string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

האם יש ימין הגון? הביאוהו לכאן

דווקא בימים האפלים הללו שבהם נוסקים אל על מנהיגים שמשתיתים את תעמולתם על הסתה בוטה כנגד מהגרים, מיעוטים, כוחות ליברליים, כלי תקשורת וארגוני זכויות אדם ואזרח, ראוי לזכור כי צריך ואפשר לקיים דיאלוג עם כוחות ליברליים עמוקים שקיימים בקרבו של הימין

באוקטובר 1995 נערכה ההפגנה ההיא בכיכר ציון בלב ירושלים. גם אם ינסו לשכתב את הזיכרון ההיסטורי העגום, גם אם יבקשו לשחק לכם עם המוח במומחיות ששמורה לאמני הסילוף כדוגמת נתניהו וטראמפ, גם אם ינסו לטשטש זאת בכל דרך. בסופו של דבר אי אפשר לברוח מהאמת המרה: היו בהפגנה הזו מפגינים שקראו מפורשות לרצוח את רבין.

מול במת המכובדים עמדו אלפי מפגינים מודאגים באמת. הם חששו מפיגועי התופת שפקדו את ערי מדינת ישראל מספר פעמים מאז אפריל 1994. הם חרדו מפני נסיגה ישראלית מחלקים בגדה המערבית ורצועת עזה. הם היו מבועתים מהמחשבה על מדינה פלסטינית עתידית. החששות היו אנושיים, הפחד היה מובן, המחאה הייתה עמוקה ואותנטית. עצם קיום ההפגנה היה לגיטימי – הימין הישראלי חש שהאדמה רועדת תחת רגליו. ההכרה בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית מסוימת (אף שטרם דובר מפורשות על מדינה פלסטינית) בחלקים מארץ ישראל ההיסטורית טמנה בחובה התנגשות עזה עם יסודות עמוקים בזהותם של רבים.

אבל חלק לא מבוטל מהם צרח מפורשות: "בדם ואש את רבין נגרש", "רבין בוגד" וגם "מוות לרבין". פשוט ובהיר, חד וחלק. ועם כל הכבוד לרצוננו להתפלפל ולהתפתל ולהציע פירושים מטאפוריים, אין כאן שום מקום לפרשנות: היו מפגינים בכיכר ציון שקראו בגלוי לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין.

חלקם היו חובשי כיפות – ולא, הציונות הדתית כולה לא רצחה כמובן את רבין. רחוק מאד מזה. חלקם הושפעו מדברי רבנים שיקדו משנאה לאומנית וקנאות דתית – ולא, מרבית הרבנים לא הטיפו לפגיעה ברבין. אך חלקם, כמה נורא, דנו בסוגיית דין מוסר ובסוגיית דין רודף ברצינות תהומית. כמה מהם, כנראה, אף פסקו פסקי הלכה שהתירו מפורשות את דמו של ראש הממשלה ושר הביטחון. חלקם היו מסורתיים, אחרים היו חילונים.

כעבור זמן קצר התקיימה בלב תל אביב עצרת תמיכה בממשלת רבין-פרס תחת הכותרת: "כן לשלום. לא לאלימות". רבין נאם מפורשות על כך שהאלימות וההסתה מכרסמות ביסודות הדמוקרטיה. הוא לא ידע עד כמה צדק. באותו ערב הוא נרצח. 21:45 במוצאי השבת. 4 בנובמבר 1995. האדמה רעדה. לא רק במדינת ישראל. העולם כולו הוכה בהלם. שש שנים לאחר מכן ביליתי במועדון בפריז ושוחחתי עם בחורה ממדינה אפריקאית רחוקה. כששמעה שאני מישראל, אמרה לי מיד: אתה לא מאמין כמה בכיתי כשרבין נרצח. האמנתי לה.

Rabin in SS uniform
פוסטר המציג את רבין במדי אס-אס. רבין נאם מפורשות על כך שהאלימות וההסתה מכרסמות ביסודות הדמוקרטיה. באותו ערב הוא נרצח

בחזרה לכיכר ציון: על במת הנואמים עמדו מנהיגי הימין הישראלי. הם היו מודאגים. הם רצו מהפך שלטוני. הם קראו סקרים. הם ידעו היטב שהציבור הישראלי שתמך ברובו בהסכם אוסלו החל לחתוך ימינה בעטיים של פיגועי התופת באוטובוסים (שהתחוללו, כזכור, לאחר הטבח שביצע ד"ר גולדשטיין בלב חברון בפברואר 1994). בחלק מהסקרים זכה נתניהו ביתרון קל על פני רבין. יושב ראש האופוזיציה הצעיר בן ה-46 החל להריח את המהפך האפשרי. בדיעבד, נדמה שהריח הזה גרם לו גם לנהוג בהפקרות.

מעל במת הנואמים ניתן היה לשמוע בבירור את הקולות. לראות את המראות. לא בטוח שכל הנואמים הבחינו בתמונתו של רבין במדי קצין נאצי שהונפה במקום (כנראה ביוזמתו או לפחות בעידודו של סוכן השב"כ אבישי רביב שהוחדר לתאי ימין קיצוני שפעלו באלימות כנגד פלסטינים). לא בטוח ששמעו כל קללה או איום מסית שבקעו מפי פלוני או אלמוני בקהל. אבל את הצרחות ההיסטריות והקצובות וההמוניות "בדם ואש את רבין נגרש", "רבין בוגד" ו"מוות לרבין" אי אפשר היה להחמיץ.

אנשי הימין ההגון נטשו את במת הנואמים: ראובן ריבלין, ד"ר בנימין זאב בגין, דוד לוי. אלו שנותרו על הבמה ולא עשו דבר לבלימת קריאות ההסתה ייזכרו לדיראון עולם: אריאל שרון המנוח, רחבעם זאבי המנוח, האנס משה קצב. וכן, גם בנימין נתניהו.

מהו ימין הגון?

האם המחנה הסוציאל-דמוקרטי המידלדל בישראל מסוגל לזהות מחנה ימני הגון מבעד לאדי ההסתה המפורשת שבוקעת מלשכת ראש הממשלה – כנגד האזרחים הערבים שנוהרים באוטובוסים, ארגוני זכויות האדם שמעזים להזכיר לנו את הדיקטטורה הצבאית הנוקשה כלפי מיליוני פלסטינים בגדה, מנכ"ל ארגון בצלם שהעז לבקש מאומות העולם לסייע לישראל ולפלסטינים לסיים את מארת השליטה הצבאית בגדה, חלקים בתקשורת שמעזים לבקר את נתניהו וכן גורמים פוליטיים שונים במרכז ובשמאל שמעזים לקרוא תיגר על שלטונו הנמשך של הקיסר מקיסריה?

האם המחנה האזרחי שסבור שהממשל הצבאי הישראלי בגדה המערבית הנו אסון, מפני שהוא מקדש את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית – מחנה שהולך ומצטמצם בישראל – יכול למצוא בני ברית לדיאלוג נוקב אך הוגן בצידה השני של המפה הפוליטית? או שמא נגזר עלינו לחיות במציאות שנעה בין הסתה מפי עדר החנפנים הפאתטיים של נתניהו דוגמת ביטן ורגב ואקוניס לבין הסתה מפורשת מטעמו של נתניהו עצמו? כלומר, במציאות שנעה בין התנפלות אישית על עיתונאים שחטאו בחטא הנורא של מתיחת ביקורת על הקיסר לבין הסתה מכוונת כנגד ארגוני חברה אזרחית שמבקשים להגן על זכויות האדם והאזרח של כולנו (בלי קשר לדעותינו הפוליטיות. מעצר מנהלי של איש ימין קיצוני מגונה לא פחות ממעצרו המנהלי של פלסטיני. ההבדל הוא כמובן שכנגד הפלסטינים מדובר בשגרה שהיא חלק ממשטר דיכוי צבאי ולכן ישנם בכל רגע נתון מאות ולעתים אלפי פלסטינים שעצורים בלא שזכו בהליך הוגן במסגרת משפט פלילי ובלא שהם יודעים במה הם נאשמים, בעוד כנגד אנשי ימין קיצוני מדובר במעצרים מנהליים ספציפיים ונדירים למדי).

התשובה לטעמי עדיין חיובית, אף שמרחפים מעליה סימני שאלה מטרידים. ישנו ימין הוגן בישראל. וישנו ימין הוגן בדמוקרטיות אחרות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו משוחח עם השר בני בגין, במליאת הכנסת,  13.5.2009 צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
ראש הממשלה בנימין נתניהו משוחח עם השר בני בגין במליאת הכנסת, 2009. צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ

הימין ההוגן הנו ימין לאומי-ליברלי. הגדרתה של תנועת הליכוד, אף שבימי נתניהו היא מצטיירת כבדיחה עצובה, היא "תנועה לאומית-ליברלית" – כלומר מחנה שמייחס חשיבות עצומה להגדרה העצמית של הלאום היהודי במסגרת מדינת לאום יהודי בעלת סמלי שלטון יהודיים: דגל המדינה, סמל המדינה, לוח השנה העברי, השפה המרכזית שהיא עברית, שם הפרלמנט שהנו הכנסת, שם המטבע הממלכתי שהנו שקל ותכנים במערכת החינוך שמתמקדים בהיסטוריה היהודית והישראלית, לצד מחויבות מובהקת לשוויון זכויות פוליטי של האזרחים הערבים.

לא בכדי התנגדה תנועת החירות בראשותו של מנחם בגין ז"ל לכינונו של הממשל הצבאי שהושלט בידי שלטון מפא"י בחיי הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל עד 1966. בגין התנגד לקיומו של הממשל הצבאי כבר במהלך 1949, כלומר בשלב שבו הלכו קרבות מלחמת העצמאות ושככו ובטרם נדמו סופית, ולאחר מלחמת העצמאות היה ממובילי הקו הדמוקרטי-ליברלי שהתנגד בתוקף לצמצום זכויות יסוד של האזרחים הערבים כדוגמת חופש התנועה וחירות ההפגנה.

בגין גם התנגד בכל מאודו לאורך תקופה ניכרת למעצרים מנהליים בתחום מדינת ישראל. מאחר שמספר אנשי תנועת החירות נכלאו בלא משפט במסגרת מעצר מנהלי עם קום המדינה, חש בגין בצורה אישית עד כמה שרירות לבו של שלטון הרוב יכולה לרמוס בקלות את זכויות המיעוט והפרט. אכן, ימין הגון הנו ימין שמבין היטב כי הדמוקרטיה המהותית איננה אך ורק שלטון הרוב (שלטון הרוב הנו אך ורק ביטוי לדמוקרטיה הצרה והפורמלית) אלא גם ולעתים בעיקר הגנה על זכויות יסוד חוקתיות של המיעוט ושל הפרט.

ימין הגון הנו ימין שמבין היטב כי הדמוקרטיה המהותית איננה אך ורק שלטון הרוב (שלטון הרוב הנו אך ורק ביטוי לדמוקרטיה הצרה והפורמלית) אלא גם ולעתים בעיקר הגנה על זכויות יסוד חוקתיות של המיעוט ושל הפרט. בהקשר זה מותר לתהות כיצד מתיישבת תפיסתו של הימין הליברלי ההגון עם הרצון להמשיך בשליטה הצבאית בחיי
מיליוני פלסטינים בגדה

בהקשר זה מותר לתהות כיצד מתיישבת תפיסתו של הימין הליברלי ההגון עם הרצון להמשיך בשליטה הצבאית רומסת זכויות האדם והאזרח בחיי מיליוני פלסטינים משוללי אזרחות וחסרי זכות ממומשת למדינת לאום משלהם בגדה המערבית, שמתקיימת מאז יוני 1967. מדובר בסתירה פנימית מובהקת ועצובה במשנתם של אנשי הימין הליברלי וההגון:

מחד, הם מתנגדים לשרירות לבו של הרוב כלפי המיעוט ולוחמים למען ביצור זכויות המיעוט והפרט מפני פגיעתו הרעה של שלטון הרוב. אך זאת רק בתחום מדינת ישראל. מכאן הביקורת העזה של שרידי הימין הליברלי על דורסנותו של בנימין נתניהו (כיום מדובר בעיקר בנשיא ריבלין ובחבר הכנסת בני בגין. בעבר היה מדובר גם בשרים מיכאל איתן ודן מרידור ובמידה ידועה גם בשר דוד לוי). מאידך, הם נאלמים דום מול הטענה שבוקעת משמאל באשר לחוסר היכולת לקיים משטר דמוקרטי סביר שמקפיד על זכויות האדם והאזרח בתחום מדינת ישראל הריבונית ביד אחת, תוך העמקתה של דיקטטורה צבאית נוקשה בעלת סממנים מסוימים של אפרטהייד בין מאות-אלפי המתנחלים הישראלים לבין מיליוני הנתינים הפלסטינים בגדה מצד שני.

חלקם של אנשי הימין הליברלי מבקשים להתמודד עם הביקורת הזו שמוטחת בהם משמאל: בני בגין, למשל, מדגיש את חשיבותה של האוטונומיה שיש להעניק לפלסטינים בגדה (ערביי יהודה ושומרון כלשונו). אך לטעמי, מדובר במילים ריקות. לא ברור על איזו אוטונומיה מדבר מי שהתנגד מאז ומעולם להסכמי אוסלו (הבעייתיים מאד גם בעיניי) שהעניקו לחלק מהפלסטינים בגדה אוטונומיה חלקית ולקויה ומקוטעת במתחמים מבותרים לאורך חלקים מהגדה המערבית.

ח"כים מהליכוד מצביעים עבור מועמד מפלגתם לתפקיד יו"ר הכנסת, בפתיחת מושב הכנסת התשיעית בירושלים, 1977. צילום: יעקב סער / לע״מ
ח"כים מהליכוד מצביעים עבור מועמד מפלגתם לתפקיד יו"ר הכנסת, בפתיחת מושב הכנסת התשיעית בירושלים, 1977. צילום: יעקב סער / לע״מ

דומה שחרף הגינותו המפורסמת, יושרו האישי ורצונו הכן להבטיח את זכויות האדם והאזרח של כל אזרחי מדינת ישראל הריבונית, מתקשה ד"ר בגין להודות באמת המרה שלפיה תפיסת עולמו באשר להמשך החזקת הגדה המערבית בידי מדינת ישראל בלא להעניק לפלסטינים אזרחות ישראלית, פירושה המשך שלילה נוקשה ושיטתית של זכויות האדם של מיליוני פלסטינים בידי דיקטטורה צבאית נוקשה – עובדה שבהכרח גם הופכת לאורך יובל שנים את צה"ל מצבא הגנה לצבא כיבוש שסובל מהשחתות מוסריות רבות.

דומה שחרף הגינותו המפורסמת, יושרו האישי ורצונו הכן להבטיח את זכויות האדם והאזרח של כל אזרחי מדינת ישראל הריבונית, מתקשה ד"ר בגין להודות באמת המרה שלפיה תפיסת עולמו באשר להמשך החזקת הגדה המערבית בידי מדינת ישראל בלא להעניק לפלסטינים אזרחות ישראלית, פירושה המשך שלילה נוקשה ושיטתית של זכויות האדם
של מיליוני פלסטינים

ד"ר בגין גם אינו מתמודד עם העובדה שהמשך הדיקטטורה הצבאית הישראלית בגדה – חרף קיומם של היבטים אוטונומיים מסוימים לחלק מהפלסטינים תחת שלטונה הרופף והמקוטע ומשולל הרצף הטריטוריאלי של הרשות הפלסטינית – משמעו גם העמקת מציאות שהיא בעלת סממני אפרטהייד: בגין ג'וניור תומך כמו אביו המנוח בעיבוי ההתנחלות הישראלית בגדה המערבית. פירוש הדבר, כזכור, הנו מאות-אלפי מתנחלים יהודים בעלי זכויות אדם ואזרח שמעניקה להם הדמוקרטיה הישראלית כשלצדם מיליוני נתינים פלסטינים שכפופים לדיקטטורה הצבאית הישראלית (וכן להיבטים אוטונומיים מסוימים וחלקיים שאין להקל בהם ראש אך הם אינם טומנים בחובם מעמד אזרחי ועיגון של זכויות אזרח מלאות).

בניגוד לבגין הבן, צועדים הנשיא ריבלין וכן שר הביטחון לשעבר משה ארנס צעד אחד נוסף: חלק מההתבטאויות שלהם בעבר לימדו על כך שהם מבקשים לספח את הגדה המערבית וכי הם יסכימו להעניק זכויות אזרח שוות לפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית. חזונם יכול אפוא להשתלב בחזונם של אנשי שמאל אנטי-ציונים בדבר מדינת אזרחות דמוקרטית ישראלית-פלסטינית אחת מהים עד הירדן. אלא שבניגוד לאנשי השמאל הללו, ריבלין או ארנס מעולם לא הבהירו בצורה מפורשת ושיטתית וחד-משמעית האם כוונתם המובהקת היא להעניק ללא תנאי לכל הפלסטינים בגדה את מלוא זכויות האזרח המוענקות לכל האזרחים הישראלים. כל אמירה שלא תהיה מפורשת ומובהקת בהקשר זה, פירושה המעשי הנו המשך הנצחתו של משטר בעל סממני אפרטהייד מסוימים (אף שבוודאי נוקשה פחות ממשטר האפרטהייד הנורא בדרום אפריקה שטמן בחובו לעתים אף סממנים כמו-נאציים).

לעומתם, ישנם אנשי ימין ליברלי שנסוגו מתפיסת ארץ ישראל השלמה. הללו תומכים מפורשות בכינונה של מדינת לאום פלסטיני בגדה המערבית לצידה של מדינת הלאום היהודי (שמחויבת מבחינתם להעניק זכויות אזרח מלאות ללא סייג לאזרחיה הערבים). מדובר בשר לשעבר מיכאל איתן שאף ניסח בעבר מסמך ברוח זו עם ד"ר יוסי ביילין והביע תמיכה מפורשת בכינונה של מדינה פלסטינית בעבר הלא רחוק. מדובר גם בשר האוצר, המשפטים והמודיעין לשעבר דן מרידור שאף השתתף במחיצת אהוד ברק במשא ומתן שכשל מול ערפאת ביולי 2000. כמו כן מדובר גם במי שנולדה לאנשי אצ"ל מפורסמים, גדלה בליכוד, הייתה שרה מטעם מפלגה זו, חתכה לקדימה, הקימה את התנועה וכיום היא מצויה בצמרת המחנה הציוני, אך אינה חברה במפלגת העבודה – ציפי לבני. לאלו ראוי להוסיף את השר וחבר הכנסת לשעבר מאיר שטרית.

הימין הליברלי ההגון, רווחה ומזרחים

הימין הליברלי ההגון גם מבין היטב שלא ניתן להפקיר את השכבות המוחלשות לחסדי ההפרטה המשתוללת. בניגוד מובהק לתפיסת עולמם הדורסנית של נתניהו, בנט ואיילת שקד בנידון, התבטאו לא אחת השר לשעבר דוד לוי (במיוחד הוא), הנשיא ריבלין, השר לשעבר איתן, השר לשעבר יעלון והשר לשעבר מרידור, בדבר הצורך לשלב בין עקרונות הכלכלה החופשית לבין הצורך להעניק תשתית של רווחה לכל אזרח.

אכן, משנתו המפורסמת של אבי הימין הישראלי, זאב ז'בוטינסקי, טמנה בחובה הכרה מובהקת בדבר חובת המדינה להבטיח זכויות יסוד חברתיות וקיום אנושי מינימלי לכל אזרח. לצד דבריו המפורשים על שוויון הזכויות הדמוקרטי שיש להעניק לכל אזרח ערבי במדינה היהודית העתידית, הבין ז'בוטינסקי כי כלכלה חופשית אינה בבחינת ג'ונגל שבו החזק שורד והחלש מושלך לרחוב. ז'בוטינסקי דיבר במפורש על חובת המדינה לדאוג לרווחתו הבסיסית של כל אזרח. זה נשמע כמעט דמיוני במדינת נתניהו שבה אי אפשר אפילו לחלום על דירה בלא הורים אמידים או סבתא מנוחה שמורישה דירה, אבל משנתו של הימין הליברלי לא טמנה בחובה תפיסה קניבלית שבה החזק מנצל את החלש והעשיר משפיל את העני. בליכוד ישנם לעתים שרידים לרוח זו. הם מעטים מדי אך ראוי להזכירם: השרה גילה גמליאל ו…כן. שוב בני בגין.

הימין הליברלי ההגון מבין היטב שלא ניתן להפקיר את השכבות המוחלשות לחסדי ההפרטה המשתוללת. בניגוד מובהק לתפיסת עולמם הדורסנית של נתניהו, בנט ואיילת שקד בנידון, התבטאו לא אחת השר לשעבר דוד לוי (במיוחד הוא), הנשיא ריבלין, השר לשעבר איתן, השר לשעבר יעלון והשר לשעבר מרידור, בדבר הצורך לשלב בין עקרונות הכלכלה החופשית לבין הצורך להעניק תשתית של רווחה לכל אזרח

נקודה אחרונה באשר לימין ההגון: חרף היבטים דמגוגיים רבים שאפיינו אותו ועל אף שבמובנים רבים כשל ראש הממשלה מנחם בגין המנוח מלספק חיים טובים יותר למאות-אלפי הישראלים ממוצא מזרחי שהעניקו לו את קולם, ראוי לציין שהוא פתח את דלתות מפלגתו למאות צעירים מזרחים מוכשרים מערי הפיתוח והשכונות המוחלשות, טיפח תחושת גאווה והזדהות בקרבם של מאות אלפים שספגו יחס משפיל ולעתים אף מחפיר במיוחד מידי מפא"י וידע לשלב מנהיגים מזרחים שהגיעו לצמרת הליכוד.

דוד לוי, מאיר שטרית, משה קצב (שבדיעבד התגלה כאנס נקלה) בתקופת בגין ושמיר, יצחק מרדכי (שגם הוא הורשע מאוחר יותר בעבירות מין. אף שלא באינוס) ושאול עמור בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, סילבן שלום בתקופת ממשלת שרון (שלום פרש בשל חשד לביצוע עבירות מין אך לא הועמד לדין בסופו של דבר), גילה גמליאל המרשימה והמוכשרת בממשלת נתניהו הנוכחית, מירי רגב (אף שלטעמי היא מנהיגה כוחנית, לאומנית ואף גזענית שאינה מועילה למאבק המזרחי אלא דואגת בעיקר לעצמה תוך חנופה זולה למוקדי הכוח בראשות בנימין ושרה נתניהו) ושורת ראשי ערים מזרחים מטעם הליכוד – כל אלו הנם ביטוי לכך שהימין הישראלי ידע לא אחת לשלב בקרבו מנהיגים מזרחים, מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, הגונים ולא הגונים, כוחניים ולאומניים אך גם מתונים יותר, תוך שהוא מעניק מוביליות חברתית מסוימת (אך מוגבלת מאד בסופו של דבר) וכן ביטוי למגוון קולות מזרחים שהודרו בתקופת מפא"י.

מובן שכל זה אינו משנה את העובדה שהמדיניות הכלכלית שהוביל נתניהו לאורך חלק ניכר מתוך העשורים האחרונים העמיקה את סבלם של ישראלים רבים ובראשם מי שמצויים בשכבות המוחלשות וביניהם מזרחים רבים מאד.

מנהיגת הימין הקיצוני בצרפת, מארי לה פן. צילום: cc by-Global Panorama דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב. צילום: cc by-Matt Johnson
מנהיגת הימין הקיצוני בצרפת, מארי לה פן. צילום: cc by-Global Panorama ונשיא ארה״ב, דונלד טראמפ. צילום: cc by-Matt Johnson

דווקא בימים האפלים הללו שבהם נוסקים אל על מנהיגים שמשתיתים את תעמולתם על הסתה בוטה כנגד מהגרים, מיעוטים, כוחות ליברליים, כלי תקשורת (הסתה להבדיל מביקורת מוצדקת על חלקים בכלי התקשורת) וארגוני זכויות אדם ואזרח – טראמפ בארצות הברית, ארדואן בטורקיה, פוטין שהשיב את רוסיה להיות דיקטטורה כמעט לכל דבר, לה פן המסוכנת בצרפת, וילדרס הנוסק בהולנד, ברלוסקוני שהנו נחלת העבר באיטליה אך הותיר מאחוריו שסע עמוק וכמובן בנימין נתניהו בישראל – דווקא בימים הקשים הללו ראוי לזכור כי המחנה הסוציאל-דמוקרטי ולצדו המחנה הליברל-דמוקרטי, צריכים ויכולים לקיים דיאלוג (ולעתים אף לשתף פעולה) עם כוחות ליברליים עמוקים שקיימים בקרבו של הימין.

נכון, במדינת ישראל הם הולכים ומצטמקים. הליכוד מצטייר כיום במפלגת ימין לאומני בעלת סממנים פרוטו-פאשיסטיים. אבל כדאי לזכור שקו השבר שיוצר נתניהו אינו בין ימין לשמאל: קו שבר שמייצר משטר נתניהו הנו בין מי שיוצרים הפחדה ורדיפה טוטליטרית ששואבות השראה הן ממשטרים פאשיסטיים מהעבר והן ממשטרים קומוניסטיים מהעבר, לבין מי שמבקשים לקיים רב שיח דמוקרטי, פלורליסטי ורב קולי תוך הקפדה על זכויות האדם והאזרח של כולנו. לא מעטים מקרב תומכי הימין המתון שותפים לתפיסה זו.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דןש

    עלי התאנה המועטים, השומרים על ההגינות, הממלכתיות, הדמוקרטיה, הליברליות ותורת ז'בוטינסקי, נשחקים והולכים מתייבשים ונרקבים.
    עד כדי כך שאני "מתגעגע" למנחם בגין וממשיכי דרכו האמתית.

  2. דני

    ראשית, אתה צריך להמנע מלהגדיר "ימין הגון" רק את אלו שמסכימים עם חלק מהדעות שלך. הם יכולים להיות הגונים גם בלי להסכים עם הדעות שלך, מכל מיני סיבות כאלו ואחרות. רק לצורך דוגמה, הם יכולים לחשוב שבנסיבות הנוכחיות וממכלול טעמים רציונליים ומוסריים (כן כן גם מוסריים) אין מנוס מהמשך הכיבוש, ועדיין להיות הוגנים. שנית, שאלה מעניינת לא פחות היא האם יכולים להיות אנשי שמאל הגונים, כלומר לא כאלו שינסו לכפות את השקפותיהם על אחרים ולראות כל מי שמתנגד להם כיורשו הישיר של היטלר במקרה הרע או כסתם ניאו נאצי מתון במקרה הפחות רע, כאלו שלא מחזיקים בתפיסות מוסר פשטניות וחד צדדיות, שלא חושבים שכל ה"אשכנזים" הם מפלצות וכל גבר הוא אנס, וכל ציוני הוא פשיסט וכולי, ומנגד כל פלשתינאי לאומני או אפילו חמאסי הוא התגלמות הטוב עלי האדמות, יש כאלו? בתור שמאלני הארד קור לשעבר, נראה לי שהשמאל העכשווי שקע בביצת טמטום רצינית ועמוקה.

    1. דןש

      הגון הוא מי שאינו עוסק בגזל; הגון הוא מי שאינו מדכא את החלש; הגון הוא מי שמתחשב באחר – בצרכיו ומנהגיו; הגון הוא מי שפועל ומתנהל על פי החוק; הגון הוא מי שמקבל את פסיקות בית המשפט.

  3. רחמן חיים

    אין ימין הגון ולא יכול להיות ימין הגון. כשימין רוצה להיות הגון הוא צריך להפוך את עורו ולייצג עמדות שמלאניות (אמיתיות: שוויון, חרות, אחווה, לא מה שמנסים כאן להציג כשמאל). מאידך, בארץ זו אין גם שמאל הגון. הגופים המציגים עצמם כשמאל מצטיינים בגזענות מוסווית נגד המזרחים, רוצים להתרחק מערבים, ובזים לנאורות. לכן אני קורא למה שהוקם כאן השטעטל של ישראל.

    1. רון לוין

      כן כי אתה כזה מומחה גדול לשמאל בעולם שאתה קובע מהו שמאל אמיתי ולמה השמאל הישראלי לא כזה, כמובן שזה לא קשור לזה שהמזרחים הם מגה שמרנים ודתיים אלא לזה שהשמאל הוא לא שמאל, אהה ברור.

  4. יעקובי

    הגון הוא מי שדואג קודם כל לעמו ולארצו. מי שדואג קודם כל ומעל לכל לזכויות האדם של בני עמו. הגון הוא מי שיודע כי מולו ניצבים עמים הרוצים להכחיד אותו ואת מדינתו ויודע כי אילו יכלו היו רוצחים אותו ושותים את דמו. מי שאיננו הגון לא מבין את הדברים היסודיים האלה. הגון הוא מי שיודע שיש בתוכנו, היהודים, משתפי פעולה עם האינטרסים של האויב שאינו מכיר בשום זכות שלנו. הגון הוא מי שיודע שאיננו זקוקים ל"הכרתו" של האויב בזכויות האדם שלנו, אלא בזכותנו להתגונן ולהכות בו.

  5. נפתלי אור-נר

    מעבר לסתירה המהותית בין להיות "הגון" ובין להסכים לנחיתותם ברמת זכויות האזרח והקהילה, עולה השאלה האם אנשי הימין ה"הגונים" המוכנים לשלם את מחיר הסתירה הנ"ל אולם לקיים זכויות אזרח ברמת תושבות בהגינות מלאה, מספרם עולה לכדי מניין. אני מטיל ספק בכך

  6. א

    א. אני בטוח שתמחקו את התגובה הזאת כי אתם מוחקים כל תגובה שלא באג'נדה שלכם.
    ב. אני חושב שלפני שתחפשו ימין הגון תתחילו בלחפש שמאל הגון. לגבי רבין אתם נתלים בהסתה כמוצאי שלל רב כאשר בעצם זאת הייתה מחאה לגיטימית לחלוטין בתקופה לא פשוטה עם פיגועי טרור בלתי נפסקים שבדיעבד הודבק לה תווית של הסתה כי סוכן שב"כ התפרע יותר מידי. האם דבריו של יו"ר האופוזיציה רק השבוע שהמתנחלים הם וירוס יותר נעלים או דבריו של רבין עצמו שהמתנחלים הם סרטן בגוף הדמוקטיה (את רגב צלבתם על זה). גם לגבי יו"ש, חוסר היכולת בשמאל להבין מחד שעברו כבר 50 שנים מאז 67 והחזרת הגלגל אחורה פוגעת ביותר אנשים מאשר פתרון שלוקח בחשבון את העובדות בשטח ומאידך את העובדה שהפלסטינאים סירבו לקבל מספר הצעות שהיו נותנות להם כמעט את כל מבוקשם גורמת לימין להבין שהשמאל אינו הגון ואינו באמת מחפש פתרון לבעיה אלא רק מחפש איך להתנגח בימין ולפעול בניגוד לאינטרסים של המדינה והעם.

  7. יוסי ברנע

    אין ימין ליברלי בישראל וגם אין שמאל ליברלי בישראל כי מבחינה פוליטית ליברליזם אינו יכול להיות מבוסס על אתניות כבסיס פוליטי. ליברליזם כזה היה מחייב ביסוס הלאום על האזרחות, כלומר ליצירת לאום אזרחי. הקונצנזוס בישראל הוא ימינה מהימין הקיצוני(הלא נאו נאצי) באירופה .

  8. פריץ היקה הצפונבוני

    מאמר חשוב ללא ספק. אך יש סתירה שלא ניתנת לישוב בין ליברליזם דמוקרטי ובין לאומנות. זה עוד מימי ז׳אבוטינסקי ובצד השמאלי בין הסוציאליזם הראדיקאלי המתחבר ללאומנות של אחדות העבודה בזמנה בהנהגת יצחק טבנקין,יגאל אלון ואנשי א׳׳י השלמה מצד שמאל,נתן אלתרמן ואחרים. שלאחרי מלחמת 6.67.

  9. זכויות כפועל יוצא מאמנות ופשרות

    לגבי שלום שייתן זכויות לפלסטינים
    גולדה מאיר פעם אמרה שלעולם לא תסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם. ישראלים מהשמאל לא יסלחו לערבים על שמאלצים אותם לרדת לרמת הבנתם המדינית הפשטנית מאוד לדעתי, ומאשימים בכך את הימין, שבעל כורחו נאלץ לאורח רוח מול הצד הערבי. למרות שבעבר ירדן היתה אופציה (עבדאללה הראשון אמר שירדן היא פלסטין), ולמרות שמצריים הציעה להם את סיני (א-סיסי הציע 1600 קמ"ר), הצענו להם לחלוק במדינה שלנו. הם התעקשו אז התפשרנו. באין לנו הרבה, אנחנו בישראל מחנכים את ילדינו שדווקא החזק והבוגר מתפשר. הערבים לעומת זאת מרשים לעצמם את חוקי התגרנים בשוק, שם הצד החלש הוא הצד שמתפשר, כי אולי מספיק טוב להם גם ככה, ובנוסף, נהנים להשמיץ ולהמעיט את היהודים, כי זה מה שמשכנע את העולם. להתאים אנשים להגדרות כמו ליבראלי או להאשמות כמו פרוטו פאשיסטי תמיד אפשר, רק שעצם העיניין פשוט מידי.
    דוגמא ידועה:
    בספטמבר 1993 הצהיר ערפאת על הכרה במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. סעיפי האמנה הפלסטינית השוללים את הקמת מדינת ישראל הוגדרו במכתב "בלתי-תקפים ובלתי-ישימים". בתגובה, הכירה מדינת ישראל באש"ף כארגון פוליטי המייצג את העם הפלסטיני. למחרת ההכרה ההדדית נחתמה "הצהרת העקרונות" שהיא למעשה הסכם אוסלו הראשון.
    בשלב מאוחר יותר הסתבר שהסעיפים לא בוטלו באופן רשמי, מכיוון שלא הוצע כל נוסח חלופי לאמנה הלאומית הפלסטינית, וכן בגלל שביטול הסעיפים לא נעשה על-פי תקנון אש"ף. על פי האמנה, פעולות טרור (המכונה באמנה "פעולה פידאינית") הן חיוניות במלחמת שיחרור עממית, ומאחדות את הקבוצות השונות של העם הפלסטיני במאבק לעצמאות.
    הדבר קשור למחאה שהיתה בישראל על הסכם אוסלו מין הסתם.
    שמענו על תכנית השלבים של הפלסטינים, שמידי פעם צץ הדיבור עליה, והבנו שהיא מטילה צל על כל הסכם פשרה בין ישראל לפלסטין. היא אומרת, שבהתחלה תקום מדינה על חלק מהשטח, אחכ ימשיכו ויקבלו עוד שטחים, אם בדרכי שלום אם בדרכי מלחמה, והבנו על כן, שאנחנו נראים להם מוכנים לקורבנות בטווח הקצר למען הטווח הארוך, ועל כן בזירה הבינלאומית יש לחץ עלינו כדי ליצור קורבנות שכאלה. מין הראוי היה ליצור בלחץ בינלאומי אמנה פלסטינית חדשה שתדבק למשך זמן לנהגי החשיבה, לפני חשיבה על חתימת כל הסכם שלום. שליחת אמבולנסים בעת דליקה לא מספיק כדי להגיד שיש רצון לשלום בשטח. פשוט לא נעים לערבים לא לעזור כשכל העולם מסתכל.

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X