string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

השאלון של העוקץ: טלי קורל

האקטיביזם של טלי קורל למען נשים בזנות ולמען החברה כולה הוא סיבה מצוינת לזמן אותה לשאלון. ביתר שאת בתקופה שבה נחשפת שוב אלימות קשה כלפי נשים וכדאי להיזכר גם במאבק התודעתי שמתקיים וזוכה להצלחות לא מעטות
העוקץ

טלי קורל, בת 29 מיפו, פעילה נגד תעשיית הזנות, התנדבה בעבר בעמותת תודעה הנאבקת במיתוסים הנפוצים ביחס לזנות בציבוריות הישראלית וניהלה אותה בהמשך. קורל הקימה את עמוד הפייסבוק When he pays המביא כלשונם ציטוטים של גברים הקונים מין ושוללת מהם את חסות האנונימיות. את התיאורים אוספת קורל מאתרים שבהם גברים המשלמים על זנות משתפים את חוויות הצרכנות שלהם עם צרכנים כמותם. לדידם הם מדווחים על מוצר, ותורמים בכך לרווחתם של משתמשים אחרים, אבל בזכות החשיפה בעמוד מתאפשר לציבור להבין דבר או שניים על מציאות חייהן רוויית האלימות של נשים בזנות, על החברה שמאפשרת את החפצתן הקיצונית ועל התפיסות המונחות בתשתית ההוויה הגברית הרוכשת נשים משל היו חפץ ומפקיעה אותן מהסובייקטיביות שלהן.

לעמוד הפייסבוק שמפעילה קורל המבקש לחולל שינוי תודעתי יש למעלה מ-10,000 עוקבות ועוקבים, ובשל תלונות על תכנים בוטים נחסם פעמים מספר בעבר על ידי פייסבוק.

 *

ספרי על הרגע המשמעותי בסדר היום שלך בתקופה האחרונה.

כל יום שבו אני מגלה ויודעת שהקמפיינים שלי משפיעים על התפיסה ביחס לזנות – אוצרים רגעים משמעותיים מאוד עבורי. רגע שבו אדם משנה את דעתו או לפחות שואל את עצמו שאלות חדשות שלא נכחו שם קודם לכן, בשל עשייה שלך – זהו רגע של הבנה שעם כל הקושי הרגשי שאני חווה בשנים האחרונות, העשייה שלי שווה משהו ויוצרת שינוי והשראה.

איזו פרשייה ציבורית מעסיקה אותך בימים אלה?

כל מה שקשור בזנות, וכל מה שקשור בקונפליקט הפלסטיני-ישראלי.

מה הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית?

בימים אלו אני עובדת כ-12 שעות ביממה במפעל במשמרות לילה, כך שזמן רב לקרוא או יכולת ריכוז רבה בשעות הערות המעטות שנותרות אין לי, ולכן יצא שאני קוראת במקביל ולסירוגין שלושה ספרים: בן החמאס למסעב חסן יוסף, קופים דגולים של וויל סלף, ו-פוסט-פורנו-מודרניסטית: 25 שנותיי כזונת מולטימדיה מאת אנני ספרינקל.

שלושה א/נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

אסמא אגבארייה זחאלקה, ד"ר נבילה אספניולי, ואורלי לוי-אבקסיס.

האם את או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?ֿֿ

כיוצאי ברית המועצות (משפחתי היגרה לישראל ב-1973 מאוקראינה), גזענות אתנית תמיד הייתה ברקע. גם כשלא הייתה לי מודעות כלל לכך שיש הבחנה כזאת בין ילדים, מבוגרים ובכלל בין בני אדם, על בסיס המוצא המדיני והאתני שלהם, נחשפתי בגיל צעיר מאוד לביטויים כמו "רוסים מסריחים". בחטיבת הביניים, גם אם אני עצמי לא דיברתי רוסית – ולצערי עד היום אני לא דוברת השפה למרות שמבינה אותה מעט – נחשפתי לראשונה למשפט "כאן זה ישראל ומדברים פה עברית ולא רוסית" שאמנם לא כוון אליי אבל כן לחברות וחברים. ההלם לא עבר מאז ועד היום – ועד ליום זה כשחברים וחברות יוצאי ברה"מ מספרים לי על חוויות כאלה, אני משיבה בצער שהרבה מאוד ישראלים הם מאוד גזעניים, אבל באותה נשימה אני מדגישה שהם לא הרוב. רובנו מבינים שללב ולשכל אין תנאי קבלה על-פי מוצא.

ההורים שלי מעט מאוד הזכירו את האפלייה שהם חשו באופן אישי ומוחשי, לא מפני שהם לא חוו אותה, אלא מפני שהם המשיכו במלחמת ההישרדות כבני מעמד הפועלים. אבל תמיד שמעתי בבית את הפרדוקס שכל עולי ברית המועצות לשעבר מכירים – שם היית יהודי מסריח, פה אתה רוסי מסריח. עם השנים אני מקווה שאנחנו מתגזענים פחות והדורות הצעירים יובילו שינוי הומניסטי יותר.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

למען האמת אני חייבת להתוודות שאני לא מרגישה פערים מגדריים בחוויה היומיומית שלי, ומאוד נדיר שהרגשתי כאלה, אם ביחסים בין-אישיים ואם בכלל. כלומר על בשרי לא חשתי אפלייה כזו ומעולם לא הרגשתי – בינתיים – שאני נמדדת על פי מה שיש לי בין הרגליים ולא על פי השכל והיצירתיות והתעוזה שלי. אם לצמצם את זה לסוגיית הזנות – מאחר שאני גרה ביפו ונמצאת הרבה בתל-אביב, אין כמעט יום שבו אני לא פוסעת בין ערימות כרטיסי הזנות שמעטרים בציניות את המדרכות. אני מפנטזת לשפוך עליהם את דבק המגע החזק ביותר שיש בנמצא, ואז אשמח לראות אם חולדאי עדיין לא מוצא פתרון לדה-הומניזציה הזאת, הבלתי-חוקית בעליל ממילא שכן אסור לפרסם זנות.

עוד בסוגיית הזנות, כמעט אין יום שבו אני לא מתוודעת באופן אישי ובלתי אמצעי למצוקה ממשית של אשה בזנות, אם זה בצורך פיננסי או תמיכתי רגשי. המערכים הקיימים צרים מלהכיל את המורכבויות של האוכלוסיות בזנות – ותפקיד המדינה בעיניי להמשיך לספק פתרונות מערכתיים הוליסטיים וטובים יותר. לא ייתכן שאישה בזנות צריכה לחשב עם כמה גברים זרים "לשכב" בשביל שתהיה לה ארוחה מחרתיים או תוכל לשלם את חשבון החשמל או שכר הדירה, ולא ייתכן שלאישה טרנסג'נדרית בזנות לא יהיה מענה שמותאם לה אישית עם כל המורכבות והצרכים של אוכלוסיות טרנסיות בזנות שהם שונים מהותית משל נשים אחרות בזנות.

מתוך עמוד הפייסבוק When He Pays
מתוך עמוד הפייסבוק When He Pays

האם לדעתך תור דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

אי אפשר לענות על השאלה הפלסטינית במונחים של מניין שנים. כדי לפתור את הקונפליקט צריך לפרק את החומות של הדעות הקדומות, של הבורות ושל השנאה. פירוק החומות הללו יכול להימשך עשור וגם מאה שנים. הכל תלוי בשיתוף פעולה מערכתי של מערכת החינוך, סוכני התרבות, נבחרי הציבור, ובעיקר שיתופי פעולה אזרחיים ואף מרד אזרחי וחברתי אם לא תהיה ברירה אחרת. הפנטזיה שלי היא מרד פלסטיני-ישראלי משותף כנגד המנהיגים נציגי העולם הישן שעדיין עומדים על המשמר כדי להגן על אינטרסים של פיננסים ושל שררה – מלחמות תמיד היו עסק מאוד מניב למי שבצד הנכון של המפה, ויותר מדי אנשים מתעשרים בכל יום מסחר בנשק וכלי מלחמה, פיזיים או אסטרטגיים – והם לא יוותרו על הפריבילגיה הזאת בקלות.

חוץ מזה, יש כוחות חברתיים מנוגדים שמושכים בנבחרי הציבור, גם הפלסטינים וגם הישראלים, לכיוונים דורסניים וסותרים – אם אלו מנהיגי דת, בעלי הון וכוח ומליציות אזרחיות או מוסדרות שכל תכליתן היא אלימות והשלטת כוח באמצעות אלימות. אין פתרון קסמים להתנהלות מהירה ונכונה בין הכוחות המנוגדים הללו, ולכן מנקודת ראותי, המנהיגים הלכאורה חזקים שלנו למעשה נוהגים לעתים כארנבים מבועתים שנקלעו לכביש מהיר באמצע הלילה מול מכוניות שועטות לעברן כאשר הסוף ידוע מראש. בגלל שהמציאות כל כך מרובדת ומורכבת מכוחות אינטרסנטיים שונים, הפתרון חייב לצמוח מהאזרחים עצמם – אנחנו יותר גדולים במספרים וגם באמונה וברצון שלנו לחיים נורמטיביים משותפים.

האם לדעתך החוק לשיקום נשים בזנות ולאיסור צריכת זנות יעבור?

הוא מוכרח לעבור רק בתצורה העכשווית שלו שכוללת התייחסות מאוד הוליסטית שטרם נראתה כמותה ביחס לצרכים המורכבים של האוכלוסיות בזנות. האיסור על צריכת זנות – מה שידוע בציבור כ"הפללת הלקוח" הוא רק פן משלים בחוק, כאשר יש לזכור שהחלק החשוב שבו הוא יצירת מערך חדש לחלוטין שבו כל המשרדים, ממשרד הבריאות, הרווחה ועד למשרד החינוך ומשרד הביטחון, משרד הפנים, משרד האוצר, וכן משרד הקליטה והבינוי, ולמעשה כל משרדי הממשלה הרלוונטים כולם – ערוכים ליצירת אלטרנטיבות לזנות עבור נשים שרוצות בכך. היום זהו לא המצב וזה מה שהחוק בא לשנות. הציבור יותר ויותר מבין את הנחיצות שלו ובשנים האחרונות אנחנו עדות ליותר עניין ציבורי ולשיח יותר מעניין וערני לגבי זנות. לדעתי זה עדיין תהליך של לא מעט זמן – אבל החוק הזה יעבור. לשם כך בין היתר חובתנו כציבור להפעיל לחץ על הממשלה ועל הכנסת להעביר אותו.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

בשנה האחרונה הזדמן לי לשוחח עם בני נוער על זנות ופורנוגרפיה, והמפגשים הללו רק חיזקו את הידיעה שלי שבני נוער כל כך חכמים, ביקורתיים, ועירניים, אם רק מדברים עמם בצורה שוויונית, ומוסרים להם את התוכן באופן מעניין דיו. היות שאני מודעת לשינוי המטורף ששיחה על זנות עושה בקרב בני נוער, זו היום תהיה הבחירה הטבעית שלי – אבל החלום האולטימטיבי שלי זה לשוחח עם בני נוער על היסטוריה מנקודת מבט רוחבית ועמוקה ולא צרה ורדודה כפי שמחנכים אותם במערכת החינוך. גם תפיסה של ההיסטוריה האוניברסלית וגם של ההיסטוריה הישראלית והפלסטינית – אם תבנה שכבות שכבות מהרבדים המורכבים שבאמת מאפיינים את ההיסטוריה, בניגוד גמור לזו של המגמה הדידקטית ללמד היסטוריה את הדור הצעיר עד היום – באופן שמרני ומשעמם ושטחי – תוביל לפרשנות אקטואלית יותר הומניסטית של ההווה. טוב, אין ספק שצריך יותר מ-45 דקות בשביל זה, אבל 45 דקות הן המון זמן בשביל לנטוע זרעים של הטלת ספק ויצירת שיח ביקורתי משותף באמצעות מרחב שמאפשר לשאלות סקרניות להישאל, גם אם התשובות לא פשוטות ומחזירות אותנו בין היתר למחוזות האוטו-דידקטיות.

ספרי על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה.

גדלתי בשדרות, בשכונה של אוכלוסיות מעורבות מהמעמדות הנמוכים ובינוניים-גבוהים, ובניינים בגבהים נמוכים שמזמינים בצורתם את הילדים לשחק במבואות ובין בניין לתאומו. מדרכות ושבילי הרחובות פילסו את דרכינו כילדים בטבעיות לתוך חורשות ויערות קטנים שהיו לנו נוף שכיח בחצרות הרחובות והשכונות. ברחוב שלנו בפרט הייתה חורשה גדולה שנדמתה לי כיער עבות וענקי במהלך התבגרותי, ואותו יער היווה חומר לחלומות רבים – ביניהם גם חלומות בעתה. את בית הספר שתחילה שוכן במתנ"ס העירוני הקיפו עצי אקליפטוסים, ובכלל אקליפטוס היה העץ השכיח בנוף ילדותי. עד היום זהו העץ שריחו ומראהו נוסטלגי עבורי בדרך עמוקה ואמוציונלית מאוד.

טלי קורל
טלי קורל. כל יום שבו אני מגלה ויודעת שהקמפיינים שלי משפיעים על התפיסה ביחס לזנות – אוצרים רגעים משמעותיים מאוד עבורי

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

ליידי גאגא

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

את המשוררות רחל בלובשטיין סלע ורוזה אאוסלנדר

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

אני לא רומנטיקנית במובן המודרני של המילה, אז מחוות רומנטיות הן לרוב מחוץ למרחב שלי.

איזה מילה חסרה לך בשפה העברית?

חסרות לי יותר מדי מילים, אבל אני כל כך אוהבת ומאוהבת בשפה העברית ולפיכך גם מאמינה ביכולתה השורשית לברוא מילים חדשות כל הזמן. אנחנו צריכות וצריכים יותר להעז לעשות את זה ולא להתקע על המבנים הקלאסיים השמרניים-טהרניים של המילה, וגם לא להיצמד יותר מדי ללועזית היכן שאפשר ליצור חלופה או התפתחות עברית חדשה.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

באשר לסוגיית הזנות, תוך עשר שניםכבר לא אצטרך להסביר ולהתעקש ולהתעכב על מיתוסים עבשים, פשוט כי תוך עשור הם יחלפו מן העולם: הדור הצעיר יבעט לדור המיושן ובעל הדעות הקדומות באחוריים הרחק-הרחק מפה.

מתוך עמוד הפייסבוק When He Pays
מתוך עמוד הפייסבוק When He Pays
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות