string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הזיכרון שותת בתודעה

אלה לא תמיד עוגיות מדלן. לפעמים הזיכרון שותת בתודעה, לפעמים הוא אורב להזדמנות, לפעמים הוא חי בעוצמה משתקת • יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים 2016 – פרויקט מיוחד
העוקץ

סיגל הרוש באחת מהעבודות המזדמנות, נטולות הזכויות, של אחרי הצבא, נקלעתי לחנות שהייתה בבעלותו של קרוב רחוק. הוא היה כבן 55, אני בת 20. חייכתי ללקוחות, יצאתי להפסקות סיגריה חפוזות ובעיקר לא הבנתי כלום מחיי. צהרי יום אחד, כשהחנות הייתה ריקה, הוא קרא לי לשיחת ״אז מה נשמע״. שנאתי אותו, את מבטיו החומדים שבאו יחד עם תאוות בצע לעוד מכירה מוצלחת. למרות זאת, חייכתי, אמרתי שהכל בסדר ושנרשמתי לאוניברסיטה. ״לא תמשיכי פה באוקטובר?״. ״לא, חסכתי קצת ואת השאר ההורים נותנים. אגור בבית, אבל לא יהיה לי זמן לעבוד״. באותו רגע בלי הכנה מוקדמת, הוא הניח את ידו על אחד משדי ״חבל, את יודעת למכור״. קפאתי, הלב נפל, רציתי למות. הזזתי את היד שלו והסתכלתי בבהלה לצדדים שמא מישהו אולי בטעות ראה. אמרתי שאני יוצאת לסיגריה ולא חזרתי לשם יותר.

נגה איתן "תרימי את הראש. את יפה, אל תתביישי בזה". הסגן אלוף עצר לידי והוציא חצי פנים ירחיות מחלון הרכב הצבאי. הנהנתי והמשכתי ללכת, מנסה לחמוק ממנו לתוך חורשת האקליפטוסים – מקווה לבלום את האינטראקציה בעודה באיבה. "חיילת, שכחת להצדיע. חזרי לפה מיד!" הוא צעק אחרי. חזרתי, מה יכולתי לעשות? הצדעתי ביד רועדת והרגשתי שהפנים שלי מתלהטות כמו פיצוץ סולארי של חימה ופחד.

שירה מייקין כשרק עברתי לתל אביב, עליתי על מונית "חאפר" כזאת באמצע הלילה באלנבי. אז עוד לא ידעתי שלא מומלץ לשבת ליד הנהג, והתיישבתי לידו ופטפטתי עמו שיכורה מעט. כשהוא הגיע לרחוב שלי, הוא עצר את הרכב, נעל את הדלתות, הניח יד על הירך שלי ואמר: "רוצה שאהיה הנהג הפרטי שלך?". ברחתי משם ולא קרה כלום למזלי, אבל מאז אני נוסעת עם חברות מוניות מוכרות, ובתקווה כשמוניתה תתחיל לפעול – אסע רק עם נהגות נשים.

עדי סדקה גם אחרי שגמר זה עוד לא נגמר. במשך יותר משלוש שנים, בכל פעם שיצאתי מהבית, הבטתי לאחור ולצדדים. ולפעמים הוא עמד שם, מרחוק, והביט. ואני פחדתי שאם אברח, ירוץ אחריי ויפגע בי שוב.

תמי ריקליס כנערה אהבתי מאד לצלם והיייתי מסתובבת עם מצלמת ניקון תלויה ברצועה על הצוואר. בנחלת בנימין היה בעל קיוסק שהציע לי לעלות למרפסת שלו כדי לתפוס זווית צילום טובה. ישר כשנכנסתי לדירה הבנתי שעשיתי טעות. עמדתי וצילמתי רועדת במרפסת ורציתי לצעוק לאנשים למטה, ניסיתי לחשוב איך אני יוצאת משם ובסוף שיכנעתי את עצמי שעדיין לא קרה כלום והכל בסדר והלכתי לדלת. הוא תפס את הרצועה של המצלמה בשתי ידיים וחנק אותי איתה, מסתכל לי בעיניים. זה קיים אצלי כתמונה גם מהנקודת מבט שלי וגם משלו, אבל אני לא זוכרת את הבעת הפנים שלי. אולי אפילו חייכתי. ברגע אחד הוא שיחרר אחיזה ורצתי למטה במדרגות.

עדי מזור מגיל צעיר הבנתי שהרחוב, בעיקר בלילה, הוא לא מרחב בטוח בשבילי. פעם אחת חזרתי הביתה מחברה בשעות הלילה המאוחרות. הייתי נערה בתיכון. לידי עצר רכב שבו נהג גבר בשנות השלושים לחייו בערך. הוא פשוט עצר ובהה בי, ואפילו לא חיכיתי לראות מה הצעד הבא שלו. פתחתי בריצת אמוק עד שהגעתי הביתה מתנשפת בכבדות. להבא, למדתי: כשאת הולכת לבד בלילה – 1. הקפידי לנעול נעלי ספורט, 2. הקפידי ללבוש קפוצ׳ון וללכת בהליכה גברית כדי שיחשבו שאת נער. וזה מה שעשיתי מאז.

תמר מור סלע אני זוכרת חוויות נקודתיות לא נעימות. אבל לא מעבר לעקצוצים הרגילים של גוף הפטריארכיה שכולנו למרבה הזוועה, התרגלנו לחיות איתם.

סמירה סרייה זה היה רגע משנה חיים מבחינתי גם גופנית וגם נפשית. הייתי בת חמש וחצי, הלכתי ביחד עם אחותי בת השבע בדרך חזרה מהמכולת. עד אותו הרגע לא דיברתי ממש ולא יצרתי קשר עם הסביבה שלי, הלכתי בתוך הדממה של עצמי, עד שהילד בן השכנים שגם הוא היה בן שש החליט לחסום לנו את הדרך, לזרוק על הרצפה את המצרכים שקנינו ולחטוף מידנו את החטיף שקנינו לעצמנו ולא לאפשר לנו לעבור. באותו הרגע, אני הבנתי שלא הגוף שלי ולא הנפש יכולים להרשות לעצמם לשדר חולשה או להיות נאלמים.

ליהי יונה חוויית האיום המיני הראשונה שלי דווקא הייתה אחת של עוצמה. נכנסתי לבית ספר חדש והייתי בערך מטר גובה. בעודי הולכת בשביל שלושה ילדים קפצו מהשיחים ישר למולי וצעקו לתוך הפנים שלי "אני אאנוס אותך!". בלי לחשוב העפתי לראשון ביניהם סטירה עם כל כח היד והזרוע שלי ובזה הסיפור הסתיים. מאז גדלתי, ולימדתי את עצמי יותר מדי פסיביות איפה שלא היה לה מקום. שתקתי כשמישהו שאל אותי אם הוא יכול לראות אותי משתינה. שתקתי כשבן הזוג הודיע לי שהוא 'לא אמור להביא ביד אם יש לו חברה' ושתקתי כשהגבר שהתראיין אייטם לפני צרח בחדר איפור הערות על איבר המין שלי כששמע שאני פמיניסטית. שלשנה הבאה נדע לשכוח את השתיקות שלימדנו את עצמנו.

תהילה חכימי אני הולכת במסדרון הארוך שמחבר בין שני חדרי הבקרה מאחוריי מגיח מהנדס תוכנה שהגיע מארה"ב לתקן את הבאגים במערכת, אני בת 25 והוא אולי בן 50, הוא מתקרב אליי בלי שאני שמה לב ומלטף לי את הגב, בהתחלה אני לא בטוחה, אני מאיצה את צעדיי ויוצאת אל המבואה המומה.

נועה בורשטיין חדד הייתי אולי בת 13, חזרתי מהים לבושה במכנס דייגים או איזה שרוואל, וחולצה גזורה כמו שהיה מגניב לי פעם. כשירדתי בתחנה שמאחורי הבית צפצף לי רכב, התקרבתי במחשבה שזה מישהו שאני מכירה בתוך האוטו ישב בחור, נראה נורמלי לחלוטין, ומשום מה הוא הרגיש צורך עז לשאול אותי: ״מה היה קורה לדעתך אם הייתי לוקח אותך טרמפ איתי ואז מוריד מכנסיים?״ הייתי נבוכה נורא, לא יודעת אפילו מה עניתי, אבל חזרתי הביתה וסיפרתי להורים. גם את מספר הרכב שלו זכרתי, ונתתי לאבא. אחרי יומיים הוא אמר לי שהוא מצא את הבחור, ושהוא בחור רגיל, נורמלי, ומשהו במה שלבשתי גרם לו להתנהג ככה. אני לא יודעת אם אבא באמת מצא אותו, או שהוא סתם רצה לגרום לי להיזהר, הוא בטוח רצה בטובתי. הסיטואציה הזו חזרה על עצמה כעבור שנים ברחוב אלנבי, שוב בחור כמעט-חתיך יושב ברכב בלי מכנסיים. הפעם פשוט הרמתי את הטלפון מולו והתקשרתי למשטרה, הם הגיעו אבל הוא כבר הספיק לברוח.

אפרת ירדאי בכל פעם שאני צועדת בסמטה החשוכה/ אני מדמיינת איך אני מעיפה את שקית הקניות/ (זו עם החלב קרטון) ישר לראש/ איך אני תוקעת לו את צרור המפתחות לתוך העיניים/ (כמו שלמדתי בקרב מגע)/ בועטת בזווית ישרה לחזה ואז לביצים/ או/ סתם מפרקת לו ת'צורה במכות רצח/ ואז הסמטה נגמרת/ ואני פותחת את הדלת מהר מהר/ לפני שיתעורר ויתעצבן עליי.

יונית נעמן צעדתי במעלה רחוב דיזינגוף בואכה שדרות תרס"ט בדרך הביתה. הייתה שעת דמדומים ואני חשבתי על עשרות המשימות המעיקות שמחכות לשובי בבית ועל זוטות כגון אירועי היום בעבודה, כשלפתע מישהו רכוב על אופניים בצד הכביש לכיוון הסנטר שלח יד לעברי ותפס לי את שד ימין, מעך אותו והתגלגל משם הלאה. בפה פעור הסתובבתי אחריו וראיתי אותו רוכב בנחת, לא בורח ולא מסתלק, פשוט ממשיך בדרכו. אני לא זוכרת איך הוא נראה, הוא יכול היה להיות כל בחור בגיל עשרים ומשהו, כל משלח יד, כל מצב משפחתי. הוא מעך והמשיך הלאה, אני נשארתי בפה פעור, נמלה במעלה רחוב דיזינגוף.

איה זינאתי "תישאר איתי על הקו עד שאגיד לך שאני מרגישה בטוחה ושאפשר לנתק". צלצלתי לבן זוג שלי חוששת שמישהו יפגע בי. זה היה בחודש יולי השנה, בשעות הבוקר. הייתי בדרכי לכנס בעכו, ולאחר שנהג המונית התעקש שהוא כן מוריד אותי בכתובת הנכונה, מצאתי את עצמי במקום הלא נכון, ונאלצתי ללכת ברגל לכיוון העיר העתיקה. בתוך מספר דקות עצרו מספר כלי רכב, בהם נהגו גברים כמובן. כאלה שצופרים, כאלה שרק מסתכלים, כאלה שאת מרגישה שמפשיטים אותך במבטיהם, ופשוט הרגשתי מאוימת. הרגשתי חוסר ביטחון ואי ידיעה האם באמת יקרה לי משהו או לא. במקרים כאלה, שיכולים לחזור על עצמם בתדירות גבוהה כל יום, ולא רק בחושך, אלא גם באור יום, ובמקומות שונים, אני מרגישה שאנחנו עלולות לעבור משהו טראומתי בכל רגע. כי מספיק שאישה תלך ברחוב, כדי שהיא תוטרד מינית. וגם צפירה זו הטרדה מינית, וזה מפחיד.

הגר שיזף כשהייתי בת 15 בערך הלכתי למסיבת סילבסטר ושם – בחסות החושך, הגברים המבוגרים והילדות – מישהו פשוט תפס לי בחזה. כשהרמתי את הראש אחרי רגע של הלם הוא נעלם כלא היה שם, כמובן. לקחתי את עצמי וברחתי מהמקום.

עלמה כץ בפעמים הראשונות ששכבתי עם גבר, המעשה היה כרוך בבכי עמוק ובבעתה. מקור עומק הרגשות הזה לא היה ברור לי אז. החדירה הבעיתה אותי. כל כולי בחוסר אונים, שוכבת פעורה למרגלות אדם שהיה קרוב אליי אמנם, אך איבריו חדרו אליי וחשו כזרים. אלפי תחושות בלתי מובחנות התערבבו להן יחד, הנאה וכאב, בושה ופחד, התענגות ובחילה. כשבכיתי אז, הבכי היה מלווה בחרדה ובפחד קיומי מבלי שהייתה לי היכולת להצביע על מקורה. היום אני חושבת שללא קשר לעובדות הביוגרפיות של חיי, בכיתי אז בכי עמוק וקדום שכלל את כל כאב בנות משפחתי דורות אחורה.

רלה מזלי מבעד לשֵֹיבה ולשנות הניסיון, הדקה הארוכה מדי בין מריחת חזית המכנסיים מגודשות הזין שלו לרוחב הבטן שלי באוטובוס לא מספיק צפוף, לבין ההבנה שזה מה שהוא עשה. הוא הספיק כבר לרדת ולְרָפֶש אותי בבושה ורפלקס הקאה.

ליאור אלפנט בשנים האחרונות שמתי לב שאני חווה את הקולנוע במין סוג של פחד, לא כי הסרטים הם סרטי אימה – אני לא רואה אימה – אלא כי אני מפחדת על הנשים. כי כל פעם כמעט שדמות האישה נכנסת לסיטואציה לבד עם גבר אחד או יותר, אני מתחילה לפחד שאולי יקרה לה משהו. זה יכול להיות בחדר חשוך, או בשדה פתוח, או במכונית, או אפילו באוטובוס. אני מפחדת שהגברים יעשו משהו לאישה, ולא משנה אם הסרט נעשה על ידי במאית או במאי, הלב שלי מתחיל לדפוק ואני נלחצת. אנחת הרווחה שלי כשהדמות יוצאת מהחדר או מכל מקום בלי שיקרה לה משהו, נשמעת גם בשורות האחרונות של האולם. כשאני חוזרת הביתה בחושך ושומעת מאחוריי צעדים אני נזכרת שלא תמיד בסרטים קורה משהו לדמות, ומקווה שגם לי זה לא יקרה, אבל אני יודעת שזה היה רק סרט – ועכשיו זה החיים עצמם.

טניה רובינשטיין חוויות הפחד שלי מתייחסות חלקן ליום הזכרון הבינלאומי לטרנסג'נדריםות וחלקן ליום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים וחלקן לשניהם גם יחד. לעתים אני לא מוצאת את עצמי לא כאן ולא שם. מעבר לחוויות של השפלה, איום ודיכוי, לפעמים הפחד שלי הוא שלא אמצא את המקום שבו חוויית הפחד שלי היא מתאימה ולגיטימית כאישה שהיא לא בדיוק אישה, וגם כ-לא אישה שעדיין רואה את עצמה כאישה. הפחד שלי הוא גם על החברות שלי שאין מספיק ימים בשנה כדי לצעוק את הפחד שלהן, והתקווה שלי היא בימים וגם ברגעים היומיומיים שבהם אנחנו מרגישות שאנחנו ביחד ויש לנו גב ויש לנו קהילה ויש לנו יום או לפחות רגע לעמוד מול זה ביחד.

אלינור דוידוב לפני כמה חודשים, בעוד אחד מהשיאים של הקמפיין נגד ביטול חזקת הגיל הרך, מצאתי את עצמי עומדת עם עוד ארבע נשים בהפגנה מול ביתה של השרה גילה גמליאל, כשלצידנו כ-200 גברים זועמים, צועקים, עיניהם רושפות והם זורקים לעברנו הערות כמו: פרזיטיות לכו לעבוד! גרושות גרורות! ועוד ועוד. הלב דפק, הידיים רעדו, הברכיים נחלשו, פחדנו ממש, על אף שהיה ברור שלא יקרה לנו שום דבר. החווייה הזו נצרבה בי, בגוף, כמו מכשפה על המוקד מול ההמון הזועם.

נעמית מור חיים היום למשל. שני האנשים לא מהבניין. הם נכנסו אחרי כשפתחתי את השער. הם התעכבו בחצר כדי להבין לאיזו דירה הם צריכים להגיע. הם הריחו את הפחד שלי. ההזדרזות למעלית לפני שהם יבינו שיש מעלית. הניסיון לעשות אותה בגב זקוף. עשרים השניות של חזיונות ברורים שלי אומרת להם, תיאלצו להמתין. אני לא עולה במעלית עם גברים שאין לי ביטחון בהם. אני לא מחכה יותר לגברים שיעלו או ירדו עד שיהיה מרחב מעלית בטוח. זה לא מעניין אותי אם זה מעליב אתכם. זה שתגידו שלא תקפתם מעולם אשה במעלית לא מספיק עבורי כדי לנקות אתכם. נלחמתם כדי שלא ארעד מפחד? לא. אז חכו. הלחיצה על הכפתור. ההמתנה. לא זכותי להתחרפן ככה על מעלית?! זה כמו שתגידו שלא זכותי לחיות בעולם בלי סכנות אורבות מכל עבר, וצללי הסכנות הקודמות והקודמות קודמות מאפילים את הדרך. אני אעמוד על זכותי. למרות שאני מלאת ספקות. הנה היא יורדת. למרות שכל ההיסטוריה צורחת שאני טועה. הנה אני נכנסת. לחיצה לא מספיק מהירה. הקולות שלהם מתקרבים. הספיקה להיסגר. בפעם הבאה אהיה יותר מאומנת.

נופר קידר הייתי ילדת טבע מעופפת. בגיל 11 או 12 הלכתי מאושרת בסחנה, במין שביל סגור כמנהרה ירוקה. מולי בא בחור, חסם את דרכי כשהוא מניח עליי יד לרוחב הבטן ואמר לי משהו בחיוך. אחזה בי אימה משתקת: הוא ראה זאת, הרפה והמשיך ללכת בטבעיות של חיית טרף. מאז לא ביקרתי בסחנה.

חנה וזאנה גרינוולד הפחד הראשון שלי מגבר היה במרחב הפרטי בבית. פחדתי מאבא מכעסו פחדתי ואהבתי ורכשתי כבוד. הפנמתי את הפחד של אמא. אימצתי אותו בשתי ידי עד שלא פחדתי עוד.

זהר אלמקייס הבנתי שאני ״בת״ כשעמדתי באמצע שדרות ירושלים בשעה שלוש וחצי בלילה, אחרי משמרת של מלצרות, מול גבר גבוה ממני בשני ראשים לפחות, שיכור, שביקש, ואז דרש, ואז ניסה לקחת – כסף, ואז את הגוף שלי. הבנתי קודם פעמים רבות, נשנות – כשילד בחוג אמנויות לחימה סירב להילחם מולי (ולשמחתי, בסוף הפסיד לי); ואז אחר כך כשישבתי מול ועדת המצפון של הצבא, ובשיעור באוניברסיטה, ובמסעדה עם אחראי המשמרת שמתבדח על לקבל ממני טובות, וכשאכלתי ברחוב ומישהו הסביר לי על קלוריות, שאדע. וכל אלו היו מפחידים, אבל בכל פעם הגוף שלי התמלא באיזו תושיה, גאווה, ובקול של ההורים שלי שאומר לי לשים זין, מחזק לי את השרירים של הגוף והמוח והלב. בכל פעם. בלילה ההוא אותה תושיה ממש שלחה אותי בריצה הרחק מהגבר ברחוב, לתוך מונית שעצרה ברמזור הבא, ואז הביתה.

אלימות נגד נשים2

עיצוב: נוקי קטן

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. א (ב)

    מבוכה, פחד, הלם, בעתה, אימה, בכי. מה קרה ללהיות אישה חזקה? כול הנשים כאן הם נשים חלשות, שחושפות את החולשה שלהם כאילו חולשה זה דבר טוב, נשים לא מוכרחות להיות מין במבי מסרט של וולטדיסני שרק משטרת ישראל יכולה להגן עליהם. פחד זה לא דבר לנפנף בו. אני רוצה להמליץ לנשים כאן על קורס קרב-מגע מאישה לא חלשה, לא שברירית ולא קורבנית ושאת רגעי החולשה מצניעה. הנה, אביבית כהן, לכו אליה. https://www.youtube.com/watch?v=bt8w92ilbVM

  2. שבתאי לוי

    בתורת ישראל הקדושה והתמימה, (כן, מאוד תמימה), כתוב כך: "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך". לפי תורת ישראל, הקדושה והתמימה, מותר לו לגבר היהודי, (זה לא חל לגבי הלא יהודי), בחיר העמים, לעשות באישה כרצונו. הגבר, שתרם לביטחון המדינה, שרת ביחידה קרבית מובחרת, השתתף במלחמות ישראל, והרג המון ערבים. על כן מגיע לו פרס, על שרותיו הטובים, ותרומתו לביטחון המדינה, ושהרג המון ערבים, להשתעשע קצת על חשבון הנשים.
    שבתאי לוי

  3. חן

    כשהייתי בערך בת 13 נסעתי בפעם הראשונה עם חברות לבד העירה באוטובוס. שעת צהריים, אור יום, מלא אנשים במדרחוב מסביב ו-3 נערים שצועדים לקראתנו מדברים וצוחקים. כשהם חולפים בדיוק מולנו אחד מהם שם את היד שלו בין הרגליים שלי ופשוט ממשיך ללכת ולצחוק עם החברים. אני עומדת שם המומה. כשהחברות שאלו מה קרה צחקתי במבוכה. עד היום, 20 שנה אחרי, אני מריצה בראש מה הייתי צריכה לעשות באותו הרגע ואיך לא לעמוד שם קפואה.

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X