string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

דיור ציבורי לכולם: גם לבן של תשובה

המאבק על פתרונות דיור פרטניים או פתרון לעניים ולחלכאים לא מאתגר ולא סותר את הסדר הניאו-ליברלי, אלא במקרה הטוב מאפשר לכמה אנשים להיראות כליברלים גדולים שלא משאירים את העניים מאחור. על הטרגדיה של השיח על הדיור הציבורי בעקבות ביקור בכנסת
גל לויגל לוי

חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית

בשבוע שעבר הייתי בכינוס השדולה לדיור בכנסת בשיתוף פורום הדיור הציבורי. בפגישה לקחו חלק חברי וחברות כנסת – ולמילה חלק משמעות נוספת, מאחר שמלבד חה"כ אורלי לוי-אבקסיס המובילה את השדולה, הם נכחו רק בחלק מהמפגש. חברי הכנסת דב חנין, קסניה סבטלובה, עמר בר-לב וטלי פלוסקוב, שחלקם חברים בשדולה, ישבו מול קהל של אנשי פורום הדיור הציבורי, פעילות ופעילים, נאבקות דיור ציבורי, ובעיקר קבוצה גדולה של יוצאי ברה"מ לשעבר הזקוקים לפתרונות דיור משלהם. כפי שחה"כ לוי-אבקסיס ציינה, "פגשנו שם את ישראל השנייה".

לאחר שלוי-אבקסיס עמדה על חומרת המצב בהיעדר מדיניות ממשלתית ותקציבית שנועדה לקדם פתרונות של דיור ציבורי, ניתנה הבמה במשך כשלוש שעות לאורחות (ולמעט האורחים) שביקשו לספר את סיפורן ולהצביע על ההשלכות האישיות והמשפחתיות של המצב העגום של הדיור הציבורי. בין סיפורים על המתנה של שנות דור ועד סיפורים של התעמרות (כולל הטרדות מיניות בהן לא דובר בדיון זה), וההזנחה הנוראית של הדירות ושל הדיירים – שבכספם, כפי שחה"כ לוי-אבקסיס הדגישה, הם מעשירים את קופת המדינה מאחר שההכנסות משכר דירה עולות בעשרות מיליוני שקלים על הוצאות האחזקה של הדירות – מצטיירת תמונה עגומה שאפשר לסכמה בחוסר אכפתיות אנושית או פוליטית לגורלם של משתכני הדיור הציבורי. העלאת הקולות האלה היא הכרחית, ובמקרה הטוב, כתוצאה ממפגשים ומאמצים כאלה נמצאים פתרונות פרטניים למי שזכתה שקולה ומצוקתה יגיעו לחלונות הגבוהים. וטוב שכך. אך חשוב ככל שזה יהיה עבור אותן אמהות, המצב הקיים הוא מלכודת שאי אפשר להיחלץ ממנה.

לאחר הדיון נסעתי עם שניים, האחת נכחה בדיון והאחר לא. שני הרהורים עלו לי בעקבות המפגש והשיחה שהתפתחה בדרך. האחד, כמעט הערת שוליים, עלה מדברים שאמר העוזר הפרלמנטרי שישב באוטו. מישהו פעם אמר, כך הוא, שכאשר בעיה כלשהי מחובקת על ידי כל המפלגות – קואליציה ואופוזציה – אף אחד לא באמת ידאג למצוא לה פתרון. פרדוקסלי ככל שזה נשמע, הדבר הזה מוכיח את עצמו בעבודת השדולה. הנה למשל, בדיונים בכנסת לפני ארבע שנים נראים אותם פרצופים מוכרים. מצד אחד, אנשי המדינה (מלבד מי שהסתיימה כהונתם בכנסת או שודרגו למעמד שרים), ומצד שני, אותן אזרחיות ואזרחי המדינה. גם הטענות של שני הצדדים נותרו דומות. אך השדולה היא לא האשמה בדבר, אלא כמובן רק משקפת את המצב. מלבד חה"כ לוי-אבקסיס המזוהה עם המאבק הזה, ועבורה כסיעת יחיד הוא גם מהווה מקור כוח פוליטי (וטוב שכך), אף מפלגה מימין, משמאל או מהאמצע לא רואה בדיור הציבורי נושא פוליטי. במלים אחרות, למפלגות השונות יש אמנם נציגים – כולם אגב יושבי ראש של השדולה – שמביעים ומגלים עניין אמיתי בנושא, ואף מושיטים עזרה ליחידים הפונים אליהם. אבל בזה זה מסתכם. לשדולה יש מעמד מסוים של צעקה בכנסת, אבל לא כוח פוליטי. במקרה הטוב, כפי שגם יודעים חה"כ, הכוח יבוא אם הציבור ייצא למאבק ברחובות. אבל, כידוע, דיור ציבורי זה לא עמונה.

באוהל המחאה של יונית לוי וקרן ברנס, שתי אמהות חד הוריות הממתינות בין 14-18 שנה לדירת דיור ציבורי, מול ביתו של שר השיכון גלנט, 17.06.16. צילום: עמוד הפייסבוק ״צוות דיור ציבורי״
באוהל המחאה של יונית לוי וקרן ברנס הממתינות בין 14-18 שנה לדירה, מול ביתו של גלנט, 17.06.16. צילום: עמוד הפייסבוק ״צוות דיור ציבורי״

הנקודה השנייה שעלתה לי בעקבות הפגישה היא שאלת תכליתו של המאבק. אי אפשר כמובן לעמוד מול הסיפורים של מבקשות הדיור. לא ברמה הרגשית ולא במישור הפוליטי כאשר הדרישה לפתרון מיידי היא המעט שאפשר לבקש. גם אי אפשר להפריז בחשיבותו של מאבק המנוהל על ידי נשים למען עצמן וילדיהם. אני נוקט בלשון אישה מפני שמרבית המבקשות והנאבקות הן נשים, וכי את המאבק מובילות נשים, ולא פעילות של עמותות חוץ הנסמכות על ידע אקדמי וכספים מקרנות התומכות בחברה האזרחית. אלה נשים שחיות בדיור הציבורי ויודעות על מה ולמה הן נאבקות. הן מכירות כל דו"ח וכל תקנה, ומכירות כל שחקן בשדה, לעתים טוב יותר מפקידי הממשל. זהו ידע מעשי ותיאורטי שנרכש במהלך המאבק. זהו נכס של הנשים האלה שאי אפשר לקחת אותו מהן אלא רק להסתכל עליו בהערצה. יותר מכך, רבות מהנאבקות טוענות שזה לא מאבק פרטני. שמאבק פרטני לא יחולל שינוי ולא יביא תיקון, אלא רק יפתור סוגיות נקודתיות. חשובות ככל שהן. אבל מה התכלית של המאבק? האם פתרון בעיה אחת כל פעם, או אפילו פתרון כל בעיות הדיור הפרטניות הוא מטרתו של המאבק, או שמא יש לחשוב על מטרה גדולה וארוכת טווח יותר? התשובה היא שכן, צריך לחשוב. הנה התשובה במשפט אחד: צריך דיור ציבורי לכול!

למפלגות השונות יש אמנם נציגים – כולם אגב יושבי ראש של השדולה – שמביעים ומגלים עניין אמיתי בנושא, ואף מושיטים עזרה ליחידים הפונים אליהם. אבל בזה זה מסתכם. לשדולה יש מעמד מסוים של צעקה בכנסת, אבל לא כוח פוליטי. במקרה הטוב, כפי שגם יודעים חה"כ, הכוח יבוא אם הציבור ייצא למאבק ברחובות. אבל, כידוע, דיור ציבורי זה לא עמונה

בהסתכנות בכך שהרעיון נשמע אוטופי ולא מציאותי, אני חושב שצריך להיאבק על דיור ציבורי לכולם. כן, לעני ולעשיר, למעמד הבינוני והנמוך, ליהודים, הערבים, האשכנזים, המזרחים, העולים, האתיופים – קראו להם איך שתרצו. כולם. משמעותה של קריאה זו היא שהמדינה תכניס את ידה לכיס העמוק שלה ותבנה שיכונים. כן, אני יודע שזה נשמע אנכרוניסטי – אם כי, ברמה האסתטית, רבים יודו שהשכונות (יעני, לא-שיכונים) שבונות חברות פרטיות אינן עולות ביופיין או באיכותן על השיכונים שבנה משרד השיכון. אבל העניין הוא לא אסתטי או אדריכלי, אם כי גם הדברים הללו צריכים להילקח בחשבון. העניין הוא הסמכות של המדינה ולקיחת האחריות לשיכון אזרחיה. בלי קריטריונים. על זה צריך להיות המאבק. כן, גם לבן של יצחק תשובה וגם לביתה של ריקי כהן-בנלולו. שניהם יוכלו לקבל דירה ציבורית בגיל 25 למשל. תשובה מן הסתם יסרב או יגור בה מספר שנים עד שיקנה לעצמו דירה גדולה יותר, וכהן הקטנה תישאר בה אם בגיל 35 היא לא תוכל לעבור הלאה, ותעמוד בקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי (שלא יהיו נוקשים ומטופשים כמו היום). אך עדיין לא הגיע הזמן לפרטים.

העמדה מאחורי הרעיון שאני מציע היא פשוטה, ומשמעותה חזרה לעקרון שהבחין את מדינת הרווחה ממדינת הסעד. כיום, המאבק הוא על פתרונות לעניים. וכידוע לכולם, לעניים מציעים פתרונות עניים בפני עצמם. לכן, המאבק צריך להיות על הרחבת מעגל הנהנים. כלומר, הכנסת המעמד הבינוני למעגל. הדבר הזה אינו מופרך ואינו הטבה חסרת בסיס. כיום, צעירים ממעמד בינוני לא יכולים לרכוש דירה, גם אם הם בוחרים להשתעבד למשכנתא. לכן, אם בעשור הראשון לחיי העבודה מרבית כספם לא יופנה להעשרת בעלי הבתים, הם יוכלו בגיל 35 לקנות דירה מבלי להתמוטט כלכלית. אבל יש משהו עמוק יותר בזה. המאבק על פתרונות פרטניים או פתרון לעניים ולחלכאים הולך יד ביד עם הסדר הניאו-ליברלי. הוא לא מאתגר אותו ולא סותר אותו. במקרה הטוב הוא מאפשר לחזור כמה צעדים לאחור באותו המשחק ולכמה אנשים להיראות כליברלים גדולים שלא משאירים את העניים מאחור, אבל השיטה לא תשתנה.

אבל אם הפתרון של דיור ציבורי יוכר כפתרון כולל למשבר הדיור, גם עבור המעמד הבינוני. אם יהיה ברור כי המאבק הוא על שיכון, ולא על דיור בר השגה או כל מיני פטנטים השומרים על רעיון ההפרטה של שיכון, יש סיכוי שגם יהיה שיכון לכולם וגם הדיור הציבורי יהיה ראוי.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. א

    שמישהו יסביר לי מה ההגיון בדיור ציבורי? למה אני או אנשים אחרים צריכים לשלם מיליון ש"ח או יותר על דירה ואדם אחר אמור לקבל אותה בחינם? מיליון ש"ח זה שווה ערך למעל 15 שנים של תשלום שכר מינימום לאדם וזה עוד ללא עלות המימון שפחות או יותר מכפילה את הסכום. למה אנחנו כחברה צריכים לתת את המתנה הכי גדולה לאנשים הכי לא אחראיים? למה לא לעזור להם באופן נקודתי עם שכירות? למה לתת להם דירות שבגלל שקיבלו אתון בחינם גם יהפכו לסלאמס לאחר כמה שנים? איפה פה ההגיון?

    1. ליכודניק

      ואוסיף-מה ההגיון לפתור את הבעיה המסוימת של המעמד הבינוני* דרך העברת סכומי עתק למנגנון ציבורי שהכותב עצמו מעיד על כשליו?

      * בעיית מימון ולא דיור- יש דירות טובות רבות, פשוט מחירן גבוה ויד אותו מעמד בינוני נמוך משגת לשכור אותן אך לא לרכוש אותן.

    2. נתן

      זה נקרא סוציאליזים. לוקחים מהחלשים ( אנשים שקמים בבוקר והולכים לעבוד כי הם לא מכירים דרך אחרת) ונותנים לחזקים (אלה שמקושרים – למשל חברי מרכז ליכוד, חרדים,מתנחלים ושאר בכינים מקצועיים).

    3. גל לוי

      אני מתלבט אם נדרשת כאן תשובה מעבר למובן מאליו. אין מדינה בעולם – כולל מלכת הקפיטליזם ארה"ב – שבה אין מעורבות בצורות משתנות של המדינה בתחום השיכון. זה לא פתרון לעניים, כי היום בני 30-40 ממוצעים לגמרי לא מסוגלים לקנות דירה. אבל סיסמאות על שוק טובות לשוק. כלומר, לבעלי הבתים שירוויחו עוד ועוד משכ"ד עולה

    4. מושיקו

      חייבים דיור בשביל נוער שחום מפריפריה שמבלה במרכז

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X