string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

כן, זה היה מרד ערבי אנטי ציוני

מותו של שמעון פרס חידד את הבלתי אפשרי בתפישות הרווחות של "דו-קיום" ו"השתלבות". ישראלים שגינו את החלטת הרשימה המשותפת לא להשתתף בלוויה, ניסו להגן על הערכים היפים שהם חושבים שהם מייצגים וציפו להצהרת אמונים של הערבים. אבל אלה סירבו להתפקד
עמר אלע'בארי

מנחה קבוצות, מחנך פוליטי, מתעד ומצלם את הנכבה ואת שיבת הפליטים. חבר צוות בעמותת זוכרות

מותו של שמעון פרס סיפק לא מעט חומר למחשבה על יחסי הכוח בין היהודים לפלסטינים בארץ, ופתח שאלות לגבי העתיד. החלטת המנהיגות הפלסטינית במדינה להחרים את האירוע פלטה למרחב הרבה אֶרס כלפי הפלסטינים בישראל וכלפי מנהיגותם. החוצפה הישראלית התגלתה במלוא נופחהּ: אטימות, גזענות, התנשאות ואיומים, כיאה לקבוצה קולוניאלית אלימה שדורשת מהקרבן שלה לפאר ולהוקיר את המדכא.

מסע חייו של פרס היה מסלול ההיסטוריה של המדינה היהודית. חייו גילמו את הציונות והישגיהָ, ולכן במותו הוא הפך לסמל לאומי. החרם הערבי היה נגד סמל לאומי ישראלי, וישראלים יצאו מדעתם נוכח ההחלטה הזאת כי הבינו את משמעותה. ישראלים רוני-דניאלים שייחסו תכונות של תת אדם לפלסטינים, או אבי-דיכטרים שראו בהחלטת הרשימה המשותפת כ"טומאה", לא קמו כדי לגונן על פרס האיש אלא על עצמם, על הישראליות שלהם, על הציונות שבהם ועל הערכים היפים כביכול שהם חושבים שהם מייצגים ושמגיע להם כבוד – בעיקר מהפלסטינים שחיים איתם. הלווייתו של פרס הפכה לטקס לאומי ציוני, והרשימה המשותפת קראה את התמונה נכונה והחליטה בהתאם. גם הישראלים תפסו את המוות הזה כאירוע לאומי, וציפו בהתאם להצהרת אמונים של הערבים. הפעם, המנהיגות הפלסטינית בישראל החליטה לא להתפקד. כן – זה היה מרד ערבי אנטי ציוני.

אין כמו הפלסטינים כדי להעיד על הדברים שפרס עשה בחייו. מי שהצליח לרכוש את תדמית "רודף השלום" רדף בפועל את הפלסטינים וריסק את תקוותיהם. הסכמי אוסלו היו אסון עבור הפלסטינים, והשלום שהציע אינו יותר מאשר הסדר כפוי שמשמר את העליונות והשליטה הישראליות – כי המצב הא-סימטרי הקיים בין הפלסטינים המוחלשים לישראלים החזקים חייב להמשיך גם בעת "שלום", וכל ניסיון לסגירת פערים ייחשב כאיום קיומי על היהודים. פרס ודומיו הודו ודרשו תדיר עליונות צבאית, והעולם תמך. כך שומרים על ישראל בלתי מנוצחת. אבל כל בר דעת מבין שעליונות צבאית באה יחד ואף תוצאה של עליונות כלכלית ומדעית, וכן תחומים אחרים בחיים. המסקנה אם כך, כדי להשאיר את הפלסטינים והערבים בכלל חלשים צבאית יש לדאוג להחלישם גם בתחומי החיים האחרים. וזה מה שפרס עשה וזה מה שממשיכיו ימשיכו לעשות.

פרס במסיבת עיתונאים לרגל הרמדאן בבית הנשיא בירושלים, 18.07.12. צילום: משה מילנר / לע״מ
פרס במסיבת עיתונאים לרגל הרמדאן בבית הנשיא בירושלים, 18.07.12. צילום: משה מילנר / לע״מ

מדינת פרס ביצעה את הנכּבּה הפלסטינית, את הטיהור האתני, את הרס הכפרים, את ההשתלטות על רכוש הפליטים ומניעת שיבתם, משטר צבאי על הפלסטינים ששרדו את הנכבה ונהיו אזרחים אצל שמעון פרס, טבח כפר קאסם, המשך הפקעת אדמות, כיבוש נוסף ב-67׳, בניית התנחלויות, יום האדמה, דיכוי אינתיפאדות, אפליה וגזענות, התקפות בלבנון, כפר כנא, עזה, ג'נין ג'נין, אוקטובר 2000, נשק גרעיני, קשרים עם משטרים חשוכים, כולל האפרטהייד בדרא"פ ועוד. ואלה רק הדברים הגלויים לעין.

מדינתו של שמעון פרס אכן הביעה נכונות לשפר את מצבם הכלכלי של הפלסטינים, אפילו של העולם הערבי כולו. קראו לזה שלום כלכלי. פיתוח אזורי. גם ביבי מאמין בזה. זו המשוואה של השלום ששמעון פרס והציונות מציעים. שלום בין מכניעים ונכנעים. בין אדונים למשרתים. זו מנטליות קולוניאלית מוכרת. הנאורים ובעלי הציביליזציה יביאו פיתוח, תרבות וכל טוב לעולם החשוך תמורת כניעה

מותו של פרס הציף את כל העוולות הללו מול פרצופם של קורבנותיו. רק נאיבי או טיפש יאמין שמי שהיה שותף לכל המהלכים והתפישות הללו רצה באמת להשיג שלום וצדק. פרס לא חדל מלעסוק ב"הם לא ינצחו אותנו", והשיג זאת בדרכים שונות, גם בדיבורים על שלום. אך בפועל הוא רצה שהפלסטינים והערבים ישלימו עם העובדות שהציונוּת קבעה, ושכדאי לערבים החלשים, הנחשלים והפרימיטיביים לחיות בשלום עם ישראל, כפי שהיא, ורק כך יהיה להם טוב. יכול להיות שהוא צודק. לוּ היו הפלסטינים משלימים עם תבוסתם וריסוקם והיו מושיטים יד לישראל שזה עתה פירקה להם את הצורה ואת המולדת, והיו מסכימים לעבוד אצל היהודים, והיו נותנים את הסכמתם לדיכויָם, ובו בזמן מתנהגים בנימוס ומתייצבים להלוויות של מנהיגיהם – אולי אז מדינת פרס הייתה מנדבת כמה עצָמוֹת הומניטריות או מחוות ומצבם של הפלסטינים היה פחות גרוע ממה שהוא היום. וכדרכו של פרס הוא היה באותה הזדמנות סוחט טקסי חנופה והודיה מפלסטינים אחדים, וגם מחמאות מהעולם על המחוות והוויתורים כביכול שעשה.

מדינתו של שמעון פרס אכן הביעה נכונות לשפר את מצבם הכלכלי של הפלסטינים, אפילו של העולם הערבי כולו. קראו לזה שלום כלכלי. פיתוח אזורי. גם ביבי מאמין בזה. זו המשוואה של השלום ששמעון פרס והציונות מציעים. שלום בין מכניעים ונכנעים. בין אדונים למשרתים. זו מנטליות קולוניאלית מוכרת. הנאורים ובעלי הציביליזציה יביאו פיתוח, תרבות וכל טוב לעולם החשוך תמורת כניעה. אך כמו בשאר המקומות, גם פה הצעה זאת נדחתה על ידי הילידים. להפתעתם של האדונים, לא רק לחם בני אדם מבקשים, אלא גם חירות ועצמאות. ואת זה פרס לא רצה ולא יכול היה לספק.

פרס מת, יצאה אמת. מותו של פרס חידד את הבלתי אפשרי בתפישות הרווחות של "דו-קיום" ו"השתלבות". אפשר לנצל את המומנטום כדי להתחיל דיון חזוני משמעותי על עתיד אפשרי רצוי לתושבי הארץ, פלסטינים ויהודים. סוף סוף נשמעו הבהרות, כולל מהרשימה המשותפת, לגבי משמעות הדו-קיום. דו-קיום לא יכול ללכת יחד עם ציונות. ההבנה שדו-קיום הוא לנהל יחסים בין אישיים טובים בין יהודים וערבים על בסיס יחסי הכוח הקיימים היום, היא הבנה מוטעית. האמונה שערבים רוצים ויכולים להשתלב ב"מדינתם" כל עוד היא מדינה יהודית, ותחת דגלה, סמליה, מטרותיה ואופיָה היא אמונה מוטעית. המאבק לשוויון בתוך המסגרות שיצרה מדינת שמעון פרס הוא מאבק לשווא. זאת הזדמנות לחדד את המסרים ולהבין מי פרטנר ומי לא. מי באמת נאבק על יצירת מציאות צודקת, שוויונית, דמוקרטית ולא ציונית, ומי מתעקש, במודע או לא במודע, על העמקת האפרטהייד והנצחת המעמדות הקיימים במדינה על בסיס גזעי, כמו שמעון פרס. ומי שמאמין שכך ישיג שלום אינו מבין מה זה להיות בן אדם שחי תחת דיכוי ושואף לחופש.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יפתח סטריק

    עומר יקר. פעם מרד היה מרד 29, 36-39 אינתיפאדה היום לא ללכת ללוויה שהיא לא פחות מאשר של הבניית הסכמה לאומית ופבריקציה של אידיאולוגית שלום כוזבת, יכולה להתפס כמרד אנטי ציוני של האנטיקאסט של הציונות ומדינת ישראל. כנראה שאנחנו עמוק במנהרה עמוקה ומאוד חשוכה.

  2. דןש

    לצערי הפסקה האחרונה של הכתבה הוא מסר של ייאוש.
    הערבים אזרחי מדינת ישראל חייבים להכיר בעובדה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית והיהודים חייבים להכיר, שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית וחייבת להיות שוויונית כלפי כלל אזרחיה.
    ההשתלבות בין האזרחים חייבת להיות הדדית, תוך כדי כבוד והבנה.

    1. שלום

      הפיסקה האחרונה היא לא מסר של ייאוש אלא מסר פוקח עיניים לכל מי שעדיין לא ויתר על חזון החיים המשותפים במדינת כל אזרחיה.

  3. א

    לפי אותו הגיון גם ישראל הייתה צריכה להחרים את ההלוויה של סעדאת כי הוא היה אחראי להריגה של אלפי ישראלים ופעל במשך כל חייו נגד ישראל ובמטרה להשמידה. הבעיה היא לא שהיה פו מרד אנטי ציוני אלא שאתה והם וכל ערבי ישראל רוצים למחוק את מדינת ישראל מהמפה ולמחוק את כל היהודים ולכן תמיד תמצאו "צידוק" למה להחרים כל יהודי באשר הוא. משום מה אין לכם שום בעיה עם סימלי המדינה על קצבאות הילדים שלכם, האבטלה, רשיונות הנהיגה ובכללי כספי המיסים שלי שהולכים לשיקום העזובה בישובים שלכם שאתם יצרתם ואנחנו משלמים על זה. לכם יש רק בעיה עם החלק של להיות אזרחי המדינה בצד של החובות. אתם בזים למדינה ולחוקיה, בזים לחוקי התנועה (ולכן אתם מעורבים בפי 6 תאונות דרכים) ורוצים רק לקבל בלי לתת כלום ועוד להתבכיין על זה ולצעוק שמלפים אתכם. המאמרים שלך ושל חביריך רק עוזרים לנו לשכנע את עם ישראל שלעולם לא תרצו להשתלב פה ועם ישראל בזמן הנכון ידע מה לעשות עם זה.

  4. דמוקרט

    חבל, חבל מאוד. סוג השיח הזה לא יביא אותכם לשום מקום טוב עמר אלע'בארי.
    אתה כותב על "חירות ועצמאות" ?
    לערביי ישראל יש הרי עשרות מונים יותר חופש ביטוי ובטחון אישי מ 21 מדינות ערב.
    לו רק היית כותב באופן דומה נגד השלטון אצל אסד, אבו מאזן, הנייה, המלך סלמאן מסעודיה, או כל דיקטטור מצוי אחר מרחבי העולם הערבי היית מוצא עצמך במרתף עינויים במקרה הטוב או גופה במקרה הנפוץ יותר.
    כמי שמצוי בצד השמאלי של המפה הפוליטת זה מאכזב מאוד לקרוא כתב פלסתר מהסוג שכתבת. אולי ההתרסה נותנת לך הרגשה טובה אבל אתה ודומיך כנראה מתקשים כנראה להבין שלרוב הימני בארץ בכלל לא איכפת שחברי הרשימה המשותפת לא הגיעה ללווית פרס. בשבילם זה היה רק צידוק והוכחה לטענותיהם נגדכם.
    בדו שיח רווי השנאה הזה אתם למעשה פוגעים רק בשותפים שלכם אצל היהודים בשמאל.
    ונניח, רק נניח, שכול היהודים יתאדו מחר בבוקר מרחבי המדינה כפי שנראה שאתה רוצה.
    אני לא בטוח בכלל שתהיה מרוצה מהתוצאה הסופית של המשטר בפלסטין נקייה מיהודים.

  5. מנדרינה

    יש בעיה גדולה עם עניין הנייטיבז, כאשר היו כאן יהודים נייטיבז כל השנים, גם כשהסבא של הסבא של הסבא הנייטיבז שלך הגיע. ידועות העובדות לגבי הגירת הערבים בתחילת המאה ה20, וגם התיעודים של אנשים שאינם תומכי יהדות או ציונות בדבר כמות האוכלוסיה הדלילה ביותר בארץ הזו במאות הקודמות. השיח על מכניעים ונכנעים הפך להיות גועלי ברמות, הרי הפכתם לעם של פלסטינים לפני כ50 שנים רק בגלל תביעה על אדמה, דהיינו משיקולי כדאיות ורכוש, אחרת אתם ערבים ככל ערבי אחר בעולם הזה. הבעיה שאתם חושבים שכל הארץ הינה הנדלן שלכם, ועל כן אתם לא מפסיקים לילל, גם אם לא מנסים להוציא אתכם מפה. על מה אתם מיללים? האחים שלי בארצות ערב עזבו בתים כדי לבא לפה, בתים שהיום גרים בהם ערבים. עכשיו הרבה ערבים מיישבים בתים של אחים שלי באירופה שהוחרמו בעקבות רצח היהודים שגרו בבתים האלה. מי שרע לו קם ועוזב, מי שלא עוזב, כבייכול בגלל רכוש ואידיולוגיה ורק מילל, סימן שלא רע לו, כאמור- מניסיון.

    1. שחר

      מצחיק, שמי שטוענת כלפי הפלסטינים שהם ״לא מפסיקים לילל״, לא שמה לב, שהתעמולה של ישראל הפכה את הקוטריי כבר עשרות שנים לתעשיה שמכניסה לה גם כסף וגם תמיכה פוליטית.

  6. נפתלי אור-נר

    צודק, אלא שיש להטיח כי קיומנו כמדינה יהודית בלב מרחב מוסלמי יהא בטוח

  7. מנדרינה

    שחר ידידי, כותב המאמר כותב: "האמונה שערבים רוצים ויכולים להשתלב ב"מדינתם" כל עוד היא מדינה יהודית, ותחת דגלה, סמליה, מטרותיה ואופיָה היא אמונה מוטעית". כל המאמר נסוב סביב זה, וההוויה הערבית בישראל גם. מה לפי דעתך, אם כן, הן דרישות הנדלן של ערביי ישראל מימך, ולמרות שאנו חיים בדו קיום בישראל. אני למשל חיה בחיפה, אולי כותב המאמר גם.

    1. שחר

      מנדרינה יקרה, אני מסכים לחלוטין עם הציטוט שהבאת, שהוא קטוע, ולא כולל את ההסבר לטענה הזו. המחשבה כאילו אזרח לא יהודי יכול להיות אזרח שווה במדינה, המגדירה עצמה יהודית, שזו למעשה אתנוקרטיה, להבדיל ממדינה אזרחית, ששייכת לכל אזרחיה, היא אשליה. לטעמי, לאזרחים הפלסטינים בישראל אין דרישות ״נדלניות״ בהכרח, אלא דרישות אזרחיות מסוגים שונים (למרבה הפלא, לא כל ״הערבים״ חושבים אותו הדבר), הנובעות ממעמדם האזרחי הבעייתי, כפי שמודגם יפה במאמר. אגב, מנדרינה היא אחד הפירות האהובים עלי ובילדותי אף היה לנו עץ מנדרינות בחצר, שלשמחתי בכל שנה היה כורע תחת עומס הפרי הטעים שהיה עליו

  8. מנדרינה

    יש מנדרינות גדולות ויש קטנות, יש עם קליפה עבה ויש עם קליפה דקה, עדיין מדובר במנדרינות. לערבים כמה ביטויים לדבר אחד, והדבר הזה הינו לא לחיות במדינה המגדירה עצמה יהודית, ולטענתם היהודים לכאורה אשמים בזה שהם חיים בינם במדינה היהודית. אני מבינה שאתה מזדהה עם זה שאתה אשם במה שמאשימים אותך. אין לי יותר זכויות מאשר לשכנים הערבים שגרים איתי באותו בניין, וגם אם מדובר בשכנות טובה, ברור לי שהיו מעדיפים שבמקומי יגורו ערבים. יש הדרה יהודית משכונות בחיפה שהופכות להיות ערביות. יש הדרה יהודית מחוגים באוניברסיטה כי מקבלים ערבים עם ציונים נמוכים יותר, מישום שהם ערבים. לא נראה לי שערבים מתהדרים בספקנות עצמית כמוך, ולדעתי אין להדרה הזו צידוק במדינה יהודית, גם אם היא פועל יוצא של שיוויון זכויות, ולכאורה אפליה מתקנת או אולי מדיניות מכוונת של נושאי מישרות. ילדים ערביים דוחפים ילדים יהודים בגני משחקים כדי לתפוס מקום בנדנדה או במגלשה עד שילדים יהודים כבר לא רוצים ללכת לשם, אז אולי צריך עוד גני משחקים. אנשים נתקלים ביחס פחות מסמפטי מאחיות ערביות בבית חולים במחלקה שמאויישת ברובה מאחיות ערביות ורופאים ערביים, אז אולי צריך להכשיר עוד יהודים למשרות אלה. יהודים לא יוצאים עם זה לעיתונות ולא כותבים מאמרים, הדבר נשאר בגדר שיחות פרטיות, כי סהכ מערכת הבריאות מטפלת, אנשים מחלימים, הצוות אולי עייף, וזו עיר של דו קיום שהיהודים רוצים בו כי הם הרוב, אז מעלימים עיין מיתוך רצון לחיות בשכנות טובה ובשקט. לסיכום, יש עוינות ערבית בתוך דו קיום, לא בגלל זכויות, אלא בגלל השאיפה לא לגור בין יהודים. אם בחיפה זה ככה, אז על אחת כמה וכמה במקומות אחרים בישראל.

    1. שחר

      מנדרינה יקרה, אם את באמת חושבת, שאין לך פריבילגיות כיהודיה בישראל, בחיפה, או בכל מקום אחר, אנחנו כנראה תופסים אחרת את המציאות. סיפורי הקוטריי של ערבים נגד יהודים או ההיפך זה לא הסיפור.

      1. מנדרינה

        לא לקטר, כמו שאתה אומר, אלא לעשות. כתבתי מהתחלה: למי שקשה- שיעזוב את המדינה היהודית(או הסינית, או האנגלית וכו)

        1. אורנית

          מנדרינה, אדם לא חייב לעזוב את המדינה שלו אם הוא לא מרוצה מהמשטר שלה, אלא יכול לפעול במגוון דרכים לשינוי המצב. אחת מהם הוא לפעול לשינוי המשטר. את הטענה ל״פטרונות מתחזה״ אני מודה שלא הבנתי.

  9. מנדרינה

    מי שלא עוזב ורק מילל סימן שלא קשה לו באמת, כמו שכתבתי – מניסיון של יהודים שעזבו בתים במדינות ערב ובאירופה. כשיהודי חי ב"חצי סיכה על מפת העולם" קם מישהו להאשים יהודי שיש לו פריווילגיות שם. איזו פטרונות מתחזה יש כאן. כאילו חסר שטח על פני כדור הארץ שבו יש לערבים פריווילגיות על פני יהודים

  10. מנדרינה

    הפריווילגיה של היהודים בישראל היא שפה הם הרוב, וזו בדיוק הנקודה שמרגיזה מי שלא מעוניין בזה. אז בפעם המי יודע כמה: שלא יתרגז האדם שלא מעוניין לחיות בין יהודים כלא יהודי, שיקום ויעזוב.