string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

קצב הביתה, היילו לא: מה זה אומר על המאבק בעבירות מין

כל מי שמבינים שלא ניתן לכונן מדינה דמוקרטית-ליברלית ראויה בלא מאבק חסר פשרות כנגד מעשי אונס, חשו השבוע צביטה כפולה בלב: האנס משה קצב שוחרר לביתו, הקורבן יונתן היילו לא זכה לחנינה מידי הנשיא. אך האם אנחנו צריכים לדבר על שני המקרים בנשימה אחת?
דניאל חקלאי

עורך דין שמתמחה במשפט פלילי וצווארון לבן

הנשיא השביעי של מדינת ישראל נבחר באופן מפתיע, לאחר שגבר על שמעון פרס ז"ל בבחירות לנשיאות בכנסת של שנת 2000. חרף ההפתעה, הוא גילם גם תקווה: נשיא מזרחי מעיירת פיתוח בדרום, שביטא בשנים שלפני בחירתו דעות מדיניות מתונות יחסית ואשר התבטא בנושאים חברתיים בצורה רגישה ומעוררת כבוד. עד שבקיץ 2006 נפתחה חקירת משטרה בהוראת היועץ המשפטי לממשלה (חקירה שנפתחה דווקא בעקבות תלונת קצב על ניסיון לסחוט אותו באיומים בתואנת שווא שלפיה אנס נשים שהיו כפופות לו). בהדרגה, התבררה האמת האיומה שבאה לידי ביטוי בהכרעת-דין קשה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ובפסק דין חמור בבית המשפט העליון: האיש שהיה שר התיירות והתחבורה ואף זכה בתואר סגן ראש הממשלה והפך לנשיא השביעי של מדינת ישראל, האיש הזה הנו אנס נקלה. הוא נשלח (בדעת רוב) בידי המחוזי לריצוי שבע שנות מאסר בפועל, והעונש אושרר בעליון. קצב החל לרצות את מאסרו בכלא מעשיהו בשנת 2011.

ביום ראשון האחרון החליטה ועדת השחרורים להורות על שחרורו המוקדם. קצב הפך מאסיר מאחורי סורג ובריח לאסיר ברישיון, שיורשה להתגורר בביתו שבקריית מלאכי תחת תנאים שונים הכוללים טיפול בידי הרשות לשיקום האסיר, הימנעות מכל תפקיד שיש בו יחסי מרות עם נשים והתייצבות אחת לכמה חודשים בפני ועדת השחרורים כדי שזו תעקוב אחרי תהליך שיקומו מחוץ לכלא. בו ביום פורסמה החלטת נשיא המדינה הנוכחי ראובן ריבלין לדחות את בקשת החנינה שהגיש יונתן היילו, המרצה 12 שנות מאסר בעקבות הרשעתו בהריגת ירון איילין – מי שלדבריו אנס אותו פעמיים וסחט אותו באיומים לאורך תקופה ארוכה. היילו טוען כי המית את איילין מפני שחשש שהוא עומד לבצע בו את זממו בפעם השלישית.

והנה, לאחר שהורשע ברצח ונידון ל-20 שנות מאסר בבית המשפט המחוזי, ובעקבות זיכויו מרצח והמרתו בעבירת הריגה בבית המשפט העליון תוך הפחתת עונשו ל-12 שנות מאסר – התברר כי היילו, שסיים לרצות עד כה שש שנות מאסר בערך וצפוי להתייצב לפני ועדת השחרורים בעוד שנתיים, לא יזכה בשלב זה בחנינה בידי הנשיא. החלטה מפתיעה מבחינה ציבורית, שהרי ריבלין נחשב נשיא אנושי במיוחד.

שתי ההחלטות ניתנו במקביל, שתיהן עוררו ביקורת. כל מי שהמאבק בעבירות מין יקר ללבו או ללבה וכל מי שמבינים שלא ניתן לכונן מדינה דמוקרטית-ליברלית ראויה לשמה בלא מאבק חסר פשרות כנגד מעשי אונס, חשו צביטה כפולה בלב: אנס מפורסם בעל כוח עצום בעבר שהחריב את חיי הכפופות לו הולך הביתה, בעוד קורבן עני מהעדה האתיופית שהמית את מקרבנו ייאלץ לשהות בכלא שנתיים נוספות לפחות. עיון מעמיק בשתי ההחלטות מלמד שהן מעוררות קושי לא מבוטל, אבל גם טומנות בחובן היגיון פנימי. ראוי להבהיר זאת, תוך הפרדה בין שני המקרים. כי בסופו של דבר – ועל אף הפיתוי לדון בשני המקרים במשולב – מדובר בשתי פרשות שונות לחלוטין.

1קצב
משה קצב במסיבת עיתונאים שערך בעקבות חקירתו משטרה בבית הנשיא בירושלים, 2007. צילום: MARK NEYMAN / לע״מ

משה קצב הולך הביתה

הבעייתיות הטמונה בשחרור קצב בולטת לעין: מטרות הענישה הפלילית אינן שלילת חירות נצחית ונקמה עד סוף כל הדורות, אבל הן בהחלט כוללות תגמול ראוי למי שפגע בצורה אנושה באחרות או באחרים, יחס הולם בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש, הרחקת אנשים מסוכנים מהחברה החופשית וכן ניסיון לשקם מי שהנו בר שיקום.

קצב לא הודה מעולם בפה מלא בעבירות המין בהן הורשע. הוא לא הודה מפורשות שאנס את א' ממשרד התיירות. הוא לא הודה שביצע מעשים מגונים באחרות (ובהן אודליה כרמון המפורסמת). הוא גם לא הודה ששיבש הליכי משפט – עבירה נוספת בה הורשע. אסיר שאינו מודה בפה מלא בעבירות שבהן הורשע, בוודאי כשמדובר בעבריין מין, הנו אסיר שלא מסוגל להביע חרטה אמיתית, כנה ושלמה על מעשיו הרעים. הוא גם מנוע מלהשתלב בטיפול נפשי מעמיק במסגרת שירות בתי הסוהר. הוא מנוע מלהבין עד תום את המשמעות המחרידה של המעשים שביצע בגופן ובנפשן של קורבנותיו. הוא מנוע מלגלות אמפתיה מלאה למי שהחריב את חייהן. בנוסף לכך, קיים ספק תמידי באשר לפוטנציאל המסוכנות שלו. אם לא הודה וטופל כראוי, לעולם לא נדע אם לא ישוב לבצע את זממו.

כל אלו עמדו כמובן הן לנגד עיניה של ועדת השחרורים והן לנגד עיני הציבור. משום כך התעוררה תחושה קולקטיבית בלתי נוחה בעקבות החלטת השחרור המוקדם. אך אל מול הנימוקים למניעת השחרור, עמדו לנגד עיני ועדת השחרורים נימוקים כבדי משקל אחרים: קצב הודה באופן חלקי שיחסיו עם נשים הכפופות לו היו בעייתיים. הוא הבין שניצל את עמדת הכוח בה החזיק מול נשים חלשות ממנו, אף שלא הודה בפה מלא שאנס אחת מהן וביצע מעשים מגונים באחרות. הוא הביע אמפתיה מסוימת – גם אם חלקית ובעייתית – לנשים הללו. הוא ביטא הבנה לכך שהן נקלעו למצוקה בעקבות מעשיו. הוא גם השתלב בטיפול מיוחד במסגרת שירות בתי הסוהר לעברייני מין שמכחישים את העבירות בהן הורשעו, אך מכירים בכך שקיימת בעייתיות מובנית ביחסיהם עם נשים – בוודאי כאלו המצויות בעמדת נחיתות מולם.

עבריין מין בכיר שניצל את משרותיו הרמות כדי להתעלל בנשים הולך הביתה, מבלי שהודה בפה מלא במעשיו ובלא שהביע חרטה מובהקת. גם המתקפה התקשורתית של תומכיו אינה סימן מעודד: אחד מתנאי שחרורו המוקדם הנו איסור מוחלט להתראיין. אך האיסור הזה נותר מוגבל בזמן שכמה מידידיו דואגים להתחיל לפמפם מחדש שהוא בעצם קורבן. אם אינם מסוגלים להביע אמפתיה לקורבנותיו, לפחות שיחרישו

זאת ועוד: קצב שוחרר לביתו בתנאים קשוחים. הוא מחויב להמשיך בטיפול במסגרת הרשות לשיקום האסיר. נאסר עליו לכהן בכל משרה או תפקיד שכוללים יחסי מרות כלפי נשים. הוא מצוי במעקב מדוקדק של המשטרה ושל ועדת השחרורים, לפניה יתייצב לישיבות מעקב אחת למספר חודשים במהלך השנתיים הקרובות, כלומר עד תום תקופת שבע השנים שנגזרה עליו בבית המשפט. כמו כן הוא מצוי תחת עיניו הבוחנות של הציבור כולו.

המסר שנשלח מוועדת השחרורים לציבור הנו בעייתי: עבריין מין מפורסם ובכיר שניצל את משרותיו הרמות כדי להתעלל בנשים הולך הביתה, מבלי שהודה בפה מלא במעשיו הנוראים ובלא שהביע חרטה מובהקת. גם המתקפה התקשורתית המצטיירת של תומכיו כעת אינה סימן מעודד: אחד מתנאי שחרורו המוקדם של קצב הנו איסור מוחלט להתראיין בתקשורת. ואכן, ראוי שהתקשורת תימנע מלראיין גם בעתיד את האנס. אך האיסור הזה נותר מוגבל בזמן שכמה מידידיו דואגים להתחיל לפמפם מחדש שקצב הוא בעצם קורבן. אם אינם מסוגלים להביע אמפתיה לקורבנות, לפחות שיחרישו.

מאידך, קצב ריצה מאסר לא קצר, הכיר בבעייתיות מסוימת במעשיו, הביע אמפתיה מסוימת לקורבנותיו ולא יוכל עוד לכפות עצמו על שום אשה מבלי להסתכן הן בחזרה לכלא והן בהוקעה ציבורית קשה עוד יותר מזו הנוכחית. ומעל הכל: הקריירה הפוליטית שלו מחוסלת. תדמיתו הציבורית התרסקה. חייו מצויים בשפל. מובן שכל אלו בטלים בששים מול הסבל שהנחיל לקורבנותיו, אך יש להתחשב גם בכך בתום חמש שנים בכלא.

חנינה ליונתן
מתוך עמוד הפייסבוק של הקמפיין לחנינתו של היילו – ״lethimgo״

יונתן היילו נשאר בפנים

בית המשפט המחוזי ובעקבותיו בית המשפט העליון הסכימו שלא ניתן לשלול את גירסת היילו, שלפיה נפל קורבן למעשי אונס מידי ירון איילון המנוח (בעצמו צעיר ממוצא אתיופי שגדל באותה שכונת מצוקה בנתניה כמו היילו ובהדרגה הידרדר לפשע, הורשע בעבירות איומים ואלימות וכן הורשע בעבירת מין בעבר) ואף נסחט בידיו לא אחת. משום כך חש היילו מאויים בעת שאיילין קרא לו לשיחה בסמטה שמאחורי המרכז המסחרי. בעת שאיילין השתין, הוא גם נקב במילים שהזכירו ביטויים בהם השתמש בעת שפגע בו מינית בעבר. משום כך התנפל היילו על איילין, חנק אותו, נטל אבן כבדה, חבט באמצעותה בראשו ובאיבר מינו ולאחר מכן גרר אותו כשהוא מחוסר הכרה לאורך 35 מטרים, תוך שהוא שב וחובט בראשו של המנוח עד למותו.

בית המשפט החליט להרשיע את היילו ברצח, אך להטיל עליו עונש מופחת: 20 שנה במקום מאסר עולם. היילו ערער. בית המשפט העליון הרחיב וקבע כי כלל לא מדובר ברצח וכי למעשה מדובר בהריגה בשל העובדה שהמנוח התגרה בהיילו שוב ושוב ופגע בו קשות בעבר ("קנטור" בשפה המשפטית). משום כך הפחית העליון את עונשו של היילו מ-20 שנות מאסר ל-12 שנים.

אי אפשר שלא לחוש אמפתיה כלפי היילו. גם קשה לדעת כיצד היינו נוהגים במצבו. בחור צעיר ועני ממוצא אתיופי שלטענתו נפל פעמיים קורבן למעשי זוועה מצדו של בריון מפחיד ואף נסחט באיומים תקופה ארוכה, זכאי להתגונן בכל מאודו במצב דברים בו הוא חש מאוים בפעם השלישית. אלא שהיילו, כך נקבע, לא התגונן בלבד. הוא לא ביצע מעשה של הגנה עצמית רק כדי להדוף סכנה מוחשית ומידית. היילו, כך בית המשפט, המשיך לחבוט בקורבנו גם כאשר לא נשקפה שום סכנה לחייו.

למה נשיא המדינה לא העניק להיילו חנינה? ראשית, כי העליון כבר לקח בחשבון במסגרת ההקלה בעונשו של היילו את מגוון הנסיבות המיוחדות והאיומות שלתוכן נקלע. שנית, מפני שעיקרון קדושת החיים הנו עיקרון יסוד בחברה שמתיימרת להיות מתוקנת, ושלישית, כי מוסד החנינה אינו ערכאת ערעור על העליון אלא מוסד שיכול לקצוב עונשים במקרים יוצאי דופן בהם ברור מעל כל ספק שתהליך השיקום של האסיר נושא פרי

בשל עיקרון קדושת החיים ומאחר שברור כי היילו המית את המנוח בשלב שבו לא נשקפה לו סכנה, הוא הורשע בהריגה ונשלח לריצוי 12 שנות מאסר. חרף תחושת האמפתיה העמוקה לצעיר שסבל בצורה יוצאת דופן, לא ניתן היה לזכותו ולטעון להגנה עצמית מובהקת. לכל היותר היה מקום להקל בעונשו. אז למה נשיא המדינה לא העניק לו חנינה? למה ריבלין לא ראה בפרשה זו מקרה יוצא דופן בו קורבן מוחלש התגונן (אמנם בצורה מופרזת) מפני מי שאיים עליו לאחר שהפך את חייו לגיהנום צרוף?

קודם כל, מפני שבית המשפט העליון כבר לקח בחשבון במסגרת ההקלה בעונשו של היילו את מגוון הנסיבות המיוחדות והאיומות שלתוכן נקלע. שנית, מפני שעיקרון קדושת החיים הנו עיקרון יסוד בחברה שמתיימרת להיות מתוקנת. ושלישית, מפני שמוסד החנינה אינו ערכאת ערעור על בית המשפט העליון אלא מוסד שיכול לקצוב עונשים במקרים יוצאי דופן בהם ברור מעל כל ספק שתהליך השיקום של האסיר נושא פרי. ואכן, בהחלטתו ציין ריבלין שאם יימשך תהליך שיקומו של היילו בכלא, הוא ישקול בחיוב בקשת חנינה נוספת אם זו תוגש מטעמו בעתיד.

יכול להיות שהיילו לא יצטרך להגיש בקשה שכזו: בעוד פחות משנתיים הוא יתייצב לפני ועדת השחרורים. בהנחה שתהליך שיקומו יעלה יפה, אין סיבה שלא יזכה בשחרור מוקדם מהכלא. ובצדק גמור.

* * *

אם כן, ראינו ששתי ההחלטות הללו אינן נקיות מספקות למיניהם. לו הודה קצב בפה מלא בביצוע העבירות בהן הורשע, הייתה מצטיירת החלטת ועדת השחרורים כהחלטה הגיונית יותר. גם קורבנותיו של קצב – שבאצילותן הבהירו שאינן מבקשות נקמה אלא צדק – היו חשות תחושת הקלה לו היה מודה האנס במעשיו. ובכל זאת, בתנאים בהם לא יעמוד ביחסי מרות עם נשים, הסיכון שנשקף מקצב הנו נמוך. הוא מבין שהתנהג בצורה מעוותת, ייאלץ להתמיד בתהליך הטיפולי במסגרת הרשות לשיקום האסיר וחייו גמורים כמעט מכל בחינה.

לגבי היילו: ייתכן שמידת החסד המובהקת הייתה יכולה להוליד את חנינתו. אך לאור כל מה שתיארנו לעיל, אי אפשר לטעון שהחלטת הנשיא משוללת כל הגיון. ובכל מקרה, נחזיק לו אצבעות לקראת הדיון בוועדת השחרורים בעוד פחות משנתיים. כי הסבל שלו חייב להסתיים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסףה מקיטון

    כתבת "כל מי שמבינים שלא ניתן לכונן מדינה דמוקרטית-ליברלית ראויה בלא מאבק חסר פשרות כנגד מעשי אונס…" וברצוני לטעון שהפרקטיקה הדמוקרטית-ליברלית היא בדיוק הבעיה כאן. רעיונות החירות וקדושת החיים הם בבסיס האידיאולוגיה הדמוקרטית-ליברלית ובהתאם להם שוחרר קצב ("חירות") וממשיך להיות כלוא היילו ("קדושת החיים"). אבל זו אחיזת עיניים.

    ראשית, זו אותה "דמוקרטיה" ליברלית ששללה כמעט כל חירות מהיילו, שהרבה לפני שהיה כלוא בכלא, היה כלוא בעוני, בגזענות כלפיו, ובביריונות ואלימות מינית מצד התוקף שלו. לשלילת החירות הזו הדמוקרטיה הליברלית הנעלה לא מיחסת חשיבות, ולראייה המוני האנשים המצויות ממש עכשיו בדיוק באותו מצב שהיילו היה בו.

    שנית, בגלל הפטריארכיה, שהדמוקרטיה הליברלית לא מצליחה להיחלץ מאחיזתה (מוזר? אולי לא כל כך), קורבנות של אונס – קודם כל נשים אבל גם גברים – לא נתפסים כמי שקדושת חייהם נפגעה. אונס לא נחשב חמור מספיק, הורס-חיים מספיק.

    במערכות צדק אלטרנטיביות כדוגמת בתי-המשפט הקהילתיים (ברמלה ועוד), או הליכים של צדק מאחה, היה אפשר לקבל תוצאות טובות יותר לכולןם – גם לנפגעות ולנפגעים. אבל הדמוקרטיה הליברלית הזו לא מחבבת מערכות צדק אלטרנטיביות. היא שמה מבטחה בבתי-משפט, שאין אלא להתאכזב מהם שוב ושוב, באשרם את הערכים הקלוקלים שעולים מהליברליזם ומהכאילו-דמוקרטיה שיש כאן.

    לא הגיע הזמן לצאת ממסגרת המחשבה המעאפנה של הליברליזם הדמוקרטי? הוא רע לכל כך הרבה דברים, למה לדבוק בו עוד ועוד? אנחנו עד כדי כך צרי אופקים שאין לנו יכולת לדמיין משהו טוב יותר?

  2. דןש

    רגשות מעורבים
    מצד אחד בית המשפט קבע שהנשיא לשעבר משה קצב הוא אנס וקצב לו 7 שנות מאסר – מעט מדי.
    מהצד השני מטרת העונש היא להעניש על המעשה, למנוע חזרה על המעשה ולהרתיע אחרים. שתי המטרות האחרונות אינן רלוונטיות על פי דעתם של חברי ועדת השחרורים. אין סיכוי וסיכון שקצב יחזור על מעשיו. נותר נושא העונש/הנקם שרק הנאנסות יכולות לקבוע זאת וועדת השיחרורים הייתה חייבת להתייחס בכובד ראש לדבריהן.

  3. רחמן חיים

    מה הפלא? כאן לא מדובר במדינה. כאן שטעטל, בו מחליטים הגבירים למי יש זכויות ולמי אין. בשטעטל שכאן, לחלשים, לחסרי היכולת וללא מקושרים לשלטון ולממסד, אין זכויות. יש להפנים זאת, ולחכות למהפכה המזרחית.

  4. דני

    לא רואה בעיה באף אחת משתי ההחלטות. קצב אנס, קיבל 7 שנים, ושוחרר בפעם השנייה שעלה לועדת שליש. נשמע די סביר. היילו הרג בן אדם, הואשם ברצח, קיבל במחוזי הקלה מאד משמעותית כשהפעילו סעיף חריג של אחריות מופחתת ונתנו לו 20 שנה במקום מאסר עולם שזה עונש החובה בהרשעות ברצח, וקיבל עוד הקלה מאד משמעותית בעליון, כשביטלו את ההרשעה ברצח והחליפו בהרשעה בהריגה,והורידו את העונש ל 12 שנה. הוא עוד לא עלה בכלל לועדת שליש, וההימור שלי זה שיקבל שליש בפעם הראשונה שיעלה, וישב בכלא נטו פחות משמונה שנים. מה כל זה קשור לדמוקרטיות ליברליות (אגב גם צדק מאחה הוא תוצר של דמוקרטיה ליברלית) ולפטריארכיות ולשטטל ושאר הממבו ג'מבו? עם כל הכבוד להיילו, הוא בכל זאת הרג בן אדם. שמונה שנים על הריגה, זה לא נורא.