• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

הדסה - השם שעולה שוב ושוב בעדויות

מאות עדויות שגבתה עמותת עמר"ם בשנה האחרונה רק מחזקות את ההבנה שבישראל של שנות החמישים התנהל סחר שיטתי בילדים. עד כה ארגונים כמו "הדסה" – שהיה אמון על ה"טיפול" בפעוטות ושמו מוזכר ללא הרף בוועדות החקירה ובעדויות ההורים – לא עומתו ישירות על חלקם במעשים. ומי היתה האחות בתיה?

במסגרת מאות העדויות שאספנו בשנה האחרונה בעמותת עמר״ם בנושא חטיפת ילדי תימן, חוזר ועולה שמו של ״הדסה״ – הארגון הציוני של נשות אמריקה שליווה את התפתחות המערכת הרפואית בארץ, לרבות טיפות חלב, כבר מתחילת המאה הקודמת. השם מופיע בסיפורים שהגיעו אלינו על בתי החולים שהפעיל הארגון בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בבאר שבע ובמקומות רבים נוספים – ולא פחות משמעותי מכך: במוקדמים יותר מביניהם.

״עוד באותו לילה אמא הגיעה עם יצחק לבית חולים הדסה בתל אביב ונשארה איתו עד מאוחר בלילה, אך ביקשו מההורים לעזוב את בית החולים ולהגיע בבוקר (…) בבוקר כשאמא הגיעה, ניגש הרופא ואמר לה שיצחק נכנס לניתוח ומת. אמא חזרה הביתה ושלחה את אבא וחבר לסדר את הסידורים לקראת קבורה, כשהגיעו אמרו להם שאין צורך – יצחק נקבר ביחד עם אדם מבוגר״, מספרת אילנה, בתם של ג׳ולייט ודוד ז"ל חדאד, שעלו מעיראק למעברת תל מונד 1951.

״אני מחפשת את אחי חיים יעקובוביץ׳ שנולד בחיפה בבית חולים הדסה בתאריך 6/12/34 ונפטר לכאורה בתאריך 28/7/35. יש בידי אישור על תעודת לידה שקיבלתי מגנזך של משרד הפנים. לדברי אמי שנפטרה, התינוק חלה בשלשולים והקאות ונלקח לבית חולים הדסה בחיפה. אמי הייתה כל היום עם התינוק. למחרת כששבה לבית החולים אמרו לה שהילד מת. עשו להם הצגה של לוויה, לא פחות, אבל כשהגיעו למקום של הלוויה לא מצאו שום קבר״, מספרת נעמי סיטון מחיפה.

ועוד היד נטויה, העדויות רבות וקשות (ראו כאן).

״הדסה״ נטע שורשים בארץ בשנים 1913 – 1914, והעסיק רבים מן האחיות והרופאים לפני הקמת המדינה ואחריה, הן בבתי חולים והן במתקני רפואה במעברות, במחנות העולים ובערים שונות. תלונות על חטיפות במוסדות עליהם היה אמון הארגון הוצגו בוועדות החקירה השונות שעסקו בפרשת ילדי תימן, לצד רישומי החולים ומקרי המוות כפי שנשמרו בארכיונים של בתי החולים (אלה ששרדו, שכן חלקם נשלחו לביעור או אבדו לעד) – לרבות במחנה העולים בראש העין, לשם הובאו אלפי עולים מתימן במבצע ״על כנפי נשרים״. כידוע, ועדת החקירה הממלכתית קבעה במסקנותיה לפני 15 שנים כי לא היתה חטיפה ממסדית מכוונת, אבל כן היו מסירות מזדמנות לאימוץ. או במלותיה הסרקסטיות של יעל צדוק במאמרה שפורסם באתר זה, המתחקה אחר עבודתה של ועדת החקירה: ״חטיפוֹת מכוּוַנות לא היו ולא נבראו, הן פרי מוחם הקודח של אנשים שאינם מבחינים בין דמיון לבין מציאות…״.

עבודה רשלנית, התעלמות מעדויות של הורים, של מטפלות, של אחיות, של נהגי אמבולנס – שתיארו את ההתנהלות של העלמת הילדים, ואפילו של אנשי ממסד; רישומים סותרים; והסתמכות על ״תיאוריית הבלגן״ כשהיה לחברי הוועדה נוח – כפי שמתואר בין היתר במאמרו המכונן של בועז סנג׳רו ״באין חשד אין חקירה אמיתית״ בתיאוריה וביקורת; וכמובן פרוטוקולים חסויים, שחלקם עתיד להיחשף בקרוב – כל אלה מאפיינים את עבודת הוועדה שקבעה כי רוב הילדים נפטרו.

אולם לנו ולחוקרים ולגופים הנוספים החוקרים את הפרשה במשך השנים ונאבקים לחשיפת האמת, אין ספק שבישראל של שנות החמישים התנהל סחר שיטתי בילדים: הווה אומר חטיפות הילדים מהוריהם לטיפול בבתי החולים והתינוקות, העלמתם והצהרה בפני ההורים כי הלכו לעולמם (כאשר לעתים מי שסירבו למסור את ילדיהם למוסדות מהם לא שבו אחר כך אוימו כי לא יקבלו תלושי מזון), מבלי להציג גופה או תעודת פטירה, ומכירתם או מסירתם לאימוץ. את הפטנט הזה של לקיחת תינוקות בריאים מהורים מוחלשים וחסרי מעמד ושפה בארץ חדשה, למטרת סחר ו/או מתוך מחשבה אלטרואיסטית מעוותת ש״זה לטובתם״ (כחלק מהשיח ההיגייני עליו נרחיב במאמר אחר) אפשר כנראה לרשום על שמם של ארגונים דוגמת ויצ״ו והדסה, שהיו אמונים על ה״טיפול״ בילדים; אחרי הקמת המדינה הפכה מדינת ישראל שותפה פעילה בעסק ומאוחר יותר גם בשמירה על הסוד ובהשתקת הקורבנות.

בשבוע שעבר עלה פרק מיוחד בנושא בסדרת הרשת המצוינת ״נביאים: מבצע עמר״ם״, שיצרו אלעד בן אלול ויוסי בראומן (מוזיקה מאת עמית חי כהן):

כמו נסיכה

בשנת 1934 הגיעו לתל אביב רחל ויוסף דויד מוסלמי, זוג תימנים צעירים, יחד עם בתם הקטנה שרה, והשתקעו בשכונת הכרמל בתל אביב. אבי המשפחה היה יוצא לעבודה מדי בוקר והאם הייתה מטפלת בילדתה ובתינוקת החדשה שנולדה כאן – ציונה שמה. באחד הימים פנתה אל רחל הצעירה אחות בשם בתיה מבית החולים הדסה, ששכן במשך שנים ארוכות בין מזא״ה לבלפור ושירת את תושבי האזור, עד שנהרס בשנות ה-90 של המאה הקודמת לטובת פרויקט נדל״ן. בדין ודברים, שכנעה האחות את האם הצעירה להותיר את בתה באגף בחדש לילדים שאך זה נבנה – בית הבריאות שטראוס, שדומה לו נבנה קודם בירושלים והיה תרומתו של העשיר היהודי הנודע לארגון הדסה (ועדיין עומד על כנו ברחוב בלפור בתל אביב). הילדה תתחזק אצלנו, את תוכלי לבוא מתי שתרצי להניק אותה ובשאר הזמן תהיי פנויה לעיסוקייך, אמרה לה, כפי שיספרו לימים ילדיה של רחל. לבסוף השתכנעה.

יום-יום הגיעה רחל למעון, הניקה את התינוקת שהייתה בהשגחת המטפלות והאחיות ושיחקה איתה. ביום הרביעי הגיעה האם ולא מצאה את ציונה התינוקת במיטתה. היכן הילדה? שאלה בחשש. הילדה מתה, ענו לה האחיות. ״היא התחילה לצרוח כמו משוגעת. הבינה באינסטינקט שאם לא תעשה דבר באותו רגע, לא תהיה עוד הזדמנות״, אומר לי בנה שמואל. רחל יצאה ממבנה בית החולים ורצה למשרדה של האחות בתיה, מרחק כמה רחובות משם. היא צרחה עד שהאחות בתיה הבינה מה התרחש והציעה לה לבוא איתה חזרה לבית החולים – ואכן כך עשו״.

3
רחל ויוסף דויד מוסלמי, שנות ה-30

השתיים נכנסו למכוניתה של האחות בתיה (״מאיפה בכלל היה לה אוטו בימים שלאיש לא היו אופניים?״, תהה שמואל בפני אמו שלא ידעה לענות), והיא ״יושבת בתוך האוטו וצורחת איפה הילדה שלי וכל הרחוב מסתכל על האוטו. ככה עד שהגיעו שוב לבית החולים הדסה.״ כשהן מגיעות לבית החולים עולות השתיים במהירות. האחות בתיה משוחחת בשפה זרה עם האחיות במקום וחוזרת אל האם. ״הילדה נמצאה, אל דאגה״, היא אומרת לה. יחדיו הן עולות קומה או שתיים והלם חדש מכה את רחל. כשהיא מרימה את עיניה היא רואה שציונה לבושה כמו נסיכה: שמלה חדשה. תסרוקת חדשה, שונה. נעליים חדשות ומבריקות. לילדה שלה מעולם לא היו נעליים. הילדה היתה מוכנה למשלוח, ארוזה. היא תפסה את הילדה וברחה משם.

את הסיפור הזה סיפרה לשמואל לראשונה אמו כשפרצו אירועי יהוד, במסגרת מאבקו של הרב עוזי משולם. ״היא רצתה לומר לי: הדברים האלו נכונים. כזה ראה וקדש״.

יעקב ולאה בן משה עלו מאזרבייג׳אן כילדים בשנת 1919. לימים התחתנו ובארץ נולדו כל ילדיהם: חביב, זרובבל ובתיה. בתמונה היחידה שנותרה לו נראה חביב עם אחיו הקטן זרובבל. אמם נשלחה לבית החולים ללדת ובשל העובדה כי האב חלה, אולי בשחפת, ונשלח לבית הבראה (שם נפטר בנסיבות לא ברורות), התעקשו בבית החולים הדסה כי על התינוק להיות אצלם במשמורת. ״למה אותי לא לקחו אני לא יודע״, אמר לי חביב בצער. למחרת הגיעה הסבתא לבית החולים אבל הילד נעלם. מאז לא ראה חביב את אחיו. הוא נותר עם זיכרונות ועם תקווה גדולה להספיק לפגוש ולראות את אחיו.

4
חביב בן משה אוחז בתמונה שלו עם אחיו זרובבל

ללכת הביתה בלי הוכחות

אחד הדברים המשמעותיים בהקשר של הדסה תל אביב, המחזק את הקשר הישיר של הארגון לחטיפות, הוא שככל הידוע לנו לא הוגשו תלונות מסוג זה כנגד בתי יולדות אחרים בסביבתו. זאת, בעוד שנגד הדסה נערמות בין השנים 48׳-55׳ מאות תלונות על חטיפות, וכן גם על בית החולים הקריה – כפי שחשפו ועדות החקירה.

כך למשל, בית החולים ליולדות פרויד ברחוב יהודה הלוי טיפל אף הוא בנשים תימניות ורבות ילדו בין שעריו – כפי שמתארת תקוה וינשטוק בזמנו ב״מעריב״: ״בימים הטובים, היו פה כמה עשרות לידות לחודש, ובימי ׳מרבד הקסמים׳ כשעולות תימן הובלו מהמטוס ישר לחדר היולדות אפילו 60 […]״. כלומר, בית היולדות של פרויד, מעבר לכך שיילד מאות ואולי אלפי תינוקות, טיפל גם בנשים תימניות רבות, עולות חדשות – ובכל זאת הוא מוזכר בתלונות שעלו בוועדות על בתי החולים רק פעם אחת, ככל שמצאתי, ובעקיפין: תינוק שנולד בבית החולים פרויד הועבר לויצ״ו בשל מחלתה של האם וגיוסו של האב. אביו של התינוק ביקר אותו בויצ״ו. בביקורו הבא נמסר לו כי הילד חלה והועבר לבית החולים הדסה. שם נמסר לו כי הילד חלה ומת.

מלבד בית החולים פרויד, פעלו סמוך להדסה בתל אביב גם בית החולים עין גדי (בניהולו של ד״ר אמיל שטיין) ובית החולים גלעד (בניהולו של ד״ר אריה פוחובסקי). למיטב ידיעתי, שום תלונה על חטיפות לא נרשמה במוסדות אלו, שבשניהם פעלו מחלקות יולדות פעלתניות מאוד. בית החולים עין גדי מוזכר פעם אחת בתלונות שנמסרו לוועדה: ביוני 54׳ נולדה תינוקת בבית החולים עין גדי אך הועברה לבית החולים הקריה לאחר שנולדה במשקל נמוך (במסמך המאשר זאת מבית החולים עין גדי). אלא ששם מסרו לאם לאחר עשרה ימים כי התינוקת נפטרה. הוועדה מצאה כי היא נפטרה לכאורה דווקא במוסד ויצ״ו בתל אביב (ארגון לו נקדיש פוסט מיוחד בהמשך), אשר קיים קשרים הדוקים וידועים עם הדסה.

פרויד

NURSES TENDING NEW BORN BABIES IN THE HADASSAH MATERNITY HOSPITAL IN TEL AVIV 1951 הנס פין / לע״מ
אחיות בבית החולים הדסה בתל אביב, 1951. צילום: הנס פין / לע״מ

גם בבאר שבע, למשל, התלונות על היעלמות תינוקות שהוצגו בוועדות החקירה נוגעות לבית החולים הדסה שפעל בעיר בשנים 49׳-59׳. בשנה בה החל לפעול פקדו אותו כ-6,500 עולים, רובם ממדינות צפון אפריקה, תימן, עיראק ורומניה, ובשנת 52׳ המספר כבר טיפס ל-15,000. יש לציין שארגון הדסה הפעיל קמפיין נמרץ להיות זה שיקים בית חולים באזור כשברקע מתיחות עם קופת החולים ומאחוריה עניין כספי לא מבוטל: גיוס תרומות בחו״ל מהקהילה היהודית. הקשר בין תרומות מחו״ל וקבלת ילדים והוצאתם מן הארץ הוכח זה מכבר – אולם אף על פי כן לא נערכו מחקרים ספציפיים בנושא בכל האמור להדסה.

״… אחותי יפה אושפזה לניתוח בבית החולים סורוקה בבאר שבע. הניתוח עבר בהצלחה, ואמי ביקרה אותה במשך כל זמן האישפוז שלה. ביום העשירי לערך אמי הגיעה לבית החולים הדסה בבאר שבע והאחות אמרה לה שאחותי נפטרה ושהם קברו אותה. אמי שלא ידעה עברית ביקשה והתחננה לראות את הגופה שלה או את הקבר. הם ביקשו ממנה ללכת הביתה בלי מסמכים ובלי הוכחה שהיא נפטרה״, מספרת אחותה של יפה אסולין, שמשפחתה עלתה לבאר שבע ממרוקו ב-15.04.1956.

למצער, כפי שמציינת ביובש ועידת החקירה הממלכתית, ארכיון בית החולים הדסה באר שבע אבד.

MRS. ELEANOR ROSEVELT VISITING THE HADASSAH CLINIC IN BEER SHEVA. 1952 צילום: פריץ כהן / לע״מ
אלינור רוזוולט מבקרת בבית החולים הדסה בבאר שבע, 1952. צילום: פריץ כהן / לע״מ

אם כן, בשנות החמישים, מספר התלונות על חטיפות בבתי החולים בארץ מרקיע שחקים: רמב״ם בחיפה, דג׳אני ביפו, העמק בעפולה, קפלן ברחובות, מאיר בכפר סבא, וכאמור רשת בתי החולים של הדסה: הדסה (זיו) בירושלים, הדסה בתל אביב, הדסה בבאר שבע, הדסה בחיפה. תלונות שעימן לא נעשה דבר. במחנה העולים ראש העין הופעל בית חולים מקומי ובו מחלקת ילדים, כשלוחה של בית החולים הדסה בירושלים:

״הייתי בת שמונה והלכתי עם אמא לראות אותה, את גאולה. הראו לנו אותה ביום רביעי בשעה חמש בערב דרך החלון. הלכה להניק אותה ביום חמישי בבוקר. אחת האחיות פתחה את הדלת אחרי שנזרקה ממקום למקום ואמרה למה באת לחפש היא נפטרה ביום שני כבר. קיבלנו צו גיוס כמובן על שמה של גאולה. הוריי ישבו אז שבעה. אחי ואני סירבנו. ידענו שהיא לא מתה. השם שלה רשום במרשם התושבים ברמת גן. מספר תעודת הזהות שלה הוא 04158599״, מספרת בתיה קיסרי, שהגיע עם הוריה למחנה ראש העין מתימן ב-1949.

הטירוף שבחוסר ההתייחסות והביטול של סיפורים מסוג זה רק גובר כשלוקחים בחשבון גם את פשעי הגזזת. טיפולי הגזזת – שהיו מנת חלקה בעיקר של העדה המרוקאית ובמסגרתם עברו עשרות-אלפי ילדים וילדות הקרנות, שהובילו למחלות קשות מסרטן ועד אפילפסיה – התרחשו בדיוק באותם מרכזים רפואיים ששבים ועולים בעדויות על החטיפות: כלומר אותם רופאים ואחיות שהודיעו להורים שילדיהם מתו מבלי שיראו אותם, עבדו באותם מרכזים ואולי גם טיפלו בהקרנות המסרטנות. החוק לפיצוי נפגע הגזזת הוכר מ-1946 ועד 1960 – אותן שנים בדיוק בה נחטפו האחוז המכריע של הילדים. אותן השנים. אותם המקומות.

את הטיפול בגזזת הפקיד משרד הבריאות בידי הדסה. בהמשך, טיפלו בגזזת גם בית החולים תל השומר וקליניקות פרטיות. גם כאן הופעלו לחצים על האמהות שסירבו למסור את הילדים לטיפולים, והן אוימו כי הילדים יוצאו מבתי הספר.

*

ארגון הדסה יחד עם ארגון ויצ"ו היו מעמודי התווך של מדינת ישראל והם אף השתלבו בממסד הפוליטי עם קום המדינה, כאשר עוד לפני כן היה ארוגים בקשרים פוליטיים ענפים. ארגון הדסה אף היה מועמד לפרס נובל. עד כה נפקד מקומם של ההוגים, האחראים והפושעים בכל האמור לחטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן, וגם לא נחקרו גופים אלו: מדינת ישראל – בשבתה בוועדות החקירה – הדפה כל אפשרות כזו. גם חוקרים באקדמיה או עצמאיים נמנעו מלגעת או לחקור את הארגונים הללו ישירות, כך שלא היו מי שהסירו את הלוט מעל פניהם ופרצופם של האחראים לאחד הפשעים החמורים שנעשו כאן מאז ומעולם. יש לבקש מהדסה תשובות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלפית

    מזעזע, שם בפרספקטיבה אחרת את הציונות ואת הפמיניזם בישראל. נשים "מתקדמות" שותפות מרכזיות בחטיפת ילדים מנשים אחרות. והכי עצוב – הזלזול וההשפלה ושיתוף הפעולה הציבורי עם ההשתקה המתמשכת. מה זה אומר עלינו כחברה היום.

  2. רחמן חיים

    מה תבקשו מממסד מתנשא ומושחת?

  3. דני

    לדעתי שום חקירה לא תספק אותך, אף פעם. הטחת האשמות מעניינת אותך יותר מכל דבר אחר. ההערכות שלך בענין הן כבר מתחום האמונה הבלתי ניתנת להפרכה או לאימות. יש טעויות שלא ניתנות לתיקון, ויש תאונות ללא אשמים. לא כל דבר הוא קונספירציה, ולהפוך טרגדיות אישית לחומר בעירה לשנאה בין עדתית או נגד המדינה, זה דבר לא יפה.

    1. סמולן

      שטויות, זה טקסט מדהים.

      1. דני

        בטקסט אין שום דבר קונקרטי שמבסס טענה של חטיפה. יש אוסף של אפיזודות ורשמים ותחושות של כמה אנשים, על אירועים שהתרחשו לפני כשישים שנה. גם אם היו מקרי חטיפות, הטקסט לבטח לא מצביע על שום נתון שיכול לבסס טענה של קונספירציה רחבת מימדים ומאורגנת. כל מה שיש כאן זה מעין רמיזות, הצבעה על מה שנראה לכותב כצירופי מקרים חשודים וכו', אבל שום דבר מעבר לזה. אם אתה מאמין שהיתה קונספירציה, הטקסט הזה יחזק אותך, אם אתה לא מאמין, הטקסט לא ישנה את דעתך. לדעתי גם לאור חלוף הזמן, הסבירות שימצאו ראיות ממשיות בענין היא אפסית. אבל מה שאבסורדי זה שכל מיני אנשים מקבלים את התזה הממש לא מוכחת הזו כתורה מסיני, ומפה הדרך למסקנות על זוועות הציונות וכך הלאה קצרה, כמו שאפשר לראות גם בתגובות כאן. אם זו המטרה, אז היא הושגה, לפחות בקרב קהל המגיבים למאמר הזה בהעוקץ!

  4. ירון רוני

    ימח שמכם "הדסה" וויצו ,בני זונות ,עושי שואה ועוולה .נבלות טרפות וזרע עמלק.

  5. רחל

    פרשה אפלה זו תסתיים רק עם פתיחת וחשיפת כל החומר בארכיון המדינה, לרבות כל תיקי האימוץ כולם. רק אז נוכל לדעת בוודאות מי נפטר, מי ננטש, מי נימסר לאימוץ חוקי ע״י הוריו או רק אחד מהם, מי נמכר, ומי נלקח במזיד. צחי הנגבי התחייב להסרת הערפל אך פועל ההפך הגמור לכך.

  6. חנה

    מבחינה היסטורית התזה לא מסתדרת. מי חטף ילדים ב1935? היו כל כך הרבה יתומים נטושים. לאן הם נחטפו? לוארשא?! . למה מדינת ישראל צריכה לחטוף בשנות החמישים שבמקביל יש לה תינוקות בויצו ובבתי יתומים שאף אחד לא חפץ בהם? איך אין שום הוכחה לבוגרים חטופים. האם הן לא מתו ובגלל הון פוליטי של שלומי חתוכה הוא מעוניין לייצר באזז סביב נושא ששלוש ועדות חקירה, שבהן ישבו בני העדה התימנית ואישרו את מסקנותיה והגיעו למסקנה שניתנות מתו. למה לתוכה לא מספר שאת הקליטה ביצעו בני העדה התימנית הוותיקה, האם הם חטפו? חתוכה תספק תשובות

  7. ג. אביבי

    הגיון של מכחישי השואה ואלוהי הקונספירציה
    מכחישי השואה ובהם המוני ניאו-נאצים מרבים להשתמש בתואנה שאין תיעוד לפשעי השמדת המיליונים ולכן לא הייתה שואה. כך נוהגים כאן מכחישי פשעי הגזענות הלבנה נגד המזרחים. מכחישי השואה טוענים שהשואה היא קונספירציה יהודית. בדומה להם מכחישי החטיפות כאן מאשימים את הורי החטופים, את עמותת עמרם ואת האתר הזה בבידוי "קונספירציה" של מדינת ישראל נגד המזרחים.
    כותבים לנו כאן מגיבים/ות מטעם הכחשת פשעי הגזענות הלבנה נגד המזרחים שכל הסיפורים על חטיפת ילדי תימן הם קשקוש ודמיון פורה של התימנים וכו'. לשיטתם אלפיי עדויות של הורים וקרובי החטופים על קרוב לאלפיים חטיפות הן הגזמות פראיות. לטעון כך צריך להניח מראש שכל התימנים שהיו מפוזרים בעשרות מעברות בכל חלקי הארץ תיאמו ביניהם גרסה שקרית על חטיפות, או שכולם לקו באותו זמן באותה פסיכוזה על חטיפות מדומות. המכחישים לרגע לא יעצרו לחשוב מה הרוויחו הטוענים על החטיפות ולמה הם בכל זאת ממשיכים לטעון בעקשנות על החטיפות, למרות שלא דרשו ולא קבלו שום פיצוי או הכרה על כך. כבר ב1954 פרסם העולם הזה כתבות על חטיפה סיטונית של ילדי תימן במעברות ואת טענות ההורים השבורים.
    לכן המכחישים/ות כאן, בנוסף לגזענותם הפתולוגית, הם או רפי אינטלקט במידה קיצונית או משרתים במודע את מנגנון הכחשת פשעי הממסד נגד המזרחים. אלה ואלה עשויים מאותו חומר נפשי ואידאולוגי ממנו עשויים מכחישי השואה.

    1. דני

      ההבדל בין הכחשת שואה להכחשת קונספירצית חטיפות הוא די דרמטי. השואה היא אירוע מתועד היטב, ולכן הכחשתו היא אווילית, ומלמדת על כוונות הזדון של המכחישים. את ההנחה שהיתה קונספירציה ממסדית מאורגנת מאחורי החטיפות, אף אחד אף פעם לא הוכיח, ואפילו לא התקרב לבדל של ראיה לענין. כך שהתנגדות לטענה כזו שעל פניה נשמעת מופרכת לחלוטין היא די מובנת מאליה. אפילו אם נניח שהיו חטיפות לא מעטות (דבר שכשלעצמו אף פעם לא הוכח) זה בודאי לא מלמד על קונספירציה ממסדית שעמדה מאחורי זה. יש פשעים שנעשים באפילה ומבצעיהם לא נתפסים וזה עדיין רחוק מלהראות שהם מתבצעים מטעם הרשויות. כך שהפרחת טענות מהסוג הזה היא ענין חסר בסיס. יתכן והיו חטיפות ומחדלים ושנגרם עוול, אבל מפה ועד להאשמת "הממסד" בביצוע הדברים, הדרך ארוכה.

      1. ג. אביבי

        חוצפה ובורות לשרות הגזענות הלבנה.

        ההבדל העיקרי בין הכחשת השואה והכחשת פשעי הגזענות האשכנזית הממוסדת בישראל נגד המזרחים (חטיפת ילדי תימן, פרשת הגזזת וכו') היא בגורם אחד – מעמדו הנוכחי של הפושע.
        את מבצעי השואה נגד היהודים והצוענים באירופה הכניעו וכל הממסד הפושע שביצע את הפשעים הללו התפורר ואתו גם היכולת של גוף רשמי ממסדי בגרמניה לטעון בנחרצות ש"לא הייתה שואה". את פשעי חטיפת התינוקות וההקרנות הקטלניות ביצעו כאן בחסות הממסד האשכנזי התומך והמגבה שעדיין לא הובס ושליטתו בתקשורת, בגופים המשפטיים ובכל מוקדי הכוח היא מוחלטת. ומכאן יכולתו לטעון בנחרצות על "ניקיון ידיו". מה גם שכמות המכחישים בזדון גזעני או מחמת בורותם וטיפשותם היא עצומה.
        עקרון ה"אין הוכחות" שאתה נאחז בו שווה מוסרית/משפטית בדיוק ל"אין הוכחות" בו נאחזים מכחישי השואה והניאו-נאצים. אתה ודומיך מסתמכים על כך שהמסמכים חסויים (וממילא אף אחד מכותביהם לא הודה/מודה במעורבותו בפשע) או לא קיימים, בעוד שמכחישי השואה מסתמכים על כך שרוב הנספים בשואה נשרפו ואין כל אפשרות לזהות ולהוכיח שמדובר ב 6 מיליונים, ובנוסף לא שרד אף מסמך נאצי בו ניתנת פקודת להשמדת יהודים. העיקרון של מכחישי השואה ושלך ודומיך דומים באבסורדיות וברשעות שלהם, אבל הם יותר מתוחכמים מכם. הם לפחות לא מנסים לטעון שכמות כל כך גדולה של פשעים לא נעשתה בחסות הממסד או בגיבויו המלא.

    2. זוהר מנור

      יש תמנים שגדלו בארה"ב אצל יהודי סאטמר,
      ותמיד תהו על צבע עורם השונה.

  8. נתן

    "טיפולי הגזזת – שהיו מנת חלקה בעיקר של העדה המרוקאית ובמסגרתם עברו עשרות-אלפי ילדים וילדות הקרנות, שהובילו למחלות קשות מסרטן ועד אפילפסיה"

    הטיפול בהקרנות כטיפול רפואי למחלת הגזזת התחיל בעולם בתחילת המאה ה20 ובארץ ישראל בשנות ה20 של אותה מאה. במהרה הוא הפך לטיפול הרפואי המקובל והטוב ביותר ( על פי המידע שהיה אז) בעולם ובארץ לטיפול במחלה ורק בשנות ה60 כאשר החל חשד שמדובר בטיפול הרסני ובמקביל לגילוי טיפול אנטיביוטי הפסיקו להשתמש בו.

    אבל העובדות הפשוטות האלה לא ישנו את התזה המופרכת על "האשכנזים עשו ניסויים במרוקאים". לאור זאת נראה לי שחבל על הזמן לנסות להתווכח עם שטופי מח גם בפרשת ילדי תימן.

    1. ג. אביבי

      כרגיל שטויות, נתןצ'יק.
      מיד לאחר מלחמת העולם השנייה נודע הנזק והקטלניות של הקרנות רנטגן במינון גבוה. לכן הקרנות כאלה (בעצמה פי 30 אלף מזאת של צילומי רנטגן, שנעשה בה שימוש על ילדי המרוקאים) נאסרו בכל הארצות המתקדמות. כבר היו אז מספיק תרופות ומשחות נגד הגזזת ובמחירים עממיים. לא היה שום צורך בהקרנות הX, ובוודאי לא בעצמה כזאת. משרד הבריאות של ארה"ב היה מעוניין לחקור השפעת קרינה כזאת על בני אדם, משום שהיא דומה בתכונותיה לקרינת גמא המשתחררת בפיצוץ גרעיני. חיפשו מדינות שלא חתמו על האמנה למניעת ניסויים הרסניים בבני אדם. אחת מהן הייתה זו של ב"ג ומפא"י. מנהיגי המדינה שלך הקריבו לשם כך את חייהם של עשרות אלפי מרוקאים ומזרחים אחרים, אלפים מהם שלמו בחייהם, ובתמורה קבלו סיוע של מיליונים רבים למערכת הבריאות בארץ. דפוס פעולה מוכר לעייפה של שלטון החושך של מפא"י וגרורותיה.

      1. דני

        ראית יותר מדי פרקים של ה- X-FILES

        1. אוי ויי זמיר !

          או לחלופין,
          היכולת שלך להתמודד עם העובדות בדרך הגיונית היא הזויה כמו סדרת הX-FILES.

  9. עזאני (חסון) דינה

    גם אחותי שהיתה בת שבעה חודשים כנראה ניגנבה בבית חולים הדסה תל אביב.
    עד יומי האחרון לא אשכח את הבכי והצרחות של אמא שלי זל. טוב קרה מה שקרה למה לא נתנו לי לראות אותה לפני שקברו כאילו אותה.
    לפי דעתי כאשר אמא הבינה שעבדו עליה אבל אז היא לא ידעה מה לעשות. אז אני זוכרת שזר שהתקרב אלינו היא היתה צורחת תזוזו לא להתקרב.