• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

מי מפחד מרזאן זייתונה?

החודש מלאו שלוש שנים לחטיפתה של המנהיגה והמהפכנית הסורית, פעילת זכויות האדם רזאן זייתונה, שתיעדה את זוועות המלחמה, הגישה סיוע הומניטרי ופעלה לפיתוח אזרחי ודמוקרטי. הרבה לפני שנחטפה, רזאן כבר התייאשה מכך שהעולם יתערב לטובת הדמוקרטים בסוריה
כראם נשאר

פעם, לא לפני זמן רב כל כך, אישה צעירה הובילה את אחת ממחאות הרשת הגדולות בסוריה נגד משטרו של אסד. היא חילונית אדוקה; יש לה עיניים כחולות ושיער בלונדיני לא מכוסה; היא בעלת תואר במשפטים ומדברת אנגלית. אבל לרזאן זייתונה לא היה כל עניין בהפגנת יתרונותיה לראווה או בהפיכה לסמל בינלאומי. היא האמינה באוניברסליות של זכויות האדם והחירות, וידעה שרק באמצעות מאבקים מקומיים הערכים הללו יכולים לנשום, להתקיים ולהתמלא משמעות.

בשנת 2005 שמעתי על רזאן לראשונה. היא השתתפה בהפגנה מעוטת משתתפים בדמשק, ומיד לאחר מכן החלו להתרוצץ סיפורים על גבורתה יוצאת הדופן. רזאן חיברה סיסמאות ומזמורים נגד משפחת אסד, בשעה שבעבור רוב הסורים כל אזכור ולו תמים של הנשיא או של אביו לווה באימה מסמרת שיער. היא דיברה את האמת הרדיקלית כשפעילים מבוגרים ממנה ופקחים בינלאומיים הסתפקו בדרישות מעורפלות ל"רפורמה" או "שינוי הדרגתי" בסוריה.

וכך, כשאזורי הספר בסוריה התקוממו ופרצו במרד בשנת 2011, רזאן לא היססה להצטרף למאבק. יחד עם בעלה וואל חאמאדה וחברים ותיקים וחדשים רבים, היא הקימה מערך מעורר השתאות של ועדות תיאום מקומיות (LCC) שכיסה 50 אזורים שונים ברחבי המדינה. המערך שלה ארגן הפגנות ותיעד אותם בווידאו; הם עקבו אחרי מספרי ההרוגים, הפצועים והנעדרים; הם החלו לספק ולתאם סיוע הומניטרי למשפחות העקורים. הם בחרו ועדה פוליטית שדנה בכל הסוגיות הקשורות להתקוממות העממית, והציעו חזון מפורט לדמוקרטיה הפלורליסטית שתיכון בסוריה עם תום עידן אסד.

רזאן זייתונה
רזאן זייתונה. דיברה את האמת הרדיקלית כשפעילים מבוגרים ממנה ופקחים בינלאומיים הסתפקו בדרישות מעורפלות ל"רפורמה" או "שינוי הדרגתי" בסוריה

כל אלה היו חומרים שמהם קורצו מהפכות של ממש, ועבורנו – שהשתתפו או עזרו מבחוץ – החוויה הזאת הייתה אופוריה אמיתית. אבל כשההתקוממות נכנסה לשנתה השנייה, הכיוונים החילוניים והפציפיסטיים של חברי ה-LCC החלו לעמוד בסתירה גמורה עם המציאויות הפוליטיות והכוחות האידיאולוגיים שפעלו במדינה שלהם. הדיכוי האכזרי מטעם משטרו של אסד לא איפשר עוד את המחאות הבלתי אלימות, והם החלו לשאת נשק. הצורך שלהם במשנה של עימות והקרבה החליף את הלהט הראשוני שלהם לסליחה ופיוס.

עבור פעילים אזרחיים רבים, ההתמרה של ההתקוממות הסורית לכדי מלחמת אזרחים במלוא העוצמה, הייתה בלתי נסבלת. רבים מאלה שהצליחו להימלט מזרועות המשטר ולהישאר בחיים החליטו לברוח מסוריה. מהגלות המרירה, הם החלו לספר את סיפור ההפסד וההתפכחות. אבל עבור רזאן, וואל ורבים מחבריהם הקרובים, ההתפתחויות האלה דווקא קראו למעורבות רבה יותר ולא להתרחקות מהמאבק. הם טענו שלאזרחים פעילים יש אחריות לנטר את פעולות המורדים החמושים, להתנגד להתפשטות שלהם ולהכשיר את המוסדות לפעילות ממשלית טובה בחלקים המשוחררים של המדינה. הם האמינו, כמו חברם הכותב הנודע יאסין אל-חאג' סאלח, שהמשימה העומדת בפניהם כחילונים אינה להטיף ל"נאורות" ממרחק בטוח, אלא דווקא להצטרף ל"פשוטי העם" המאמינים במאבקם לחיים טובים ולכבוד אדם. רק כך יכולים החילונים הליברלים להרוויח את מקומם בחברה הסורית ולאתגר באמת את מתנגדיהם ההיסטוריים.

נקודת מוצא זו הניעה את רזאן זייתונה במסעה האחרון בסוף אפריל 2013. לאחר שנתיים של חיי מחתרת בדמשק, כשיאסין אל-חאג' סאלח משמש לה כמודל, היא עברה לעיר החופשית דומא. שם, בקרב אוכלוסייה מורעבת שנמצאה תחת הפצצות בלתי פוסקות על ידי המשטר, רזאן השיקה פרויקט להעצמת נשים ומרכז לפיתוח קהילתי, כל זאת במקביל לעבודתה השוטפת בתיעוד קורבנות המלחמה ובסיוע לנפגעים ממנה. באוגוסט, אל-חאג' סאלח כבר עזב לצפון, אבל אשתו סמירה אל-ח'ליל, רזאן ובן זוגה וחברם המשורר נאזם חמאדי נשארו בדומא, חולקים שתי דירות באותו בניין מגורים. בליל ה-9 בדצמבר 2013, הם נחטפו מבתיהם על ידי קבוצה של גברים חמושים שלאחר מכן זוהו כשייכים לחזית אל-נוסרא ולצבא האסלאם. עד היום הזה מקום הימצאם וגורלם נותרו עלומים.

רזאן זייתונה לא נהגה לחבוש כיסוי ראש בדומא, וכמוה גם סמירה אל-ח'ליל. הן לא סיגלו את אורחות חיי המקומיים בעיר השמרנית, מאחר שהן האמינו שלהיות בנות המקום אין פירושו הסכמה או ציות לנורמות תרבותיות או פוליטיות שמרניות. עמדה זו לבדה הבעיתה את הכוחות האיסלאמו-פשיסטיים החדשים באזור באותו אופן שמחאת ההמונים איימה על משטרו של אסד. אבל מעבר לשחקנים המקומיים, הנוכחות של נשים כמו רזאן זייתונה הפרה את הנרטיב שלעולם היה כל כך נוח לאמץ לגבי סוריה, לפיו הדמוקרטים האמיתיים נעדרים ממה שנתפס כמלחמת כתות אזרחית, ואם הם בכלל קיימים, הם דלים ומצומצמי כוחות. אם יש שמץ של אמת בתפיסה הזו עכשיו, זה רק מפני שבמשך שנתיים הושארו הדמוקרטים להילחם לבדם בדיקטטורה האכזרית, בקיצוניים של אל-קעידה ובמצביאים מושחתים. עוד בדצמבר 2011, כשאיימי גודמן שאלה את רזאן זייתונה מה היא מצפה מהעולם, השיבה רזאן: "אני כבר לא מצפה לדבר". היא צדקה. העולם לא עשה דבר למען סורים וסוריות כמו רזאן. עד כה.

פורסם במקור באתר אלג'ומהוריה (הרפובליקה)

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אישה בין עבודות

    אצלינו הליברליזם קיים במפלגת הליכוד

  2. דפנה

    כואב ומצמרר.