ארה"ב. מבחינת שאר הגורמים, זה פשוט לא רלוונוח לבסיס התמיכה שלהם.

  2. א

    למה אתם לא עושות צעדת תקווה לרשות ולאבו מאזן ומבקשות ממנו שיקבל את אחת מההצעות הרבות שקיבל ותמיד אמר להם לא ועדין לא מוכן לקבל שום הצעה שלא כוללת את מחיקת מדינת ישראל?

  3. אורנה אשכנזי

    התקשורת כבר מראה סימני התעניינות, והרדיפה של התקשורת אחרי תנועת נשים עושות שלום בדרך, בדיוק כפי שאמרה ליימה גבואי כלת פרס נובל לשלום: יגיע הרגע שהתקשורת תרדוף אחריכם. אני לא דואגת.
    ענת,כתבה נפלאה שממחישה את המציאות הקשה בה אנחנו נמצאות אותה עלינו לשנות במהרה. נשים עושות שלום הצליחה להאיר את קצה המנהרה והאור הזה יגדל ויגדל עם עוד ועוד נשים שיבינו שביכולתנו לשנות מציאות.

  4. ציפי מיתר

    ענת יקרה,
    ראשית, גילוי נאות: גם אני חברה רשומה ופעילה בתנועת 'נשים עושות שלום'.
    שנית, אם נשכיל לשלב את מאבקנו להסכם מדיני עם היבטים כלכליים, רעיונותיו יכבשו קהל רחב יותר.
    בבדיקה של הנסיבות ההיסטוריות להמצאת הכתב, נלמד שהמוח האנושי מתרשם ממספרים והשואות כמותיות. לכן בודקים עבורנו, חדשות לבקרים, עלויות ומדדי יוקר למיניהם. גם אנחנו צריכות לחזור ולהדגיש את עלות המלחמה מול תועלת השלום. ולא רק לתקציב המדינה, אלא מה ירוויח האזרח הצעיר או הותיק. מה עלות השכול, פצועי הקרבות ונפגעי הטרור. כמה כסף (!), זו לא מילה גסה, ניתן יהיה לנתב לפיתוח ולתיקווה אם יהיה כאן הסכם מדיני.
    לא לפחד להציג מספרים. בדיוק כמו ש'ארבע האמהות' ספרו את הנופלים בלבנון וזעזעו את כולנו. וכמו שבאוהל שהקימה משפחת שליט היתה כרזה גדולה שספרה את ימי שיביו והרעידה את לבבות העם בציון, שיצא באלפיו למען שחרורו.

  5. מיכל פנט פלג

    מאמר מצוין. סקירה מקיפה על תולדות ההתייחסות של התקשורת ושל דעת הקהל בישראל לכיבוש, לפלסטינים החיים בשטחים ולעתיד הסכסוך. מאת עיתונאית שיודעת דבר או שניים על הנושא! אכן, תנועת נשים עושות שלום פועלת לשנות את הפרדיגמה של "אין פרטנר" ופועלת לשקם קודם כל את הפרטנר הישראלי.

  6. פריץ היקה הצפונבוני

    גב׳ סרגוסטי היקרה .קראתי בענין רב מאד.ארוע מרגש מאוד . יש כנראה דברים שנשים עושות יותר טוב אף כי כמה נשים מקבלות החלטות מאוד איכזבו. הזוג הקיסרי הגיע כנראה לאיזה מצב הזוי לחלוטין אם הוא מתחבא מאלפי הנשים היקרות ע׳׳י מסך בד שחור ושכנוע עצמי שמדובר בגוף קיקיוני. נזכרתי גם איך ליוית באומץ עם עוד אשה את אורי אבנרי לפגישה עם עראפת במערב בירות הנצורה. היית chi עיתונאייות /אים שגדלו בגן הורדים של ,,העולם הזה׳׳ למרבה הצער היו גם עשבי באשה כמו דן מרגלית שמצא לעצמו אצ המקום הנאות בביביטון.במצב המיאש מאוד אתן התקוה הגדולה ששנוי לעתיד טוב יותר אפשרי. כל הכבוד! יהושע רוזין.