• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

דונלד טראמפ ומותה של אומת המהגרים

אחד הדברים שהועמדו על כף המאזניים בבחירות האלו הוא הרעיון של מדינת המהגרים. עם כישלונו, יש להתכונן לצורות חדשות של אלימות ולהבין מדוע והיכן נכשלה ״קהילת זכויות האדם״

1.

חנה ארנדט נשאלה פעם מהו הרושם הראשוני שארצות הברית השאירה עליה כשהגיעה בגיל 32 כפליטה מגרמניה. ״תראה,״ אמרה בהתנשאות קלה על הקרתנות של המראיין הצרפתי, ״אמריקה איננה מדינת לאום. לרוע המזל, אירופאים אינם מסוגלים להבין את העובדה הפשוטה הזו… המדינה הזו איננה מכוננת באמצעות מסורת, זיכרון, אדמה, שפה, או מוצא… האזרחים כאן מאוחדים באמצעות דבר אחד, שהוא הרבה: אדם הופך להיות אזרח ארה״ב באמצעות הסכמה פשוטה לחוקה.״

משמעותה של אזרחות האמריקאית, עבור ארנדט, היתה שייכות לקהילה פוליטית של שווים. ספרה ״על המהפיכה״ הוא (בחלקו) שיר הלל לארה״ב, הדמוקרטיה המודרנית שכביכול הצליחה לשחזר משהו מהפוליס האתונאית ונבדלה מהאזרחות האירופאית שמייד עם הופעתה שקעה למערבולת של אלימות. כפי שאנדט הסבירה, בין שתי מלחמות העולם, ובעיקר במלחמת העולם השנייה, האזרחות האירופאית נחשפה כאזרחות המבוססת על גזע. מדינות אירופה הפנו את ערפן לפליטים הרבים ביבשת (ביניהם כמובן פליטים יהודים). אך ארה״ב לא היתה כזו. ארה״ב איננה מדינת לאום.

הדברים של ארנדט כמובן משקפים תפיסה רומנטית וקצת עיוורת של האזרחות האמריקאית. תפיסה כזו מחקה את כל מי ששילמו בחייהם או בחירותם על כינונה של האזרחות האמריקאית: בראש ובראשונה ילידי היבשת האינדיאנים והעבדים השחורים שהובאו מאפריקה. ובכל זאת, הדברים של ארנדט משקפים אתוס אמרקאי בסיסי, כזה שפוליטיקאים רבים דיברו ועדיין מדברים בשמו. ג׳ון פ. קנדי אפילו חיבר מניפסט קצר בשם ״אומת המהגרים״ (1958 ,"A Nation of Immigrants"). כשהיתה מזכירת המדינה, גם הילרי קלינטון חזרה על אותו הרעיון: ״אנחנו לא רק אומה של מהגרים, אנחנו גם אומה של פליטים.״

החל משנות התשעים היתה לרעיון של אומת המהגרים השפעה מרחיקת-לכת בעולם בדמות עלייתה של הרב-תרבותיות. עם סיום האפרטהייד בדרום אפריקה התבססה שם דמוקרטיה חוקתית שהפכה למודל עבור השמאל הליברלי בעולם כולו – ״אומת צבעי הקשת״ (The Rainbow nation). התיאוריה הרב-תרבותית שהגיעה מקמפוסים בארה״ב וקנדה השפיעה גם בישראל על דור של פוליטיקאים, פעילים חברתיים, וכותבים מגוונים שחשבו על צדק חברתי, עדתיות, ושוויון בין יהודים לפלסטינים. שנות התשעים נראות רחוקות, אבל אולי רק עכשיו הן באמת הסתיימו.

2.

אובמה חזר על כותרת ספרו של קנדי, כשהסביר ב-2014 את הרפורמה שלו בדיני ההגירה שאפשרה במשך תקופה מסוימת לכ-3.7 מיליון הורים חסרי מעמד של אזרחים אמריקאים ולכ-300,000 חסרי מעמד שהגיעו לארה״ב כילדים לא להיות חשופים לגירוש. הרפורמה נתקלה בקושי בבית המשפט העליון האמריקאי, שאישר צו שהוציאה ערכאה נמוכה יותר נגד המדיניות של אובמה. שופטי העליון נחלקו ביניהם 4-4 אחרי שהשופט השמרן אנטונין סקאליה נפטר ואובמה לא הצליח למלא את מקומו. ועדיין, הנאום של אובמה מ-2014, בו הוא מסביר את הרפורמה, משקף את אותה המחויבות האמריקאית הבסיסית:

״עמיתי האמריקאים, אנחנו אומה של מהגרים ותמיד היינו אומה של מהגרים. גם אנחנו היינו פעם זרים. בין אם אבותינו היו זרים שחצו את האוקיינוס האטלנטי, או את האוקיינוס השקט, או את הריו גרנדה, אנחנו כאן רק בגלל שהמדינה הזו ברכה אותם בבואם, ולמדה אותם שלהיות אמריקאי זה מעבר לאיך שאנחנו נראים, או מה שמות המשפחה שלנו, או לאיזה דת אנחנו שייכים. מה שהופך אותנו לאמריקאים הוא המחויבות המשותפת שלנו לאידיאל – שכולנו נוצרנו שווים, ושלכולנו יש סיכוי לחיות את חיינו ככל שנחפוץ.״

יום לפני הבחירות, אשת התקשורת השמרנית אן קולטר התייחסה גם היא בציוץ לאומת המהגרים, אבל מכיוון אחר: ״אם רק אנשים בעלי לפחות ארבעה סבים וסבתות שנולדו בארה״ב היו בוחרים, טראמפ היה מנצח בכל 50 המדינות.״ קולטר ניסחה בקצרה את הרוח הגזענית והקסנופובית של המועמד הרפובליקני וכעת של הנשיא החדש. 

אחד הדברים החשובים שהועמדו על כף המאזניים בבחירות האלו, הוא הרעיון של מדינת המהגרים. קלינטון הסבירה בקמפיין שלה שכנשיאה תבקש להגדיל בהרבה את מספר הפליטים הסורים בארה״ב, מ-10,000 בתקופתו של אובמה ל-65,000 (מספר שברני סאנדרס השמיע קודם לכן). על ההתבטאות הזו חזרו בקמפיין של טראמפ בכל הזדמנות. מאד יכול להיות שהיא עלתה לה במחיר אלקטורלי. במלים אחרות, האזרחות שארנדט דיברה עליה עמדה למבחן ונכשלה. אי אפשר להפריז בהשלכות שיהיו לכישלון הזה – בארה״ב ובעולם.

trumpmexico

3.

בארה״ב, הכישלון של קלינטון ימרר את החיים בצורה כזו או אחרת ל-42 מיליון מהגרים. ההצעות המוכרות ביותר של טראמפ הן בניית החומה בגבול הדרומי של ארה״ב (שעליה מקסיקו כביכול תשלם), ומניעת כניסתם של מוסלמים. אבל עוד לפני שטראמפ ייגש למלא את ההבטחות הגרדיוזיות שלו, יש לו הרבה אפשרויות אחרות שיהפכו את החיים של תושבים רבים לסיוט. באפריל, מכון מחקר שמרני חשוב בשם ״המרכז למחקרי הגירה״ פירסם רשימה של 79 מהלכים שהנשיא טראמפ יוכל לנקוט בהם על מנת לקצץ בזכויות מהגרים ופליטים ״בעט ובטלפון״ (כלומר מבלי להזדקק לאישורם של הקונגרס או בתי המשפט). חלק מהמהלכים הללו נוגעים למהגרים חסרי מעמד, חלקם האחר נוגע למהגרים חוקיים לחלוטין וחלקם ישפיע ללא ספק גם על תיירים המבקשים ויזה.

בין הצעדים שמציע ״המרכז למחקרי הגירה״ קיימים לא מעט שינויים פרוצדוראליים שיובילו ל״אכיפה מוגברת״: לא רק גירוש המוני של מהגרים אלא גם אובדן מקומות עבודה וגישה למקלט עבור פליטים. אבל מעבידים בתחומים כמו חקלאות לא יפסיקו להעסיק חסרי מעמד והתוצאה תהיה תנאי עבודה נצלניים ומחפירים עוד יותר. הצעד החשוב ביותר שפתוח בפני טראמפ הוא ביטול הרפורמות שביצע אובמה באמצעות המדיניות הנשיאותית שלו, צעד שהנשיא החדש ינקוט בו ככל כנראה מהר מאוד.על מנת להעביר את הרפורמה שלו בהגירה, אובמה פעל שלא באמצעות חקיקה. אחרי שלא הצליח לשכנע את הקונגרס בהצעותיו, החליט לפעול באמצעות מדיניות נשיאותית עוקפת חקיקה. העובדה שהסתפק בזרוע המבצעת ללא אישור מהקונגרס הפכה לבסיס לתקיפתה של המדיניות בבית המשפט. אבל היתה לבחירה של אובמה גם השפעה נוספת. כעת, קשה יהיה יותר לדמוקרטים להגיד שהנשיא אינו רשאי לפעול לבדו בתחום ההגירה. במובן הזה הקדנציה השנייה של אובמה יצרה תקדים שטראמפ ישמח להסתמך עליו (גם אם יש עכשיו למפלגה הרפובליקנית שליטה בזרוע המחוקקת).  

בעולם, הכישלון של קלינטון יפגע בראש ובראשונה בפליטים ומבקשי המקלט ממדינות המזרח התיכון ואפריקה שנמצאים באירופה, ביניהם הסורים. בגרמניה, שנחשבה בשנתיים האחרונות למובילת קו של פתיחות לפליטים, מדברים כעת ביתר שאת על אימוצם של אמצעי הרתעה לפי המודל האוסטרלי. בפועל זה אומר שמבקשי מקלט שיירצו להגיע לאירופה ייאלצו להמתין במחנה מעצר מחוץ לאירופה ולהגיש בקשות משם. אבל באוסטליה המודל הזה של כליאה אקס-טריטוריאלית כרוך באכזריות מסמרת שיער שנחשפה ב״גרדיאן״: אלימות, תקיפות מיניות, מניעת טיפול רפואי, וסימום של עצירים. בתנאים כאלו רבים מפתחים הפרעות נפשיות ופוגעים בעצמם. לפני עשור בערך טוני בלייר כבר דיבר על מחנות כאלה בפולין. עכשיו חושבים על הקולוניות-לשעבר בצפון אפריקה.

לא פחות חשובות, כמובן, הן השאלות הנוגעות לאינטגרציה של הפליטים והמהגרים שכבר נמצאים באירופה וזכו למעמד. גם בהקשר הזה הכישלון של קלינטון יזמין צורות חדשות של אלימות, בחלקה אלימות מדינתית ובחלקה אלימות של פרטים הפועלים בחסותה של אווירה ציבורית רעילה.

4.

אתמול, כששוחתי עם אמא שלי בטלפון על תוצאות הבחירות, היא הודיעה לי בנחרצות שהכל בגלל דאעש והפליטים. נשאיר את דאעש להזדמנות אחרת, אבל אני חושב שהיא – כמו רבים אחרים – צודקת בעניין הפחד מהגירה. עבור אלו מאיתנו שמאמינים בחברה שוויונית ורב-תרבותית, הפחד הזה מהגירה והכישלון של קלינטון צריכים לעורר שאלות קשות. בהקשר של משבר הפליטים באירופה ראינו התגייסות אדירה ומרגשת של פעילי החברה האזרחית למען פליטים ומהגרים. אבל בלי בסיס פוליטי כלשהו במוסדות המדינה ותמיכה פוליטית רחבה, לא ניתן לשמר מחויבות כזו.

פחד מהגירה קשור בראש ובראשונה לחרדות הכלכליות (המוצדקות) שטראמפ הצליח לבטא. הסכמי סחר חופשי הורידו משכורות, האריכו את יום העבודה והעבירו מקומות עבודה שבעבר נחשבו לבטוחים למדינות כמו סין בהן כוח העבודה זול יותר. קהילת זכויות האדם בארה״ב הפועלת למען מהגרים ופליטים לא הצליחה להתייחס ישירות לחשד המתמיד שהגירה היא הצד השני של המטבע: במקום שמפעלים אמריקאים יגיעו אל העבודה הזולה, העבודה הזולה באה לארה״ב

בהקשר האמריקאי, הפחד מהגירה קשור בראש ובראשונה לחרדות הכלכליות (המוצדקות) שטראמפ הצליח לבטא. כפי שסאנדרס גם הסביר, הסכמי סחר חופשי הורידו משכורות, האריכו את יום העבודה, והעבירו מקומות עבודה שבעבר נחשבו לבטוחים למדינות כמו סין בהן כוח העבודה זול יותר. קהילת זכויות האדם בארה״ב הפועלת למען מהגרים ופליטים לא הצליחה להתייחס ישירות לחשד המתמיד שהגירה היא הצד השני של המטבע: במקום שמפעלים אמריקאים יגיעו אל העבודה הזולה, העבודה הזולה באה לארה״ב.

כלכלנים חלוקים בדעותיהם מתי ואם בכלל כניסת מהגרים פוגעת בתנאי העבודה של אזרחי המדינה אליה נכנסו. קיימת מסורת שלמה של כתיבה על התרומה הכלכלית של הגירה למדינה הקולטת. אבל השאלה למי מגיעה התרומה הכלכלית הזו וכיצד היא משפיעה על רשת הביטחון החברתית של אזרחי המדינה שזקוקים לרשת כזו איננה שאלה קלה. היא גם לא שאלה שקלינטון הצליחה להתייחס אליה בצורה אפקטיבית. השאלה אם סאנדרס היה עושה את זה טוב יותר ומשכנע את קהל העובדים הלבנים שחשים שנזנחו היא פתוחה.

5.

ישנן מגבלות קשות להשוואה בין ארה״ב לישראל בהקשר זה. יחד עם זאת, ישנם שני קווי דמיון שכדאי לעמוד עליהם:

דבר ראשון, הפחד מהגירה איננו מיוחד לארה״ב ומאפיין מדינות רבות בעולם, ביניהן ישראל. האם מדינת מהגרים היא מודל פוליטי אפשרי (בין אם אנחנו חושבים על ארה״ב, דרום אפריקה, או ישראל)? הלקח של הבחירות בארה״ב הוא שעל מנת שמדינה תשמש בית בטוח לתרבויות מגוונות ולעתים אף תציע מקלט לנרדפים, צריך להתייחס בצורה הכי ברורה להשלכות הכלכליות הפנימיות שיש למחויבות כזו. באופן כללי, הליברליזם הקוסמופוליטי שצמח משנות התשעים ותנועת זכויות האדם לא ממש הצליחו לעשות את זה עד עכשיו. אבל אין ברירה. האפשרות היחידה האחרת היא שקיעה לתוך מערבולת מסוכנת של גזענות ושנאת זרים – מערבולת שאנחנו נמצאים כבר עמוק-עמוק בתוכה.

דבר שני, גם בארה״ב וגם אצלנו הפחד ממהגרים הוא בלתי נפרד מאידיאולוגיה גזענית עמוקה עם שורשים היסטוריים. אצל טראמפ הוא חלק ממסורת של שנאה ואלימות כלפי כל מי שאינו משתייך לגזע הלבן. במובן הזה, קו ישיר נמתח בין הדיבור של טראמפ על סגירת הגבול לבין האופן בו הוא נתן לא פעם לגיטימציה לאלימות משטרתית נגד אזרחים שחורים. אצלנו לא ניתן להפריד בין הפחד ממהגרים לבין התפיסה המעניקה לאזרחים יהודים מעמד עדיף בישראל (בפרט אם הם יוצאי אירופה). במובן הזה, עוד קו מחבר בין המתקן בחולות בו מוחזקים בין היתר אזרחים אתיופים לבין גורלו של הישראלי ממוצא אתיופי אברה מנגיסטו; ובינו לבין תושבי עזה, ברובם צאצאי פליטים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    טראמפ כל כך מפחד מהגירה, ששתיים משלוש נשותיו הן מהגרות.

    האמריקאים לא מפחדים מהגירה סתם- הודים, סינים, ישראלים וכמובן אירופאים מתקבלים בשימחה, כפי שמתקבלים הייטקיסטים, עובדים במקצועות נדרשים ומשקיעים מכל צבע ומין; הם מפחדים מהגירה שנתפסת כאיום תרבותי/כלכלי/עברייני (מקסיקנים, ואינני יודע אם יש בכך ממש) וטרוריסטי (מוסלמים, איום שאני מניח שגם הכותב יאשר).
    בלשון המאמר, אפשר לתהות מה שווה היום שבועת אמונים מוסלמית לחוקת ארה"ב.

    אגב, המאמר מנסה לצייר איזשהיא החמרה במדיניות ההגירה וביחס למהגרים; הויכוח כעת הוא על על איזרוח מהגרים *לא חוקיים*, ואני מניח שגם חנה ארנדט בתקופתה לא העלתה בדעתה שארה"ב תסכים שהיא תסתנן אליה ותסדיר את מעמדה אח"כ.