string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

טכנולוגיות דיגיטליות והעתיד של קפיטליזם הנתונים

קחו משהו בנאלי כמו חיפוש בגוגל. העולם צועד לעבר תרחיש שבו ענקית טכנולוגיה או שתיים שולטות בזהויות הדיגיטליות שלנו וצורות אלטרנטיביות של התארגנות חברתית וכלכלית – הפועלות על פי היגיון שונה מההיגיון הניאו-ליברלי – ייחסמו בכל רגע אפשרי
יבגני מורוזוב

מאנגלית: יוענה גונן

אגש הישר ללב העניין. התֵּזָה שלי פשוטה: טכנולוגיות דיגיטליות הן גם תקוותנו הגדולה ביותר וגם אויבנו הנורא ביותר. בלעדיהן, מעטים הסיכויים להתמודד עם בעיות רציניות כמו שינויי אקלים ומחלות. יתרה מזאת, האינטרנט של הדברים מפגין סימנים ראשוניים מבטיחים לכך שניתן לנהל משאבים משותפים בצורה שונה ויעילה יותר, תוך העצמת קהילות קטנות ומקומיות באופן חסר תקדים.

אולם טכנולוגיות דיגיטליות מייצרות גם אתגרים פוליטיים וכלכליים בפני עצמן. הן מחריפות נטיות ניאו-ליברליות מסוימות של החברה העכשווית ומבצרות אינטרסים תאגידיים על חשבון האינטרסים של הציבור. אין זו הפתעה, בהתחשב בכך שהחברות שמנהלות ומפעילות את הטכנולוגיות הללו ניצבות, פעמים רבות, בחוד החנית של האג׳נדה הניאו-ליברלית. המשימה הפוליטית העומדת בפנינו, אם כן, היא הגברת השימושים החיוביים בטכנלוגיות הללו וצמצום השימושים השליליים.

כאשר עצם המונח ״טכנולוגיות דיגיטליות״ מתפרש על כל תחום מספרים אלקטרוניים, דרך כלי טיס בלתי מאויישים וכלה בתרמוסטטים חכמים, אנחנו זקוקים נואשות למעט בהירות אנליטית. היום, אמיין את הטכנולוגיות הללו לשלוש קטגוריות: חיישנים, מסננים, פרופילים. השילוש הזה יכול לבאר חלק גדול מן הסביבה הטכנולוגית העכשווית שלנו.

קחו משהו בנאלי כמו חיפוש בגוגל. תיבת החיפוש של גוגל משמשת בתור חיישן מסוג כלשהו – היא לוכדת את ה״כוונה״ שלך כדי למצוא דבר-מה. כדי למסור את התוצאות הרלוונטיות, גוגל צריכה להסתמך על מסננים, שיפרידו בין התוצאות הרלוונטיות לאלה שאינן רלוונטיות. גוגל קובעת את הרלוונטיות בין היתר בסיוע ״פרופיל״ שלך, שהיא מאחסנת בזיכרון שלה – והיא מוסיפה את החיפוש הנוכחי שלך (ואת ההקלקות שביצעת בעקבותיו) לפרופיל הזה. אבל היות שגוגל נוכחת כיום בתחומים רבים – ממכוניות אוטונומיות ועד מפות, ספרים וסרטונים – ה״פרופיל״ שלך הוא למעשה סך כל האינטראקציות שלך עם גוגל.

קחו דבר בנאלי כמו חיפוש בגוגל. צילום: cc by-David Woo
ה״פרופיל״ שלך הוא למעשה סך כל האינטראקציות שלך עם גוגל. צילום: cc by-David Woo

בדומה לכך, גם אוּבֶּר מסתמכת על חיישנים – הטלפונים החכמים שלנו – כדי להבין איפה אנחנו נמצאים בעיר; משתמשת במסננים כדי להתאים בין ביקוש להיצע במחיר הרווחי ביותר; ונשענת על ״פרופילים״ – הן של הנהג והן של הנוסע – כדי לצמצם חששות הדדיים בנוגע להתנהגות בלתי ראויה, כאשר היא מוסיפה מידע שנוצר בכל נסיעה לפרופיל של שני הצדדים.

היכולת הזו, ללכוד את התנהגותנו (בדמות הקלקות או מיקום) בזמן אמת ולשמור אותה לשימוש עתידי מותאם, היא אחד מהמאפיינים המרכזיים של הקפיטליזם מבוסס-הנתונים שצומח ועולה. ההבטחה הגלומה בה היא התאמה אישית משוכללת ומוחלטת של חוויית היום-יום שלנו, בהתבסס על ההעדפות שנשמרות ב״פרופילים״ שלנו. התאמה כזו יכולה גם להגדיל את יעילות השימוש במשאבים, להפחית את כמויות הפסולת ולהוביל לקיימוּת גבוהה יותר: זה לא רק מיתוס של עמק הסיליקון.

חשבו על ההכרזה על השותפות בין אובר ובין ספוטיפיי (Spotify), שירות להזרמת מוזיקה: מעתה ואילך, את הנוסעת תוכלי להשמיע את שירי הספוטיפיי האהובים עלייך בכל מכונית של אובר. זה אפשרי בדיוק משום שההעדפות המוזיקליות שלנו נאספו לתוך פרופיל – זהות דיגיטלית מסוג כלשהו – וניתן כיום לשתף את הפרופיל הזה בין פלטפורמות שונות.

היכולת ללכוד את התנהגותנו (בדמות הקלקות או מיקום) בזמן אמת ולשמור אותה לשימוש עתידי מותאם, היא אחד מהמאפיינים המרכזיים של הקפיטליזם מבוסס-הנתונים שצומח ועולה. ההבטחה הגלומה בה היא התאמה אישית משוכללת ומוחלטת של חוויית היום-יום שלנו, בהתבסס על ההעדפות שנשמרות ב״פרופילים״ שלנו

הדוגמה של אובר וספוטיפיי נראית אולי טריוויאלית, אבל חשבו על המספר הרב של ״פרופילים״ שונים שהמכשירים החכמים החדשים יכולים לייצר, וחלקם כבר עושים זאת: תרמוסטטים חכמים מייצרים פרופילים של העדפות השימוש באנרגיה שלנו, טלפונים חכמים (שלא לדבר על מכוניות אוטונומיות) מייצרים פרופילים של הפעילות הגופנית ושל התנועה שלנו, מנועי חיפוש ורשתות חברתיות מייצרים פרופילים של צרכי המידע והרגלי הקריאה שלנו. כל מי שחושב על אספקה עתידית של תחבורה, חינוך, אנרגיה או שירותי בריאות אינו יכול להתעלם מן הנתונים הללו – כי אם יעשה זאת, כמה יזמים (אמריקאים ברובם) יצוצו ויעמדו בדרכו.

נתונים אלה, מרגע היותם זמינים, יכולים להוביל למגוון סוגים של נסיינות וחדשנות מועילות לחברה. קהילות שלמות יכולות לבחור במודל שונה של תחבורה ציבורית, שבמסגרתו שירות אוטובוסים יאסוף נוסעים במסלול ייחודי, שממופה מחדש מדי יום בהתבסס על צרכי התחבורה הממשיים של אזרחים בקהילה מסוימת. ערים כמו סיאול והלסינקי כבר מנסות מודלים מסוג זה. ניתן להחיל זאת בצורה רחבה יותר גם על ייצור אנרגיה ועל שיתוף משאבים.

אולם צריך להדגיש כי גל כזה של ניסויים חברתיים יכול להתאפשר רק אם לקהילה יש גישה לנתונים שעליהם הם מתבססים. בלי הנתונים, קהילות יתקעו עם המודלים שיכפו עליהם הספקים התאגידיים של שירותים אלה. כך, במקום שירות אוטובוסים מותאם אישית, נהיה תקועים לנצח עם המודל האינדיווידואליסטי של אובר.

זו נקודה שחשוב לזכור: רמת הפעולה היחידה שחברות הטכנולוגיה מממשות היא זו של הצרכן היחיד. כולנו מוזמנים להצטרף לכלכלה השיתופית, אבל רק בתור יזמים שמציעים את הכישורים, הזמן הפנוי, הדירות והמכוניות שלנו – ״ההון המת״ כפי שיש המכנים אותו – להשכרה בשוק.

צילום: cc by-Melies The Bunny
קהילות שלמות יכולות לבחור במודל שונה של תחבורה ציבורית, שבמסגרתו שירות אוטובוסים יאסוף נוסעים במסלול ייחודי, שממופה מחדש מדי יום בהתבסס על צרכי התחבורה הממשיים של אזרחים בקהילה מסוימת" צילום: cc by-Melies The Bunny

הכלכלה השיתופית: ניאו-ליברליזם על סטרואידים

הרי בשורה התחתונה, זה העיקר בכלכלה השיתופית של ימינו: הסתמכות על מידע ועל טכנולוגיות תקשורת כדי להקים שווקים יעילים לכל דבר ולהפוך את כולם ליזמים פסיכוטיים. למה פסיכוטיים? כי אנחנו מוזמנים להיות חרדים כל הזמן לגבי המוניטין שלנו: כל אינטראקציה שלנו עם חלקים שונים של הכלכלה השיתופית מתועדת, מדורגת ונשמרת לעד, כך שהיא משפיעה על כל האינטראקציות העתידיות שלנו.

במובן זה, הכלכלה השיתופית היא ממש ניאו-ליברליזם על סטרואידים: היא מייצרת שווקים בכל מקום בעודה מכוננת במקביל סובייקטיביות חדשה בקרב משתתפיה. אולי שמעתם על מקרה שהתרחש לא מזמן בבריטניה, כשנאמר לאשה מסוימת שלא תוכל להשתמש באייר-בי-אנד-בי (Airbnb) משום שיש לה פחות ממאה חברים בפייסבוק – ואייר-בי-אנד-בי מבססת את ה״אותנטיות״ ואת ה״תוקף״ שלנו בתור לקוחות על זהות הפייסבוק שלנו.

קל לחזות את סוף התהליך. היחסים הבסיסיים פשוטים: מי ששולט בחיישנים הרבים ביותר והטובים ביותר ישלוט בסופו של דבר בפרופילים. לכן, בסוף נמצא את עצמנו כשרק שתי חברות – פייסבוק וגוגל – שולטות בכל התחום של ״זהות דיגיטלית״. פירוש הדבר, בין השאר, ששתי החברות האלו יהפכו למתווכות העיקריות של האופן שבו יסופק כל שירות אחר, כמו אנרגיה, בריאות, חינוך ותחבורה.

זה העיקר בכלכלה השיתופית של ימינו: הסתמכות על מידע ועל טכנולוגיות תקשורת כדי להקים שווקים יעילים לכל דבר ולהפוך את כולם ליזמים פסיכוטיים. למה פסיכוטיים? כי אנחנו מוזמנים להיות חרדים כל הזמן לגבי המוניטין שלנו: כל אינטראקציה שלנו עם חלקים שונים של הכלכלה השיתופית מתועדת, מדורגת ונשמרת לעד, כך שהיא משפיעה על האינטראקציות העתידיות שלנו

שתי החברות, כל אחת בדרכה, מרוויחות מאפקט הרשת: ערך השירות של פייסבוק עולה ככל שגדל מספר האנשים שמנהלים פעילות חברתית בתוך פייסבוק, ואילו ערך השירות של גוגל עולה ככל שגדלה כמות הידע העולמי שהיא מארגנת.

נראה לי מובן מאליו שתוצאות החיפוש של גוגל טובות יותר אם גוגל יודעת איפה אתה, מה חיפשת בעבר, מי החברים שלך וכן הלאה. בהחלט יתכן שגם חיפוש וגם רישות חברתי הם פעולות שניתנות ליישום משמעותי רק בידי מונופולים שנשענים על בסיס מקיף של מידע שנאסף מכמה תחומים חברתיים, לא רק מתחום אחד.

לפיכך, במקום לפרק את גוגל למרכיבים שונים – למשל, להפריד את החיפוש מהמפות או את המפות מהאימייל – דרוש סוג אחר של פירוק. עלינו להוציא לחלוטין את נושא הזהות הדיגיטלית מתחום המסחר, ובמקום זאת להפוך אותו לנכס ציבורי. חשבו על זה בתור התשתית האינטלקטואלית של הקפיטליזם מבוסס-הנתונים.

שוב: אם אנו עומדים בפני עלייתו של קפיטליזם מבוסס-נתונים, אזי הדרך היחידה להבטיח שהאזרחים לא ירוסקו בידיו היא לוודא שהכוח המניע העיקרי שלו – נתונים – נותר לחלוטין ברשות הציבור. לא אוכל להרחיב כאן עוד בעניין הזה, אבל צריכה להיות הטמעה גדולה יותר של האינטרס הציבורי לרוחב כל שלוש השכבות שהזכרתי: חיישנים, מסננים ופרופילים.

זה נשמע אולי מנוגד לאינטואיציה, אבל כך צריכים הדברים להיות: כל הקלקה שלי בכל יישום או אתר, כל אינטראקציה שלי עם התרמוסטט החכם או המכונית החכמה שלי וכל תנועה שלי ברחבי העיר צריכות לצבור רווח בשבילי, האזרח, ולא בשביל החברות שמציעות את השירותים הללו. כשאנחנו מניחים כי ״הון הקלקות״ – וזה מה שזה, סוג של הון – שייך באופן טבעי לתאגידים, הציבור יראה בסופו של דבר את שליטתו עליהם מתפוגגת לחלוטין.

בנוסף לכך, שירותים בסיסיים מסוימים – חיפושים פשוטים מאוד, שימושי אימייל בסיסיים וכן הלאה – יכולים וצריכים להיות מסופקים בחינם וכחלק מן התשתיות הציבוריות. בתמורה לכך, גופים ציבוריים – ערים, עיריות, חברות תשתית – יוכלו לעשות שימוש בחלק מהנתונים האנונימיים בפרופילים הדיגיטליים שלנו, כדי לשפר את השירותים שהם מציעים ולהגדיל את יכולת הקיימות וההתאמה שלהם. התאמה אישית, דרך אגב, אינה מוכרחה להוביל לאותן דאגות מוניטין שעולות בהקשר של השימוש באובר או באייר-בי-אנד-בי, שם הלקוחות מדורגים ומקבלים ציונים: אפשר לקבל גם התאמה מלאה וגם אנונימיות.

אין פירוש הדבר כי חברות טכנולוגיה פשוט ייעלמו. במקום זאת, הן יכולות להציע כל שירות בונוס מתקדם ומותאם שירצו – אחרי שיוציאו היתר להשתמש בנתונים האלה. גוגל יכולה להציע מאפיינים – חלקם בתשלום ויתכן שרק 5% מהמשתמשים ירצו אותם – שלא יהיו מוצעים במסגרת שירות האימייל הבסיסי. היא יכולה גם להציע התאמה מתקדמת של החיפוש, בזכות האלגוריתמים וטכנולוגיית הבינה המלאכותית המשוכללת שלה. אבל שימו לב שחברות אחרות, לרבות חברות סטארט-אפ, יוכלו לפתע להתחרות בגוגל, משום שהן יוכלו להתבסס על מידע לגבי הלקוחות שלהם במידה שאפשרית כיום רק לגוגל ולפייסבוק.

לסיכום, תנו לי לתאר שני תרחישים: אחד פסימי ואחד אופטימי. הדברים הרעים, כמו תמיד, קלים יותר לחיזוי. ובכן, אם הדברים ימשיכו כפי שהם, נמצא את עצמנו בעולם שבו ענקית טכנולוגיה או שתיים הופכות להיות שער הכניסה הראשי לכל שאר השירותים, רק משום שהן שולטות בזהויות הדיגיטליות שלנו. גם השירותים האחרים יסופקו בידי חברות טכנולוגיה אכזריות במיוחד, שמוכנות לשבש כל דבר תחת השמש באמצעות הטקטיקות המרושעות ביותר: דמיינו את אובר ואייר-בי-אנד-בי. צורות אלטרנטיביות של התארגנות חברתית וכלכלית – שינסו להשתמש במשאבים באופן קולקטיבי, אבל בכפוף להיגיון שונה מההיגיון הניאו-ליברלי – ייחסמו בכל רגע אפשרי.

במקום לפרק את גוגל למרכיבים שונים – למשל, להפריד את החיפוש מהמפות או את המפות מהאימייל – דרוש סוג אחר של פירוק. עלינו להוציא לחלוטין את נושא הזהות הדיגיטלית מתחום המסחר, ובמקום זאת להפוך אותו לנכס ציבורי. חשבו על זה בתור התשתית האינטלקטואלית של הקפיטליזם מבוסס-הנתונים

כיצד נוכל להימנע מן התרחיש הזה ולהתקדם אל עבר משהו חיובי יותר? הצעד הראשון הוא להתייחס לסוגיית הנתונים בתור בעיה. האם נתונים הם נכס? מי הבעלים של הנכס הזה, והאם באמת יכולה להיות עליו בעלות? אם אנחנו מתקדמים לעבר קפיטליזם מבוסס-נתונים ומרובה-נתונים, מה משמעות הדבר, מבחינת הציבור, אם הוא אינו יכול לשלוט על המשאבים העיקריים של התקופה – כלומר, נתונים? האם הפוליטיקה עדיין מסוגלת לשמור על שליטה אפקטיבית על השוק אם המשאב המרכזי בו – נתונים – מצוי מעבר להשגתה?

רק אם תענה על השאלות הללו תוכל אירופה לתת מענה לברית בין עמק הסיליקון והניאו-ליברליזם. לא מספיק ליצור גוגל אירופאי: לחשוב במונחים האלה זה להחמיץ את המעבר לקפיטליזם מבוסס-נתונים. עלינו לא רק לחשוב על דרכים חדשות לפקח על גוגל ועל פייסבוק ועל כל היתר כפי שהן קיימות כיום; עלינו גם לחשוב מחדש על עצם הצורה שבה השירותים שהן מספקות כיום יסופקו בעתיד. כלל לא בטוח שהמודל שאיתו מצאנו את עצמנו יהיה המועדף בעיני מי שאכפת לו מהאינטרס הציבורי.

אבל שוב: פירוק החברות ליחידות נפרדות לא ישיג את המטרה, ולא משנה כמה זה קורץ למתחרים ולאויבים של גוגל. הדרך הנכונה לחשוב על ביתור חברות כאלה היא במונחים של שירותים בסיסיים ומתקדמים: הסוג הראשון יכול להינתן בחינם ולהיות נגיש לכולם, ואילו החברות יכולות להרוויח כסף משירותים מתקדמים, אבל מבלי לאגור את הנתונים שמופקים בהקשר של השימוש בשירותים אלה.

אם כן, דרושה לנו חדשנות מבנית ומוסדית שתוכל לתבוע בעלות על הנתונים בתור נכס ציבורי, להציב אותם מחוץ לתחום השוק ואז לקדם פעילות יזמית שתתבסס עליהם. זה לא יהיה קל אבל התמריצים, לפחות לפוליטיקאים, לא יכולים להיות גדולים יותר: עוד עשור של חוסר פעולה וגוגל ופייסבוק כבר ינהלו מעין-מדינה משלהם, היות שהם ישלטו גם בזהות שלנו וגם בגישה שלנו לתשתיות בסיסיות (דרך אגב, זה כבר קורה בחלק מהמדינות המתפתחות). קשה לדמיין התפתחות מדכדכת יותר של החירות האנושית.

זהו תמליל של הרצאה שנשא מורוזוב בברלין בדצמבר 2014, באירוע ״פילוסופיה פוגשת פוליטיקה״ של פורום התרבות למען סוציאל-דמוקרטיה.

פורסם במקור ב-23.06.15 במגזין האינטרנטי Social Europe ותורגם בסיוע קרן רוזה לוקסמבורג

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שושנה גבאי

    וואוו איזה מאמר חשוב תודה לך יוענה!